נועם אלימלך/פרשת וארא
פרשת וארא[עריכה]
וידבר אלהים אל משה כו'. נראה לפרש דאיתא בגמרא "רשעים תחילתן שלוה וסופן יסורין וצדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה", יש לומר הפירוש דהצדיק צריך לעבוד את הבורא ב"ה מתחילה ביראה ולשמור עצמו מיצר הרע ולשבר כל תאוויות הגשמיות, וזהו "תחילתן יסורין", ואחר שזכה לשבר כל התאוות ואויבו - הוא היצה"ר - השלים עמו, אז "סופן שלוה".
וזהו "וידבר אלהים", שדיבור הוא לשון קשות ואלקים הוא מדרגת יראה, ופירושו "וידבר" לשון קשות "אלקים" ר"ל אז כשהיה במדרגת יראה, "ויאמר אליו אני ה׳" פירוש כשבא במדרגת אהבה דהיינו ה', אז היתה אמירה בלשון רכה.
ויש לומר זהו כוונת רש"י ז"ל "וידבר אלקים דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה וכדאיתא במדרש שהטיח דברים כלפי מעלה", ובאמת ח"ו שמשה רבינו ע"ה יטיח דברים נגד השי"ת, רק זה היה מחמת גודל אהבת ישראל, וזה מורה על גודל אהבת הבורא ית"ש, והפירוש כך, "וידבר אלקים כו׳" כלומר אע"פ שהיה ראוי לדבר אתו משפט על שהקשה לדבר כו׳, אך מחמת שהיה מגודל אהבת ישראל שהיא אהבת הבורא ית"ש, לכן "ויאמר אליו אני ה'" שהיא אמירה רכה באהבה.
וזהו שהתפלל דוד המלך ע"ה (תהילים קיט, לח) "הקם לעבדך אמרתיך כו׳", פירוש שהשי"ת יסייע לו לבוא למדרגת אהבה המרומז בלשון אמירה, "אשר ליראתך" ר"ל אהבה כזו שמתוך אהבה אבוא ליראה שהיא היראת הרוממות. וק"ל.
וארא כו׳. כתב רש"י ז"ל "וארא אל האבות". ולכאורה מה בעי רש"י בזה, הלא בפסוק מפורש אברהם יצחק וידענו שהם נקראים אבות. ונראה כוונת רש"י בזה כי אברהם היה מדת חסד ויצחק בחינת גבורה ויעקב תפארת, והיו משתנים זה מזה בבחינתם, וא"כ איך שייך שלכולם יתראה אליהם באל שדי, הלא הדרך הוא שכפי מדרגתו באה עליו הקדושה מלמעלה. אך שהשורש הוא בדבר הזה כך, שמצד הבורא ב"ה אין שום השתנות, אלא שהאדם בעבודתו לפי מדריגתו כך ממשיך עליו, נמצא אברהם המשיך על עצמו המדה של חסד, וכן יצחק מדתו, וכן יעקב, אבל מצד הבורא ב"ה הכל אחד הפשוט, ולזה פירש רש"י ז"ל "וארא אל האבות" לומר שאצל הבורא ב"ה אין הפרש וחילוק ביניהם כלל והכל אחד, לכך נראה אליהם בבחינה אחת באל שדי. וק"ל.
וארא כו׳ באל שדי ושמי ה׳ כו׳. ונראה לפרש דאיתא בגמרא "שדי - שאמר לעולמו די", ולכאורה יש להבין מה יוצא לנו מזה שאמר לעולמו די שלא יתפשט יותר. אך הענין הוא שחז"ל משמיענו הטובה הגדולה שעשה עמנו הבורא ית׳, דידוע שהנאצל מה שהוא רחוק יותר מהמאציל הוא נתגשם ביותר, ונמצא אילולי שאמר לעולמו די היה העולם מתפשט לאין קץ והיו הקליפות מתהווין בעולם מנוקבא דתהומא רבא, ועכשיו שאמר לעולמו די הוא הטבה שלא נתהווה הקליפות כ"כ. ועוד איתא "שדי - על שם שהוא משדד מערכות", דהיינו שהשם הזה משדד הטבע לטובת ישראל.
