נועם אלימלך/פרשת בשלח
פרשת בשלח[עריכה]
ויהי בשלח פרעה את העם. נראה לפרש דהנה "פרעה" נקרא היצר הרע שהוא אותיות "הערף", שמקשה ערפו של אדם. והנה לפעמים יתעורר אדם בתשובה ומתחרט על מה שעשה ומודה ועוזב את חטאיו. וזהו "בשלח פרעה" פירוש ששלחו מחטאיו, "את העם" רמז לפשוטי עם, "ולא נחם אלקים" פירוש אעפ"כ אין הנחה לפניו ית"ש ואין נחמה לפניו על עוזבו את חטאיו, מחמת שאוחז את החבל בשני ראשין, שאע"פ שאוחז במדות טובות אינם בשלימות, וזהו "דרך ארץ פלשתים" רמז שמצינו שהפלשתים היו בדרך ארץ קצת יותר משאר אומות, שהיו מקרבים את יצחק כמ"ש אבימלך "הנה ארצי לפניך" כו', ואעפ"כ נאמר "ויקנאו אותו פלשתים" שלא היו טובתם בשלימות, כמו כן זה העוזב את חטאיו ואינו עוזבם לגמרי, "כי קרוב הוא" פירוש כי האדם הזה הוא קרוב לחזור לסורו, "כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה" ר"ל כאשר יקום עליהם מלחמת היצה"ר, "ושבו מצרימה" פירוש ישובו אל ה"מיצר ים", דהיינו לסודם הראשון לגמרי.
"ויסב אלקים [את העם] דרך המדבר ים סוף" פירוש השי"ת ברוב רחמיו הוא פועל סיבות להסב את העם לדרכו הטוב "דרך המדבר" ע"י התבודדות כמדבר, "ים סוף" פירוש וגם ע"י התורה שנקרא "ים", "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" פירוש אבל הצדיקים הגמורים המכונים בשם "ישראל" עולים ממצרים בכלי זיין מזויינים שלא ישלוט בהם היצה"ר, "ויקח משה את עצמות יוסף" רמז על הצדיק הגדול הנקרא בשם "משה" הוא לקח לעצמו המידה של "יוסף", דהיינו שמחזיק עצמו בחיזוק ועצמות בעבודת הבורא יתברך, "עצמות" לשון חיזוק. וק"ל.
או יאמר "ויהי בשלח כו'", דאיתא בגמרא "ההולך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה", ולכאורה הלא בלאו הכי הוא מחוייב תמיד לעסוק בתורה כמאמר התנא המהלך בדרך ומפנה לבו כו', ונראה לי ליתן טעם למצות לויה, כשהצדיק מלוה את חבירו הם מתקשרים זה בזה בקדושתם ונעשים כאחד, וקדושתו של זה הצדיק העוסק בתורה בביתו הוא משמר את חבירו בדרך כאילו הוא עצמו עוסק בתורה מחמת התקשרותם, אבל מי שאין עמו לויה צריך בעצמו לעסוק בתורה, זה הוא כשהצדיק הוא המלוה, אבל אם הוא איש נעצב וריקן אין תועלת לזה במה שזה מלוהו, ואדרבה הוא מכניס בו עצבותו ומפסיקו יותר מקדושתו שיש בו.
וזהו "ויהי בשלח פרעה" ר"ל מחמת שפרעה שלח את ישראל מחמת הצרות שנגעו בו, דכל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא צרה, ומחמת זה הכניס את ישראל גם כן בעצבות, ולכן "ולא נחם אלקים כו'", כי אם לא היה פרעה מלוה אותם היה השי"ת מוליכם "דרך ארץ פלשתים" כי קדושתם היתה משמרת אותם, אבל מחמת פרעה שהפסיקם מקדושתם בעצבותו, לא רצה השי"ת להוליכם דרך ארץ פלשתים "כי קרוב הוא", ר"ל זה קאי אפרעה, מחמת שעתה מקרוב הלך פרעה מאצלם והיה עדיין רושם עצבותו בהם, ולכן "ויסב כו'". וק"ל.
