נועם אלימלך/פרשת בא
פרשת בא[עריכה]
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כו'. הדקדוק מפורש בזוהר הקדוש "לך אל פרעה" היה לו לומר. ועוד מה זה נתינת טעם "כי אני הכבדתי את לבו", אדרבה מאחר שהכביד את לבו למה לו לילך בחנם, הלא בודאי לא ישמע לו.
ונראה לפרש, דהנה בראות הצדיק נפלאות הבורא או כשישמע מחבירו הצדיק דברים קדושים אזי הוא מתלהב בעבודת הבורא יתברך ויתעלה, משא"כ הרשע אף כשרואה נפלאות או שהצדיק מדבר אליו פעם אחד אזי הוא חוזר לפי שעה אבל אינו מתקיים בקרבו איזה זמן והוא ככלב שב אל קיאו, אבל כשהצדיק מדבר אליו יום יום או בראותו נפלאות הבורא יום אחר יום יכול להיות מתקיים בידו זמן רב.
וזהו "בא אל פרעה" בקביעות יום אחר יום ולא בדרך ארעי, ולכן לא נאמר "לך" שהוא לשון ארעי. וזהו הנתינת טעם "כי אני הכבדתי כו' למען שיתי אותותי" ר"ל אותיותי הקדושים שתדבר אליו יום יום, אשים "בקרבו" דייקא, כלומר שיתקיימו בקרבו זמן רב, ולא כן כשישמע אליך בפעם הראשון יחזור לסורו כנ"ל. ולזה לא נאמר "מופתי", לרמז במלת "אותותי" שני משמעות, לשון אותות כפשוטו וגם לשון אותיות כנ"ל, "ולמען תספר באזני בנך כו'" פירוש דהנה כשהצדיק רואה נפלאות ה' פעם אחד אזי מתלהב לבו זמן רב, וכשיחזור ויראה עוד נפלאות אזי בא למדרגה יתירה לספר גדולותיו יתברך לדורי דורות, ונמצא גם זה נתינת טעם לזה שלא ישמע אליך פרעה בפעם ראשון הוא "למען תספר כו'" שתבוא למדריגה נוספת לספר "באזני בנך" לדורי דורות. וק"ל.
בא אל פרעה כו'. פירש רש"י ז"ל "והתרה בו", ולכאורה מה בעי רש"י בזה. ונראה לפרש, דהנה נקוט האי כללא בידך דהבורא ב"ה ויתעלה זכרו לנצח זהו תענוגו להטיב ולהשפיע לכל העולמות ולכל הברואים, אך מחמת שהשפעת הבורא ב"ה הוא רב מאוד ובלתי אפשרי לקבל השפעתו כי אם ע"י ממוצע הוא הצדיק המקבל השפעה מלמעלה והוא משפיע לכל, גם לאינו הגון ומוכשר לקבל אעפ"כ הוא משפיע לו, ונמצא ההשפעה שהצדיק משפיע אינו אלא כגומל חסד עם כל העולם שהוא מקבל השפעה מלמעלה ומחלק לכל, אבל העיקר הוא מהבורא ב"ה.
וזהו "לעושה נפלאות גדולות לבדו", פירוש שהקב"ה עושה נפלאות עם עמו ישראל אינו אלא לבדו, "כי לעולם חסדו" פירוש כי "לעולם" כלומר המשכת השפעה הבאה לעולם, "חסדו" ר"ל ע"י חסד של הצדיק שגומל חסד עם כל אדם כנ"ל.
והנה הצדיק המשפיע ברצותו לקבל השפעה מלמעלה צריך להקטין עצמו בהכנעה גדולה, ואח"כ בעת השפעתו לעולם הוא מתפשט עצמו ומתרחב להשפיע לכל העולם, כאדם המתפשט עצמו בכל חדריו ועליותיו להכניס בהם כל אשר לו למלאות אותם כל טוב. ורמז לזה אות צ' הוא רמז על הצדיק המקבל ומשפיע, דאות צ' נכתב נון יוד כזה צ', יוד מאחוריו של הנו"ן והראש העליון של הנו"ן הוא קטן והרגל התחתון הוא רחב, וכל זה הוא רמז על הצדיק המקבל השפעה הוא ע"י חכמה והיו"ד הוא חכמה, וצריך הצדיק להקטין ולהכניע עצמו בעת קבלתו כמ"ש "והחכמה מאין תמצא" פירוש מי שהוא בעיניו כ"אין", בצדיק הזה תמצא חכמה לקבל משם השפעה, ולכן ראש העליון של הנו"ן הוא קטן, רמז בעת קבלתו השפעתו מהיו"ד צריך להקטין עצמו שיהיה בעיניו כאין כנ"ל, והרגל התחתון הוא רחב, רמז כנ"ל דהיינו בעת שמשפיע לעולם הוא מתרחב ומתפשט לחלק לכל כנ"ל, ולכן מהדר אפיה דנו"ן מן היו"ד, לרמז לזה שכתבתי שגם למי שאינו הגון כ"כ לקבל הוא משפיע לו ומטה עצמו אליו להשפיע גם לו. וזהו "זמרו ה' כי גאות עשה" פירוש זמרו להשם הטוב שעשה וברא גאות כנ"ל שהצדיק מתפשט ומתרחב עצמו כעין אדם המתגאה, "מודעת זאת בכל הארץ" ר"ל שהוא משפיע לכל הארץ גם לשאינו הגון כ"כ.
ולפי דרכינו ההשפעה נקרא בשם "נפלאות", דהיינו הטובות שהשי"ת עושה עם עמו ישראל הקדושים נקרא נפלאות, אבל מה שהקב"ה מביא פורעניות ועונשים על הרשעים נקרא "אותות" כמ"ש "מאותות השמים אל תחתו" שאין לישראל להתיירא מאותות. וגם המשכת עונשין ורעות על האומות הוא ג"כ ע"י הצדיק כי "מפי עליון לא תצא הרעות".