וזהו "וארא כו׳ באל שדי", פירוש כשנראיתי לאבות להבטיח להם על א"י, הבטחתי להם בשם אל שדי שהוא משדד מערכות, בכדי שלא יהיה אחיזה לקליפות ולאומות בא"י גם אם ח"ו לא יהיו ראויים ישראל, "ושמי ה׳ לא נודעתי להם", ר"ל שלא הבטחתים בשם הויה ב"ה וב"ש, פן ח"ו יגרום החטא ויהיה כח להקליפות לינק מאחורים ויהיה לאומות אחיזה ח"ו בא"י, לכן נראה להם באל שדי. והבן זאת.
או יאמר שדי הוא לשון שדים, שמשם זה יונקים ישראל השפעות, ואב הוא ג"כ משפיע לבן, וזהו "וארא כו׳ באל שדי" ופרש"י ז"ל "וארא אל האבות" לרמז שמשום זה נראה להם באל שדי שהוא המשפיע. וי"ל שזה רמזו חז"ל "משמר שלישי אשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו" ר"ל כנ"ל לרמז שבעת הזאת יונקים ישראל משדי אמו היינו משם שדי המשפיע, ואיך לא יעלה מורא ופחד ואימה על בני אדם לספר אז עם אשתו רמז להיצה"ר, דהיינו לעסוק אז בדברים בטלים והבלי עולם, והוא לשון תימה אשה מספרת כו׳ ואינו משגיח שתינוק יונק משדי אמו? ופריך הגמרא "מאי קחשיב אי סוף אשמורה כו׳ יממא הוא", ר"ל וכי נמצא איש כזה שידבר אז בדברים בטלים ולא ישים אל לבו כי עת לחננה ובא מועד להתפלל תפילת השחר? ומתרץ "לא צריכא אלא למאן דגני בבית אפל", מובן ממילא הוא הכסיל אשר בחושך הולך וגני באפילות באין משים אל לבו יראת הבורא ב"ה. וק"ל.
או יאמר וארא כו׳. על פי דאיתא בשולחן ערוך "אם לא כיוון באבות חוזר לראש", ויש להבין הטעם מה טעם דווקא באבות חוזר לראש. אך הענין הוא אברהם תיקן מדת חסד כו׳ כנ"ל, וזהו האל הגדול הגבור והנורא, דיעקב הוא מדת אמת - תתן אמת ליעקב, והרוצה לילך באמת צריך להיות במורא גדול, וזהו שאמר יעקב "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים", ולפי דרכינו י"ל הפירוש כך, מחמת שההולך במדת אמת צריך לזה עבדות גדול ומורא ופחד ושמירה בכל אופנים, ואמר יעקב "מה נורא המקום הזה" ר"ל באיזה אופן אפשר לבוא למדריגת אמת? "אין זה" ר"ל שבלתי אפשרי לבוא למדריגת אמת שהוא מדריגת נורא כי אם באופן זה דהיינו "כי אם בית אלקים", פירוש שצריך לאחוז ב׳ מדריגות, א׳ שידמה בעיניו כאילו עומד למעלה בעולמות העליונים בבית אלקים ממש לפני השי"ת, ומדריגה הב׳ שיאחוז במדת הכנעה מאוד מאוד, דהיינו "וזה שער השמים", פירוש יחשוב תמיד כאילו הוא מתחיל בעבודת הבורא עתה ועומד על השער ופתח התחלת עבודת השמים. וצריכין אנו בתפילתינו תפילת שמונה עשרה לילך מתתא לעילא, דהיינו שמתחילה אנו אומרים אלקי אברהם כו׳ שהיא מדריגה תחתונה, ואח"כ אנו אומרים האל הגדול כו׳ שהוא מדריגה עליונה.