ויקח משה את עצמות יוסף כי השבע השביע את בני ישראל כו'. כי הנה רז"ל אמרו בגמרא "ויבא הביתה לעשות מלאכתו חד אמר כו' וחד אמר לעשות צרכיו ממש נכנס אלא שראה דמות דיוקנו של אביו כו'", והדבר תמוה, הלא חוש השכל אינו כך, שכשאדם רוצה לעשות עבירה ח"ו וכי יזכה להיות לו מדריגת הראיה כזה, הלא צריך לזה קדושה ופרישות גדול, ואיך שייך שאם הוא הלך ח"ו לעשות צרכיו שיזכה לראייה כזאת לראות את אביו. ועוד תמיהה גדולה וכי יוסף הצדיק יסוד עולם שבזכותו אנו חיים וקיימים בגלות המר הזה לומר עליו שח"ו ירצה לעשות כזאת.
אלא נראה שאמת הדבר כך הוא, שאבות הקדושים היו כל אחד ואחד על מדריגתו כנודע, אברהם בחסד יצחק בגבורה יעקב בתפארת. והנה יעקב אבינו ע"ה היה עובד השי"ת במידתו שהוא תפארת, וכל דבר שהיה רואה או שומע או עושה ואוכל לקח ממנו התפארות להבורא ב"ה, למשל אם היה אוכל איזה דבר הטוב לחיך, חישב בדעתו זה המאכל הוא נברא, ומי נתן טעם הטוב בזה המאכל, הלא הבורא ב"ה, ואם זה המאכל הוא כ"כ טוב טעם הלא בודאי שכל טוב הטעם הוא בבורא ב"ה ית"ש אין קץ ותכלית, וכך הוא חושב בכל דבר. ובזה הוא מובן הפסוק "וישק יעקב לרחל" גם הוא תמוה שיעקב אבינו ע"ה יעשה כזאת, אלא הפירוש הוא כך כאשר כתבנו, שכל דבר הטוב שראה יעקב אבינו ע"ה, בא מכח דבר ההוא אל הדביקות ית"ש ויתעלה, ובכאן שראה את רחל שהיתה יפת תואר עד מאוד, הדביק עצמו בו יתברך על ידה כנ"ל, וזהו הפירוש "וישק יעקב לרחל", שהדביקות נקרא "נשיקה", התדבקות רוחא ברוחא, ומלת "לרחל" כמו בשביל רחל.
ויוסף הצדיק היה רוצה להתנהג עצמו במידת אביו, וזהו "לעשות צרכיו" דהיינו לראות בלבד, ואם תאמר האיך הכניס עצמו בסכנה גדולה כזו שמא יכשל ח"ו, התירוץ הוא להוציא את הקדושה מבין הקליפות עשה זאת כדלקמן, ולא כיון רק לראותה שעי"ז יבוא לדביקות בבורא יתברך כנ"ל, והפעיל באמת פעולתו שבא לדביקות גדול, וזהו "וראה דמות דיוקנו של אביו", ר"ל שבא למדריגתו של אביו כנ"ל, וכאשר פעל יוסף הצדיק ועשה המתקת הדינים מאוד, כי הוציא יקר מזולל ע"י מחשבתו הטהורה ודביקותו, ועיקר מחשבתו היה בזה כדי להביא הגאולה לישראל להוציא הקדושה מהטומאה. וזה הוא כלל גדול כשרוצה צדיק לעשות טובה לאיזה איש, אז צריך מקודם להכניס במקבל הטובה אמונה שיאמין בזה שיהיה לו טוב עי"ז הצדיק.
וזהו פירוש "כי השבע השביע כו' לאמר פקוד כו'", מלת "לאמר" אינו מובן. אך הפירוש הוא "כי השבע" מלשון שביעה, ר"ל שהוא הכניס בהם אמונה כ"כ עד שהיו שבעים ורגיל בפיהם מאוד ואמרו זה לזה "פקוד יפקוד כו'", וזהו "לאמר". וידוע כי הדינים הם נקראים עצם הקשה, וכשממתיקים את הדינים הם עצמם מסייעים אל הרחמים ואל החסדים, וזהו פירוש הגמרא "עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל איסור", פירוש ע"י הביטול אזי יומתקו הדינים והם מצטרפים אל הרחמים הגמורים. ולזה לא היה צריך יעקב להקבר במצרים, כי ממילא היה להם זכותו ע"י יוסף הצדיק הנקבר שם שהוא הלך במידתו של אביו כנ"ל, וזהו "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", ר"ל המדריגה של יוסף שהמתיק את העצמות היינו הדינים כנ"ל, לקח עמו כלומר עם הפעולות שלו להמתיק הדינים למען יגאלו ישראל ממצרים.
