סבא אליהו/חלק ג/פרק כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · סבא אליהו · חלק ג · פרק כב· >>

ובכל ענין רע וחולי ח"ו, רוחכם טובה תנחה אתכם, וחלו נא פני אל הרופא לנשברי לב, אסיא דמגן כל"א שוי, סמא דחיי, אז תרפאו. ונודע לכם שאין יסורין בלא עון, ושיתו עונותיכם לנגדיכם מראש ז"ה נ"יר לרפואה, כמ"ש (מלכים א יח, ל) וירפא את מזבח ה'. ואמרו בתנחומא שרפא אותם והביאם מדרך רעה לדרך טובה, ודוד אמר (תהלים מא, ה) רפאה נפשי כי חטאתי לך. ופירשו הקדמונים מ"ש אלישע (מלכים ב ב, כ) קחו לי צלוחית חדשה. לומר שיחדשו מעשיהם לרפואת המים. ובזוהר אחרי מות (זהר חלק ג עה, ב), במעשה דאליעזר אתרא, אשתזבנא ע"י דחד אסיא דאית בגוון, א"ל מאן הוא אסיא, א"ל ר' שמלאי הוא, א"ל מאי אסותא יהיב לך, א"ל אסוותא דנפשא וכו'. ובזוהר קדושים (זהר חלק ג פ, ב), אסוותא באורייתא אשתכח וכו'. ולמדתי מרבותי לשאול בברכת רפאנו רפואת הנפש ורפואת הגוף, ודעו כי התרופות לנפש הן מועילות לגוף, כמו שהורו חז"ל במ"ש (ערובין נד, א) חש בראשו יעסוק בתורה וכו', חש בכל גופו יעסוק בתורה. ואל תאמינו כי לא תאמנו שזה מדרך הטבע, וכעדותו של סיניק"א שהעיד על עצמו שבעת שאחזתו קדחת היה מעביר ראשון ראשון בלימוד הפילוסופיא שלו ומשתקע בעיונו ונרפא, דודאי בדותא היא, יען התורה לבדה היא סמא דחיי וכל זולתה כאפס ותהו, כי התורה יש לה התייחסות עם הגוף, העשין באברים והלאוין בגידין. וזהו דתנן (משנה אבות ד, ו) כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות. גופו דייקא, ורפואת הגוף תלויה ברפואת הנפש מהעבירות, לו תהיה פליטה ורפואה, פלטי בן רפוא. ומ"ש 'יעסוק בתורה' כשאינו יכול ולא צילא דעתיה, כר"א כשחלש (ברכות ה, ב), דא"ל ר"י אי משום תורה דלא אפשת וכו' נוקמיניה. שר"ל שיתקן מעשיו כמו שצותה תורה, כי תיקון המעשים תיקון הגוף. וכן מצאתי שדקדק מהרש"א בפ' במה אשה. סי' מ"ה, גבי תלתא פסוקי דר' יוחנן לאשתא צמירתא, דלא אמרי' יעסוק בדברי תורה אלא בתורה, ר"ל במחשבתו או בתיקון מעשה הנוגע בתורה, שהרי אמרי' ב(נדרים מא, א) שהדיבור קשה לכאב העינים ומיחוש הראש עי"ש. ולעולם רפואת הגוף תלויה ברפואת הנפש. והאר"י ז"ל נתן מופת לזה, עיין ס' נגיד ומצוה. וקרא מסייעו לא א' ולא שנים כי רבים המה, וגם זה ראיתי אני קרא דכתיב (תהלים עב, ז) יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח. שכפי פני הראות חסר המשמעות במה שסיים עד בלי ירח, ועוד לשון פורח בימים. ולענ"ד יובן במ"ש הטבעיים, שהאילנות הנקצצות כשהלבנה מתמעטת העץ בנקל נרקב, משא"כ כשהולכת ומתרבה. ואמרו בחכמת משפטי הכוכבים שהנולד כשהלבנה חסירה ואורה מתמעטת וכ"ש כשאין לה אור כלל שחייו וקורותיו חסרים, ככתוב בס' אמונת חכמים פ"ו, וכן הוא בזוהר וישב (זהר חלק א קפ, ב). וכתב ג"כ בפרק כ"ג מה שידוע מחכמי הרופאים, הטעם שבהגיע יום הז' מיום התחלת החולי נעשה התעוררות גדול לחולי, אם לחיים ואם למות ח"ו, לפי שהלבנה אז בריבוע ורחוקה ג' מזלות מן המקום שהיתה בזמן התחלת החולי, כי כשהלבנה רחוקה ג' מזלות מן השמש נעשה התעוררות גדול בעולם יע"ש. נמצא שמן הלבנה כפי הטבע נמשך שלימות או חסרון ומיעוט לאדם, וכן נקראים בני העולם סובלונא"רי, ר"ל תחת הלבנה, לכך אמר דאדם השלם אינו נכנס ומשועבד לזה הסדר, כי יפרח בימיו צדיק ויתרבה בימיו צדיק בלא שום חסרון ומיעוט, אך יפרח ברוב שלום. כלומר בשלימות ובריאות הגוף, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל בלקוטי תורה פ' וירא בדרוש הרמ"ז, עשו מלחמה ארבעה מלכים (בראשית יד, ב)-(בראשית יד, ט). ד' לחות וד' יסודות, את החמשה חושים, וכאשר ד' יסודות ממוזגים ושלום ביניהם אדם עומד על בוריו, אבל כשמתגבר הא' על חבירו אז מלחמה ביניהם, וירגנו באהליהם ויריבו ד' מלכים את החמשה, ואם הגיע עתו להפטר מעוה"ז לא יועילו הרפואות והממון, ויכו הרפא"ים בעשתרות קרני"ם ואת הזוזים וכו'. עי"ש כל הדרוש המשבר את הלב. הרי ששלום נאמר על הבריאות ממיזוג היסודות, כמ"ש הראב"ע בפ' הנה לשלום מר לי מר (ישעיה לח, יז). וכמ"ש אחרים בפ' הנני נותן לו את בריתי שלום. בארבע יסודותיו וגופו קיים ונשמתו בו, עיין כלי יקר מלכים א' י"ט סוף דף תע"ד[1]. ויפרח בימיו ברוב שלום. באופן עד בלי ירח, כאילו אין שייכות לירח עמו או עד בלי ירח, אפי' שנולד בעת שאין ירח שאין לה אור כלל, או כאלו לא יהיה סובלונ"ארי. והראב"ע כתב בפ' שמות בפ' ותצפנהו (שמות ב, ב). כי מקום מזל הלבנה ברגע ההריון הוא מעלת מזל הצומח ברגע הלידה וכו'. ובפ' וישלח בפ' ביום השלישי (בראשית לד, כה). כתב שלישי לעולם קשה. שהוא חצי המרובע ע"כ. והסרס"א בעל מקור חיים מביא בפ' בראשית בפ' והיו לאותות ולמועדים (בראשית א, יד). דברי הר"ש בן תיבון בשם הפילוסופיא, שיש לירח מעשה ופעולה בנמצאות ההוות והנפסדות, אין השמש לבדו מיוחד בזה וכו' ע"כ. ונמצא מדוקדק בזה לשון יפרח ורוב שלום, וכן סיומא דקרא בלי ירח.

ואל תבטחו על שקר ברופאי אליל כהוללים יהולו וימששו כעורים בנשף, כמ"ש הרמ"ז בתפתה ערוך. אמר החכם כמה נבלים וגאים אשר בבריאותם אומרים בלבם אין אלקים, קראוהו בקול גדול בחולאים. ומהרי"א במלכים א' ג' בשער א' משעריו שם הרבה לספר בחולשת השגת הרופאים, וכמה טעיות נופלות במלאכת הרפואה, ועל הרוב להיות האותות אשר מהם יקחו ראיה בסבות החולאים, משותפים לסבות מתחלפות וגם הפכיות, וישער הרופא היות הא' סבתו והיתה האחרת, ויקרה שיראה שתן החולה אדום המראה ועב העצם, ויגזור שסבתו תגבורת הדם, ותהיה סבתו חולשת כח הבורר אשר בכליות, או שיראה כאב חזק בפי האצטומכא בזמן הסתיו, ויגזור אומר היות סבתו ליחה קרה לבניית, שתצטרך אל דברים המחממים, ותהיה סבה הפכיית מליחה חמה אדומיית נשפכת שמה שתצטרך אל מקררים, והאריך יע"ש. וכ"כ בביאורו על התורה בפ' מקץ בענין פתרון החלומות, שידיעת החולאים לרופא מפאת