והנה פירוש "שדי" הוא שאמר לעולמו די, שמתחילת הבריאה היו העולמות מתפשטים עד שאמר להם די ונשתלשלו העולמות למטה, ועוד פירוש "שדי" שאומר לצרותינו די, ואמר "וארא אל אברהם" ופירש רש"י ז"ל אל האבות, שהיא מדריגה תחתונה, דהיינו שהם תיקנו למטה ופעלו רחמים בעולם, וזהו "באל שדי" כפירוש השני של שדי שאומר לצרותינו די, וממילא היה רחמים וחסד אל בעולם. וזהו "ושמי ה׳ לא נודעתי להם" ר"ל שם הויה שהוא מדת הרחמים לא הוצרכתי להכיר להם במדת השם הקדוש הזה, כי אם פעלו רחמים ממילא. וזהו "אם לא כיוון באבות", פירוש אם לא כיוון לתקן המדריגה התחתונה, "צריך לחזור לראש" לתקן מתתא לעילא כנ"ל. וזהו כשאמר משה רבינו ע"ה "למה הרעותה לעם הזה", אז "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה׳", פירוש שזה מוטל על הצדיק להפוך מדת הדין לרחמים, שגם "אני" - מדת אלקים, יהיה ה׳ - דהיינו מדת הרחמים - ע"פ הצדיק, וזהו "אליו" דייקא.
וזהו "ה׳ אלקי תשועתי", פירוש גם מדת אלקים נהפך להויה שהוא מדת הרחמים, "תרנן לשוני צדקתך", ר"ל ע"י שלשוני תרנן צדקתך, דהיינו שאני גורם צדקות בעולם למטה כנ"ל מתתא לעילא. וק"ל.
או יאמר "וארא כו' ושמי ה׳ לא נודעתי להם". דהנה השם של "שדי" הוא משדד מערכות, והפנימיות הוא השם הויה ב"ה, ולכן נכתב במזוזה שם שדי מבחוץ, והצדיק הוא ממשיך את הפנימיות שהוא השם הויה ב"ה לכל דבר חיצוניות, אפילו במאכל ובמשתה ובכל דבר גשמי הוא ממשיך קדושת השם לתוכו, וזהו "כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא", דהשם הויה ב"ה נקרא "כבוד" וכמו שנאמר ברוך כבוד ה׳, והיינו כל מה שברא הוא כדי להמשיך את שמו הגדול לתוכו וזהו לכבודו ברא, אבל המלאכים שאין בהם לא אכילה ולא שתיה לכן אומרים "ברוך כבוד ה׳ ממקומו", מפני שאין להם שום דבר חיצוני להמשיך את שמו הגדול לתוכו ומברכים ממקומו אשר הוא. וזהו "ושמי ה׳ לא נודעתי להם", כמ"ש רש"י ז"ל לא הודעתי כו׳ ולא קיימתיה שלא נתתי להם הארץ, ונמצא שלא היו יכולים להמשיך את השם הויה ב"ה לתוכו, שלא היה להם עדיין הארץ שהיא החיצונית, וזהו "לא נודעתי" בנפעל, שלא היו יכולים להמשיך.
והנה הצדיק לפעמים צריך לעשות דבר חיצוני ולהמשיך לתוכו הפנימיות, למשל מי שצריך פרנסה או רפואה, אז אומר לו הצדיק שיהיה לו רפואה ופרנסה שהם דברים חיצונים וממשיך לתוכו השם הויה ב"ה ע"י כוונתו ותפילתו והוא מסכים שכן יקום. וזהו "בשרתי צדק בקהל רב", ר"ל שאני מבשר כל מי שצריך דבר שיהיה לו כן כמו שצריך, "ושפתי לא אכלא" אליו לכל הצטרכות מלדברו אפילו חיצוניות הוא מחמת "ה׳ אתה ידעת", פירוש שאתה נותן דעתך וחפצך עמי להסכים על ידי שכן יקום, ואני ממשיך הפנימיות שם קדשך בהדיבורים הנ"ל. וק"ל.
או יאמר "וארא אל אברהם" על פי שאנו אומרים בברכות אבות "אלקי אברהם" כו׳ ואח"כ אנו אומרים "האל הגדול" כו׳ כאשר כתבנו לעיל מזה, דהנה אברהם תיקן מדת חסד והמשיך את הבורא ב"ה במדת חסד לזה העולם, יצחק המשיך מדת גבורה כו', ומחמת שאין כח בנו לקשר עצמינו מיד בעולמות העליונים, לכן מתחילה אנו מקשרים עצמינו באבות אברהם יצחק ויעקב, ואח"כ אנו עולים מתתא לעילא בעולמות עליונים שהם הגדול הגבור כו׳, אבל האבות שהיה כחם גדול והיה כח בידם לקשר עצמם מיד בעולמות העליונים, והיה עבודתם מעילא לתתא שהמשיכו את הבורא ב"ה לזה העולם, כל אחד תיקן מדתו כנ"ל.