וזהו "הים ראה וינוס - מה ראה ארונו של יוסף ראה", פירוש משה גם הוא הדביק עצמו במדריגתו של יעקב כמו יוסף, וזהו "ארונו של יוסף", פירוש מדריגתו של יוסף, ובזה ניצולו ישראל ונמתקו בזה כל הדינים שהיו בים סוף, כמו שאמרו חז"ל שטען השר של מצרים הללו עובדי ע"ז והללו כו', כי לא היה עוד פה לקטרג, כי כבר נמתקו כל הדינים ונתהפכו לרחמים וחסדים. וק"ל.
ויסעו מסוכות ויחנו באיתם, רמז "סוכות" הוא יחוד הויה ואדני - סוכ"ה בגימטריא הכי הוי, והיינו ע"י התפילה שהיא עיקר ליחד כנ"ל, ואחר התפילה צריך להיות "ב"אתם"", אותיות "אמת", שצריך להחזיק במידת אמת, "בקצה המדבר" דקודם התפילה צריך התבודדות כמ"ש חז"ל "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם התפילה ושעה אחת אחר התפילה", ונמצא עד אחר התפילה צריך התבודדות במחשבתו וזה נקרא "קצה המדבר", מדבר הוא התבודדות.
"וה' הולך לפניהם יומם" פירוש כשהוא במדריגה גדולה, שזה רמז "יומם", אז "וה' הולך לפניהם", "בעמוד הענן" רמז לרוח הקודש, דהיינו שנותן להם רוח הקודש להנחותם דרך האמת. "ולילה בעמוד אש להאיר כו'" פירוש ואם הוא במדריגת לילה דהיינו שאינו במדריגה גדולה שנפל ממנה, אז צריך סיוע מהשי"ת שיאיר לו.
וזהו "ויאמר משה ואהרן כו' ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים", ר"ל בעת שיהיה במדרגת "ערב" שנפל ממדריגתו, אז צריך לדעת דברים הנראים ממנו רוממות אל דהיינו יציאת מצרים, "ובוקר", ר"ל כשאתם במדריגה גדולה, אז "וראיתם את כבוד ה'". וק"ל.
ואתה הרם את מטך ונטה את ידך כו'. נראה לפרש בהקדים הפסוק "ויאמר ה' אליו מזה בידך ויאמר מטה כו'", דאיתא בגמרא (שבת קיח, ב) ששאל אחד לחבירו במה אביך זהיר טפי, ולכאורה מה שאלה זאת, הלא צריך אדם ליזהר בכל המצוות? אך זה בלתי אפשרי שיזהר אדם בכל המצוות לקיימם בכל פרטיהם ודקדוקיהם, רק כשאדם נזהר במצוה אחת לעשותה בכל פרטיה ודיקדוקיה התלויים בה, זה הוא מסייע לו שהשי"ת יהיה בעזרו לקיים כל המצוות. וזהו שאמרו חז"ל "כל הקובע מקום לתפילתו כו'" רמז על מצות תפילין, ו"תפילה" הוא לשון קשר, וזהו דאמרינן בגמרא "מלמד שהראה לו הקב"ה קשר של תפילין", ר"ל התדבקות וקישור בעולמות העליונים, וזהו "כל הקובע מקום לתפילתו", פירוש שהוא קובע מקום בשורש העליון "לתפילתו", ר"ל בהתקשרותו והתדבקותו במצוות לקיימם בכל דקדוקיהם, אפילו מצוה אחת כמו תפילין כנ"ל, אזי "אלקי אברהם בעזרו", שיקיים כל המצוות. וז"ש הכתוב "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'", רמז ג"כ כנ"ל, שע"י מצות ציצית שתקיימו כתקנה, תזכו שיסייע אתכם השי"ת לקיים את כל מצוותיו. וזהו דשאל אביך במה זהיר טפי.