וזהו פירוש הפסוק "גדול כבודו בישועתך", פירוש שהצדיק נתגדל ונתפשט ונתרחב כבודו בעת השפעתו לעולם, שזה הוא "ישועתך", דמה שישראל מלאים ושבעים כל טוב היא הישועה להשכינה, ומפרש הכתוב "הוד והדר תשוה עליו כי תשיתהו ברכות לעד", ר"ל שמסרת לו הברכות לברך את בית ישראל לעולם, "תחדהו בשמחה את פניך", פירוש וגם המדריגה זאת נתת להצדיק שאתה משמחו בזה שהוא ע"י דיבורו הקדוש ממשיך עונש ורעות על הרשעים, והיינו "את פניך" לשון רוגז, ממשיך הצדיק כי מאתך לא תצא הרעות.
וזהו "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה" פירש"י והתרה בו, כלומר שע"י דיבורך תמשיך עליו האותות, "כי אני הכבדתי כו'" אלא מאתי לא תצא הרעות לכן צריך אתה להתרות בו, "למען שיתי אותותי אלה בקרבו" שאתה תמשיך עליו האותות כי מפי עליון לא תצא הרעה. והבן.
או יאמר "בא אל פרעה כו' למען שיתי כו'", דהנה כתיב "אני ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ומקשים העולם למה מזכיר יציאת מצרים יותר מבריאת עולם שזה הוא חידוש והטבה גדולה יותר, אך האמת שעיקר בריאת העולם היה בשביל התורה הקדושה כדאיתא "בראשית - בשביל התורה שנקרא ראשית", ואז ביציאת מצרים התחיל חידוש התורה, לכן אמר אני ה' אשר הוצאתיך, שזה העיקר שהיה התחלת התורה אשר בשבילה היה עיקר הבריאה. והנה הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים, ולפעמים השי"ת ב"ה גוזר גזירה כדי שיתפלל הצדיק ויבטלה, וזהו "בא אל פרעה כי אני הכבדתי כו'", שלא ישלח את ישראל, ואתה תבטל זאת "למען שיתי אותותי" ר"ל אותיותי של התורה שיהיה בעת צאתם ממצרים שהיה אז התחלת התורה הקדושה. וק"ל.
ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך כו'. נראה לפרש דאיתא בגמרא "בשמחת בית השואבה היו אומרים אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו", דהיינו שהיו מתנהגים מיד בנערותם כשורה ולא היו מתביישים בזקנותם ממעשה נערותם שהיו ג"כ בקדושה, אבל מי שאינו מתנהג בקדושה בנערותו, אזי לעת זקנותו הוא מתבייש ממעשיו הקודמים וצריך לסור מדרכו, על כן טוב שיתקדש עצמו מיד. וזהו שאמר הכתוב "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", כלומר שלא יצטרך לסור מדרכו הקודם, ויוכל לילך בעקבות נעוריו כמו שהיה מתנהג עד עתה, ובקל יכול לעבוד השי"ת ב"ה.
וזהו "בנערינו ובזקנינו נלך", רצה לומר שנתנהג ונלך בקדושה הן בנעורינו והן בזקנינו, "בבנינו ובבנותינו נלך", היינו שנדריך אותם בקדושה, "בצאנינו ובבקרינו נלך", רמז גם בעובדות הגשמיות כמו משא ומתן ואכילה ושתיה וכדומה נלך בכל זה להשי"ת, "כי חג ה' לנו", ר"ל כי התלהבות אש בוער בנו לעבודתו יתברך שמו ויתעלה זכרו. וק"ל.
או יאמר "בא אל פרעה כו' ולמען תספר כו'". נראה כי עיקר כוונת הבורא יתברך בהכות את פרעה ועבדיו, למען יהיה אות לבני ישראל, ושיתרבו אותיות התורה על ידו באלה הדברים הנאמרים בו, ולא יהיה הספר תורה חסר אפילו אות אחת. והנה האיש משה כשהלך אצל פרעה, לא היה הולך ברצונו הטוב, כי לא היה חפץ להסתכל בדמות אדם רשע, לכך אמר לו השי"ת ב"ה בלשון "בא", ר"ל שתבוא אליו ברצונך, כי יש לי על ידו להתוסף קדושה ע"י אותיות התורה הנאמרים עבורו, ולזה אין שייך כאן לומר לשון "לך", כי הליכה מיקרי אף שאדם הולך שלא ברצונו, כי אע"פ שהולך שלא ברצונו אעפ"כ המעשה הליכה ברגליו נעשית, ו"ביאה" היא שייך כשהאדם בא ברצונו, ומחשבתו הוא המביאה לאדם אל הדבר ההוא, וזהו "למען שיתי אותותי" הוא מלשון אותיות כנ"ל.
ולמען תספר באזני בנך. היות כשהקב"ה ברחמיו עושה נס לישראל פעם אחת ונוקם להם מאויביהם, אז נתעוררו הרחמים ומועיל אפילו לעתיד בכל דור, כשישראל צריכין להנקם מאיזה שונא העומד עליהם להכבידם בעול שררה או מלך, אז הקב"ה עושה נקמה בו כיון שכבר נתעוררו אותן הרחמים בענין כזה. וזהו "ולמען תספר כו' אשר התעללתי במצרים", וכשתספרו זאת תעוררו אותם הרחמים וינקם לכם מאויביכם לבל יוכלו להיצר לכם כלל. והבן.