וזהו "וארא אל אברהם כו׳ באל שדי" הוא שאמר לעולמו די, והוא השם המשתמש בזה העולם, והיינו שהשי"ת היה נראה להם אחר שהמשיכו לזה העולם, דכאן נקראים אבות, "ושמי ה׳ לא נודעתי להם", ר"ל אבל בעולמות העליונים ששם שמי ה׳, לא נודעתי להם עד אחר שתיקנו המדות העליונות והמשיכו למטה כנ"ל. וזהו שפירש רש"י ז"ל "וארא אל האבות", היינו בזה העולם אחר שהיו נקראים אבות הייתי נראה להם. וק"ל.
ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ויאמר משה לפני ה׳ הן בני ישראל לא שמעו אלי כו'. ודקדקתי מה זה ק"ו הן בני ישראל כו׳ ואיך ישמעני פרעה, הלא מפורש בקרא דבני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח כו׳ אבל פרעה אפשר שישמע לו.
אך הענין הוא, דהנה יש בני אדם שהם "ארך רוח", פירוש שיש לו נשמה קדושה עליונה ויודע שצריך לעבוד השי"ת ב"ה בכל מיני עבדות ולא יספיק לו כל ימי חייו כל מעשה עבודתו אשר יעשה להשי"ת, ויש אשר הם "קוצר רוח", פירוש שאין נשמתם ורוחם יקר כל כך ודומה בעיניו שיוצא ידי חובתו בעבודתו ית"ש בכל עניניו, ויש אשר "עבודתם קשה", דהיינו שהם מסגפים עצמם בתענית וסיגופים. והיינו כשבא משה רבינו ע"ה ואמר להם הגאולה "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח", פירוש מחמת שהיתה נשמתם ורוחם קצרה, "ומעבודה קשה" דהיינו שהיה ביניהם אנשים שהיו מסגפים עצמם והיו סבורים איך אפשר שמשה יביא את הגאולה הלא גם הם עובדים להשי"ת בכל עבודתם ומדוע לא יבוא הגאולה על ידיהם.
והנה משה רבינו ע"ה תלה חסרון השמיעה שלא שמעו בני ישראל אליו, תלה בעצמו מחמת שהוא אינו ראוי לכך שאינו צדיק גמור, ולכן אמר "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה", מאחר שדברי לא נכנסו באזני ישראל ואיך יכנסו דברי באזני פרעה, וזהו "ויאמר לפני ה׳" דייקא, דהנה לפעמים יאמר האדם שתולה החסרון בעצמו ובאמת לבו אינו נכון כ"כ באמת גמור שכן הוא שהחסרון בו, אבל משה רבינו ע"ה היה צדיק גדול וזה הדבר שתלה החסרון בעצמו היה אומר לפני ה׳ ממש, שהיה לבו נכון באמת לפי דעתו שהוא הגורם החסרון השמיעה.
"ויאמר משה הן אני ערל שפתים", לכאורה היה לו לומר הן אני ערל שפה, אך הענין הוא, דהנה היה תולה שני חסרונות בעצמו, אחד היה תולה שאינו צדיק גמור ולכן לא שמעו בני ישראל אליו, והשני תלה בעצמו שפרעה לא ישמע מחמת שהוא ערל שפה, דלפעמים אם ידבר אדם לפני שלטון בלשון צח אזי דבריו נושאין חן בעיניו, ומשה אמר שפרעה לא ישמע לו מחמת שהוא ערל שפה, וזהו "ערל שפתים", כפול בערלות שפתים. וק"ל.
וידבר משה כן כו׳ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. ויש לדקדק לפי פירוש רש"י ז"ל שהקוצר רוח היה מחמת עבודה קשה, א"כ לכתוב רק מעבודה קשה. וגם "ומעבודה קשה" משמעו שהקוצר רוח היה מניעה בפני עצמו ועבודה קשה בפני עצמו.