וזהו "ויאמר אליו ה' מזה בידך", פירוש איזה מצוה אתה מחזיק בידך ליזהר בה טפי, "ויאמר מטה", פירוש שאני נזהר במידת הכנעה ושפלות מאוד, "מטה" ר"ל הכנעה ושפלות, "ויאמר השליכהו ארצה" פירוש מה שאתה סובר שאתה תקנת אותה המידה, צריך אתה להשליך ארצה המחשבה הזאת, שכן דרך בני אדם כשאוחזים באיזה מידה והוא עומד בה במדריגה אחת, הוא סובר שכבר תיקן כל המידה הזאת והוא שלם במידה זאת, ולא כן הוא, אלא שצריך לעלות באותה מידה למדריגה גדולה הימנה, וזהו "וישליכהו ארצה ויהי לנחש", פירוש כיון שהתחיל לעלות ולהתגבר במידה זאת, הבין שמתחילה היה לנחש, ע"ד ששמעתי מאדמ"ו[1] "שרפים עומדים ממעל לו", פירוש הצדיקים נקראים "שרפים" ע"ש התלהבות אש משמים והדביקות שבהם, והם צריכים לילך תמיד ממדריגה למדריגה, והיינו "שרפים עומדים", היינו הצדיקים עומדים בבחינה זאת, "ממעל לו" פירוש שיעלה למדריגה היותר מעלה הימנו. ונמצא הצדיק נקרא "שרף", וחלילה אם אינו מתקן מידותיו כראוי, לפעמים יגרום במעשיו נחשים שרופים חלילה, "ויאמר שלח ידך ואחוז בזנבו", פירוש השי"ת נתן לו עצה לאחוז ולהתחבר עם הצדיקים, ע"ד שאמרו חז"ל "הוי זנב לאריות", ומחמת זה תזכה למדריגת הכנעה, "וישלח ידו ויחזק בה" ר"ל שהתגבר והחזיק בה, "ויהי למטה בכפו", "כפו" רומז לכללות היד, כמו כן רמז כאן שהבין משה רבינו ע"ה שעדיין לא בא למדריגת ענווה בפרטיה בכל ענינים רק בכללות ענוה.
וזהו "ומטה האלקים בידו", דאמרו חז"ל "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו", פירוש דהמינים אומרים מחמת שהשי"ת הוא גדול בעליונים אינו משגיח חלילה בתחתונים, ולכן אמרו חז"ל "במקום שאתה מוצא גדולתו", ר"ל כשהשי"ת עושה לנו ניסים ונפלאות וע"י זה נתגדל שמו הגדול, "אתה מוצא ענוותנותו", פירוש נמצא אנו רואים ענוותנותו שמשגיח בהשגחה פרטיות על עולם השפל, ופיהם שוא ידברו שחלילה השי"ת אינו משגיח על עולם השפל מחמת גדולתו, ונהפוך הוא. והנה מה שהשי"ת עושה לנו ניסים ונפלאות הוא ע"י הצדיק, ע"ד שאמרו חז"ל "צדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים", וזהו "ומטה האלקים" פירוש הענוה של הבורא ב"ה, שהוא מטה עצמו להשגיח בתחתונים, שבזה נראה ענוותנותו, "בידי", ר"ל זה בידו של הצדיק, שהוא גורם זאת כנ"ל.
ונחזור לביאור הפסוק "הרם את מטך", דאיתא בפסוק "[וישובו] ויחנו לפני פי החירות לפני בעל צפון", ופירש רש"י ז"ל הוא נשאר מכל אלהי מצרים כדי להטעותן שיאמרו קשה יראתן, ולכאורה הלא ראו המצרים כל המכות שבאו עליהם ואיך יטעו על ע"ז זאת? ונראה פירושו דהכתוב הורה לנו דרכי ה' ויראתו, דאדם צריך להיות כל ימיו בתשובה ולהתגבר בתורתו הקדושה לשמה, וזהו "וישובו" פירוש שעשו תשובה, "ויחנו" פירוש שעשו חן בהתורה הקדושה שלמדו לשמה שהיא מעלת חן, ולא כן הלומד שלא לשמה, "לפני פי החירות" דכל העוסק בתורה נקרא בן חורין, חירות ממלאך המות, חירות משיעבוד מלכיות, והיינו לימוד תורה לשמה, "בין מגדול ובין הים", דהתורה נקראת "ים", דהיינו הנסתר של התורה נקרא "ים" והנגלה נקרא "מים רבים", מחמת שמצוותיה רבים.