ויאמר ה' אל משה נטה ידך על ארץ מצרים בארבה. ויש לדקדק על הלשון "בארבה". ונראה לפרש עפ"ז פסוק בפרשת וארא דכתיב שם במכת ברד "כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך בדבר ואולם בעבור זאת העמדתיך כו'", ויש לדקדק למה דווקא במכת ברד אמר לו זה? אך הענין הוא, כי כל המכות שבאו על פרעה, היה על איזה זכות שהיה להם לישראל או שיהיה להם, ועל אותו זכות במכוון בא המכה כנגדו. וזהו פירוש הפסוק הנ"ל, כי מכת ברד היה בא בזכות הדבור שמדברים ומודים תמיד להשי"ת ב"ה, וכיון שכן היה הדין נותן שיבוא במקומו מכת דבר, כי הם האותיות ממש של הדבור כנ"ל, וע"ז אמר "כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך בדבר" תחת מכת "ברד", כי כך הדין נותן כנ"ל, "ואולם בעבור זאת העמדתיך למען ספר שמי" הפכתי את האותיות "דִבֶר"לאותיות "ברד" ולא לאותיות "דֶבֶר", וזהו "בארבה" בשביל שאמרתי "הרבה ארבה את זרעך" כנ"ל. וק"ל.
ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ויהי חושך על ארץ מצרים. ונראה בהקדים הפסוק "יוצר אור ובורא חושך", וכבר דקדקו קמאי למה כתיב באור לשון "יצירה" ובחושך לשון "בריאה"? ולי נראה כי השי"ת ב"ה ותורתו הקדושה נקראו אור א"ס, וזש"ה "וירא אלקים את האור כי טוב", פירוש האור הוא נקרא התורה הקדושה, וכשלומד אדם את התורה לשמה נקרא אור "כי טוב", משא"כ אם לומדה שלא לשמה חלילה, וזה פירוש "וירא אלקים כו'", פירוש הקב"ה הוא משגיח על התורה הזאת שאדם לומד לשמה ולא כשלומד שלא לשמה, כי הבורא ב"ה אינו כבשר ודם שאף שהדבר הוא לפניו ואינו נסתר מנגד עיניו יכול הוא שלא לראות אותו הדבר, וזה הפירוש "יוצר אור", כי התורה הקדושה הוא אור פשוט א"ס בלי צורה, וכשהאדם לומד התורה ומלבש עצמו בהאור א"ס, אזי לפי מדריגתו של הצדיק ההוא יש לו צורה לאור הזה, לפי מדריגתו של הצדיק ההוא המלובש בו, וזהו "יוצר אור", כי קודם בריאת עולם היה האור התורה התפשטות בלי צורה, אבל אחר בריאת עולם כשאדם לומד את התורה ומלבש עצמו בהאור, אזי האור ההוא יש לו צורה כנ"ל, וזהו "יוצר" לשון צורה, כי הצדיק עושה לו צורה.
ובזה יובן מה שרגילים לומר "זכותו יגן עלינו", ולמה יתן הצדיק זכותו לאחר, הלא טוב לו שיקח לו לעצמו לעוה"ב שהוא א"ס? אלא יש לפרש שזכות הוא לשון "זך", דהיינו מה שלומד תורה לשמה, אזי זכות האור שהוא מושך על העולם היא העומדת לדורו ומגין עליהם. וזהו פירוש "נטה ידך על השמים", שתטה מכאן האור שלך שלא יגין עליהם, אזי ממילא יהיה "חושך על ארץ מצרים". וק"ל.
ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה לפני פרעה ויחזק ה' את לב פרעה. ויש לדקדק מה בא הכתוב להשמיענו? אלא יש לפרש שזה קאי על הפסוק שלאחריו, שבשביל זה נענש פרעה שחיזק ה' את לבו, בשביל שלא שם על לבו שמה' היו הנפלאות האלה, כי כשהצדיק עושה נפלאות, אזי שורה עליו רוח הקודש וקדושה והכל יכולים להבין שמה' היתה זאת, ופרעה הרשע לא רצה לשום על לבו זאת, וזה שאמר הכתוב "ומשה ואהרן כו' לפני פרעה", ר"ל שאדם אחר היה יכול להבין שמשה ואהרן לא עשו כלום אלא שמה' היתה זאת, רק "לפני פרעה" ר"ל בעיניו היה שמשה ואהרן עשו זאת מעצמם, ולא רצה לשום על לבו שמה' הוא זאת, ולכך נענש שחיזק ה' את לבו.
החודש הזה לכם ראשון הוא כו'. נראה לפרש, דאיתא במדרש "הקב"ה ברא עולמות והחריבן ואח"כ ברא עולמות ואמר הדין הניין לי והדין לא הניין לי", ואיתא בספרים הטעם של בריאת העולמות שהחריבן ואח"כ בריאת העולמות הן עולם התיקון, היה למען יהיה שכר ועונש. וזהו "מתחילה עלה במחשבה לבראה במידת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף בו מידת הרחמים", היינו מתחילה היו בריאת עולמות החרובין, ואח"כ היו בריאת עולמות התיקון שהיא מידת הרחמים.
וזהו מה שאמרו חז"ל "כשברא הקב"ה עולמו היה נמלך בנשמת הצדיקים", לכאורה אינו מובן מה זה שהיה נמלך בצדיקים? אך הענין הוא לפי דברינו, דהנה הצדיק צריך ג"כ להיות עבודתו תמיד כמו שהיה בריאת העולמות, שהיה מתחילה עולם החרובין ואח"כ עולם התיקון, וכל מה שברא הוא נצחיות תמיד בלי הפסק, וצריך להיות תחילת עבודתו בענין עולמות החרובין, דהיינו ע"י סיגוף ותענית, תחילתן יסורין וסופן שלוה, דהיינו אח"כ כשמתקן את עצמו במעשיו הקדושים כל אבריו וגופו ורוחו ונשמתו, אזי עבודתו בעולם התיקון, דהיינו כל דבר ודבר שהצדיק עושה, אז פועל ומתקן בו פעולות ותיקונים גדולים. ואיתא בגמרא "כל מה שברא הקב"ה לצביונם נבראו ולדעתם נבראו", דהיינו שהיה השי"ת שואל את דעתם אם הם רוצים להבראות על תנאי זה ועל עבודה זאת והסכימו כולם, וזהו הפירוש שהיה נמלך בנשמות הצדיקים, דהיינו שהיה נמלך עמהם אם דעתם להיות נבראים על תנאי העבודה זאת, כענין עולם החרובין ועולם התיקון כנ"ל.