האותות, והיו האותות משותפים, והטעות והשגיאה הרבה עד שרבים חללים הפילה. והרופא הסכל חבירו של מלאך המות, כמ"ש הראשונים. והחכם הפילוסוף המפורסם גם בין האומות בזמנינו, שמו ר' משה מיענדל דברלין בפירושו, יצא מחדש על ס' קהלת בפ' עת להרוג ועת לרפוא. כתב פעם ישתדל הרופא החכם לרפאות החולי ולא יועיל והלואי שלא יזיק, ופעמים שיסכל רופא אליל מעשהו, ויבור לו דרך זר ורחוק מדרכי החכמה ועכ"ז ירפא החולי ע"כ. ובעיני יפלא ההתחברות וההרכבה שעושים הרופאים של המים ותרופות, מינים ממינים שונים מעורבים יחד, באומרם שזה מועיל לדבר אחד וזה מעלה ארוכה לדבר אחר, ובעיני ערבובייא היא זו, כי התערובת מבטל כח הפעולה, וסם אחד מחליש כח חבירו, ואפילו שבא במדה וגבר ימוד יחלש, ובא זה ואיבד את זה, שכן גם הארס מעורב או שכריסו מלא ממאכלים אחרים תשש כחו ואינו ממית, ודוגמא לדבר מ"ש החינוך בס' קמ"ט. שהאל יתברך לא רצה שנרכיב אילן באילן יחד, שלא יתערבו המינין ויחסר כח שלימותם, ובסי' ס"ב ז"ל, והמשל על זה כמו שאתה רואה שהמרכיב וכו', נמצא שההרכבה ביטלה כח שניהם. ויותר מתחזק אני בסברא זו מטעם אחר שראיתי בהרלב"ג בשמואל א' ט"ו. על פסוק כי חטאת קסם מרי. שמרקחת מורכב מסמים רבים, הנה עדיין מצד הסמים האחרים ישתנה הטבע ההוא, ולא עוד אלא אפילו ידע האדם סגולת טבע כל סם וסם מההרכבה בשלימות, הנה עדיין לא יוכל לשפוט באמיתות על פועל המרקחת ההוא בגופניות, מה שלא ידע הצורה המתחדשת מההרכבה עי"ש. והרב שמש צדקה שהיה רופא מובהק כתב בי"ד סי' כ"ט ז"ל, אין לך דבר בעולם שיוכל אדם לומר עליו זו רפואה אמתית לחולי זה עכ"ל. ודבר גדול דבר ר' עזריה מאדומים בקול אלקים שלו דף ט' ע"ב, מאשתו שנהפכו פניה לירקון ודמה נעכר, ואכילת המלח היא שעמדה לה לרפואה. וכתב ז"ל עתה איש תבונה ראה את מעשה האלקים מסתרי הטבע, הן היתה כזאת הרפואה עולה על רוח איסקולפ"יו ואפוקרי"טי ע"כ. וקריתי בספריהם שמקדם נגרשו הרופאים מעיר רו"מי, ועשו חשבון מהמתים שהיו מועטים ממה שהיו בזמן ששם נמצאו, לפי שהיו מאריכים ימים הרבה, וזה היה משך ת' שנה (אמת שכתב אִיזִידֹורֹו, שכל אותן שנים היו נזהרים מריבוי האכילה), ומאלכסנדר"ו מוקדו"ן כתבו שבעת שנפגר אפסטי"ון שרו ואהובו, הרג את הרופא שמו גלאו"ביא, בשביל ששגג בתרופתו, וגם קעקע את הבירה, ערו ערו עד היסוד, היכל איסקולא"פיו אליל הרפואה באמרו שאך הבל ואין בו מועיל, וזה איסקול"אפיו היה רופא גדול יוני בן אפֹולִי"נֵי, ובשביל זה הכניסוהו במספר האלילים, ומכנים אותו אליל הרפואה ומציירים אותו דמות דרקון נחש שיש לו קשקשים כדג, וזאת הצורה היא מוצאת מתוצית מיבעי ליה ממעשה שבא בספרי היונים, אבל אינו אלא כדרכם דבר בדוי והלציי, אך יצא יצא שרש הטעות מנחש הנחושת, שכל הנשוך ראה אותו וחי, ויחנו בגרר. גררא דע"ז של דורות הראשוני' שכך קריתי מהם, שמנחש הנחושת באו לידי טעותם לעבוד צורת דרקון הנשנית במשנה פ' כל הצלמים, ואולי תחת גערת איוב במבין, לעומת זה מ"ש בסי' י"ג, אולם אני אל שדי אדבר וגו'. ואולם אתם טופלי שקר רופאי אליל כולכם. ובודאי שע"ז זו היא ע"ז של פלשתים דגון בימי שמואל, דהיינו דרקון עשוי קשקשין וציצין כמו דג ותנין, ובש"ע י"ד סי' קמ"א ס"ג איתא, המוצא כלים ועליהם צורת חמה או לבנה או דרקון, והוא דומה לנחש ויש לו סנפירין וכו', אסורים שודאן נעשו לשם ע"ז. וכתבתי בדרושי' שלי, דהלא הוא הדבר שהקב"ה הכה בפלשתים שהניחו הארון אצל דגון, והכה אותם בטחורים חולי כבד וכולל, דאיזהו דבר שמכאיב את העינים ומדאיב את הנפש, הוי אומר אלו התחתוניות כדאיתא בגמרא. להראותם שאין ממש בע"ז שלהם, שאומרים שהיא אליל הרפואה, וילכו אחרי ההבל, דאין הנחש ממית ומחיה אלא ה' ממית ומחיה. ובמדרש קינות באלפא ביתא רביעאה בפ' סורו טמא קראו למו. ר' יוסי אומר וברגליהן תעכסנה. שהיתה צרה צורת דרקון על מנעליה. פירש מתנות כהונה תעכסנה עכס נחש. ומהר"ם לונזא"נו במעריך ערך עכס פירש, מכילתא דף י"ח, אין אפעה אלא עכס, אמרו שעכס זה רואה צל עוף פורח באויר ומתחבר אל צלו ואבריו נושרין, וזהו צלמות צל ועמו מות ע"כ. ולפי זה אפשר דהיינו תעכסנה, שמטילות ארס ונחש כרוך על עקבן ומפילות אחרים. והר"ר מוסקא"טו בקול יאודה שלו פי' הכוזר במאמר ד' סי' כ"ה דף רל"ז ע"א, עמד וימודד ענין זה הדרקון יע"ש. ונקרא דרקון בלשון לעז דראג"ו, ולכן נהגתי לקרות דראקון ולא דארקון, דלא מן השם הוא של הפסוק בעזרא ב', בני דרקון בני גדל. ורז"ל בשמות רבה פ' י"ג מזכירים ע"ז זו, דאיתא שם מטרונא אמרה לר' יוסי אלקי גדול מאלקיך וכו', בשעה שנגלה אלקיכם למשה, ויסתר משה פניו, אבל בשעה שראה את הנחש שהוא אלקי, מיד וינס משה מפניו ע"כ. ובאחת יבערו ויכסלו, ושתים שהן א' עשה חזקיה מה שגנז ס' רפואות וקצץ נחש הנחושת והודו לו. וכן אמרו שאמר והטוב בעיניך עשיתי. שגנז ס' רפואות, הכל עולה אל מקום א', שאין לתלות בטחון הרפואה כי אם בהקב"ה רופא האמיתי שרפואתו רפואה, ולכן חולה שנתרפא הוא מהד' שצריכין להודות, כי טוב להודות לה'. ואך תהו הרופאים, אף כי לימודם קשה מראיו חשוכים וצופיו עורים כולם לא ידעו, ומילדי העורי"ם זה, וגבי אסא בסי' ט"ו כתב מהרי"א, כי הנה היה בן פ' שנה, והיה סכלות שלא דרש את ה' שהיה יכול לרפאותו דרך נס, ושאל לרופאים שכפי דרך הטבע לא יקח מהם מזור וכו', וכתב ס' טוביה הרופא בסוף בית חדש דף קכ"ד, שהטעם שנענש בפודגרא, לפי שהוא חולי קשה לרפאות, עד שכינו אותו בשם כלימת הרופאים, ובהיות שעשה אנגריא בת"ח, וכל המבזה ת"ח מביא עליו מכה שאין לה רפואה, שנא' לאין מרפא. לכן נכשל בחולי זה. ופי' לא דרש את השם, שלא דרש את ה' אלקיך תירא, לרבות ת"ח. וז"ש וגם בחליו וגו'. שגם בחולי זה כלימת הרופאים סמך על הרופאים, וקצת פירוש זה כתבו הרב בעל אמונה בשם מהר"ם פינצי ז"ל בריש פ"ד, ולא זכר שהוא מוקדם מספר טוביה הרופא הנזכר, וכיוצא בדבר כתב הבונה בפ' הרואה דף ס'.