וזהו "יורדי הים באניות", פירוש אותם היורדים בים התלמוד העליון בעניות בעי"ן, דעי"ן באלף מתחלפים באותיות אחה"ע, דהיינו בהכנעה גדולה, "עושי מלאכה במים רבים", ע"ד דאיתא "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר" וגו', והיינו שעושים מעשיהם בחכמה ומלאכה, וזהו עושי מלאכה במים רבים, ר"ל בנגלות התורה הנקרא "מים רבים" כנ"ל, עושים בה מלאכה לדעת אם לומר או שלא לומר, ע"ד הנ"ל כשם שמצוה לומר כו', "המה ראו מעשי ה'", ר"ל הם זוכים לראות מעשי ה' דהיינו סודות התורה.
אך בהסודות התורה יש ג"כ שני מדריגות, דהיינו קטנות וגדלות, וזהו כשאמר השי"ת ללבנה "לכי ומעטי את עצמך" ורצה לפייסה, "אמר לה צדיקים יקראו על שמך - שמואל הקטן" ולא רצתה, מחמת שהצורך העיקר שורש העליון גדלות של התורה, וזהו "בין מגדול ובין הים", פירוש שתחזיקו באותה מדריגה של התורה שהיא בין מגדול ובין הים, הוא מדריגת גדלות, מגדל הפורח באויר, "לפני בעל צפון", דאיתא "הרוצה להעשיר יצפין", וי"ל הפירוש הרוצה שיתקיים עשרו מה יעשה? "יצפין" פירוש יתגבר מאוד לשבר כח הצפון דמצפון זהב יאתה, וצפון בחינה וסיטרא דרע כמאמר הכתוב מצפון תפתח כו', וצריך להתאמץ להתנהג בממונו כראוי לשמים לבל יהיה עושר שמור לבעליו לרעתו חלילה, וזהו "לפני בעל צפון", דכל המכות שבאו על המצרים היו יודעים שראויים להם לפי מידתם מידה כנגד מידה, אך כשראו שישראל שאלו מהם כלי כסף וכלי זהב וינצלו את מצרים, היו סוברים שמחמת זה יהיה להם כח לרדוף אותם, מחמת שהיו סוברים ששאלו שלא כהוגן וכדת, ובזה יתגבר כח הצפון שהוא מסיטרא דרע להרע את ישראל חלילה, לכן ציוה השי"ת למשה שיזהיר את ישראל לבל יתנו כח לסטרא דצפון, וזהו "נכחו" פירוש לשון נגד הסטרא הזאת, דהיינו לשבר כח הצפון, "תחנו על הים" ר"ל אז תזכו להיותכם חונים על הים כנ"ל, שתזכו לסודות העליונים הנקראים ים התלמוד.
וזהו "הרם את מטך" פירוש שתראה שתעלה במדריגת הכנעה להרים אותה לשורשה העליון, "ונטה את ידך על הים", ר"ל שתראה להתגבר בכחך לבוא לסודות העליונים הנקראים ים. והשם יזכנו במהרה שנזכה כולנו לסודות עליונים ויקוים בנו ומלאה הארץ דעה. אכי"ר.
כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. רש"י ז"ל הקשה בודאי כאשר לא ישים למה לרפואה? ונראה לפרש דהנה כתיב "אני ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ומקשים למה לא אמר אשר בראתי שמים וארץ, שלפי הנראה זה חידוש יותר. אך נראה דבאמת זה חידוש יותר שהוציאנו מארץ מצרים, דהנה בריאת עולם היה מחמת שהשי"ת ב"ה רצה להטיב לברואים, ואין הבריאה חידוש נגד השי"ת כי טבעו להטיב, אבל יציאת מצרים שהכה השי"ת את מצרים במכות מופלאות, וזה נגד טבעית הבורא ב"ה כי "מפי עליון לא תצא הרעה", אך מחמת שזה היה הטבה לישראל מה שהכה את מצרים, ועיקר הטובה היה לישראל, עשה השי"ת נגד הטבעית להכות אותם, וזה חידוש יותר גדול. וזהו "כל המחלה לא אשים", אך איך הכה אותם הלא מפי עליון לא תצא הרע? לזה אמר "כי אני ה' רופאך", ונמצא היתה ההכאה הזאת הטבה לישראל, אבל להשים חלילה שום מחלה על ישראל זה בלתי אפשר, כי מה הטבה יבוא מזה. וק"ל.
ויאמר ה' אל משה כו' הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. פירוש, "הנני" פירושו בדבר ההוה תמיד, כלומר שהשי"ת אומר מה שאתם אומרים שצריכים לפרנסה, אני תמיד בכל עת מוכן ומזומן לפרנס ולתת לכל איש מדי יום ביומו פרנסתו מהשמים, "ויצא העם ולקטו כו'", פירוש אך כשאדם הוא מחוסר הבטחון ויוצא מהגדר הנכון והראוי לבטוח בה', "ולקטו דבר יום ביומו", פירוש צריך להתחדש אליו הלקיטה מחדש, כי אם היה בוטח בלב נאמן היתה פרנסתו מזומנת לו שלא בצער ועבדות כלל, כי אם כמטר הזה ההולך שלא ביגיעה, וזה ויצא העם ולקטו כו'.
והיה ביום השביעי והכינו את אשר יביאו. להיות שכל מי שעובד עבודתו לשמים וכוונתו לטוב כל ימי השבוע בכל מה שעוסק או לומד, אז בהיר הוא בשחקים, ביום בוא יום הששי נתלהב בקרבו אז הבהירות של יום השבת הבא, אף שלא עשה עדיין הכנת יום השבת, רק המעשה של ימי החול ברכו וקדשו ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו להרגיש את יום השבת קודש מיד בהתקרבו ביום הששי בבוקר, ונמצא זה הדבר סימן טוב על ימי החול ההוא אם היו בקדושה, ואם היתה עשייתו נוח לשמים ונוח לבריות, כשבא בוקר יום הששי מרגיש קדושת שבת טרם בואו, וזהו "והיה ביום הששי והכינו", פירוש כשיהיה לכם ביום הששי הכנה דרבה אצליכם בפנימיות, "את אשר יביאו", פירוש קודם שתכינו צורכי השבת יהיה לכם הכנה עצמיות, זה הוא סימן, "והיה משנה על אשר ילקטו יום יום", פירוש שתדע נכון שכל ימי החול היה לכם "משנה", פירוש תורה, פירוש עסקיכם מסתמא היה כתורה עצמה כיון שאתם במדריגה זו הקדושה. וק"ל.
ויאמר משה ואהרן ערב וידעתם כו' ובוקר וראיתם את כבוד ה' כו' עד והנה כבוד ה' נראה בענן.
רמז בכאן היות כשאדם לא נגמר עדיין בעבודת השי"ת על מכונו, אז הוא מעורבב במחשבתו, לפעמים מטיב דרכיו ולפעמים חלילה להיפך והוא בעולה ויורד, ו"ערב" הוא סובל כמה משמעות, לפעמים לשון מתיקות ועריבות, ופעמים לשון ערב לילה, וגם הוא לשון ערבוב, ולכן נקרא האדם ההוא בלשון "ערב". ועכ"פ אע"פ שהוא במדריגה זו, אעפ"כ יודע היטב באמונת השי"ת אלא שלפעמים יצרו תוקפו. וזה שהזהירו את ישראל "ערב", מי שהוא בבחינת ערב כנ"ל "וידעתם כי הוציא ה' אתכם כו'", עכ"פ תהיו זכים וברורים באמונת ה', "ובוקר", פירוש הצדיק הגמור הנרמז לבוקר, כי הוא לשון ביקור, שדורש ומבקר עצמו תמיד אם חוטא ח"ו אפילו באיזה חטא קל או נדנוד חטא, ומי שהוא בבחינה הזאת יזכה "וראיתם את כבוד ה'", זהו מדריגות גדולות עד אין קץ, לפנים ממחיצת מלאכי השרת השואלים איה מקום כבודו כנזכר בזוהר הקדוש. גם עוד זאת תזכו "בשמעו את תלונותיכם", כי התפילה שאדם מתפלל להשי"ת היא נקראת כמו "תלונה", כדאיתא בזוהר הקדוש קובלנא דעני, יעו"ש שהתפילה כמו קובלנא, שאדם מפיק את לבו להמשיך רצונו להשי"ת, וזהו שבשרו להם משה ואהרן לישראל שיקובל תפילתם תמיד, וזהו בשמעו את תלונותיכם. וק"ל.