אך הענין על פי מה שדקדקתי לעיל על הק"ו שאמר משה רבינו ע"ה "הן בני ישראל לא שמעו כו׳ ואיך ישמעני כו׳", ועוד מה שאמר משה "הן אני ערל שפתים" הלא כבר אמר לו השי"ת מי ישום אלם כו׳. ויש לפרש דלא כפירוש רש"י ז"ל, דבאמת מה שלא שמעו היה מחמת שני דברים, דאיתא דברים היוצאין מן הלב נכנסין אל הלב, והנה יש שני מניעות מצד המקבל שגם הדברים היוצאין מלב אין נכנסין אל לבו, דהיינו א׳ אם השומע הוא איש בליעל, ב׳ מצד עצבות ג"כ אין יכול לקבל דברי המוכיח, וזהו באמת שלא שמעו אל משה "מקוצר רוח", כמו דאיתא במדרש שהיו ביניהם עובדי ע"ז, "ומעבודה קשה" היינו מחמת עצבות. אך יש חילוק בין השני מניעות הנ"ל, דהיינו אם המניעה הוא שאינו יכול לקבל מחמת שהוא איש בליעל, אזי גם אם צדיק גמור ידבר דבריו אעפ"כ לא יקבל. אבל אם המניעה היא מצד עצבות שבו, אזי אם המשמיע הוא צדיק גמור דבריו נכנסין גם ללב העצב.
וזהו שאמר משה רבינו ע"ה "הן בני ישראל כו׳" דהיינו שהוא היה תולה החסרון בעצמו, מחמת שאינו צדיק גמור לכן אין נכנסין דבריו באזניהם מחמת עצבותם, וזהו "ואני ערל שפתים" ר"ל שאיני צדיק גמור, "ואיך ישמעני פרעה" שמניעתו הוא מצד שהוא איש בליעל. ונמצא עולה הכל כהוגן. וק"ל.
או יאמר "ולא שמעו אל משה כו׳", דהנה האדם מה שהוא עושה צריך להיות בלי שום פניה רק יהיה כוונתו לשמים לבד ולא להנאת עצמו כלל, וישראל היו צדיקים ועיקר צערם בגלותם היה על גלות השכינה ולא על צרת עצמם שהיו בקושי השעבוד, ולפיכך לא הטו אזנם לשמוע אל משה כדי שלא יבוא להם איזה תענוג להנאת עצמם שיגאלו מצרת השעבוד ויהיה שמחתם בשמוע הגאולה לשום פניה דהיינו הנאת עצמם, וזהו "ולא שמעו אל משה" ר"ל שלא הטו אזנם לכך, ומפרש הכתוב הטעם "מקוצר רוח ומעבודה קשה" שלא יבוא להם איזה תענוג ופניה, והם רצו שלא יהיה להם שום פניה אחרת רק על גלות השכינה לבד.
והכלל בזה הוא כך, כשרוצים להכניע הקליפה צריך להיות האדם בשמחה, כי כשהוא שמח אין שם עצבות ותוגה, כשזה קם זה נופל, ומשה רצה להכניע הקליפה - היינו פרעה - ע"י שיכניס בישראל השמחה של גאולה, והם לא רצו לקבל השמחה כדי שלא יבוא להם איזה תענוג, ונמצא לא באו אל השמחה, לזה אמר משה "הן בני ישראל לא שמעו אלי" כלומר זה טוב שלא שמעו אלי כדי לעשות העובדא שלהם בשלימות בלי שום הנאת עצמם, אבל "ואיך ישמעני פרעה" ר"ל שהקליפה לא הוכנעה בזה כיון שלא באו ישראל אל השמחה.
וזהו פירוש "אברכה את ה׳ בכל עת תמיד תהילתו בפי", ר"ל כשאני מברך השם בכל עת, דידוע שיש כ"ח עיתים, י"ד ימין וי"ד שמאל, וכיון שאני עושה פעולה בכל עיתים, דהיינו אף בקליפה להכניע את הקליפה, אזי "תמיד תהילתו בפי" אפילו כשיש איזה הנאת עצמי, כיון שצריך הנאה ושמחה כדי להכניע הקליפה, ובזה אין אני נופל מן המדריגה שהיה לי "תמיד תהילתו בפי".