ואיתא בספרים שבריאת עולם התיקון שהוא מידת הרחמים, היה בשם הנקרא "מה החדש", שע"י השם של מ"ה נתחדשו עולמות התיקון. וזהו "החודש הזה לכם", פירוש "החדש", דהיינו שזה מסורה בידכם לעורר רחמים ע"י השם של "מה החדש" כענין הבריאה ראשונה. ודרשו חז"ל "לכם" - שיהא קידוש החודש כשירה בקרובים, וחד אמר לכם חשובים כמותכם, ולפי דברינו מר אמר חדא כו' ולא פליגי, דהיינו לעורר רחמים צריך חשובים כמותכם צדיקים גדולים, וחד אמר רמז שצריך אחדות ואהבה וקרבות.
וזהו "מה ה' אלהיך שואל ממך", פירוש זה התעוררות הרחמים, שגם "אלהיך" דהיינו מדה"ד נעשה מדה"ר דהיינו שם "הויה" ב"ה שהוא רחמים, והוא ע"י שם של "מה", הדבר הזה "שואל מעמך", שאתה תפעול כל זאת.
"ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", פירוש זה תפעלו ע"י מעשיכם, לחדש תיקונים בעולם התיקון בעולמות העליונים שהם נקראים "ראש", זה יפעול לכם רחמים בזה העולם שהוא נקרא "שנה" כדאיתא בספר יצירה.
דברו אל כל עדת בני ישראל בעשור לחודש הזה, פירוש העיקר לעורר רחמים הוא ע"י יו"ד שהוא חכמה
עליונה, וזהו "פותח את ידיך" קרי ביה "יודיך", שהשי"ת ברא ב' יודי"ן, שהוא חכמה עלאה וחכמה תתאה, שזה גילה השי"ת, "ומשביע לכל חי רצון", ר"ל וזה מסר השי"ת להצדיק הנקרא "חי", כמו שאמר הכתוב "בן איש חי", שהצדיק יפעול הרצון הזה, והשביע את הצדיק שעל ידו יתעורר הרצון הזה דהיינו הרחמים.
"ויקחו להם איש שה לבית אבות", כבר פירשתי שכל זאת צריך הכנעה גדולה שזה רמז "שה", "ואם ימעט הבית מהיות משה" ודרשו רז"ל "מחיותו דשה", דהיינו אם ימעט ממנו החיות דשה, שאינו יכול לקבל הכנעה, "ולקח הוא ושכנו", שיתקרב אל הצדיקים ויהיה לו אחדות עמהם, "במכסת נפשות" פירוש ואז גם הוא יהיה בחשבון נפשות הצדיקים.
וזהו (ישעיהו מ, ה) "ונגלה כבוד ה'", ר"ל שהי"ת עשה התגלות כבודו, "וראה כל בשר" פירוש ואפשר לכל אדם, גם מי שהוא בכלל "בשר" שאינו צדיק כ"כ, יכול לבוא לראות את כבוד ה' ע"י התחברות הצדיקים ואחדותם, וזהו "יחדיו", דהיינו שיהיו באחדות. וק"ל.
או יאמר "דברו אל כל עדת בני ישראל ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית". דהנה השורש כל השרשים לאחוז במדת ענווה, וזה מרומז במלת "שה" שהוא מוכנע מכל הצאן, ויש שני בחינות שצריך האדם לשמור ולזרז עצמו במדת ענוה, האחד כמו שאמר הכתוב "ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך", פרשתי כבר דהיינו אם תבוא למדריגה זאת שתשכח מאיזה עם אתה ומאיזה בית אב אתה מיוחס, אז יתאו המלך, מלכו של עולם, את יפיך. וזהו הפירוש כאן, "שה לבית אבות", דהיינו שיהא מוכנע מיחוסו ומבית אבותיו, "שה לבית", שצריך לשמור עצמו מהגיאות הבא מהפנימיות שנקרא בשם "בית", דהיינו עיון תפילה שמחשב שמתפלל בכוונה, או מה שלמד תורה לשמה, וצריך לשמור עצמו מזה שלא יהיה במחשבתו זאת, שידע שלא הגיע עדיין לתפילה בכוונה או לתורה לשמה.
"ואם ימעט הבית מהיות משה", פירוש ואם לא בא עדיין למדריגה זאת שיבחין שעדיין לא בא למדריגה הנ"ל, ואין לו מדת ענוה, אזי "ולקח הוא ושכנו" פירוש היצר טוב שהוא שכינו "הקרוב אל ביתו" דהיינו שהוא מסייע לפנימיותו, "במכסת נפשות", ר"ל שיספר תמיד מהצדיקים הגדולים וימנה תמיד את מידותם הישרים, ו"נפשות" הוא רמז על הצדיקים ומידותם, "איש לפי אכלו תכוסו" פירוש הכתוב מזרזו לזה שרוצה לאחוז במידה זו שלא יגזם במידת הצדיק, רק לפי אכלו תכוסו על השה, ולא יגזם במידתו, כי מזה לא תבוא לך הכנעה כשתגזם במידתו.
"שה תמים זכר", פירוש שיש עניוות שהוא גאות גדול, דהיינו שמראה עצמו שהוא עניו ובפנימיותיו יש לו מזה גאות גדול באומרו שהוא עניו, וע"ז אמר הכתוב "שה תמים זכר", דהיינו שתהיה ענוה בתמימות גדול מצד הדכרות, "בן שנה", פירוש שיהיה כבן שנה בלא חטא, "מן הכבשים ומן העיזים תקחו", פירוש חמדת ענוה תקחו "מן הכבשים", דהיינו שתראה כמה הוא מאוס מדת גאות באדם שהוא עולה במעלות, מה שלא מגיע אליו "כבשים", הוא מלשון "עלה בכבש", ומשם תראה כמה הוא מאוס מדת גאות ותקח מידת ענוה, "ומעיזים" דהיינו מעזי פנים שבדור תקח ג"כ ראיה כנ"ל, "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש", פירוש שצריך אתה לשמור עצמך במידה זאת ולידע שעדיין לא תקנת עצמך "עד ארבעה עשר יום לחודש", דהיינו עד שיבוא משיח צדקנו ותהיה הלבנה במילואה וחידושה. וק"ל.
