שלא ימצא חמץ ברשותנו כל ימי הפסח, שנאמר (שמות יב יט): "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם". וביארו חכמינו זכרונם לברכה, לאו דוקא ביתו, אלא כל שברשותו. ולאו דוקא שאור שהוא מחמץ, דהוא הדין לחמץ, דשאור וחמץ חד הוא לענין איסורו.
משרשי המצוה, כדי שנזכור לעולם הנסים שנעשו לנו ביציאת מצרים, כמו שכתוב בשה הפסח, ונזכור שאירע לנו כענין זה, שמתוך חפזון היציאה אפינו העיסה מצה, כי לא יכלו להתמהמה עד שיחמיץ, כמו שכתוב (שמות יב לט): "ויאפו את הבצק" וגו'.
דיני המצוה, כגון אם הפקיד חמצו ביד אחרים מה דינו, או אחרים בידו, וכן חמץ הקדש בידו או של גוי באחריות ושלא באחריות, ודין גוי אלם שהפקיד לו חמץ, ודין תערובת חמץ אם עוברין עליו, והפת שעפשה מה דינו, ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון.
ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ונמצא חמץ ברשותו במזיד, עבר על שני לאוין: משום בל יראה ובל ימצא, ולוקה כל זמן שעשה בו מעשה, כגון שחימץ עיסה והניחה בביתו, או שלקח חמץ והצניעו בביתו. אבל אם לא עשה בו שום מעשה אלא שנשאר בבית מקודם הפסח, אין לוקה עליו, שהלכה היא: לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, כמו שאמרנו:
