משתמש:Roxette5/שב שמעתתא/ו

פרק א

שקלינן וטרינן ר"פ האשה רבה (יבמות פז, א) מדקתני סיפא נשאת שלא ברשום מותרת לחזור לו שלא ברשות ב"ד אלא בעדים, מכלל דרישא ברשות ב"ד ובע"א אלמא עד א' מהימן פו/ אלא סברא הוא מידי דהוי אחתיפה ספק חלב ספק שומן ואתא ע"א ואמר ברי לי דשומן הוי דמהימן, מי דמי התם לא אתחזק איסורא הכא אתחזק איסורא דאשת איש ואין דבר שבערוה פחות משנים, הא לא דמיא אלא לחתיכה דודאי חלב כו' הכא כיון דכי אתו בתרי מהימני חד נמי להימן מידי דהוי אטבל והקדש וקונמות האי תבל היכי דמי אי דידיה משום דבידו לתקנו אלא דאחר, מאי קסבר אי קסבר תורם משלו על של חבירו אין צריך דעת בעלים משום דבידו לתקנו' ואי קסבר צריך דעת בעלים ואמר אנא ידענא ביה דאיתשל מריה עליה היא גופא מנלן, הקדש נמי אי קסבר יש מעילה בקונמות וקדושת דמים נחתא עליה משום דבידו לפדותו ואי קסבר אין מעילה בקונמות ואיסור בעלמא הוא דרכיב עליה אכתפי/ אי דידיה משום דבידו לאתשולי עליה אלא דאחר ואמר אנא ידענא דאתשל מריה עליה היא גופא' מנלן, א"ר זירא מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלתה עליה בתחלתה,

ודעת התוס' והרא"ש והמרדכי דהיכא דאתחזק איסורא אין ע"א נאמן אא"כ בידו, אבל דעת הרשב"א בחידושיו ליבמות ולקידושין העלה דלמסקנא קיי"ל דאפי' היכא דאתחזק איסורא ע"א מהימן ואפי' אין בידו' ועיין שולחן ערוך יורה דעה סי' קכ"ז, מיהו בדבר שבערוה לכ"ע אינו פחות משנים וכדאמרי' ריש גיטין (גיטין ב:) אימר דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כו', אבל הכא דאתחזק איסורא דאשת איש הו"ל דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וכמבואר בכמה סוגיות בש"ס:

ונראה דגבי דבר שבערוה דבעינן שנים אפי' היכא דבידו נמי אינו נאמן משום דבידו לאו בתורת מגו הוא, וכמ"ש הרא"ש פ' הנזקין וז"ל כל דבר שהוא בידו של אדם אפי' אתחזק התירא נאמן ע"א לאמא ולאסור ואפי' מכחישו או אומר איני יודע כדתניא הכא היה עושה עמו בטהור ואמר לו מהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן, ומפרש הכא טעמא הואיל וברשותו הן הרי הוא כשלו ונאמן עליו ולאו מטעמא דאי בעי מממא להו דאי מטמא בעי שלומי, ועוד דמשמע גבי ס"ת דאי ס"ת ביד לבלר נאמן לומר לא כתבתי אזכרות לשמן אעפ"י שכבר נכתבו, ועוד אמרינן בהאשה רבה דאי סבר התורם משלו על של חבירו אין צריך דעת בעלים משום דבידו לתקנו' ואמו בשופמני עסקינן שיתרום מבלו על של חבירו אלא

כיון שבידו לתקנו הוי כבעליו ואפי' תרם משל סבירו עכ"ל, וכיון דבידו לאו משום מגו הוא, ואלו גבי ממון ודאי לא מהימן רק בתורת מגו ומגו למפרע לא אמרינן גבי ממון, ואלו גבי איסור אפי' היה בידו כבר נמי נאמן וא"כ ה"ה דבר שבערוה דילפינן דבר דבר מממון הרי הוא כממון ולא מהני בידו רק בתור' מגו, וא"כ באיסור דמהני כל שהיה בידו כבר אבל בדבר שבערוה כיון דילפינן מממון ואינו אלא בתורת מגו ממש וכל שהיה בידו כבר לית ביה משום מגו דהא מגו למפרע לא מהני, והא דמשמע בסוגיא ר"פ האשה רבה אפי' בדבר שבערוה דמהני בידו דשם ס"ד למילף ע"א באשה מטבל והקדש ודחי לה התם בידו ומשמע דבידו היה נאמן אפי' בדבר שבערוה דהא ע"א באשה הוי דבר שבערוה, התם דס"ד למילף א"ע באשה מטבל והקדש כבר הקשו תוס' שם דהא ע"א באשה הוי דבר שבערוה ואינו פחות משני', וכתבו תוס' שם דס"ד בש"ס דבר שבערוה דבעי שנים היינו דוקא לאיסור אבל להיתר הרי הוא כמו שאר איסורין ע"ש, וא"כ שסיר נמי דחי לה התם בידו משום דלפי מה דס"ד דבר שבערוה להתירא הרי הוא כשאר איסורין, אבל למסקנא דקיי"ל דבר שבערוה אינו פחות משנים בין לאיסור בין להיתר וכיון דילפת מממון כל דין תורת ממון לו ואינו נאמן אלא בתורת מגו ממש, אבל בידו לא מהני ביה וכמ"ש:

וראיה ברורה לזה מהא דאי' פ' י"נ דף קל"ד 1ב.] כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן כו', איני והאמר ר' חייא בר רבץ א"ר יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן, לא קשיא כאן למפרע כאן להבא, איבעיא להו אמר למפרע מהו להימנוהו להבא מי פלגינן דיבורא כו', ומבואר דלמסרע ודאי לא מהימן, ואלו בננומאו טהרותיך י"ל דכל שהיה בידו אעפ"י שעתה אינו בידו נאמן כיון שהיה בידו סעס אחת, וכמו שמבואר בס' הנזקין ובס' האומר דף ס"ה בתוס' ובאשר"י שם, וכן פסק בטור ושולחן ערוך י"ד סי' קכ"ז גבי נתנסך יינך, וא"כ אמאי אינו נאמן בגירושין למפרע כיון דבידו היה לגרשה, אע"כ דגבי דבר שבערוה אינו נאמן אפי' בידו משום דאית ליה כל דין תורת ממון ואינו אלא משום מגו גבי ממון ומגו למפרע לא מהני ודוק:

פרק ב

ובתוס' שם פ' יש נוחלין ד"ה למפרע אינו נאמן וז"ל ותימא דמאי קמ"ל פשימא דאינו נאמן לומר למפרע גרשתי את אשתי' שאם היה נאמן מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו זמן בגיטין שלא יחפה על בת אחותו אם תזנה תחתיו דלעולם יחפה שיאמר גרשתיה קודם הזנות ויהיה נאמן, בשלמא למ"ד בסמוך לא פלגינן דיבורא א"ש דאצטריך לאשמעינן דאסי' מכאן ולהבא אינו נאמן כשיאמר גרשתי מקודם, אבל למ"ד פלגינן דיבורא ונאמן מכאן ולהבא אלא למפרע אינו נאמן קשה דמלתא דפשימא היא עכ"ל:

ולפמ"ש נראה ליישב כיון דכש"ס ר"פ האשה רבה (יבמות פח, א) דבעי למילף ע"א באשה מטבל והקדש דדבר שבערוה להתירא הו"ל כמו שאר איסורין שבתורה וא"כ כל שהיה בידו פעם אחת נמי מהימן, דהא כי דחי לה שם ר"פ האשה רבה טבל והקדש בידו א"כ גבי דבר שבערוה להתירא נמי מהני בידו, ולפ"ז גרשתי למפרע נמי נאמן כמו בנתנסך יינך כיון שהיה בידו פעם אחת, ובגירושי דלמפרע נמי היה בידו לגרשה ואי משום שיחפה על בת אחותך ויאמר גרשתי קודם הזנות נראה דהתם אחר הזנות ולענין מיתה ודאי אינו נאמן אע"ג דלענין איסור נאמן, דהרמב"ם כתב בס' ט"ז מהל' סנהדרין דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כיצד אמר עד א' חלב כליות הוא זה כלאי הכרם סירות אלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זה לוקה אע"ס שעיקר האיסור בע"א עכ"ל, ומבואר דקודם מעשה ע"א נאמן לאסור ולוקין עליו כשאכלו, אבל אם בא לאחר מעשה להעיד דמה שאכל חלב היה ולהלקותו ודאי אינו נאמן וא"כ ה"ה הכא כיון דודאי בת אחותו היה בעדים ובהתראה והיא במיתה שוב אינו נאמן אח"כ לומר גרשתי למפרע, משום דע"א למיתה אינו קם וכמו שאינו קם לחייב מיתה, וכדכתיב לא יקוס ע"א כאיש לכל עון ה"ה לסנוור ממיתה ע"א לא מהני דלא גרע עונש מיתה מעונש ממון ואין ע"א מהני ביה לא לחיוב ולא לסמור, וכמ"ש הרא"ש כיוצא בזה רפ"ק דמציעא גבי עד המסייע דפומר משבועה אבל אם היה בדין מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלס שוב לא מצי עד המסייע לפותרו כיון דאין ע"א קם לממון ע"ש, וה"נ אם כבר זינתה בעדים ובהתראה שוב אין ע"א מהני ביה, דלענין מיתה בין לחיוב בין לפטור אינו קם וכמ"ש אבל לענין איסור גרידא היכא דליכא עונש מיתה כגון שלא בהתראה איכא למימר דלמפרע נמי נאמן משום דע"א נאמן באיסור כל שהיה בידו, וגירושין למפרע היה בידו וא"כ מובא קמ"ל ר' יוחנן דלמפרע אינו נאמן משום דדבר שבערוה בעי שנים כין לאיסור בין להיתר וכל דין תורת ממון עלה כדיליף דבר דבר מממון, וא"כ אינו נאמן אלא בתורת מגו ולמפרע ליכא מגו וכמ"ש וזה נכון ודוק, ובתוס' פ"ב דגיטין דף י"ח בד"ה הני קלא אית להו הקשו בזמן הזה דליכא עונש מיתה למה תיקנו זמן משום בת אחותו, ותי' שלא יחפה על בניה ממזרים או שמא יחזור גרושתו ע"ש, ולפמ"ש א"כ לחפות על בנים ממזרים מה הועילו חכמים בתקנתן אי נימא מאמן על גירושין דלמפרע, וא"כ הדרא קושיית התוס' פ' י"נ לדוכתי' כיון דלזה ליכא עונש מיתה, וניחא לפי מה שבארנו לקמן פ' ט"ו דלפסול אדם מקהל או לכהונה כיון דהוא פסול הגוף ודאי בעי שנים ע"ש, וא"כ לחפות על בניה ממזרים נמי לא יהיה נאמן בתורת ע"א משום דבידו כיון דלענין ממזרים בעי שנים א"כ ה"ה להכשירם היכא דהמה בחזקת ממזרים בעי שנים כיון דגבי פסול הגוף אין ע"א נאמן וכמו שיבואר לפנינו בעז"ה א"כ ה"ה להכשיר אינו נאמן בתורת ע"א:

פרק ג

ודבר שבערוה היכא דליכא חזקה נמי נראה לענ"ד דאין ע"א מהימן ביה ומטעמא שכתבנו בס"ב, דכיון דילסינן דבר דבר מממון כל דין תורת ממון עלה, וגבי ממון אפילו ליכא חזקה כלל נמי אין ע"א מהימן, דהא אמרינן בס' אלו מציאות סימנין וסימנין וע"א יניח, והתם ליכא מוחזק כלל ואפ"ה אין ע"א קם לעדות ממון כלל, א"כ ה"ה לדבר שבערוה אינו קם ואפי' ליכא חזקה:

אמנם מתשובת מיימוני נראה מבואר דהיכא דליכא חזקה שפיר מהימן עד אחד ואפי' בדבר שבערוה עיין שם בהלכות אישות סי' ג' וזה לשונו, שאלת על ראובן ששלח לקדש לו את לאה וכאשר בא שמה הושיב שמעון השליח לחשובי הקהל כמו שרגילים לעשות, והראה להם ההרשאה שמינהו ראובן לקדש לו את לאה, ובררו עדים לקדשה לראובן בפניהם ובעת הקידושין כשהיה לו לומר הרי את מקודשת לראובן אומרים העדים ששמעו שאמר הרי את מקודשת לי ואמרו לו

העדים למה לא אמרת לראובן, ונשבע השליח כסבור הייתי שאמרתי לראובן ולא נתכוונתי כי אם לקדשה לראובן כו/ וחזר מיד וקדשה לראובן שנית, ושאלת אם צריכה גנן מן השליח ואם יש ממש בקדושי השליח שקדשה לעצמו, נראה לי דאינה צריכה גכן מן השליח, דקיי"ל הקדש מעות אינו הקדש, והמתטין לומר תרומה ואמר מעשר עולה ואמר שלמים אינו הקדש והוי חולין גמורים, ומהימן לומר שכן היה בדעתו להוציא מפיו ומעה והוציאו בענין אחר ואפי' אינש אחרינא סמוך עליו, ומצי שחיט הבהמה בחוץ ולהאכיל התרומה לזרים, וע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא, ואע"ג דאתחזק לגביה איסורא כל כמה דלא אמר דאמעי' בדיבורא הא לא מיקרי אתחזק איסורא אלא היכא דאף לדברי העד הבא להתיר האיסור מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקרא אסור היה, וכגון האי דריש גיטין גבי בפ"נ ובפני נחתם דאתחזק איסורא דאשת איש אף לדברי השליח ועוד דאפי' אתחזק איסורא ע"א מהימן היכא דהוא בידו, מידי דהוי אשחיטה והפרשת תרומה ומעשרות דאתחזק איסורא דאפילו מה שהעד מעיד שהוא מותר היה לכתחילה הכל אסור, דקודם הפרשה היה הכל טבל וסמכינן עליה כי אמר שחמתי והפרשתי מעשר משום דהוי בידו, וכן פירש"י בפ"ק דגיטין (גיטין ב:), וכן משמע בר"פ האשה רבה (יבמות פח.), וה"נ מהימנינן ליה במה דאמר מעיתי ולא נתכוונתי לומר אלא לראובן משום דבידו לגרשה, ואע"ג דבמסקנא בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן, שאני התם דהו"ל מגו במקום עדים, דאם איתא דגרשה קלא אית ליה למלתא כו' אבל באומר זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה ליכא מאן דפליג וכו/ א"כ בנדון זה כ"ש ופ"ש מאמן לומר מעיתי ונתכוונתי לומר לראובן הואיל ובידו לגרשה כי ע"ש, ומדכתב להתיר משום דלא אתחזק איסורא לדברי העד ואע"ג דהו"ל דבר שבערוה, וא"כ משמע דאפי' בדבר שבערוה ע"א נאמן היכא דלא אתחזק, והנה מ"ש ועוד דאפי' אתחזק איסורא נאמן משום בידו מידי דהוי אשחיטה והפרשת תרומה כי, ולפמ"ש בפ"ב דגבי דבר שבערוה לא מהני בידו אלא בתורת מגו, נראה דהאי דתשובת מוהר"ס נמי משום מגו אתי עלה כדמייתי מהך דבעל שאמר גרשתי דהתם בתורת מגו, דהא משום בידו אין לחלק בין למפרע בין להבא וכמ"ש בפ"ב וה"נ אית ליה מגו דאי בעי מגרשה:

ובבית שמואל סי' ל"ה ס"ק כ"ט שם על דברי הרמ"א מאמן השליח לומר שמעה כתב עלה וז"ל, ואע"ג דקיי"ל דאינו נאמן לומר מעיתי אלא במגו כמ"ש בחשן משפע וכיון דליכא מגו צ"ל כאן איכא רגלים לדבר שמעה דהוא שליח של פ' וחזקה דשליח עושה שליחותו עכ"ל, ואיני מבין מאי קשיא ליה דהא בזה נמי איכא מגו דאיבעי מגרשה וכמ"ש, אך מ"ש בתשובה הנז' משום דלא אתחזק לדברי העד קשיא לי כיון דדבר שבערוה מממון יליף וגבי ממון אפי' ליכא חזקה אין ע"א נאמן וכמ"ש בפרק ב' מהאי דסי' וסי' וע"א יניח, ואפשר דעיקר סמיכת תשובה הנ"ל על מעמא בתרא דבידו לגרשה, ולפ"ז השליח אסור בקרובותיה דכי מגרש לה נמי אסור בקרובותיה, וכן אם המשלח כהן נמי אסורה לו כיון דאי מגרש לה אסורה לכהן, ועיין ברשב"ס ב"ב דף קל"ד ובתוס' שם, ואלו מדברי הרמ"א משמע דלעולם נאמן ואפי' משלח כהן, וא"כ נראה דעיקר מעמא כמ"ש בתשובה הנז', ומשום דלדברי העד לא אתחזק איסורא ואמאי הא יליף מממון וכמ"ש:

ולכן נראה דהא דיליף דבר דבר מממון היינו היכא דידוע שהוא ודאי דבר שבערוה וכגון דאתחזק איסורא דערוה, אבל היכא דאינו ידוע אם יש כאן דבר שבערוה וע"א מעיד שלא היה כאן דבר שבערוה וכהאי דשליס מעיד שלא קדשה מעולם לעצמו בזה הו"ל כמו שאר איסורין וע"א מהימן בה, וניחא בזה הא דאמרו רפ"ק דגישין אבל הכא דאססזק איסור' דאשח איש הו"ל דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פסוח משנים, והיינו משום דכל זמן דלא אתחזק איסורא דאשח איש ע"א מהימן, אבל היכא דאיכא דבר שבערוה אע"ג דליכא חזקה לא מהימן ע"א, ועיין ברץ פ' התקבל גבי האומר לשליח צא וקדש לי אשה דאסור בכל הנשים ע"ש, ומשום דהתם ודאי קידש אחת ולא נודע איזה הו"ל דבר שבערוה ולא מהימן ע"א אפי' ליכא חזקה וכמ"ש ודוק:

אחר כתבי זאת מצאתי בשרת מוהרי"ק שורש ע"ב האריך בענין זה' וע"ש שכתב דמן הדין היה לנו לומר דאשה נאמנת לומר מת בעלי מידי דהוי אנדה מאמנת על עצמה כדילפינן מוספרה לה ואע"ג דהוי דבר שבערוה ואינו פחות משנים אי לאו משום דאתחזק איסור/ וכן הדעת מכרעת דלא אמרי' אין דבר שבערוה פחות משנים אלא דוקא היכא שבשעה שמעיד עליה ע"א להתירה היא בחזקת איסור ערוה כו', ועוד כיון דגמרינן דבר דבר איכא למימר דון מינה ומינה, ומה התם להוציא ממון מחזקתו אף כאן להוציא אשה מחזקת איסור או מחזקת היתר, וכן מוכח רפ"ק דגיטין (גיטין ב:) דפריך אימר דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כו', אבל הכא דאתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, משמע דאי לאו אתחזק איסורא דא"א לא הוי אמרינן הוי דבר שבערוה ע"ש, ולענ"ד נראה דגבי ממון אפי' היכא דאינו להוציא ממון מחזקתו נמי בעי שנים, וכהאי דסי' וסי' וע"א יניח, וכן מהאי דהרא"ש רפ"ק דמציעא דאין עד המסייע סומר ממחויב שבועה וא"י ל"מ, הובא פ"ב, והתם אינו להוציא ואדרבא להחזיק אפ"ה בממון אינו קם, מיהו גבי דבר שבערוה נראה דע"כ לא יליף דבר דבר מממון אלא היכא דודאי אית ביה דבר שבערוה אבל היכא דלדברי העד מעולם לא היה בו דבר שבערוה אינו בכלל דבר דבר מממון וכמ"ש ודוק:

פרק ד

והנה לפמ"ש בתשובת מוהר"ס, דע"כ לא אמרי' דבאתחזק איסורא ע"א אינו נאמן אלא דוקא היכא דאף לדברי העד מודה דמעיקרא אסורה היתה איכא למידק בהא דאמרו ר"ס האשה רבה מידי דהוי אטבל והקדש וקונמות כו', קונמות אי דידיה משום דבידו לאתשולי עליה, אי דאחר ואמר ידענא דאתשל מארי' עליה היא גופה מנלן, והתם באתשל מארי' עליה הרי החכם עוקר הנדר מעיקרו וא"כ לדברי העד לא אתחזק איסורא כיון דלפי דברי העד לא היה אסור מעולם, ונראה דוקא בהאי דשליח שאומר שעיתי ולא נתכוונתי לקדשה אלא למשלח א"כ לפי דברי העד לא היה איסור כלל מעולם, אבל באומר ידענא דאתשל מארי' עליה כיון דעכ"פ גם לדברי העד קודם דאתשל מאריה עליה היה אסור שוב אינו נאמן להוציא מחזקתו, ואמרינן עדיין לא אתשל מארי' עליה והרי הוא בחזקתו:

אמנם הא קשיא לפי מה שמבואר אצלנו פ"ב ופ"ג דגבי ממון ודאי לא מהני בידו אלא בתורת מגו ממש ואפי' היכא דהיה בידו לא מהני בממון רק בתורת מגו ולמפרע לא אמרינן מגו ואפי' אינו להוציא ממון נמי לא מהימן בממון וכמ"ש לעיל, א"כ הא דאמרו הקדש אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו והא כיון דבידו אינו משום מגו וכמ"ש הרא"ש פ' הנזקין דאכזו