או יאמר "דברו אל בני ישראל בעשור לחודש הזה כו'". נראה לי דהתורה הקדושה רמזה לנו בזה דרכי השם לעבודתו, דאיתא "בעשרה מאמרות נברא העולם כו' וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם וכו'", דהיינו שהצדיק הוא יסוד עולם, ונותן השפעות אל העשרה מאמרות ע"י מעשיו הקדושים שהוא הולך ומתגבר בכל יום בעבודת הבורא, וכל מה שהצדיק מחדש עצמו אל הקדושה יתירה בכל פעם, אזי הוא מחדש השפעות יתירות אל העולמות בכל פעם, וזהו מדותיו של הקב"ה כמ"ש "ובטובו מחדש כו' מעשה בראשית", ר"ל שבכל יום מחדש השפעות במעשה בראשית דהיינו בהעולמות.
וזהו "בעשור", ר"ל בעשרה מאמרות הנ"ל, "לחודש", ר"ל שהצדיק מחדש עצמו בקדושה יתירה כנ"ל, וע"י זה הוא מחדש במאמרות הנ"ל השפעות גדולות, "ויקחו להם איש שה" פירוש לזה האיש הצדיק הרוצה להשפיע כנ"ל, להחזיק עצמו במידת הכנעה שהוא מרומז במלת "שה" כמ"ש (ירמיהו נ, יז) "שה פזורה ישראל" פירוש זה אשר בשם ישראל יכונה, שהוא צדיק גמור, צריך להיות מוכנע ושפל בעיניו כשה, ועוד שתהא נשמתו פזורה בכל הענינים הנוגעים לדבר ה'. וכלשון הזה מצינו בספר חובת הלבבות שאמר חכם אחד "השם יצילני מפיזור נפש", פירוש אדם שיש לו נכסים במקומות הרבה, נמצא נפשו פזורה בכל המקומות שנכסיו שם לחשוב ולדאוג עליהם כמאמר התנא "מרבה נכסים מרבה דאגה", כמו כן הפירוש כאן "שה פזורה", דהיינו כנ"ל, שיהא מוכנע ושפל בעיניו ונפשו פזורה בכל אופנים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים בגופו ונפשו וממונו וכדומה, אז בשם ישראל יכונה והרי הוא צדיק גמור. וזהו הפירוש הפסוק "וכל פטר חמור תפדה בשה", פירוש מי שרוצה לפטור את עצמו מחומריות, יפדה את עצמו בשה, דהיינו מוכנע ושפל בעיני עצמו כנ"ל, וזה יועיל לו שיהיה פטור מכל מיני חומריות, ואז יכול להשפיע לישראל את שלש אלה: "בני חיי ומזוני".
וזהו "שלש משמרות הוי הלילה, משמורת ראשונה חמור נוער כו'", ולכאורה מה הודיענו חז"ל בזה? ונראה שדבר גדול דברו לנו חז"ל בזה, ומלמדים אותנו באיזה עת וזמן אנחנו נדע מה לעשות ולעבוד על שלש אלה הנ"ל, והיינו "משמורת ראשונה חמור נוער", פירוש אז היא התגברות הקליפה הנקרא "חמור" על "בני" חלילה, ואז צריך הצדיק להתגבר ולהתפלל אז להבורא ב"ה לשבר כח הקליפה הזאת. ויש לומר שזה רמז בפרשת עקידה שנאמר שם "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו", ד"בוקר" נקראים חסדים, ואברהם עצמו הוא ג"כ חסד כמש"ה "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם", וכשהלך אברהם לשחוט את בנו, היה הולך בשמחה רבה בהתלהבות גדול לעשות רצונו של מקום, אך אעפ"כ היה רוצה בזה שישאר חי, וכוונתו היה להתפלל להבורא ית"ש שישאר חי, כדאיתא במדרש "וירא את המקום" פירוש שראה יעקב עתיד לצאת ממנו, דגבי יעקב כתיב "וישכב במקום ההוא", וזהו שאמר "ונשתחוה ונשובה אליכם" והאיך אמר ונשובה הא הלך לעקוד אותו? אלא שסמך ובטח עצמו על תפילתו שישאר חי, וזהו "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו", דהיינו עם החסדים חבש את החמור ג"כ שיסכים עמו שישאר בנו חי, אבל יצחק אבינו היה תשוקתו דוקא שיעקד וישחט על גבי המזבח, ולכן תולה הכתוב באברהם כמ"ש "יען לא חשכת כו'", משום שאף שהיה תשוקתו שישאר חי, אעפ"כ לא חשך ומנע אותו ועשה את ציווי הבורא בשמחה רבה, ולכן בכל דור מזכיר השי"ת את העקידה שעקד אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח, אבל יצחק אבינו היה מידתו גבורה ורצה לעשות כמידתו להישחט, ואינו חידוש כל כך כמו באברהם, אעפ"כ אפרו צבור לדורות. ונמצא היוצא לנו מזה דמשמרה ראשונה צריך הצדיק לעבוד ולהתפלל על "בני", דאז חמור נוער.
"שניה כלבים צועקים", דאיתא "מלאך המות בעיר כלבים צועקים", ואז במשמר השני הוא ח"ו התגברות על "חיי", וצריך הצדיק להתגבר לפעול להמשיך כנ"ל, וזהו "ותהי צעקה גדולה במצרים כו' ולבני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", היינו כנ"ל שהם פעלו והתגברו על הקליפה להמשיך "חיי".