ויאמר משה בתת ה' לכם וכו' ולחם בבוקר לשבוע. והוא ג"כ ע"ד הנ"ל, היות מי שהוא במדריגת "ערב", אעפ"כ יכול להגין בצדקו להמתיק הדינים, והדינים נרמזים ל"בשר", וזהו "בערב בשר לאכול", פירוש לכלות את הבשר להמתיקו, "ולחם" רמז להחסדים כידוע, "בבוקר לשבוע", שמי שהוא במדריגת "בוקר", הוא משביע העולם בהמשכתו החסד והרחמים עליהם. וק"ל.
ויאמר משה אל אהרן אמור וכו', קרבו לפני ה' כו', תלונותיכם עד נראה בענן. להיות שכן מדריגת הצדיק הגדול האמיתי להרבות תפילה בעת שהוא עת רצון לפניו, ומי לנו גדול ממשה שידע בירור האמיתי עת רצון לפניו לקבל התפילות, לכך כשראה הטוב ההוא פקד את אהרן לאמר הגבה את לב בני ישראל בדבריך עמהם לאמר שעתה עת רצון לקבל תפילתם, וזהו "ויאמר משה אל אהרן אמור אל כו' קרבו לפני ה' כי שמע את תלונותיכם", שהתפילה נקרא "תלונה" כמו שכתבתי לעיל.
"ויהי בדבר אהרן כו' ויפנו כו'", ומפרש שעשו כן והכינו את עצמם להתפלל, והכנה לתפילה הוא עיקר התבודדות, ולזה הטעם הסיבם דרך המדבר למען יתבודדו עצמם, ובלי מחסור כל, כדי שייחדו מחשבתם לדבר אחד, והוא עבודתו יתברך שמו ויתעלה, ויזכו לקבל דברי קדשו מאמר פיו כאשר עשה והטיב עמנו בקבלת תורתינו הקדושה, וזהו כשאמר ראש החסידים אליהם שיכינו את עצמם להתפלל שהוא עת רצון כן עשו, אלא שלא היו במדריגתן כ"כ עדיין שיהיו ברורים היטב בלי שום פניה, ואפילו בעת התבודדותם, וזהו "ויפנו אל המדבר", פירוש שאל המדבר, הוא התבודדות, היו עדיין להם פניות, ולכך "והנה כבוד ה' נראה בענן" באספקלריא שאינה מאירה, שאם היו ברורים בכל הצורך אז ישר יחזו פנימו. ושים מחשבותיך לדברים הללו. וק"ל.
זכור את אשר עשה לך עמלק וכו'. דאיתא וילכו שלשה ימים בלא מים, בלא תורה, וע"י זה בא עמלק וילחם בישראל, וזה רמזה לנו התורה שלא יהיה אדם מישראל ג' ימים בלא תורה ח"ו, כי ע"י זה יתגשם היצה"ר ח"ו במאוד, ולכן צריך האדם להתחזק מאד ולעסוק בתורה תמיד. וזהו "זכור את אשר עשה כו'", שהיה לו כח ע"י ביטול תורה מישראל, ומהראוי היה להתגבר ולהתחזק מאד ללמוד תורה לשמה, "ואתה עיף ויגע", פירוש שאעפ"כ עדיין אתה עיף ויגע מלעסוק בתורה "ולא ירא אלהים".
"והיה בהניח ה' מכל אויבך מסביב", פירוש דאויבים של אדם הם עוונותיו, וצריך האדם לשוב אל הבורא ב"ה למען ינוח ויסלק את אויביו מעליו, שלא יבואו ביום פקודתו ולא יניחו אותו לבוא לגן עדן, כי הם המסבבים הג"ע כמ"ש "וישכן מקדם לג"ע את להט החרב המתהפכת", וכאשר תזכה לשוב בתשובה שלימה, "והיה בהניח ה' וכו' מכל אויביך מסביב בארץ" פירוש שהיא סביב לארץ עליונה הוא הג"ע, "אשר ה' כו' נותן לך נחלה", שהוא עיקר הנחלה בלי מצרים, "לרשתה" שתזכה שתהיה לך ירושה, אז "תמחה את זכר עמלק" היינו שתמחה את היצה"ר מעליך, "מתחת השמים", אך אעפ"כ "לא תשכח", שיהיה תמיד על זכרונך שלא יכשיל אותך ח"ו. וק"ל.
- ^ כפי הנראה הכוונה לרבו המובהק, המגיד ממעזריטש.