וזהו הפירוש עצמו "רצון יראיו יעשה ואת שועתם כו', שומר ה׳ כו׳, תהילת ה׳ כו׳", כי לכאורה איך אפשר שיהיה לצדיק איזה תאוה גשמיות, כי הלא צריך שלא יעשה להנאת עצמו שום דבר, אבל האמת הוא שהצדיק צריך שיהיה מחשבתו צלולה וברורה רק לכבוד שמים ולא להנאת עצמו, אבל איך יוכנע הקליפה כיון שלא הוגבה השמחה אצל הצדיק כדלעיל, לזה עושה לו השי"ת "רצון" שהוא תאוה, שירצה הצדיק איזה דבר והקב"ה ברחמיו עושה לו רצונו והוגבה השמחה אצל הצדיק ובזה מכניע הקליפה, והפירוש הוא כך, "רצון יראיו יעשה" שהקב"ה עושה רצון להצדיק, כדי "ואת שועתם ישמע ויושיעם" והוגבה השמחה אצל הצדיק, ולזה "שומר ה׳ את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד", היינו שמכניע הקליפה, ובזה "תהילת ה׳ ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו", פירוש אפילו כשעושה ג"כ להנאת עצמו, כיון שבזה עושה פעולה להכניע הקליפה ע"י השמחה הזאת. והבן היטב כי נכון הוא בעזה"י.
וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים. לפי פשוטו אינו מובן פירושו, ורש"י ז"ל פירש בטוב טעם. ולפי ענינינו י"ל, דהנה כשבאים בני אדם אל הצדיק בדבר הצטרכותם, למשל שיפעול להם איזה דבר אצל אדון ושלטון, אזי אומר הצדיק לאדם הזה "השלטון ימלא משאלותיך ולא יהיה באופן אחר", והוא כמצווה מפי הצדיק שאל יעשה באופן אחר, וזהו "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה כו׳", פירוש זה שתאמר הגאולה לישראל, הוא הציווי בעצמו אל פרעה, אע"פ שלא יאמרו משה ואהרן רק לישראל "לא יהיה באופן אחר", ויוכרח להוציאם ע"י הדיבור והציווי שתאמרו לישראל. וק"ל.
הוא אהרן ומשה אשר אמר ה׳ להם הוציאו את בני ישראל כו׳ הם המדברים אל מלך כו׳ הוא משה ואהרן. י"ל הפירוש כך, שהכתוב מתמיה האיך אפשר שאהרן ומשה שפי ה׳ דבר עמהם, האיך היה אפשר שהם ידברו אל פרעה ערל טמא? ומתרץ הכתוב "הוא משה ואהרן", כלומר שהם היו דבוקים שניהם יחד כמו שנאמר "והוא יהיה לך לפה", והיה הדיבור יוצא מבין שניהם ולא אל פרעה וממילא נשמע אל פרעה. וק"ל.
ראה נתתיך. יש להבין מה זה הלשון "ראה", גם מלת "אלקים". ונראה, דהנה הצדיק הרוצה להעלות את אדם השפל ולהסירו משטותו ושפלותו, בלתי אפשר לשבר את דבר שטותו כי אם בדבר הדומה קצת, דהיינו שצריך הצדיק לירד קצת ממדריגתו להטות אליו בדבר הדומה, והנה פרעה אמר שהוא אלקי, כפירוש רש"י ז"ל "הנה יוצא המימה" כו׳, לכן אמר השי"ת למשה "ראה נתתיך אלקים לפרעה", שצריך אתה לעשות אותות ומופתים לפני פרעה כמעשה אלקות, ועי"ז תשבר את שטותו שמחזיק עצמו לאלקות, שהוא יסבור שאתה אלקים, ולכן "ראה" - שתסתכל בדבר זה מאוד שלא תתגאה ח"ו.