"משמרה שלישית תינוק יונק משדי אמו", היינו "מזוני", שאז צריך להמשיך מזוני, וע"ש בגמרא בסופו "נפקא מינה למאן דגני בבית אפל ליקום וליקרי קריאת שמע", נוכל לומר דהכי פירושו, "נפקא מינה" מכל הני תלת שהודיעו לנו חז"ל, הלא בודאי הצדיק בכל עת ובכל רגע הוא מתפלל על הנ"ל, ואמר "למאן דגני בבית אפל", דהיינו הכסיל אשר בחושך הולך ובאפילה, "ליקום וליקרי קריאת שמע", פירוש ילמוד הקריאה שהשמיעו חז"ל.
וזהו "יפיפית מבני אדם הוצק חן כו'", דהנה אבותינו אברהם יצחק כו' הם נקראים "בני אדם", מחמת שהם נבראו לתקן חטא אדם הראשון, והיינו "יפיפית" - היפוי כח שיש לך שאתה יכול להמשיך ולתקן כל הנ"ל, הוא "מבני אדם", דהיינו אבותינו אברהם יצחק כו', שהם תיקנו את כל הנ"ל מתחילה וע"כ יכול אתה בקל להמשיך את כל הנ"ל, "הוצק חן בשפתותיך", פירוש אלא ששפתותיך יש בהם חן, "על כן ברכך אלקים לעולם" שתמשיך אתה השפעות לעולם.
נחזור לענינינו, "ויקחו להם איש שה", ר"ל הצדיק שנקרא "איש" שרוצה להשפיע כנ"ל, צריך ליקח לעצמו להחזיק במידת הכנעה שהוא מרומז במלת שה, כמ"ש שה פזורה ישראל כדרך שפירשתי לעיל, "לבית אבות" ר"ל שיכניע עצמו בזה שלא יתגאה ביחוס אבותיו אם הוא ממשפחה מיוחסת, רק יחשוב שזה הוא סיוע לו לעבודת הבורא שזכותם עומדת לו ולזרעו, אבל לא להנאת עצמו ולגאותו. או כלך לדרך זה "לבית אבות" פירוש שתמיד ידאג ויחשוב מתי אגיע למקום אבותי שאהיה צדיק כמותם, "שה לבית" פירוש מידת הכנעה זו יכניס תמיד לביתו, דהיינו בקרבו יוכיח עצמו תמיד. או פירושו "שה לבית אבות", שלפעמים אדם מתגאה ע"י הדרגת והנהנת ביתו, שיש לו בנים ועושר וכבוד, ע"ז מזהיר הכתוב להכניע עצמו גם בזה, שלא להחזיק עצמו במעלה יתירה ע"י זה.
"ואם ימעט הבית", פירוש אם לא יהיה במדריגה זו של הכנעה, "מהיות משה", פירוש, הכתוב נותן לו עצה טובה להידבק בצדיקים, והיינו מהיות משה כפירוש רש"י ז"ל "מחיותו דשה", ר"ל שיוכל לקבל קדושה מחיותו וקדושתו של הצדיק תמים, "ולקח הוא ושכנו", פירוש אם הוא שפל וגרוע כ"כ שהצדיק הוא אצלו כנסתר, שאין משגיח כלום על הצדיק, והיינו מלת "הוא" לשון נסתר, ואעפ"כ "ולקח הוא", פירוש שצריך הצדיק "ושכנו הקרוב אל ביתו" פירוש עם השכינה הקדושה השוכנת בביתו ובקרבו וקרובה אליו, צריכים לרחם על האדם הגרוע ההוא ועל נפשו לבל ידח ממנו נדח, והיינו "במכסת" בשביל חשבון הנפשות שלא יחסרו ח"ו, "איש לפי אכלו תכוסו", פירוש שצריך הצדיק להשפיע גם לו די פרנסתו ולהדריכו בדרך ישרה עד שובו אל הבורא יתברך ויתעלה.
או יאמר "ואם ימעט הבית מהיות משה", פירוש באם שיהיה ממועט ממדריגת הכנעה באמרו שהוא צדיק גמור. "ולקח הוא ושכנו וכו'", דאיתא בספרים למה פעמים בני אדם יש קרבות גדול ביניהם ומחבבים זה את זה עד למאד, ולפעמים כרוכים רבים אחר איש אחד, ויש בני אדם אף שהם לומדים מרחיקים עצמם זה מזה, הטעם הוא מחמת שבודאי בגן עדן היו יושבים זה אצל זה והיו שכנים ומקורבים, לכן גם בעוה"ז הם מקורבים ומחובבים זה לזה, וזהו "ולקח הוא ושכנו", ר"ל זה יהיה לו לסימן, אם הוא צדיק יש לו בני אדם שמתקרבים אצלו ושוכנים עמו באהבה גמורה, "הקרוב אל ביתו" מפני שהיה קרוב אל בית מושבו בג"ע, וזהו אומרו "במכסת נפשות", ר"ל הכתוב מפרש ואומר על איזה בית אני אומר הקרוב אל ביתו, שזה הוא חדר ששמו "גוף" כידוע, ששם הנפשות מנויים ויושבים בהם עד הגעת עת שיבראו ויבואו לעוה"ז, וזהו "במכסת נפשות", וזה יהיה לו לסימן, אם בני אדם כרוכים אחריו אזי הוא צדיק. "איש לפי אכלו תכוסו על השה", פירוש כל איש לפי מה שקלקל ועיוות ח"ו, ד"אכלו" רמז לקלקול כמ"ש "אכלה ומחתה פיה", "לפי" הוא לשון חידוד כמש"ה "לפי חרב", פירוש כל אחד לפי חידודו בקלקולו, יתגבר מאד וימסור נפשו, דהיינו "תכוסו" פירושו הוא מלשון שחיטה, "על השה" פירושו עד שיגיע אל הכנעה שיכניע עצמו מאוד כנ"ל.
"שה תמים" ר"ל שיהא תמים במידת הכנעה בלי הפסק בתמידות, "זכר" ר"ל שיהא במידת זכר, דהנה המחשבה נקרא בשם נוקבא, דהמחשבה הוא מוליד הדיבור, דכשאדם רוצה לדבר הוא מחשב מתחילה את הדיבור ההוא במחשבתו, ונמצא המחשבה מוליד הדיבור, והדיבור נקרא בשם זכר, וצריך האדם לטהר מחשבתו ודיבורו.
