שו"ת מסורה - הזכר הנקבה ומה שבינהם

פרשת תזריע

"וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה מַרְאֶהָ שָׁפָל מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִוא בַּשְּׁחִין פָּרָחָה;" (ויקרא יג, כ). "וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים;" (ויקרא יג, ד). תיקון הסימנים וחיזקוני מעירים שבפסוק כ' יש מפיק במילה "שערהּ" ושבפסוק ד אין ("שערה"). אם ניקח אז וננסה להבין את משמעות הפסוקים. בפסוק כ' המשמעות היא "אם השיער שלהּ הפך ללבן". בפסוק ד המשמעות היא "עם שערה [אפילו אחת] לא הפך ללבן". אבל רגע, זה לא הגיוני, הרי שערה זוהי בלשון נקבה! מה קורה פה? למה המילה שערה בנקבה והפועל הקשור אליה (והפך) הוא בזכר?

פרשת שלח-לך

"כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ" (במדבר טו, לא). שמתי לב, וגם חזקוני לפני, שאין מפיק במילה עונה. איך זה הגיוני?

פרשת פינחס

בזמן שברוב הקורבנות מופיע המונח "עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ" (במדבר כט, ו והלאה), במנחת הביכורים של שבועות מופיע "עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ" (במדבר כח, לא). למה מתייחסת התורה לעולה (מילה בנקבה) בלשון זכר (מנחתו), ועוד שבשאר הקורבנות היא מתייחסת בלשון נקבה (כמו שצריך)?

אולי "ומנחתו" לא מתייחס לעולה אלא לביטוי אחר. קריאה אפשרית (אולי): "שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד. וּמִנְחָתוֹ [מנחת השעיר] תַּעֲשׂוּ..."

~הרעיון הועלה ע"י הרב דוד רוזן וקריאה אפשרית הועלתה על-ידי (למרות שזה נראה לי קצת לא סביר, גם משום שלשעיר אין מנחה וגם משום שבירת הפסוקים)

אולי "ומנחתו" מתייחס לא לפסוק הקודם, אלא למילה "תמיד". כמו שבביטוי "חתולת הגבר וילדיו" ילדיו מתייחס לילדי גבר, ואילו אם הביטוי היה "חתולת הגבר וגוריה", גוריה מתייחס לגורי החתולה. לאחר שהבנו שזה הגיוני דקדוקית, השאלה הנשאלת היא למה בעולת הביכורים הנוסח שונה מבשאר העולות?

~הועלה בשיחה עם מורי דֹב רבינוביץ

מגילת שיר השירים

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ" (ב,ז / ג,ה / ה,ח / ח,ד). מדוע "אתכם" הוא בלשון זכר אם הוא מתייחס לבנות ירושלים?

בנות ירושלים הן רעותיה של חולת האהבה העומדות לידה. לפי זה "בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם" בקריאה ו"אֶתְכֶם" תחת "אֶתְכֶן". וכן: "אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם" (רות א, יג) ועוד הרבה כיוצא באלו במקרא

~דעת מקרא

מגילת רות

"וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז..." (רות ב, יד). כשקראתי פסוק זה, נזדעקתי. מה זה?!? איך אין פה מפיק במילה "לה"? הרי זה בבירור מתייחס לנקבה?

"לה" על פי המסורה ה"א בלא מפיק, וכן עוד תיבות כאלה במקרא. ונאמרו כמה דרשות על כך (עיין רש"י ורמב"ן לבמדבר לב, מב על "וַיִּקְרָא לָה נֹבַח"). ועל פי הפשט והדקדוק מסתבר שהה"א רפה בגלל ההברה המוטעמת שלאחריה. וכן יתר התיבות הנמנות במסורה כיוצא בה.

~דעת מקרא

"לה" אינו מפיק ה"א וראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן לפי שלא נתקיים לה שם זה לפיכך הוא רפה שמשמע מדרשו כמו לא ותמהני מה ידרוש בשתי תיבות הדומות לה: "וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז" (רות ב, יד), "לִבְנוֹת לָה בַיִת" (זכריה ה, יא)

~רש"י על במדבר לב, מב

"'לה' אינו מפיק ה"א וראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן לפי שלא נתקיים לה שם זה לפיכך הוא רפה שמשמע מדרשו כמו לא ותמהני מה ידרוש בשתי תיבות הדומות לה: 'וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז' (רות ב, יד), 'לִבְנוֹת לָה בַיִת' (זכריה ה, יא)"-לשון רש"י. והרי הרב אוצר בלום לתורה להלכות ולהגדות ואשתמיטתיה [ושכח רש"י] זו שאמרו במדרש רות (רות רבה, ה, ה) "ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך" (רות ב, יג) "אמר לה חס ושלום אין את מן האמהות אלא מן האימהות" ודכוותיה "וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ" (במדבר לב, מב) מלמד שלא עמד לה אותו השם ודכוותיה "וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר" מלמד שאין לשקר תשועה עד כאן באגדה וכן בגמרא של מסכת סנהדרין (כד) אמרו זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל אין לבבל נחות ואשתרבובי אשתרבוב לעילם דיקא נמי דכתיב "לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר" שמע מינה והוא מדרש מן חסרון המפיק הזה שלא עמד לה הבית בארץ שנער

~רמב"ן על במדבר לב, מב