ושמעתי ממר אבי זצוק"ל משמיה דרופא מובהק ומומחה גדול בדורו, שהיה אומר שבלאוין שלו ישמעו אליו, והיינו כשהיה אומר לא תאכלו מאכל זה והזהרו מזה המזיק את הגוף, אבל בעשין שאומר קחו סם זה ותרופה זו, שלא ישמעו אליו. ושוב מצאתי כמו זו בס' לב האריה על הזכרון בשער א' פ' ז' שכתב כי בקום עשה, שגגות הרופאים רבים על תועלתם בחכמה ע"כ. וכן משמע מלשון הרמב"ן שאכתוב בפרק שאחר זה, שהרופאים מעשיהם רק על המאכל והמשקה. ועיין מה שכתבתי בפי"ג. ואעפ"י שאין אני רופא. הרבה קריתי בספריהם וראיתי על כל קוץ וקוץ תילי תילים של מחלוקות, והאחרוני' חולקים על הראשונים. ובין הראשוני' עצמם ובין האחרוני' עצמם דעות חלוקות, והוי לעומד בנתים בספק נפשות, והיו חייו תלויים בחוט השערה שמשערים בדעתם, ואפילו שנודה שיש ויש סמים מועילים, ורופא פלוני וסם פלוני שמעלים ארוכה ומרפא, ויש ג"כ סגולות פרטיות וכלליות אמיתיות מצד הנסיון בשלשול אשקוני"אה לבטן, ועצור לבטן, אותן העפצים שכתב הרמב"ם בס' ההגיון שער ח', שזה וכל מה שדומה לו אמת, וכן אותם שאין בהם משום דרכי האמורי, והתירו בשבת לצאת בביצת החרגול למי שיש לו כאב באזנו, ובשן של שועל למי שאין יכול לישן, ובמסמר מן הצלוב למי שיש לו נפח לפי' הרי"ף, או קדחת שלישית לפי' הרמב"ם, ועשב הפיאונ"יה לנכפה כמו שהעיד גאלינ"ו הרופא ג"כ, עיין ס' אמונת חכמים פט"ו. וותשובת רשב"א באגרת התנצלות של החכם בדרש"י דף ע"ב ע"ג. והרותם בלע"ז גיניבר"ו שעשנו מועיל למגפה, והשרצים הממיתים יברחו מצלו, שלכן ישב וישן תחתיו אליהו, כפי' מ"ש מהרי"א אברבני"ל שם, וגם יש תרופות ודאיות הנקראות ספיצי"פיסי. ועיין בס' אמונת חכמים סוף פי"ב. מ"מ לא כל האצבעות שוות ולא כל העתים ולא כל המקומות, ומי יודע אם יכשר או יחסר המזג, מזג החולה הזה או זה, עיין שו"ת שמש צדקה י"ד סי' כ"ט. והרי כתב שר הרופאים איפוקר"טי שמלאכת הרפואה מרובה והיום קצר, ימי חיי האדם. ואמר המדע רב והחיים קצרים, על כן קח מן החיים מה שיעזרך מיעוטם להשיג רוב המדע. וגם מ"מ כל המצויים אצל שחיטה מומחים הם, ורוב המצויים אצל הרפואה לאו מומחים הם, זה מעלה ארוכה וזה אינו מעלה ארוכה, ועל מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים שיתן בלב הרופאים רוח חכמה ויפקח עינים עורות לכוין אל האמת, ואל ישעו בדברי שקר ובדמיונות כוזבות שיפול הנופל מסבת שגגתם, וביד אדם אל יפול. והר"ן בדרוש ו' כתב שנשאל איפוקר"טי בספר הנהגת החידוש, למה לא יכירו ההמון בין הרופא הטוב והרע, והשיב כי באותם הדברים עצמם שמתעסק בהם הרופא הטוב, במשקים ומרקחות ומשיחות ואבקים, הרופא הסכל משתמש בהם ומתעסק ג"כ בהם. אלא שהרופא החכם עושה בכוונה ודבר בעתו, והסכל בלי כוונה ובלא עתו עכ"ל. ובזוהר סוף פ' האזינו, נכבדות מדובר מספרא דקרטנא אסייא, ר"ל חכים ואוצר החמדה יע"ש. והרמב"ם בפרקי משה על הרפואה, מתוך גנותו של גאלינ"ו בשאר עניינים, בא לידי שבחו בידיעת הרפואה, וקראו איש השלם במלאכתו, עיין באגרת התנצלות של החכם בדרש"י בתשובת רשב"א דף ע"ג ע"ב.

ומקרא מלא דבר הכתוב, והיה אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. ופ' זה הוא כאסקופה שהכל דשין בה, שאם לא ישים רפואה למה. ונתקשה בו גם הר"ר דוד ויטאלי ז"ל בספרו מכתם לדוד שער י"ג, ופירשו עפ"י דרכו עי"ש. ובפ' חלק דף ק"א הקשה קושיא זו ר' אבא לרבא בר מרי, וא"ל הכי א"ר יוחנן מקרא זה מעצמו נדרש, אם תשמע לא אשים ואם לאו אשים. ואעפי"כ אני ה' רופאיך. וכתב מהרש"א דלפי דרש זה, מלת 'כי' אינו מיושב. ולפי פי' רש"י בחומש מתיישב, ואם אשים כאילו לא הושמה כי אני ה' רופאיך. ובקונטריסי שם בפ' חלק פירשתיו בכמה פנים, ובכללם שלהיות הקב"ה מרפא ומקדים רפואה למכה לישראל, אבל במצריים כתיב נגוף ורפוא, נגוף ואח"כ רפוא, כמאמרם ז"ל בפ"ק דמגילה דף י"ג. וכתבו המפרשים דאותיות 'פקד' קודמין לאותיות 'צרה', שפקידה קודמת לצרה. נמצא דשפיר קאמר דכל המחלה אשר שמתי במצרים לא ישים, ואם אשים כאלו לא הושמה כי אני ה' רופאיך קודם, ומאותה שעה יש לה רפואה, ואני ה' דוקא, משא"כ מיד ב"ו. וכן אמרו בפ' המדיר דף ע"ד ע"ב, חכם עוקר הנדר מעיקרו, ורופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא ע"כ. ועל כן רפואה הבאה מיד הב"ה היא רפואה שלימה וקיימת, כמה דכתיב רפאני ה' וארפא. שאז ארפא ממשרפואה שלימה וקיימת, כמ"ש בזוהר רפואה שעוקרת המכה מעיקרא כאילו לא הושמה כלל מעולם.