וזהו פירוש הגמרא "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", ר"ל "זכור" הוא רמז לדיבור כנ"ל, ו"שמור" הוא רמז למחשבה, ע"ד ואביו שמר את הדבר, ובין המחשבה ובין הדיבור צריכים להיות שניהם אחד בקדושה ובטהרה, דהיינו אם הוא מחשב לעשות מצוה, צריך ג"כ להוציא בפיו בדיבורו שהוא רוצה לעשות מצוה זאת, ויאמר "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". וזהו פירוש הפסוק "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", ר"ל במה שהוא מוציא מפיו שהוא עושה לשם ה', "יחיה האדם" זה הוא עיקר החיות של אדם.
נחזור לענינינו, "זכר" הוא רמז להנ"ל שיוציא וידבר בפיו שהוא עושה לשם הקב"ה ושכינתיה, "בן שנה" פירוש שצריך אדם להזדכך עצמו עד שיהא כבן שנה נקי בלא חטא, כדדרשינן בגמרא על "ובן שנה שאול במלכו" - בן שנה בלא חטא כדפירשתי לעיל, "מן הכבשים ומן העזים תקחו", נ"ל דהנה כתוב "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש כו'", י"ל הפירוש כך, דהתורה רמזה לנו שני מדריגות אשר יעשה האדם וחי בהם, "כבש" הוא לשון דרגא ומעלה, והיינו הדרגא האחד יעשה בבוקר דהיינו החסדים, דבוקר הוא חסד, שצריך הצדיק לעורר החסדים העליונים, "ואת הכבש כו' בין הערבים", דהיינו דרגא ב' בתשובה על עוונותיו אשר יעבור חלילה, ד"ערביים" הוא לשון חושך.
ועל דרך זה נוכל לומר שרמזו חז"ל (שבת עז, ב) "מפני מה עיזים מסגו ברישא וכו'", ד"עיזים" הוא לשון עוז וגבורה, שצריך האדם להתגבר מאוד על יצרו לשוב בתשובה שלימה קודם שירצה לילך במדריגת עבודת הבורא יתעלה, וזהו "מפני מה עיזים", דהיינו תשובה, "מסגי ברישא" צריך להיות קודם, ואמר "כברייתא של עולם חשוכא והדר נהורא", דהיינו שצריך לתקן מתחילה החושך של עבירות ואח"כ נהורא, "מה טעמא הני מכסיין והני מגליין, הני דמכסיין מינייהו מכסיין", פירושו כך, דאיתא בגמרא "חצוף עלי מאן דמפרש חטאיה, דכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה", והנה הבעל תשובה כשרוצה להמשיך השפעות צריך לילך באתכסיא מחמת הקטרוג ח"ו, והצדיק גמור מעיקרא הוא הולך באיתגליא ואומר שהוא מתפלל על כל אדם די צורכו ומחסורו, וכן הוא תמיד מתנצל לפני בני אדם ושואג כארי תמיד שהוא מחסר מעבודת הבורא ומחזיק עצמו כחוטא חלילה, וזהו "מאי טעמא הני מכסיין", ר"ל שצריך להיות כסוי חטא, הטעם הוא "דמינייהו מכסיין", דהיינו השפעות הבאים ע"י הבעל תשובה הם באיתכסיא מחמת הקטרוג כנ"ל, "והני מגליין", ר"ל הצדיקים גמורים דמעיקרא שהם הולכים באיתגליא כנ"ל, "מינייהו מגליין", ר"ל השפעות הבאים על ידם ג"כ הם באים באיתגליא, שהם אינם מתייראים מהקטרוג. וזהו (משלי כז, כו) "כבשים ללבושיך", ר"ל שתראה שיהיו לך הדרגות שלא תצטרך להתבייש, וזהו "ללבושיך" ר"ל שהוא נוטריקון "ללא בושה". וזה פירוש הפסוק "מן הכבשים ומן העיזים תקחו" רמז לכל הנ"ל. וק"ל.
ולקחו מן הדם ונתנו על המשקוף וכו'. נ"ל דאיתא בגמרא "דם ניקף מרצה כדם עולה", ונ"ל דהנה כשאדם מוסר נפשו להשי"ת בשלימות והוא גומר בדעתו כאילו הוא נשרף, וזה נקרא בשם "ניקף" דהיינו לשון הקפה, דבר שאינו במזומן, והיינו "דם ניקף" דהיינו מסירת נפש, "מרצה כדם עולה". וזהו "ולקחו מן הדם" דהיינו מסירת נפשם, "ונתנו על המשקוף", פירוש דעי"ז ישגיח וישקיף הקב"ה עלינו בעינא פקיחא, "ועל שתי המזוזות", "מזוזות" אותיות "זז מות", "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש", דהנה ה"בשר" הוא רמז על הדינים כנודע, "בלילה" הוא הגלות המר, וזהו הפירוש "ואכלו את הבשר בלילה הזה", שיבטלו את הדינים ויכלו אותם בגלות המר הזה, ע"י "צלי אש", "צלי" הוא לשון תפילה, והיינו ע"י תפילה בתמימות[1] וזהו "אש", "על מצות ומרורים יאכלוהו", דאיתא "חנם בלא מצוות", ופירשו המפרשים מצוה שהוא בא לו בחנם בלי טורח ובלא מעות, לאו מצוה היא בשלימות, וזהו הפירוש "על מצות" קרי ביה מצוות, "ומרורים יאכלוהו", דהיינו שיעשה מצוות שבאים לו בטורח ובקושי כמרור, "אל תאכלו ממנו נא" פירוש שתראו שתשלמו המצוה, כי המצוה אינה נקראת אלא על מי שגומרה, "ובשל מבושל במים" רמז על המים הזדונים, דהיינו שלא תעשה המצוה בפניות, "כי אם צלי אש", פירוש שיהיה כולו צלול כאש מן השמים, "ולא תותירו ממנו עד בוקר", פירוש שלא ידחה את המצוה והתשובה עד בקר שהוא לאחר זמן, "ראשו על כרעיו ועל קרבו" פירוש שיהא מוכנע.