וזהו "גדולה עבירה לשמה" כנ"ל, שצריך הצדיק לירד ממדריגתו לשבר את שטות אדם השפל, ועושה עבירה לשמה, למשל מי שהוא רגיל לשונו לדבר שקר, צריך הצדיק ג"כ לשבר אותו בדבר הדומה, ובודאי ח"ו שהצדיק יאמר שקר, אך מצינו שהתירו חז"ל לשנות במסכת כו׳, או כדומה בענין זה, שהצדיק אומר על עצמו שאינו צדיק וזה שקר שהוא צדיק, ועושה עבירה לשמה כדי לשבר כח המשקר. ואיתא בגמרא "אמת אמר לא יברא ששיקרא בעלמא, צדק אמר יברא", וזהו "בשרתי צדק בקהל רב" פירוש כשיש קהל רב, אזי בלתי אפשרי שלא יהיה שקרן אחד, והצדיק הוא מעלה אותו משטותו ושקרותו ע"י שהוא מטה עצמו אליו ג"כ בדבר הדומה כנ"ל, ונמצא הוא בשורה לצדק שטוב אמר שיברא. וק"ל.
כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת. הנה מלת "לכם" אינו מדוקדק, תנו "לי" היה לו לומר, שבוודאי רצה פרעה שיתנו לו מופת. ועוד יש לדקדק, אחר שהראו לפניו מופת שהמטה נהפך לתנין ויעשו גם החרטומים כן, מה היה צריך פרעה חיזוק הלב כמ"ש "ויחזק לב פרעה", הלא ממילא מאחר שראה שגם החרטומים עשו כן אין צריך חיזוק לזה.
אך נראה פשוט, דהנה האדם המלומד בניסים שהשי"ת עושה לו נס בכל עת, אזי הוא תמיד חידוש ונפלא בעיניו, הגם שרואה שהשי"ת עושה לו תמיד ניסים, אעפ"כ הוא מפליא הדבר לחידוש גדול, אבל העושה דבר חידוש פעם אחד ע"י כישוף וכדומה, אזי בפעם שנית אין חידוש בעיניו לכלום, מאחר שעשה בעצמו פעם אחד. וזהו שאמר השי"ת ב"ה "כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת", פירוש שתעשו מופת כזה שגם לכם יהיה למופת ולחידוש, זה יהיה ודאי דבר ה׳, ולכן כתיב "וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו", וגבי חרטומים כתיב "ויעשו גם הם בלטיהם כן" ולא כתיב "לפני פרעה", משום דהשלכת מטה אהרן היה חידוש לפני פרעה, שהבין שהוא דבר ה׳ מחמת שראה שגם בעיני משה ואהרן היה לחידוש, אבל בחרטומים לא היה שום חידוש, לא להם ולא לפרעה, כי ידעו שעושים ע"י שטותיהם, ולכן נאמר שפיר "ויחזק לב פרעה", שהיה צריך חיזוק הלב, כי הבין שאין בהם ממש ואעפ"כ היה מחזק את לבו.
וזהו "בשרתי צדק בקהל רב", ר"ל כשאני מבשר איזה דבר חידוש בקהל רב, אעפ"כ בהיות הדבר הזה, הנה "שפתי לא אכלא" מלשבח ולהודות על הדבר הגדול, אף שאני מלומד בכך, וזה הוא מחמת שזה דבר ה׳. וק"ל.
ויאמר משה לפרעה התפאר עלי כו׳ למען תדע כי אין כה׳ אלקינו. נראה לפרש, דהנה האומות עובדי ע"ז בראותם איזה סיבה הבא עליהם לטובה או לרעה הם תולים בע"ז שלהם, אבל אין להם חשקות יותר לפארה ולשבחה מחמת הסיבה הזאת, ולא כן ישראל עם הקדוש העובדים את האל חי וקים, מכירים נפלאותיו ומשבחים ומפארים אותו ע"י פעולותיו. וזהו שאמר משה רבינו ע"ה לפרעה "התפאר כו׳ למען תדע כו׳", כלומר בזאת תדע כי אין כה׳ אלקינו, שכאשר תתלה בו יתברך הפעולה, ישא לבבך לפארו בהסיבה הזאת. וק"ל.