ועתה אביא מן החדש מ"ד (בבא בתרא קמד, ב), הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים. והקשו התוס' ממאי דאיתא בפ' המקבל (בבא מציעא קז, ב), והסיר ה' ממך כל חולי, זו צנה. דמשמע בידי שמים. וכן הקשו בפ' אלו נערות (כתובות ל, א), גבי אריא וגנבי בידי אדם. ותירצו עי"ש. והריטב"א ג"כ הקשה קושיא זו ותירצה. וזכורני שיש מי שכתב דהיא הנותנת, ומשם מוכח דצנים אינם בידי שמים, דמנ"ל למדרש והסיר ה' ממך כל חולי זו צנה, וצריכים אנו לומר דמוכח דקאי על הצנה, מדשני קרא בדיבוריה דקאמר והסיר, וגבי מדוה מצרים אמר לא אשים, אלא ודאי צ"ל דמה שאמר והסיר זו צנה, שאינה בידי שמים להביאה על האדם, ואין בידי שמים כי אם להסיר הצנה ולרפוא אותו ממנה אחר שנחלה, קאמר והסיר יעי"ש. ונ"ל דהיינו דכתיב כל חולי, ד'כל' לרבות הצנה שאעפ"י שאינה בידי שמים להשים, היא בידו להסיר. אבל מדוה מצרים שהם בידי שמים להשים ג"כ, לא ישימם כלל. ולפ"ז מבואר יוצא הפ' הנז' של כי אני ה' רופאיך. דה"פ כל המחלה אשר שמתי במצרים, שהיא בידי שמים לא אשים עליך, ותדע שהרי מה שאינו בידי שמים להשים, ואתה הפושע בך בעצמך ומשים עליך, אני מסירם ואני רופאיך, דוהסיר ה' ממך כל חולי זו צנה, ואם הוא רופאיך במה שאינו משים עליך, כ"ש שלא ישים מה שהוא בידו להשים. ומלת 'כי' מיושבת על נכון. ובפירושא דהאי קרא כפי פשוטו הגדלתי והוספתי בכורסייא דאליהו שלי דרוש פ' שמיני, כי הוכחתי שם שרופא אומן יקרא בין המשמר הבריאות, שלא יבא אדם לידי חולי, ומונע החולאים שלא יבואו, בין המרפא אותם אחרי בואם, כמו שמצינו בפ' נערה שנתפתתה (כתובות נ, א) אמר אביי, אמרה לי אם, האי בר שית דטרקא ליה עקרבא ביומא דמשלם שית לא חיי, מאי אסותיה מררתא דידיה חיורתא בשיכרא נשפייה ונשקייה ע"כ. וכתבו שם התוס' מאי אסותיה, פירש ר"ת שלא ישכנו. אבל אין נראה לפרש לאחר שנשכו דהא אמר דלא חיי, משמע דאין רפואה מועלת לו עכ"ל. ויש סמוכות לדבריו בפ"ג דערכין, מאי תקנתיה של מספר לה"ר, ואמרי' מאי תקנתיה שלא יבוא לידי לה"ר וכו'. ויש עוד כיוצא בזה בגמ' ורש"י ז"ל שם בפ' נערה, נשמר מן הקושיא באופן אחר, שפי' לא חיי, אם לא ברפואה בדוקה ע"כ. אבל ר"ת דחה פירושו, משום דלא חיי משמע לגמרי. ואדמטינא להכי, עיני מטייפין אמאי דאיתא בפ' אלו טריפות דף מ"ג ע"א, גבי ר"י בר יהודה דמני טרפות המרה, מאי אהדרו לי' חברי' לריב"י וכו' דאלת"ה יפלח כליותי ולא יחמול, מי קא חיי. פירש"י דלא חיי בדוקא דליקותא הוי, דטריפה. ומקשים התוס' דמנ"ל דהאי ליקותא הוי ליקותא דמיטרפא, דילמא ליקותא דמים זכים דכשירה, אלא הכי פריך מי קא חיי בלא רפואה, ואיוב לא מצינו שעשו לו שום רפואה עכ"ד. וקשייא רש"י אורש"י, דבפ' נערה מפרש לא חיי בלא רפואה כפי' התוס' בחולין בכולייא, מי קא חיי, וקשייא תוס' אתוס', דהתם כתבו דלא חיי משמע לגמרי, והכא פירשו מי לא חיי בלא רפואה, ונ"ל דתוס' אתוס' לא קשייא, דלאו חדתא היא, דהתוס' דפ' נערה מטו לה משמיה דר"ת, והא