ועפ"ז נ"ל הגמרא "אמר רב יהודא אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה", הרמז האומר שהקב"ה יאמין לו שיעשה תשובה לאחר זמן, "אינו נאמן", ופריך בגמרא "דקאמר מאן אילימא דקאמר לוה" דהיינו האדם, "פשיטא כל כמיניה", כי אין יודע מה יולד יום, "אלא דקאמר מלוה" דהיינו השי"ת ב"ה, "תבא עליו ברכה" על שהוא מאריך אפו, "אלא דקאמרי עדים" רמז על הצדיקים שהם מכונים בשם "עדים", כדאיתא הקב"ה וישראל מעידים זע"ז, פירוש שהצדיקים אומרים זאת שהם עיוותו קצת כי אין צדיק אשר יעשה טוב כו', "אי כתב ידם יוצא ממקום אחר", פירוש החטא הזה שהוא מוטל על הצדיק לשלם ולתקן אותו הוא ממקום אחר, דהיינו חטא נעורים שאינו נוגע לצדקתו, "פשיטא דלא מהימן" וצריך לעשות תשובה על זה מיד, "אלא דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר", פירוש שכבר תיקן עצמו מחטאת נעוריו לגמרי, אך שעתה בעשיית מצוות יש לו מעט פניות וגיאות, ועל אלו הקלקולים אומר שיתקן אותם לאחר זמן כנ"ל, "אמאי לא מהימן", כי בודאי אינם יכולים לתקן אותם בפעם אחת, רק מעט מעט הוא משבר עצמו מכל הפניות, ואז יכול לתקן מה שעיוות כבר, "אמר רבא לעולם דקאמר לוה וכדאמר רב הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו", ר"ל האדם שהוא מודה ומתוודה על חובותיו וחוזר בתשובה, "אין צריך לקיים" פירוש אף שלא קיים עדיין הסיגופים והתעניות, אעפ"כ הוא צדיק גמור. ואשמעינן הכא אעפ"י שהודה והתודה על חטאיו, אין נאמן לומר שיאמין לו הקב"ה על הסיגופים עד אחר זמן, כי אם שיתחיל מיד לסגף עצמו, "אביי אמר לעולם דקאמר מלוה" פירוש הקב"ה כנ"ל, "וכגון במקום שחב לאחרים", מאי דקאמר אינו נאמן, דהיינו שהרשע הזה הוא מסור או מלשין והוא מיצר לצדיק, ולרשע כזה אין הקב"ה מאריך אפו, "וכדר' נתן שמוציאין מזה ונותנין לזה", פירוש שמוציאין מהרשע זכיות ונותנין לצדיק, "רב אשי אמר לעולם דקאמרי עדים וכו' וכרב כהנא דאסור לו לאדם לשהות שטר אמנה בתוך ביתו", וצריך להתחזק מיד לתקן הפניות במצוותיו. וק"ל.
ויקרא משה ויאמר אליהם משכו וקחו לכם כו'. רש"י ז"ל פירש הפסוק על אופניו, והתורה כפטיש יפוצץ סלע, ויש לפרש דהנה הצדיק בעת תפילתו כשרוצה להתפלל או לעשות מצות הבורא יתברך, צריך להכין עצמו בשלש מדריגות, א' כדאיתא בגמרא חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים, והיינו שחשבו רוממות אל טרם התפללם, ו"שוהין" מלשון והאיש משתאה, דהיינו בחושבם רוממותו וגדלותו הם מתמיהים על גודל תפארתו, וכל אחד צריך שיחשוב רוממות אל עד מקום שידו מגעת בעולמות העליונים לפי מדריגתו, ועי"ז הוא ממשיך את נשמתו למעלה בעולמות העליונים, ומקבלת משם השפעת קדושה ויורדת למטה, וזהו הפירוש בזוהר הקדוש "מטי ולא מטי". וזהו פירוש "אין לך אדם שאין לו שעה", פירוש אדם כזה שאין לו שעה זו לחשוב רוממות אל כנ"ל, לא יהא נחשב בעיניך כאדם. הבחינה הב' צריך להכין את עצמו להשפיע השפעות גדולות לכל ישראל די פרנסתם, בחינה ג' בעת עשיית המצוות לעשותם בשלימות ובכונה ובשמחה ובתמימות גדול.
וזהו "ויאמר אליהם משכו", פירוש שתמשיכו את נשמתכם למעלה לחשוב בעולמות עליונים קודם עשותכם המצוה הזאת של קרבן פסח, "וקחו לכם", פירוש עי"ז תקחו לכם מלמעלה קידושא רבא בירידתה למטה, "צאן למשפחותיכם" היינו בחינה ב', פירוש שתכינו עצמיכם להשפיע ולהמשיך פרנסה לכל משפחות ישראל, "ושחטו הפסח", היינו בחינה ג' בעשיית המצוות כנ"ל.
וזהו פירוש הפסוק "גדול כבודו בישועתך", היינו ג"כ שלש מדריגות הנ"ל, דעשיית המצוה הוא ישועה לשכינה שהוא מיחד קב"ה ושכינתיה ע"י עשיית המצוה. וזהו "גדול כבודו", דהיינו שמתגדל כבודו של הצדיק בקדושתו כנ"ל, שממשיך את נשמתו למעלה ומקבל משם השפעת קדושה, והוא ע"י "ישועתך" כנ"ל. "הוד והדר תשוה עליו כי תשיתהו ברכות לעד", היינו בחינה ב' להשפיע לכל ישראל, "תחדהו בשמחה את פניך" בחינה ג' דהיינו עשיית המצוה בשמחה, דהשמחה נקראת "פנים", שנברא על ידה מלאך הקדוש. וק"ל.
- ^ כפי הנראה צריך לומר "בחמימות".