שפירשו בחולין דידייהו קאמרי, וגם י"ל דהתם בעקרבא, שיש מקום לפרש מאי אסותיה שלא ישכנו, ניחא להו לפרש כן מפירוש האחר של רש"י, משום דלא חיי מן הסתם לגמרי, ולית לן למשכוני נפשין אדוחקא אלא היכא דא"א לפרש בענין אחר כמו התם בחולין, ורש"י ארש"י ל"ק, דלא חיי ס"ל דאה"נ ר"ל אם לא ע"י רפואה, אבל מי קא חיי בתמיהה משמע דבליקותא שטרפות איירינן, ואיוב בצער וליקותא מוחלטת אגב צעריה קאמר, כמ"ש ולא יחמול ודוק. ואין להקשות מגמ' דפ' הכל שוחטין דף ז', דאמר ר' חנינא מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה, ומקשי תלמודא והא קא חזיין דחיי, ומשני וחיית המכה, ולא משני וחיה אם לא ע"י רפואה, דהא אמר מימי לא שאלני, דר"ל שאלה על רפואה, והיינו שדקדק רש"י לפרש ר"ח רופא היה. והן עתה הפסוק מבואר מעצמו כפשוטו. בתתי לך רפואה שלא תנשך הוי אסותא. ונמצא שבמה שבתורתי אני מצילך מהיסורים, בזה אני רופאך. ורש"י דנייד מפי' ר"ת בלישנא דמאי אסותיה, משום דס"ל דלא חיי סובל פירושו, לא זז מחבבו לאמיתות הענין, דרופא נקרא ג"כ שומר הבריאות, ואסותא מניעת החולי, שהרי הוא עצמו בחומש פי' הפסוק כפי פשוטו כן בהדיא, ומשלו נתתי לכם שכתב וז"ל, כי אני ה' רופאיך, ומלמדך תורה ומצות למען תנצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דברים שמחזרים אותך לידי חולי, וזו היא איזון מצות. וכן הוא אומר רפאות תהי לשרך וגו'. וגם מצאתי הדבר כפשוטו מבואר, ואתי ממילא מרבינו סעדיה, הובא מבחיי פ' לך לך, גבי וינגע ה' את פרעה. שדעתו ז"ל שייעד להביא ולא הביא, וכן דעתו באבימלך, כי עצור עצר ה'. שייעד להם עצירת נקבים ולא שעשה מעשה, כמו שהם לא עשו מעשה, וכתב דמ"ש וירפא אלקים וגו'. לא שקדם לו חולי, אלא השמירה שלא יבוא לידי חולי נק' רפואה, כלשון כי אני ה' רופאיך ע"כ. הרי בהדיא כמו שכתבתי, והיסוד קיים אעפ"י שהבנין נופל במ"ש בפרעה ואבימלך שהוא נגד קבלת חז"ל, וקושיתו אינה קושיא, שהרי חטאו בדרך ארץ של אכסנאי שבא לעיר וכו'. וגם במחשבה רעה שבא"ה נצרפה למעשה, וכהנה וכהנה במדרש. וכזה ראינו וכזה בפ' כיצד מברכין דף מ', שלימדונו רז"ל כמה דברים שהרגיל בהם מונע חלאים מביתו, וכן הרמב"ם בהל' דעות, וכתב הבונה בברכות שם כמו שכתבתי, שהרפואה תתחלק להעמדת הבריאות ולהחזירו אם נאבד בחולי, כי כמה לימודי' נתנו לשתים אלה, שהגם שלא יספיקו לנוס מן המות, יועילו להאריך בחיים ולהשמט זמן מה מן ההפסד, ולדעתו נקראו בכתוב מיני הרפואה תעלה ארוכה ומרפא, לומר שהרפואה תועיל להאריך החיים ולהרפות ממנו המות, ולהיות רוב החולאים באים מכמות או איכות המאכל בלתי נאות, הודיעונו חז"ל הרבה מזה לכל א' משני מיני הרפואה, ע"כ תמצית דבריו. וכן פירש הכלי יקר במלכים א' י"ח. ויעש תעלה כבית סאתים זרע. תעלה לשון תועלת. וכתב הרמ"ז בפ' וישלח דף קס"ו ע"ב, שהרופא נקרא רופא על היותו בקי ברפואה, הגם שלא הוציאה אל הפועל, וכן לבן נקרא אובד, על היותו בידו כח לאבד, לולי ה' שהיה לנו.

  1. ^ ולעד"ן זר מאד שאליהו עליו השלום יהיה טעון שריפה בגופו ואפילו שהוא אחרי מותו, ואלו היתה השריפה הגונה ומשובחת מן הקבורה, ניתנה לכל החסידים ונביאים, ואם כן איך יעלה בדעת שישרפו עצמותיו של אליהו וגופו, ולא יהיה כאחד מהחסידים שלא שלטה בהם רימה וגופם שלם, כההיא דאחאי בר יאשה דגששיה. גם במ"ש שבמשה אמרו חז״ל עליה כאליהו ולא מת משה, מחילה מכבודו שמניח מקרא מלא בפ׳ וזאת הברכה, וימת שם משה וכו׳, ומשה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה, ובנביאים משה עבדי מת, והוא מחזר ומרדף אמרים לא המה באו׳, וכבר אמרו חז״ל משה לא מת אבל עלה ומשמש ברקיע, וכן אמרו במס׳ סוכה בפ״ק כו׳ כנז״ל בדבריו. ובמס׳ סוכה לא דברו אלא בפסוק ומשה עלה אל האלהים, דהיינו למטה מי׳, לא שיאמר במשה עלייה מעין אליהו, כי מיתה כתיב בו במשה כאמור וזה פשוט. ומ״ש למעלה מעשרה ולמטה מעשרה, זו יובן בסוד העשר ספירות כמו שהבינו המקובלים ז״ל, והפילוסופים האלהיים יבינוהו בסוד העשרה שכלים הנבדלים. מעתה נאמר כי אליהו בהיות שגזר השי״ת, הנני נותן לו את בריתי שלום, והוא שלא יפרד לא גופו מנשמתו ולא נשמתו מגופו, אבל יהיה ברית שלום ביניהם, וכן שלום בארבעה יסודותיו, שלא יפרדו איש מעל אחיו לעולם, יתחייב מזה שעוד היום גופו קיים ונשמתו בו, אלא שלהיות החומר עכור בחטאו של אדם הראשון, שקודם שחטא היה בלי ספק זך בלי שמרין, וכמו שאמרו חז״ל, תפוח עקיבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, ודברים כפשטן. על כן הוצרך והוכרח למות, לזכך אותה החלאה וזהמת הנחש הקדמוני, וכשיקומו הגופים בעת התחייה, יקומו בדוגמה ותמונה כאשר היו שם בזה העולם, אבל יהיה מזוכך מאותה הזוהמת נחש הקדמוני, וזה היה תועלת המות, שנאמר בה והנה טוב מאד, טוב מות. וכיוצא בזה אירע לאליהו בעלותו בסערה השמים, נזדכך גופו מאותה החלאת נחש, אבל לא נשרף חלילה. וכיוצא בזה צריך לומר בכל אותם שנכנסו חיים לגן עדן, כר׳ יהושע בן לוי ואליעזר עבד אברהם, וזולתם שהזכירו חז״ל, כי בלי ספק לא טעמו טעם מיתה וקבורה, ונכנסו חיים לג״ע בגוף ונפש, אבל סוף סוף נזדכך גופם הזדככות מספיק ונכנסו לגן עדן. וכיוצא בזה על אחת כמה וכמה, נזדכך משה בעלותו אל האלהים, ולא נשאר בו שמץ זוהמת נחש חלילה, כי לא יגורך רע, והוא עלה אל האלהים ונזדכך קודם, וקירון פניו יוכיח על כל גופו שנזדכך זכוך גדול, ובמותו לא נס ליחו, שכבר היה מזוכך מזוהמת נחש והוא בחיים חייתו, ועכ״ז ההזדככות לא עלה משה למעלה מעשרה כנז״ל, שהוא סוד עשר ספירות בלי מה, שלא יתכן לעלות שם בגוף ונפש. וכן אליהו לא עלה שמה עדיין בהיותו מקושר בגופו בברית שלום, אבל הוא במדרגות המלאכים בעולם היצירה, כאחד מצבא המרום במרום, אבל לא בעשרה של בריאה וכל שכן בעשרה של אצילות. אמנם משה שטעם טעם מיתה וקבורה זכה אחרי מותו לעלות למעלה מעשרה.