צשופמני עסקינן ע"ש הוצא פ"כ, וה"נ אין זה משום מגו דצידו לפדותו דאינו מגו דשמא אינו רוצה להוציא ממונו על פדיון, וע"כ אינו אלא משום צידו וא"כ מה לי ממון הדיוט או מפרו לשמיס והיפי נאמן לאפקועי ממונא דהקדש דהא כתצ הר"ן צסידושיו פ' ז"צ גצי מי שצא ואמר ראיתי את אביכם שהטמין מעות צשידה פיצה ומגדל ואמר של פ' הם של מעשר שני הם, צצית לא אמר פלוס צשדה דצריו קיימין, זה הכלל כל שצידו לימלן דצריו קיימין, והקשה והא מעשר שני איסור' הוא וקיי"ל ע"א נאמן כאיסורין אפי' אינו צידו, וכתצ צשס הרמב"ן דמעשר שני נמי אפוקי ממונא הוא' שהוא מוציא ממון מרשו' הדיוט לרשות גצוה וע"א לא מהימן אלא צאיסורא גרידא ואפי' יש נפקותא צו לענין איסור אפ"ה אינו נאמן כל שיש צו משום הוצאת ממון מרשות לרשות ע"ש, וכ"כ הר"ן פ' האומר ע"ש, וא"כ כהקדש נמי היפי נאמן צהוצאת ממון מרשות לרשות דהיינו מרשות גצוה לרשות הדיוט וכידו לפדותו אינו משום מגו וכמ"ש הרא"ש, דאמו צשופטני עסקינן שיוציא ממונו כשציל תכירו, ואין כזה אלא משום צידו מאמן צכל איסורי תורה, ואמאי הא כהקדש יש צו משום הוצאת ממון וצ"ע:

ולכן נראה לענ"ד מוכרח מזה דנהי דצמעיד להוציא ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה הו"ל משום הוצאת ממון ואין ע"א נאמן צו, אצל להיפוך להעיד מרשות גבוה לרשות הדיוט לא איכפת לן צהקדש משום תורת ממון שבו אלא משום תורת איסור שיש צו, לכן אמרינן כיה ע"א נאמן כאיסורין היכא דצידו, וכן נראה מדצרי תוס' מעילה דף כ"א צהא דתנן סלע של הקדש שנפל לכיס מלא מעות והוציא אחת דמעל מספיקא, והקשו תוס' דליבטל ברובא ע"ש, ומאי קושיא דהא דקיי"ל ממונא לא במיל וכדאי' צביצה פ' משילין (ביצה לח:) הרי שנתערצה לו קכ חמין כעשרה קצין של חצירו יאכל הלה וחדי ע"ש, ואע"ג דשס אמרינן דאיסור תחומין שבו שפיר כמל ע"ש כסוגיא, היינו משום דאיסור תחומין הוא איסור צפני עצמו ואינו תלוי כאיסור גזל, דאפי' השאיל לו כליו נמי הוי כרגלי הצעליס כין השמשות, אצל גצי הקדש איסור מעילה הוא תלוי צמה שמעל כנכסי גצוה, וא"כ היכי שייך צימול כיון דממונא לא צמל הרי מעל מספיקא כממון גצוה, אלא ע"כ צ"ל דצנכסי גצוה לעולם אין מין צו תורת ממון רק תורת איסור שבו ודוק, ואכתי צריך עיון צהא מאמן אדם מישראל לומר על כהמה המככרת שילדה איך שכצר מכר הולד לנכרי כיון דהוא נכסי כהן, וכל שיש צו משום ממון אף לענין איסור שבו אינו נאמן לפמ"ש הרמב"ן גבי מעשר שני, והנה אם יאמר שמכרו צעודה מעוכרת שפיר מהימן משום מגו דיכול למוכרו, דגס כממון מהני מגו, אבל אם כצר ילדה זכר והוא צחזקת בכור וצעה"צ אומר שכצר מכר, דזה תו לא הוי מגו דלמפרע לא מהני מגו ואינו נאמן אלא משום כידו שהיה כידו כצר, וגבי ממון לא מהני צידו וכמ"ש, ואפשר כיון דספק ממונא לקולא והממע"ה א"כ אין לכהן חלק ממון צו ואין צו אלא משום איסור גרידא ומש"ה נאמן לאיסור שבו שכצר מכרו לנכרי צעודה מעוכרת, ולא אמרינן חזקה כל מה שיש ת"י הרי הוא שלו ומסתמא לא מכרו, כיון דאם לא מכרו הרי הוא נכסי כהן ולא שייך כיה חזקה כל מה שיש פ"י אדם הוא שלו ואכתי צ"ע:

פרק ה

כתב הרמ"א בי"ד סי' קכ"ז וז"ל, וכל דבר שלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור ע"א נאמן עליו אפי' לאוסרו, וכל היכא דאתחזק דבר כאיסור כגון מכל או חתיכת כשר שאינו מנוקר אין העד נאמן עליו להתירו אא"כ כידו לתקנו עכ"ל, וכתכ עלה המ"ז ז"ל, ותמהתי על פה קדוש שיאמר כן דדוקא כמכל וכיוצא בו שהוא אסור כודאי כולו לאכול קודם התיקון ולא היה שום היתר ככל הכרי הזה, אמרינן כיון דאתחזק איסורא כודאי אין ע"א נאמן להוציא מחזקתו להתיר אכל כשר שאינו מנוקר הא לא אתחזק הכשר לאיסור כלל אלא משום גיד או חלכ שיש כו, ודומה למ"ש אח"כ דאם היו כאן כ' חתיכות א' של היתר וא' איסור ע"א נאמן להתיר כו' וכן נראה מדברי התוס' פ"ג דקידושין ד"ה ונממאו וז"ל ע"א נאמן היינו דוקא להתיר כגון כשר זו מנוקרת או חתיכה זו של שומן כו/ וזהו ע"כ אפי' אין כידו לתקן כמו גבי שומן, וע"כ לומר דאלו נקראו ככלל שלא היתה לו חזקה לא להיתר ולא לאיסור מתחלה מש"ה נאמן ככל גווני, וכן מעשים ככל יום שמאמינים לכל אדם לומר שזהו כשר מנוקר ואוכלים על פיו, ואע"פ שאותו הכשר כידו אינו יכול לנקר, ולפי הג"ה זו היה לנו לאסור כיון שאין כידו אינו נאמן אלא ודאי כדפרישית עכ"ל:

והש"ך כנקה"כ כתכ וז"ל, לא קשה מידי דחתיכת כשר שאינה מנוקרת דמיא למכל היכא דמכל קודם תיקונו כולו אסור ואח"כ כשמפריש ממנו המעשר הוא מותר ה"ה כחתיכה שאינו מנוקר שקודם הניקור כולו אסור ואתחזק איסורא כהאי חתיכה, ומה לי כזה שיש כאן ספק איסור סוף סוף אתחזק איסורא פעם א' כודאי כהאי חתיכה, משא"כ ככ' חתיכות דמעולם לא אתחזק איסורא ודאי כהאי חתיכה אלא כל חתיכה וחתיכה כפני עצמה ספק איסורא הוא כו' ומה שהכיא מדברי תוס' קידושין נמי לאו ראיה דהתוס' שם לא נחתי להכי ולא בעי אלא לומר דע"א נאמן להתירא דוקא, ומ"ש כגון כשר זו מנוקר, היינו היכא דאיכא כאן שני חתיכות אחת מנוקר וא' שאינו מנוקר ואומר זו מנוקר כו/ ומה שהכיא ממעשים ככל יום ככר ידוע דדבר שאינו מצוי לא שייך בו מנהג וכר, וגם אפשר דאם אירע לפעמים שהאמינו לאדם כך ולא היה שלו היינו משום שהיה המנקר כעיר והיה אפשר לשואלו, או אפי' אינו כעיר וידוע שאין מנקר זולתי אחד או שנים כמו שרגילין כאמת אין רגילין להיות מנקרין כזמן הזה רק א' כעיר ושנים כמשפחה שכקיאין כניקור, והוי מלתא דעכידא לגלויי ולא משקרי אינשי ומה שהכיא מהרא"ש ס' ג"ה לאו ראיה, דהתם קאי דאם ניקר אחד אמרינן מסתמא מומחה הוא, וכתכ וז"ל, ואינו דומה להא דאמרינן כהמה כחייה כחזקת איסור עומדת עד שיודע לך כמה נשחטה, כי כהמה אין כה שום היתר לפי שאי אפשר לכזית כשר כלא שחיטה, ומש"ה קיימא כולה כחזקת איסור עד שיודע לך כמה נשחטה, אכל ירך כולה כחזקת היתר הוא חוץ מן הגיד עכ"ל, הרי לא כא אלא לחלק כין ירך לכהמה שנשחטה, והיינו כיון דידוע שניקרו אחד עכ"ס א"כ מסתמא ניקרו יפה אבל הכא כל זמן שאינו ידוע שהיא מנוקרת כחזקת שאינה מנוקרת היא עכ"ל ע"ש:

והנה מה שמחלק הש"ך כין הך דהכא לכין האי דהרא"ש דפ' ג"ה, דבריו סתומים, דכיון דחשיכ לניקור חזקה שאינו מנוקר א"כ מ"ש כהמה דהו"ל כחזקת איסור אע"ג דידוע ששחכן אחד, ובניקור כל שידוע שניקר אחד לא חשיב בחזקת שאינו מנוקר ונראה דודאי חזקת איסור לא שייך בירך כיון דירך כולה היתר הוא אלא הגיד שבתוכה אסור אלא דאפ"ה חשיב ליה חזקה חזקת שאינה מנוקרת וכמ"ש הב"י בא"ח סי' תל"ז גבי בית ספק בדוק דמוקי הבית בחזקת שאינו בדוק ע"ש ואעפ"י שאין איסור על הבית, וה"נ גבי ירך אע"ג דאין איסור בגוף הירך מ"מ ע"א אינו נאמן נגד חזקה דמוקי לה בחזקת שאינו מנוקר, אבל כל זמן שידוע שניקרו אחד אע"ג דלא ידעינן אם כדין אם שלא כדין עכ"פ יצא מחזקת שאינו מנוקר, כיון דמנוקר לפניך, אבל בבהמה דהתם בחזקת איסור קיימא א"כ כל זמן שלא ידעינן אם כדין נשחטה א"כ בשחישה שלא כהוגן לא יצאתה מחזקת איסור, והרי הוא באיסורו חזקת איסור עד שיודע לך שנשחמה כדין אבל בניקור ירך דלית ביה משום חזקת איסור אלא משום חזקת שאינה מנוקרת, א"כ כל שהוא בידוע שהוא מנוקר עכ"פ בודאי יצאתה מחזקת שאינו מנוקר וזה נכון:

אמנם מ"ש הש"ך בדברי התוס' קידושין לפרש דמיירי שהיו שני חתיכות א' מנוקר ואחד שאינו מנוקר ע"ש משמעות לשון התוס/ ועוד קשה מדברי תוס' רפ"ק דגיטין (גיטין ב:) ד"ה ע"א נאמן באיסורין וז"ל, פי' הקו' שהרי האמינה תורה כל א' ואחד על הפרשת תרומה ושחיטה וניקור ;הגיד וחלב ולא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחישה, דבהני נאמן אע"ג דאתחזק איסורא משום דבידו לתקנס עכ"ל, ומשמע דניקור הגיד ניחא ליה, ולפי דברי הש"ך ניקור הגיד נמי מיקרי אתחזק ואינו נאמן אלא משום דבידו, ולכן נראה דע"א נאמן באיסורין באחד משני פניס, בלא אתחזק וכמו חתיכה ספק חלב נאמן אפי' אינו בידו ובאתחזק איסורא אינו נאמן אלא היכא דבידו, וניקור הגיד צריכין אנו לשני פניס הנז' משום דאם אנו מסופקין אם מנוקר מן הגיד, וא"כ בחתיכת ירך יש בו חתיכת גיד בזה לא שייך לומר בידו כיון דאנו מסופקין על זה גופא אם הוא בשר או גיד ואינו בידו להתיר גוף הגיד אלא להסירו מן הירך, וכיון דאינו בידו בזה צריכין אנו לומר נאמנות דניקור הגיד משום דלא אתחזק איסורא שזה גיד, ואם אנו באנו לומר כיון דאתחזק הירך בחזקת שאינו מנוקר ואין ע"א נאמן נגד חזקה בזה נאמן נגד החזקה מפניס השני, כיון דבידו להסיר הגיד מן הירך ובידו לבשל החזקה, וא"כ בניקור הגיד צריכין אנו לשני פנים הנזכרים, ומש"ה לא קשיא להו לתוס' רפ"ק דגיטין על דברי רש"י רק מהפרשת תרומה ושחישה, דבהנך אינו נאמן אלא משום בידו ולא משום ע"א נאמן כאיסורין, אבל בניקור הגיד אע"ג דבידו אפ"ה אית ביה נמי משום ע"א נאמן באיסורין דהא כיון דאנו מסופקים שמא חלק ירך הוא גיד וגוף הגיד אינו בידו להתיר, ואינו אלא משום דע"א נאמן בלא אתחזק, וניחא נמי דברי תוס' בקידושין ד"ה נשמאו וז"ל ע"א נאמן היינו דוקא להתיר כגון בשר זו מנוקרת או חתיכה זו של שומן כו', והיינו משום מהי דבידו להוציא הירך מחזקתו אבל גוף הגיד אינו בידו להתיר ושמא אוכלין גיד האסור, וא"כ אינו אלא בתורת ע"א נאמן היכא דלא אתחזק כיון דחלק זה הו"ל כמו חתיכה ספק חלב, אבל הירך להוציאו מחזקתו צ"ל משום בידו להוציא מחזקתו וכמ"ש, והפרשת תרומה בידו להתיר ע"י הפרשה ממקוס אחר:

פרק ו

ומ"ש הש"ז ממעשים בכל יום שמאמינים לכל אדם לומר שזה בשר מנוקר ואוכלין על פיו ואעפ"י שאותו שהבשר בידו אינו יכול לנקר, ובנקודת הכסף כתב דאין ראיה מדבר שאינו מצוי ע"ש העתקנו דבריו פ"ה, ואינו קושיא כלל דאע"ג שאינו יודע בניקו' הגיד מ"מ חשוב בידו, וכמ"ש תוס' רפ"ק דגיטין ד"ה ע"א נאמן כאיסורין וז"ל, ושחיתה אע"ג דהשתא אינו בידו לתקן מעיקרא היה בידו לשחות כו/ ומה שאנו סומכין על הנשים בשחיתה אעפ"י שאין יודעין הו"ל שחיתה כיון שבידה ללמוד לשחות או להשכיר אחרים שישחתו לה כבידה דמי עכ"ל, וא"כ ה"ה בניקור אע"ג דאינו בקי בניקור חשוב בידו ללמוד או להשכיר בקי בניקור וז"ב, והא דכתב הרמ"א דאינו נאמן בניקור הגיד אא"כ בידו, אינו אלא לאסוקי אם הירך מחותך לחתיכות קתניס, וכגון שלקחו מחותך דהשתא לא היה בידו מעולם לפי שלקחו כך מחותך מנכרי ובא ע"א והעיד שהיה מנוקר בבית הנכרי ובזה אינו נאמן כיון דאינו בידו וגם לא היה בידו מעולם, כן מוכרח לפרש דברי הרמ"א, אבל אם הוא באופן שבידו לשכור או ללמוד חשוב בידו, וכמ"ש תוס' במה שסומכין על הנשים שאומרים שנשחת כהוגן:

ובט"ז שם העלה לדעת הרמ"א דאינו נאמן בניקור הגיד היכא שאינו בידו שימכרנה או יחננה לזה שמעיד עליו, דאז הוא נאמן משום שהוא שלו ואח"כ יחזור ויתננה לנותן ע"ש, ומבואר מדבריו דאדס נאמן על שלו אף שלא היה מעולם בידו ואפי' אתחזק איסורא, וכן משמע מדברי הרא"ש דבעלים נאמנין כשלהן מדכתב טעמא דבידו נאמן משום דכל שבידו הו"ל כבעלים ע"ש בפ, הנזקין, ולפ"ז הא דהקשו תוס' ר"פ האשה רבה ורפ"ק דגיתין בהא דאשה נאמנת על הספירה וטבילה דהא אתחזק איסורא ע"ש, ותיפוק ליה דהוי מתורת בעלים, וצריך לומר דבעלים אין להם נאמנות אלא בקנין כספם ולא בשל עצמן, מיהו קשה מהא דאמרו בפ' האשה רבה אי תבל דידיה משום דבידו לתקנו, וכן שם גבי הקדש אי דידיה משום דבידו לפדותו וכיון דבידו אינו אלא משום דהו"ל כבעלים, והתם אי דידיה הא בעלים נאמנין ולמה צריך לטעמא דבידו, וגבי הקדש אפשר לומר כיון דאקדשינהו תו לאו דבעלים הוא ומש"ה צ"ל אי דידיה בידו לפדותו או למתשל עלי/ דכל שבידו אע"ג דלאו דידי' הו"ל כמו בעלים, אבל גבי תבל שאמרו אי דידיה משום דבידו לתקנו ודאי קשה, תיפוק ליה דבעלים נאמנין בשלהן וצ"ע כעת, ובשולחן ערוך י"ד סי' קכ"ז סעי' א' האומר לחבירו נתנסך יינך אם הוא בידו נאמן ואפי' אם אינו עתה בידו שכבר הוחזר לבעלים אם בפעם הראשון שמצאו אמר לו נתנסך יינך נאמן אם הבעלים מכחישים אותו ע"ש, והוא מפסקי תוס' והרא"ש ומרדכי, וכיון דעיקר טעמא דבידו אינו אלא משום דהו"ל כבעלים וכמ"ש הרא"ש בפ' הנזקין וא"כ הבעלים שהם מכחישים מאי אולמיה דבידו כיון דאינהו נמי בעלים נינהו, וצ"ל דזה שבידו חשיב ליה בעלים תפי נגד בעלים האמיתי' כיון שזה בידו ואכתי צ"ע:

ובמוהרי"ק שורש ע"ב כתב גבי ממון שייך שלו ואדם נאמן על שלו כין לאיסור בין להיתר אבל גבי טבילת נדה פשיטא דלא הוי האי טעמא אלא הטעם משום כיון דבידה לטבול מהני לגרוע חזקת איסור שלה, ומש"ה ילפינן מינה דע"א נאמן כאיסורין היכא דלא אתחזק איסורא אע"ג דאינו כידה משום דכיון דכידה לתכול אינו אלא לגרוע חזקת איסור שלה א"כ מכ"ש היכא דליכא חזקת איסור ע"ש, ומבואר דבעלים נאמנין בשלהם אפי' אינו בידו, ומיהו בנדה כיון דעל עצמה מעידה אינה בתורת בעלים אלא משום בידו וכמ"ש לעיל, אמנם מ"ש מוהרי"ק דבידו לא מהני אלא לגרוע חזקת איסור לא משמע כן מדברי תוס' רפ"ק דגיתין, שהשיגו על פירש"י שכתב ע"א נאמן כאיסורין כגון הפרשת תרומה ושחיתה וניקור הגיד וחלב, וכתבו דלא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה דהני אתחזק איסורא ומשום דבידו לתקנם ע"ש, ואי נימא דבידו לא מהני אלא לגרוע חזקת איסור א"כ שסי' מוכח דע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק, אלא ודאי ס"ל לתוכן' דבידו מאמן לאו משום טעמא דמגרע חזקת איסור, והא דע"א נאמן ילסינן מוספרה לה לאו מטבילה יליף דהתם משום דבידה לטבול אלא מספירה יליף ומשום לספירה לא חשיב אתחזק וכמ"ש תוס'רפ"ק דגיטין ומשום דלא אתחזק שתהא רואה עוד ע"ש:

שוב מצאתי בחידושי הר"ן לגיטין רפ"ק ד"ל ע"א נאמן באיסורין, פירש"י ז"ל שכל אחד המנוהו תורה על הפרשת תרומה וניקורי הכשר וגיד הנשה ושחיטה ולא היה לו ז"ל לומר כן אלא דבהני אסחזק איסורא וכ"ת היה בידו לתקן וכמ"ש ז"ל בסמוך, אינו נוח לי, דלישנא דגמר' משמע דכי אמרינן ע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא, אא"כ תאמר אתחזק איסורא ובידו לתקן שוה כלא אתחזק איסורא ואין בידו לתקן, ופשרה היא זו, אלא מוספרה לה לעצמה נפקא לן דע"א נאמן באיסורין, וכ"ת פרסה נדה עמו במטה מאי איכא למימר דהא אתחזק איסורא ליתיה דכל שראתה טובלת בסוף שבעה ויצאה מאיסורה הראשון אלא מיהו אי לאו דע"א נאמן באיסורין היה לו לחוש שמא ראתה לאחר מיכן זה נ"ל עכ"ל, ומבואר דלא ס"ל להר"ן הך פשרה דמוהרי"ק אלא מספירת נקייס הוא דיליף ע"א נאמן באיסורין וכמ"ש:

ומזה ראיה ברורה נראה למ"ש בשמעתא ה' פ"ב דאין מחזיקין מאיסור לאיסור אפי' אם הוא מעין איסור הראשון, אלא כיון שהאיסור הראשון חלף הלך לו תו לא מחזיקי' מאיסור לאיסור, ובמוהרי"ט ח"א סי' פ"ב כתב להוכיח דמחזיקין מאיסור לאיסור, והבי' ראיה מהא דתנן סוף נזיר (נזיר סג.) ירד לטבול במערה ונמצא מת בקרקע המערה, ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת הטמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר, הרי כיון דטומאה קמייתא טהרה ע"י טהרה במקוה ואעפ"כ מספיקא לא מחתינן לה טומאה אחריתי וסותר הקודמים הואיל ונזקק לטומאה דאמרינן חזקת הטמא טמא וע"ש, ולפי דברי הר"ן מוכח דאין מחזיקי' מאיסור לאיסור כיון שמאיסור הראשון טהרה כשטובלת כסוף שבעה, ואי נימא דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ היכי נאמנת בספירתה ניחוש שמא ראתה אח"כ כיון דמחזיקין מאיסור לאיסור, אע"כ כל שידוע שמחמת איסור הראשון הותר אח"כ אין מחזיקין מאיסור לאיסור ודוק:

מיהו קשה למ"ש תוס' רפ"ק דגיטין [ב: ד"ה ע"א] ובר"ן טעמא דאשה נאמנת על ספירתה משום דאינה מוחזקת בראיה שתהא רואה כל ימיה, מהא דתני בריי' בנדה דף ס"ו נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שהדס יוצא ממנה ע"ש, והא טעמא דאשה נאמנת אינו אלא משום דע"א נאמן באיסורין והוא נגד חזקה והוא חזקת הגוף, וכמו בהיו בה מומין דקרי לה חזקת הגוף דעדיפא מכל החזקות, כדאי' בסוגיא דהיו בה מומין וע"א אינו נאמן נגד חזקה, ומזה נראה לי מוכרח כדברי הרמב"ן בחידושיו שהקשה נמי איך נאמנת אשה על הטבילה ועל הספירה, וכתב בשם תוס' דבידה לתקן לספור ולטבול, ואעפ"י שאין בידה לתקן עכשיו אם לא שלמו ימיה, מ"מ יכולה היא לספור ולטבול ע"ש, והובא לקמן פי"ח, וא"כ ה"נ בידה לספור ולטבול ותשיב לעולם בידה ואעפ"י שאין בידה לתקן עכשיו אפ"ה חשיב בידה לענין נאמנות, ואכתי תיקשי דמבואר שם ובפוסקים ראשונים גם אחרונים ובשולחן ערוך סי' קכ"ז לענין אשה שרואה מחמת תשמיש דנאמנת לומר מכה יש לי, והתם ליתא להך טעמא דבידה לספור ולטבול דאם אינו דם מכה אלא דם נדה אץ צידה לתקן כלל ברואה מחמה השמיש אסורה לבעלה ואפשר לומר כיון דרובא דעלמא אינן מן הרואץ מחמת תשמיש ועדיף מחזקה מש"ה נאמנת נגד חזקה לומר מכה יש לי דרובא וחזקה רובא עדיף:

פרק ז

והיכא דמעיד עד אחד נגד רובא וכגון שהיו לפנינו צ' חתיכות אחת חלב ואחת של שומן ולא נודע איזו שומן, והעיד ע"א על חתיכה אחת זו שומן, לכאורה נראה דלדעת תוס' והרא"ש והמרדכי דאין ע"א נאמן נגד חזקה אא"כ בידו רובא דעדיף מחזקה נמי אינו נאמן, מיהו כבר התעורר בזה הרב הגאון בעל פני יהושע בחידושיו פ' האומר ומפשכן פשישא ליה דנאמן נגד הרוב, ומייתי ראיה ממעשים בכל יום שאדם נאמן כשיש צמקולין רוב טריפות ואומר זו הכשרה, וכן בחלב ושומן אע"ג דרובא חלב בבהמה, ומעמו של דבר כתב הגאון הנ"ל ז"ל דהא דלא מהימן ע"א נגד חזקה היינו דוקא היכא שבלא דברי העד הוי חזקה גמורה ולא אתרע. כלל כו/ דחזקה כי האי דלא אתרע כלל עדיף מרובא כמ"ש בכמה מקומות, משא"כ היכא שיש מקום ספק בלא דברי העד דאתרע חזקה שפיר סמכינן אעד אחד וה"ה לגבי הרוב כיון דאיכא מיהו מיעוטא המסייע לדברי העד ואינו אלא כמצרר המיעוט מתוך הרוב, וע"ש שסיים ועדיין צע"ג בכל זה עכ"ל ע"ש, ולענ"ד לא מצאתי בשום מקום לומר חזקה עדיף מרוצא, והגאון הנז' נמשך לשימתו ס"פ המדיר ע"ש שהעלה דחזקה דלא אתרע עדיף מרוצא, והכריחו לזה במה דקשיא ליה בהא דקיי"ל כל הנולד ספק ברשותו עליו הראיה ומשום חזקת הגוף, ואע"ג דגצי רוב קיי"ל דאין מוציאין ממון ומזה הוכיח שימחו דרוב עדיף מחזקה ע"ש, וכבר כתבנו בזה שמעתא ב' דהתם גצי מחמ מעמא אחרינא אית בגוה ע"ש:

ולכן נראה לענ"ד בזה דודאי רוצא וחזקה רובא עדיף אלא הא דע"א נאמן נגד רובא ולא נגד חזקה היינו לפמ"ש בתשובת מיימוני להל' אישות סי' ג' גבי שליח שקידש, ורצה לומר הרי את מקודשת לפ' ואמר לי, ואח"כ אומר שמעה בדיבורו, וכתב שם ז"ל מאמן משום ע"א נאמן באיסורין, ואע"ג דהיכא דאתחזק איסורא כל כמה דלא אמר דאמעי' בדיבוריה הא לא מיקרי אתחזק איסורא, אלא היכא דאף לדברי העד הבא להתיר האיסור מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקר' אסור היה, כגון האי דריש גיטין גצי בפ"נ וצפ"נ דאתחזק איסורא דאשת איש אף לדברי השליח עכ"ל ומבואר דהא דאין ע"א נאמן נגד חזקה היינו דוקא היכא שגס לדברי העד מעיקרא אסורה היתה והוא בא להוציא מחזקתו, אבל חתיכה שנתערבה בין החתיכות לא הוי רוצא אלא למאן דלית ליה ידיעה והכרה איזו היא, אבל להמכיר ויודע שחתיכה זו שומן אין זה מעיד נגד הרוב, דמאן דאיס ליה הכרה א"כ הרי היא כמונחת בפני עצמה ואין בה תערובות כלל למי שמכיר ויודע, וא"כ אין העד בזה מעיד נגד הרוב דלא שייך רוב אלא בתערובות אבל נגד חזקה אע"ג דהשתא מותרת לדברי העד מודה העד דעד עכשיו אסורה היתה וזה צרור:

ולפ"ז נראה דהא דעד אחד נאמן נגד הרוב היינו צרובא דאי' קמן דאינו רוב אלא ע"י תערובות וע"י ספק שלא נודע כלל מי הכשרה ומי השרפה, ומש"ה במקולין אע"ג דשם רוב שריפות או רוב חלב כיון דהעד שנודע לו זו הכשרה וזו השומן ואין בכלל התערובות, א"כ לפי דברי העד אינו ככלל רוב כלל אכל כרובא דליתא קמן וכגון רוב כהמוס אינן טריפות וכא ע"א ואמר שנמצא מחט כחלל הגוף וכיוצא נראה דאין ע"א נאמן להעיד נגד רוב דהא רובא דליתא קמן אינו מחמת תערובות אלא רוב כפני עצמו והוא רוב כטכע, ולדברי העד ג"כ מעיד נגד הרוב וכיון דאינו נאמן נגד חזקה מפ"ש נגד רובא. ואע"ג דככל דוכתא רובא דאיתא קמן עדיף מרובא דליתא קמן כיון דרובא עדיף נמי מחזקה, ואפ"ה נגד חזקה אינו נאמן ונגד רובא דאיתא קמן נאמן ומטעמא שכתכנו, וא"כ רובא דליתא קמן כזה שוה לחזקה דאינו נאמן ע"א נגד חזקה וה"ה נגד רובא דליתא קמן דעדיף מחזקה, ולפ"ז הא דכוכח מעיד שמצא טריפות כריאה וכיוצא מאמן ומעשים ככל יום היינו משום דמקרי כידו דהא טכח כידו היה לנכלה, וא"כ אחר שאינו שוחט אינו נאמן נגד רוב וכמ"ש, והא דכתכ בשולחן ערוך י"ד סימן ל"ט הקונה ריאה ואמר שמצא כה סירכא כמקום שהיא טריפה והמוכר אומר שהיתה כמקום שהיא כשירה, כיון שכאו ככת אחת לכ"ד אין כאן עדות והרי זה ככהמה שנאכדה הריאה ע"ש, משמע מזה דאי לאו הכחשת המוכר היה נאמן לוקח אע"ג דאתחזק התירא מעיד נגד רוב כהמות, דהתם כיון דלוקח הוא בעלים ובעלים נאמנים אפי' אינו כידו כמ"ש כפ"ו ע"ש:

ואכתי קשה ממ"נ אי מיירי מריאה לחוד א"כ כיון דלוקח בעליו ודאי בעלים נאמנין יותר מאחר ואי מיירי משאר כהמה ולוקח לא קנה אלא הריאה, א"כ כלא הכחשת מוכר נמי אינו נאמן כשאר כשר כיון דלאו בעליו הוא אלא כריאה, וכמ"ש כי"ד סי' קכ"ז גבי נתנסך יינך של שני שוחפין ואחד מאמינו וא' אינו מאמינו דחלקו של אינו מאמין מותר, וה"נ חלק הבעלים יאסר והשאר יהיה מותר אפי' אין המוכר מכחישו, ואפשר כיון דלפמ"ש הרא"ש טעמא דכידו דחשיכ כבעלים וכיון דכידו מהני אפי' היה פעם אחת כידו ועתה אינו כידו, א"כ ה"ה בעלים מהני כל שהיה בעליו אעפ"י שעתה אינו בעליו, וא"כ שפיר מצינו למימר דמיירי מריאה לחוד וחשיבו שניהם בעלים הלוקח שהוא עתה בעליו, והמוכר נאמן ג"כ כתורת בעלים כיון שהיה בעליו כבר וכמו כידו דמהני מתורת בעלים ואפי' אין עתה כידו, ואכתי צ"ע כזה, ולכאורה היקשי לפמ"ש כתשוכת מיימוני דהא דע"א אינו נאמן כאתחזק איסורא דהיינו דוקא היכא דגם לדברי העד מודה דעד עתה היתה אסורה, א"כ הא דאמרו כהנזקין דף נ"ד האי דאתי לקמיה דר' אמי א"ל ספר תורה שכתכתי לפ' אזכרות שלו לא כתכתי לשמו, א"ל ס"ת כיד מי א"ל כיד לוקח א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן להפסיד ס"ת ע"ש, והתם לדברי העד מעולם לא היתה ס"ת כשרה ולדבריו אינו מוציא מחזקה קמא, וכיון דאפי' להתיר כה"ג היכא דלדברי העד.לא היתה אסורה נאמן, א"כ מכ"ש לאיסור כה"ג דלדברי העד לא היתה כשרה מעולם ואמאי אינו נאמן:

ולכן נראה דתרי גווני חזקה איכא א' חזקה קמא שהיתה עד עתה אסורה או מותרת והוא חזקת איסור או חזקת היתר, השני חזקה שהוחזק לפנינו, וכהאי דאמרו כס' עשרה יוחסין סוקלין ושורפין על החזקות ע"ש, כנה כרוך אחריה והוחזקה נדה כשכנותיה דלוקין עליה וזה מיקרי חזקה שהוחזק לפנינו ככך וחזקה זו אלימא טפי מחזקה קמא, מש"ה כס"ת שהוחזקה לפנינו כחזקת כשרות כיון דכל הסופרים כותבין ספריהם לשמו, ומש"ה הוחזקה הס"ת כחזקת כשרות, מש"ה אין ע"א נאמן להוציא מחזקה, אכל כהך דתשוכת מיימוני כשליח שטעה ואמר לי, וחזר ואמר שטעה, דמעולם לא הוחזקה לפנינו כחזקח אשת איש דכיון דאפשר שטעה, וכמ"ש כתשוכת מיימוני דאדרכא כיון דאמר כתחילה שרצה לקדש למשלחו א"כ מקרי לא הוחזק לפנינו וגם חזקה קמא ליכא לדברי העד משום הכי נאמן:

וראיה לזה דהא דעת כמה מרבוות' הרשב"א והר"ן דס"ל דאפי' באתחזק איסורא ע"א נאמן, ובש"ך י"ד סי' קכ"ז כתב שכן גם דעת הרמב"ם וא"כ תיקשי הא דר' אמי אמאי אין הסופר נאמן להעיד שכתב אזכרות שלא לשמן ע"ש. ע"כ משום דהך חזקה שהוחזק לפנינו עדיפא מחזקה קמא, וכמו בהוחזקה נדה בשכנותיה. וכהאי דבנה כרוך אחריה. דודאי אין ע"א נאמן להוציא מחזקה זו. ואע"ג דבשאר חזקות כמו הוחזק בשאר בשר בעינן חזקה שלשים יום וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מאיסורי ביאה [הל' כ/ כ"א] וז"ל. מי שהוחזק בשאר בשר כו/ אם הוחזקה בעיר שלשים יום שהיא אשתו הורגין עליה ע"ש, הכא בס"ת לא בעי שלשים יום אלא כיון דרוב סופריס כותבין לשמו הו"ל הוחזק ע"י רובא, ולפמ"ש דע"א אינו נאמן נגד רובא דליתא קמן וא"כ אפי' לשימת הפוסקים דע"א נאמן נגד חזקה מצינו למימר דוקא נגד חזקה הוא דס"ל נאמן אבל נגד רובא דעדיף מחזקה אינו נאמן. אך קשה לפ"ז הא דאשה נאמנת לומר ברי לי שאין דם זה בא מן המקור וכמבואר בתשובת מוהר"י ווייל סי' כ"ה. והובא ברמ"א י"ד סי' קפ"ז. ואמאי הא אמרינן פ"ב דב"ב (בבא בתרא כד.) גבי דם שנמצא בפרוזדור ספיקו ממא שחזקתו מן המקור ואע"ג דאיכא עליה דמקרבה כו/ עד רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד. ופירש"י דמיו רבים יותר משל עליה ועוד שהן תדירין לצאת ע"ש דף כ"ד. וא"כ כיון דע"א אינו נאמן נגד רוב היכי נאמנת שאינו מן המקור אלא מצדדין כיון דרוב ומצוי מן המקור. ואפשר ליישב לפמ"ש הרמב"ן דבידה לספור ולסבול ואעפ"י שאין בידה לתקן עכשיו נמי הו"ל בידה. הובא לעיל ספ"ו:

אך קשה ברואה מחמת תשמיש היכי נאמנת כיון דאם הוא מן המקור אסורה לעולס. והכא ליכא למימר הך טעמא שאמרו ספ"ו משום דרוב נשיס אין רואין מחמת תשמיש ע"ש. דהא חזינן דרואה היא מחמת תשמיש. ומה לי מן המקור או מצדדין נפקא מרובא דאין רואין מחמת תשמיש וצ"ע. מיהו במנחת יעקב הל' נדה סי' קפ"ז ס"ק י"א כתב שם ליישב דברי הב"ח שכתב דכל שבא דם מן המקור א"כ שוב אין חילוק בין האצבעות וכתות דבכולהו תראה דס. והקשה בתשובת אמונת שמואל דלדבריו קשה למה מתירין לשני ע"ש. וכתב ליישב משום דכל שהוחזקה לרואה דם מחמת תשמיש אמרינן דאין דרך דם לבא מן המקור ע"י תשמיש. וכ"כ ב"י סי' ק"ה. ותלינן לקולא שבא מהצדדים. והא דאסרינן לראשון שטעם כיון דעכ"ס הוחזקה אצל בעלה הראשון לראות מחמת תשמישו אף שבא מהצדדים מ"מ שמא פעם אחת תראה דם ממקור ותשמש עס בעלה על כן תנשא לשני. ולפי שאין האצבעות שוות אולי לא תראה כלל אצלו ע"ש. וא"כ מה"כן נמי נאמנת לומר מן הצדדין אע"ג דרוב דמיס מן המקור כיון דרוב נשים אין רואין מחמת תשמיש. והא דחזינן דרואה מ"מ יותר שכיח שתראה מחמת תשמיש מצדדין יותר מן המקור. אלא דא"כ מאי אהני לן לנאמנותה. מהי דבא מן הצדדין הא אמרינן בלאו עדותה דמן הצדדין היא אלא דאסורה משום שמא פעם אחת תראה ממקור ואם הוחזקה לשלשה אנשים א"כ לעולם תראה כן ותו ליכא למימר שמא לא תראה כלל לפי שאין האצבעות שוין כיון דהוחזקה לכל אצבעות. ולכן נראה דמהרי"ו ס"ל דבלא עדותה לא אמרי' דודאי מן הצדדין בא אלא לספיקא משוי לה דרוב דמים מן המקור. וגם רוב פעמים אינו רואה מן המקור מחמת תשמיש אלא מצדדין והו"ל ספיקא. ולכן מהני עדות אשה שבא מצדדין:

פרק ח

כתב בתשובת מוהרי"ן לב כלל ו' סי' מ"א וז"ל מצאתי כתוב בתשובת רבני פרובינצי' במעשה שהיה בימיהם צטוליטולה על איש א' שהוציא קול שקידש את בתו בעודה קמנה. ונשבע שקידשה לפב"ס ואח"כ עמדה זאת האשה ונשאת לאחר. והניעו הדברים לכל חכמי פרובינצי' וצרפת. וקצת מהם היו אומרים שהיו חולקין דדוקא באשה אמרו 3גמ' ואם נתנה אמתלא לדבריה אבל לא באב. ומשום דאמרינן בגמ' ס' האומר לדידיה הימניה רחמנא לדידה לא הימנה רחמנא. והאב הימניה כשני עדים בבתו ומש"ה אינו מועיל אמתלא עכ"ל ע"ש. והיינו מהא דאי' פ' האומר דף ס"ג גבי אב שאמר קדשתי את בתי איבעיא להו מהו ליסקל על ידו רבא אמר אין סוקלין על ידו ורב אסי אמר סוקלין. רבא אמר אין סוקלין כי הימניה רחמנא לאיסורא לקטלא לא הימניה. רב אסי אמר סוקלין לכולה מלתא הימניה רחמנא. אמר רב אסי ומודינא באומרת נתקדשתי שאין סוקלין. לאב הימניה רחמנא לדידה לא הימנה. ופירש"י דלדידה לא הימנה רחמנא לומר נתקדשתי. אלא הא דנאסרת משום דשויה אנפש' חד"א ולכך אין סוקלין אבל לאב הימניה רחמנא לכך נאמן ליסקל ע"ש. ומה"ט נמי מחלקין חכמי פרובינצי' נאמנות האב מנאמנות דידה משום דלדידה לא הימנה רחמנא. ומש"ה באומרת אשת איש אני ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת. כיון דאינו אלא משום דשויה אנפשה חד"א אבל האב דהימניה רחמנא הרי הוא כשנים בבתו. וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפי' ע"י אמתלא:

אמנם נראה מוכח דאפי' היכא דהימניה רחמנא מהני אמתלא. מהא דאמרו פ"ב דכתובות דף,כ"ב. בעי מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו. א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת תנא מיניה ארבעין זימנין ואפ"ה לא עבד שמואל עובדא בנסשיה ע"ש. והכי קיי"ל דמהני אמתלא וכמבואר ברי"ף וגרמב"ם פ"ב מהל' איסורי ביאה ובטור ושולחן ערוך י"ד סי' קפ"ה. ואשה נאמנת מן התורה ורחמנא הימנה דכתיב וספרה לה. ומזה ילפינן דע"א נאמן באיסורין ואפ"ה מהני אמתלא. ויתיישב בזה ספיקא דשמואל. דלכאורה תיקשי מאי מספקא ליה דמ"ש מאשת איש דאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת כמבואר שס. ובר"ן שם כתב וז"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. ואע"ג דבידה לתקן סמכינן אאמתלא ולא אמרינן לה הא מיא בנהרא זילי טבלי ע"ש:

ולפמ"ש ניחא דאמר ליה אף בזה דהימנה רחמנא דכתיכ וספרה לה אפ"ה מהני אמתלא. וא"כ מוכח דע"כ לא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא בהגדת שני עדים ובהו כתיב אם לא יגיד ונשא עונו דבעי הגדה בפני ב"ד ושוב אינו חוזר ומגיד. אבל העדאת ע"א באיסורין דלא בעי ב"ד מש"ה אפי' אומר בפני ב"ד יכול לחזור אם נותן אמתלא לדבריו. ואפ"ה חש שמואל ולא עבד עובדא כדאי' בירושלמי. ומש"ה חש לה כיון דרחמנא הימנה מוספרה לה וכמ"ש. מיהו ליישב שיטת חכמי פרובינציא דס"ל דאפי' באב כל דהימניה רחמנא שוב אינו חוזר ומגיד אפי' באמתלא. וכאשה מאמנת באמתלא אע"ג דהימנה רחמנא מדכתיב וספרה לה היינו לפי מה שיבואר אצלינו בס' י"ט דאשה שאמרה לבעלה טמאה אני אין לה •דין ע"א. כיון דע"א אינו נאמן באיסורין היכא דאתחזק איסורא או התירא. והתם אתחזק התירא, דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. כדתנן בנדה כל הנשים החזקת טהרה כו' ואין צריכות בדיקה ואפי' נשיס שאין להם וסת בחזקת טהרה לבעליהן וכמ"ש בי"ד סי' קס"ו. וא"כ הא דאשה נאמנת לבעלה לומר ממאה אני לך אינו אלא משום דשויאיאנפשה חד"א.וקרא לכתיב וספרה לה אינו אלא בספירת נקיים בזה הוא מאמנת משום דע"א נאמן באיסורין דבספירת נקייס מקרי לא אתחזק לא איסור ולא היתר. וכיון דאינו אלא משום דשויא נפשה חד"א בזה ודאי מהני אמתלא:

אמנם לפי שימת הרשב"א והר"ן ולפמ"ש הש"ך בי"ד סי' קכ"ז דגם הרמב"ם סובר הכי דמהני ע"א אפי' באתחזק. וא"כ אשה שאומרת ממאה אני רחמנא הימנה מתורת ע"א ואפ"ה מהני אמתלא א"כ ה"ה באב אע"ג דהימניה רחמנא ממי אמתלא ומעמא כמ"ש כיון דלא בעי ב"ד לא חשיב הגדה אפי' כשמעיד בב"ד. ובמ"ז בי"ד סי' נ"מ בהא דכתב בשולחן ערוך אמר הבודק שלא כסדרן היתה וא' מכחישו ואמר כסדרן היתה מעמידין הבהמה, בחזקת היתר כו'. כיון שבאו שניהס בבת אחת לב"ד אין כאן עדות. וכתב עלה המ"ז וז"ל. ובשולחן ערוך קאמר לא זו אף זו דבתחלה בסעיף י"ז קאמר דהאוסר והמתיר הם מסתמא שניהס לפנינו והוסיף אח"כ אע"ג דהקונה אמר תחלה להמוכר שהוא אסור מ"מ כיון שבאו לב"ד כאחת לא משגחינן במה שאמר חוץ לב"ד עכ"ל. ומשמע מדבריו דהגדת ע"א באיסורין נמי בעי ב"ד דוקא, ולא נהירא מראה דע"א באיסורין לא בעי ב"ד. דהא ילפינן ע"א באיסורין מוספרה לה וספירתה לאו בפני ב"ד אומרת. וכן בע"א בהפרשת תרומה ושחיטה וטבל לאו בפני ב"ד. וכן .מצאתי בפשימות בתשב"ץ ח"א דע"א נאמן באיסורין אע"ג שאומר חוץ לב"ד עדותו חשיב כשנים ואין האחרון נאמן ע"ש. ובפ' יש נוחלין דף קכ"ז האומר זה בני וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן אמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן. שזה שאמר עבדי שהוא לו כעבד. וחלופו בבית המכס אמר בני וחזר ואמר עבדי נאמן כו'. לפי שאמר להבריחו מבית המכס. ונראה מוכח מזה דהאב נאמן לחזור ע"י אמתלא דהא אב נאמן לומר על בנו שהוא פסול וכדכתיב יכיר. וכשס שנאמן לומר על בנו שהוא ממזר כמו כן נאמן לומר שהוא עבד ובא מן השפחה. ועיין בשולחן ערוך ח"מ סי' רע"ט. וא"כ היכי נאמן לומר אח"כ בני הוא ולומר דמה שאמר עבדו שהוא לו כעבד. דזה אינו אלא אמתלא. ולשיטת חכמי פרובינציא אינו חוזר ומגיד במקום דרחמנא הימניה ע"י אמתלא. ונראה לי מזה דאפי' לדעת חכמי פרובינציא דאינו חוזר ומגיד ע"י אמתלא במקום דרחמנא הימניה דהיינו דוקא כשמכחיש דבריו הראשונים. דהיינו שאומר האב קדשתי את בתי וחוזר ואומר אמתלא למה שאמר מתחלה קדשתי את בתי ועכשיו חוזר ואומר לא קדשתי מעולם. מש"ה אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל באומר קדשתי את בתי ואח"כ חוזר ואומר אין קדשתי אבל קדשתי בפני פסולי' דזה הוי כמו אתמלא לפרש דבריו הראשונים. כה"ג אע"ג דבשני עדים לא מהני שום חזרה לפרש דבריהם ע"י אמתלא אבל בע"א אע"ג דרחמנא סימניה יכול לפרש דבריו הראשונים ע"י אמתלא. ומש"ה באומר עבדי כל שחוזר ומפרש דבריו דהא שאמר עבדי היינו כוונתו שמשמשו כעבד מהימן. ובשולחן ערוך אה"ע סי' ד' סעי' כ"ט כתב הרמ"א האב שאמר על בנו שהוא ממזר וחזר אח"כ ונתן אמתלא לדבריו למה דיבר כך מתחלה נאמן ע"ש ומזה נראה מבואר דק"ל להרמ"א דאפי' היכא דהימני' רחמנא דהא אב נאמן על בנו שהוא ממזר אפ"ה חוזר ומגיד באמתלא. ובשולחן ערוך אה"ע סי' ל"ז סעי' כ"ז אב שאמר קדשתי את בתי ואח"כ קדשה לאחר ואמר קידושי ראשון היה בפסול עדות ואינו כלום נאמן. וע"ש מו'ז שכתב דהוא משום דזה הוי כאמתלא ע"ש. ומיהו לפמ"ש דבזה שחוזר ומפרש כוונתו ודאי מהימן. א"כ אין ראיה מדברי הש"ע. אך מדברי הרמ"א סי' ד' מוכס דכן"ל דיכול לחזור לגמרי ע"י אמתלא אפי' במקום דהימניה רחמנא:

פרק ט

ומיהו באומר בני הוא וחזר ואמר עבדי דנאמן לומר שאמר בני להבריחו ממכס בזה ודאי מהימן ע"י אמתלא. ומשום דרחמנא לא הימניה לומר בני הוא כל שאינו ידוע בבנו אלא משום מגו דאי בעי יהיב לו במתנה נאמן גם לירושה. וכיון דרחמנא לא הימניה מש"ה נאמן כשאומר אח"כ עבדי. ועמ"ש בס' קצה"ח סי' רע"ט סק"א, ובתשובת הר"ן סי' מ"ז כתב בפשיטות דע"א המעיד חוזר ומגיד ע"י אמתלא ע"ש ומוכח דס"ל ג"כ אפי' היכא דרחמנא הימניה מהני חזרה ע"י אמתלא. ודוקא בשני עדים הוא דלא מהני אמתלא, ובס' האשה שלום דף קי"ח בעי מיניה רבא מרב נחמן. המזכה גט לאשתו במקום יבס מהו כיון דסניא ליה זכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו או דלמא כיון דזמנין דרחיס ליה חוב הוא לה ואין תבין לאדם שלא בפניו. א"ל תנינא חוששין לדברי' חולצת ולא מתייבמת. והיינו מדתנן שם האשה שהלכה היא ובעלה למדה"י ובנה עמהס ובאתה ואמרה מת בעלי ואח"כ בני נאמנת. מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת. ובתוס' שם ד"ה א"ל תנינא וחוששין לדברי' וז"ל, וא"ת האי דאינה מתייבמת משום דשוי' אנפשה חד"א, וי"ל דדייק מדקתני חולצת משמע שכן הדין מדלא קאמר מבקשין לחלוץ. א"נ משמע דחולצת אפי' נתנה אמתלא לדברי' עכ"ל. ומזה נראה מוכח דס"ל לתוס' דהיכא דרחמנא הימניה לא מהני אמתלא. ודוקא היכא דלא הימנה אלא משום שויא אנפשה חד"א הוא דמהני אמתלא דאי נימא דבע"א אע"ג דהימניה רחמנא מהני אמתלא א"כ היכי פשיט לה מדתנן חולצת ולא מתייבמת ומשמע אפי' נתנה אמתלא, דהא אפי' נימא דלא סניא ליבס ומהימנה מ"מ חוזרת ע"י אמתלא, אע"כ מוכח דס"ל לתוס' דהיכא דע"א נאמן אינו חוזר באמתלא, ומש"ה מוכח לה בש"ס שפיר מדקתני חולצת ולא מתייבמת משמע אפי' ע"י אמתלא, דע"כ אינו משום שויא אנפשה חד"א מדלא מהני אמתלא, ע"כ דמהימנה בתורת עד ומש"ה לא מהני שום אמתלא, וכמו בשני עדים דאינו חוזר ומגיד כלל: אמנם בעיקר קושיית התוה' שהקשו דלמא הא דקתני חולצת ולא מתייבמת הוא משום דשויא אנפשה חד"א, נראה ליישב כיון דמשעבדא ליה ליבס לא מצית למשוי אנפשה חד"א, וכמ"ש הר"ן בסוף נדרים גבי ממאה אני לך אינה נאמנת והקשה דהא שויא אנפשה חד"א, וכתב משום דמשעבדה ליה לבעל לא מצית שויא אנפשה חד"א ע"ש, וא"כ ה"נ ביבס אי נימא דלא מהימנה בתורת עד לומר ניתן לי בן וא"כ היא בחזקת זקוקה ליבס היכי מצי לאפקועי עצמה מיבם כיון דמשעבדה ליה ליבס, ע"כ דמספקא לן דלמא קושמא קאמרה, וע"ש בחידושי מוהרש"א שכתב דלפי שימת תוס' שמעינן דספיקא הוי אי סניא אי מרחמא ליבס משום הך בבא לחודיה דתני ניתן לי בן במדה"י חולצת ולא מתייבמת ע"ש, ובתשובת הרא"ש כלל ל"ה בא' שהוציא קול שקידש אשה והיא מקודשת לאחר, ומחמת יראה הלכה האשה ושכרה עדי שקר לכתוב גמ על שם שהוציא הקול וכתב עלה דלא הוי כהודאה שקידשה זה, אלא כיון שראתה מחשבותיו של זה עשתה כן ע"ש, ובתשובת ב"י הקשה דתיסוק ליה היכי מהני הודאתה למשוי נפשה חד"א לאסקועי עצמה מבעלה, ובדרכי משה סי' מ"ו כתב ליישב זה ע"ש:

ובשו"ת מוהרי"ש ח"א סי' צ"ב כתד. וז"ל, וראיתי להסכם השלם בעל ע"י שכתב בהא דאמרינן כשמעתא לקידושין לאו כל כמינא דאימך כו', היינו לוקא משום שהיתה נשואה דלא אמרינן לשויא אנסשה חל"א ותהא אסורה לישב עס בעלה למאחר לעל אותו זמן בא עליה בהיתר לאו כל כמינה לחוב לבעלה ולאסור עליו מה שכבר קלס לו שהיה בא עליה, אבל אם היתה מאורסת ואמרה שקיבל' קילושין מאחר הואיל ושויא אנפשה חל"א מונעיס הבעל מלבא עליה, ולמל כן מלברי רבינו ישעיה שהבאתי למעלה שאמר התם משום ללא אגילא ביה כי קאסרה נפשה עליה מהימנה ע"ש, וא"כ אי נימא לבארוסה מצית שויא אנפשה חל"א, א"כ הקשו תוס' שפיר ליבמה שזקוקה אינו אלא כלץ ארוסה, אלא לכבר השיגו שם בשו"ת מוהרי"ט ע"ש שכתב, וז"ל ולא ילעתי היאך מצא מקום לטעות לדבריו, לאלרב' משס סתירה ללבריו, מלמפליג בין האי לקלשתני מטעם ללא אגילא ביה כו/ הא אם היתה אגילא ביה אפילו בקילושין לא מצית למשוי אנפשה חל"א עליו, ומתני' לחזרו לומר שלא תהא אשתו נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אף בארוסה איתא מהך שעמא והמרלכי כתבה בפי' שמעתין לקילושין גרילא כלכתבתי לעיל עכ"ל ע"ש, וכיון לאפי' בארוסה לא מצית משוי אנפשה חל"א א"כ יתיישב קושיית תוס' וכמ"ש ללא מצינו למימר משום שויא אנפשה חל"א לשומרת יבס משעבל' ליה ליבס ולוק:

פרק י

והנה כבר כתבנו בפ"ט בשם תשובת הר"ן לגס בעלי' מהני חזרה ע"י אמתלא, ואיכא למילק במ"ש הרמב"ם פש"ז מסנהלרין וז"ל, אין צריך שני עליס למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק, כיצל ע"א אומר חלב כליות הוא זה כלאי הכרם סירות אלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעלים אחר שהתרו בו הרי זה לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בע"א עכ"ל ואי נימא למהני אמתלא בע"א היכי לוקין על עלותו, לולאי כל היכא למהני חזרה אח"כ ע"י אמתלא אין לוקין על פיו, וכלמוכח מלברי הרמב"ן והרשב"א גבי הוחזקה נלה בשכנותיה בעלה לוקה עליה, וכתבו ללא מהני אמתלא לילה מללוקה עליה, אלמא כנלה ולאי משוינן לה, ועיין ב"י כי"ל סי' קפ"ה, והיינו לאם היה מהני חזרה לילה ע"י אמתלא לא היה איסור ברור למלקי עלה, וא"כ בע"א כיון למהני אמתלא היאך לוקין על עלותו:

ובשו"ת חוש השני סי' י"ז האריך בלברי הרמב"ן והרשב"א בראיה שהביאו ללא מהני אמתלא מלבעלה לוקה עליה, וכתב לפרש לאי הוי מהני אמתלא הו"ל התראת ספק ולא שמיה התראה ע"ש, והלברים כפששן לאי הוי מהני חזרה ע"י אמתלא לא הוי איסור ברור למלקי עלה, וא"כ בע"א למה לוקין על פיו, ולכן נראה לענ"ל בזה לפמ"ש הרמב"ם פ"ש מהל' נזירות [הל' י"ז] וז"ל, וכן על שאמר לאחל בפני נזרת בנזירות אם הכחישו אינו חייב כלוס ואם לא הכחישו נוהג נזירות על פיו, אפי' אמר לשניס ראיתי אחל מכס שנזר ואיני יולע מי הוא הואיל ואין מכחישין אותו נוהגין נזירות על פיו, נהג נזירות עפ"י ע"א ושתה יין או נשמא והתרו בו שנים לוקה אעפ"י שעיקר הנזירות עס"י ע"א עכ"ל, והוא בירושלמי ע"ש, ומלכתב הרמב"ם נהג נזירות עפ"י ע"א ושתה יין או נשמא לוקה משמע לאס עליין לא נהג נזירות על פיו אף ע"ג להנלר תיכף חל עליו ואפי' בבית הקברות וכמ"ש הרמב"ם ס"ו מנזירות אין לוקין עפ"י ע"א, ומזה נראה דס"ל דעפ"י ע"א אין לוקין וכדמוכח מהא דאמרינן הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה, ומשמע דאם אמרה ממאה אני לך אין בעלה לוקה ואע"ג דהימנה רחמנא כמו ע"א דכתיב וספרה לה, ולדעת הרמב"ם לפמ"ש הש"ך בי"ד הי' קכ"ז ס"ל דאפי' באתחזק ע"א נגד חזקה מהימן ואפ"ה אינו לוקה באמרה ממאה אני לך, אע"כ מהאי מעמא שאמרנו דכיון דבע"א מהני חזרה ע"י אמתלא לא הוי איסור ברור למלקי עלה, אלא בהוחזקה נדה בשכנותי' הוא דבעלה לוקה משום דהוחזקה בשכנותי' תו לא מהני אמתלא דהוי כהאי דבנה כרוך אחריה דהו"ל איסור ודאי וכה"ג סוקלין על החזקות, ומה"מ נמי בנהג נזירות על פיו והיינו שראינו אותו נוהג תורת נזירות גדל פרע ומתרחק מן המתים ושאר ענייני נזירות הו"ל כהוחזקה נדה בשכנותיה דכה"ג לוקה, אבל כל זמן שלא נהג נזירות עפ"י העד אינו לוקה וממעמא דאמרן כיון דמהני אמתלא, וה"ה באומרת ממאה אני לך מאמנת בתורת עד ואינו לוקה עד שהוחזקה נדה:

ולפ"ז גם דברי הרמב"ם סמ"ז מסנהדרין [הל' ו'] שכתב אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק כו', היינו נמי יוחזק עפ"י ע"א, וענין החזקה בחלב כליות נראה על דרך שכתב הרמב"ם פ"א מאיסורי ביאה וז"ל, מי שהוחזק בשאר בשר מין עפ"י חזקה זו אעפ"י שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב ומלקין וחונקין וסוקלין עפ"י חזקה זו' איש ואשה שבאו ממדה"י היא אומרת זה בעלי והוא אומר זו אשתי אם הוחזקו בעיר שלשים יום שהיא אשתו הורגין עליה ע"ש, והנה כתב הב"ח באה"ע סי' י"מ דוקא לחייב איש אחר הבא עליה בעינן שלשים יוס, משום דקודם שלשים יום יכול לומר דלא היה יודע שהיא אשתו אבל אחד שאמר על אשה אחת שהיא אחותו ובא עליה חייב אפי' תוך שלשים ע"ש, ובחלקת מחוקק השיג בזה על דברי הב"ח וכן המ"ז שם, וכתבו דקודם שלשים מהני אמתלא שאומר וכן אשה שאמרה שהיא נדה ושמשה עם בעלה תוך שלשים מהני אמתלא, אבל לאחר שלשים תו לא מהני אמתלא, ואם לבשה בגדי נדות לא מהני אמתלא אפי' תוך שלשים הואיל ועשתה מעשה עכ"ל, ועיין ב"ש שם, וא"כ ה"ה באיסור כלאי הכרם ובגרושה וזונה וכמו כן בחלב בכולן בעינן הוחזק והיינו שלשים יום דשלשים יום חשיב הוחזק, ולזה כתב הרמב"ם אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק, והיינו אע"ג דלא אתחזק כי אם עפ"י ע"א הוי חזקה, וכמו הוחזקה נדה או אמרה ממאה אני לך דהו"ל חזקה בשלשים יום אף ע"ג דלא הוחזק אלא עפ"י ע"א, אבל קודם שהוחזק אין לוקץ:

והרמב"ם שכתב בפ"ב מהל' שגגות וז"ל אמר לו ע"א חלב הוא ושתק וחזר ואכלו בשוגג מביא חמאת, ואם התרו בו לוקה עליו אעפ"י שעיקר האיסור בע"א ע"ש, ולא כתב לשון הוחזק שסמך עצמו על מ"ש פ"מ מנזירות. נהג נזירות על פיו דמשמע דוקא הוחזק, וכמו כן במ"ש הרמב"ם פ"מ ה' ז' מסנהדרין אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק דמשמע דוקא הוחזק עפ"י ע"א, וכן צ"ל במ"ש הרמב"ם פ"ך מאיסורי ביאה וז"ל, מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן, ואין מעלין אותו לכהונה עפ"י עצמו, ולא יקרא בתורה ראשון, ולא ישא את כפיו, ולא יאכל בקדשי הגבול, עד שיהא לו ע"א, אבל אוסר עצמו בגרושה זונה וחללה, ואינו מממא למתים, ואם נשא או נממא לוקה עכ"ל, וזה נמי ע"כ מיירי דהוחז' שלשים יום דאם לא הוחזק שלשים יום ודאי אינו לוקה על פי עצמו, וכמ"ש הרמב"ם פ"א מאיסורי ביאה וז"ל איש ואשה שבאו ממדה"י הוא אומר זאת אשתי והיא אומרת זה בעלי אם הוחזקו בעיר שלשים יום שהיא אשתו הורגין עליו, אבל בתוך שלשים אין הורגין עליו משום אשת איש עכ"ל, ומבואר דפוך שלשים אפי' היא עצמה הודית זה בעלי אין הורגיך בלא הוחזק וא"כ ע"כ צ"ל מ"ש הרמב"ם ס"ך מא"ב דאם נשא או נטמא לוקה דמיירי בהומזק שלשים יום, וקיצר בדבריו לפי שסמך עצמו על מ"ש פ"א מאיסורי ביאה דבעינן הוחזק שלשים יום, וכ"כ במשנה למלך שם פ"ב מאיסורי ביאה וז"ל, וכאן סתם הדברים ובודאי סמך על מ"ש לעיל דאין לומר שיהא לוקה על פיו אם לא הוחזק עכ"ל, ובס' תבואות שור סוף קידושין כתב על מ"ש הרמ"א בתשובה סי' ב' מדקאמר הוחזקה נדה בשכנותי' בעלה לוקה ולא קאמר דהיא לוקה ש"מ דהיא שיודעת האמת אינה לוקה, וכתב עלה ז"ל ולענ"ד אדרבה היא לוקה אפי' בלא חזקה כי אם באמירה בעלמא שאמרה ממאה אני ולא חזרה באמתלא, וראיה מדברי הרמב"ם פ"ך מאיסורי ביאה דהאומר כהן אני ובא על גרושה לוקה עכ"ל, וכבר מבואר ההיפוך מדברי הרמב"ם פ"א מאיסורי ביאה דאינו לוקה עפ"י עצמו עד שיוחזק שלשים יום והך דפ"ך מאיסורי ביאה נמי ע"כ בהוחזק מיירי וכמ"ש במשנה למלך שם וזה ברור:

פרק יא

ולפמ"ש דהרמב"ם פ"ך מא"ב מיירי בהוחזק שלשים יום ומשמע דכהן הוא דלוקה הא אשה הנבעלת לו אם היא גרושה או זונה אינה לוקה, וכ"כ הרב המגיד שם דהאשה הנבעלת לו אינה לוקה, וקשיא לי דהא בפ"א מא"ב [הל' כ"א] באיש ואשה כו', אם הוחזקו שלשים יום הורגין עליה משום אשת איש לאיש השוכב, ונראה דהתם בפ"א מא"ב כשאמרו זה בעלי וזאת אשתי והוחזקו אצל העולם באיש ואשתו הרי היא כאשת איש ודאי והורגין לאיש השוכב משום א"א, כיון דכבר הוחזקה אצל כל העולם בחזקת א"א, אבל כהן המחזיק עצמו בכהונה כיון שאין מעלין אותו לכהונה על פיו ואין קורא בתורה ראשון, ואינו אוכל בקדשי גבול, ואדרבא אצל העולם הוא בחזקת ישראל והוא מובדל מקהל כהונה, לכן אין בו משום חזקה אלא לגבי נפשיה דכיון דשויא אנפשיה חד"א, אלא דהיה יכול לחזור ע"י אמתלא וכל שחוזר באמתלא אין לוקין דלא הוי איסור ברור וכמ"ש לעיל ס"מ, וכשהחזיק עצמו שלשים יום דתו ליתיה בחזרה אפי' ע"י אמתלא מש"ה לוקה, אבל לגבי אחרים כיון שאין מעלין אותו לכהונה עפ"י עצמו לא הוי חזקה, ומש"ה אשה הנבעלת לו אינה לוקה אבל באיש ואשה שהוחזקו הו"ל חזקה נמי לעלמא מש"ה הורגין הבא עליה ודוק:

ובמ"ל פ"ב מא"ב וז"ל, אלא שדברי הרב המגיד קשים הם בעיני כסי זה שכתב והנבעלת ספק חללה ביאורו מפסולי כהונה וזרעה ספק, ולפי מה שפירשנו דבהוחזק מיירי נהי דאין האשה לוקה על פיו ממה שהוחזק הוא עצמו בכהן דמהני מה שהחזי' לגבי דידיה מיהו זרעא ליהוי חלל ודאי דברא כרעא דאבוה עכ"ל, וכתב בפשיעות דאין האשה לוקה ממה שהחזיק הוא עצמו בכהן ולא ביאר החילוק דמ"ש מאיש ואשתו דמהני מה שהחזיקו עצמם גם לעלמא, אלא מראה לחלק כמ"ש, ומה שתמה בדברי הרב המגיד דזרעיה ליהוי חלל ודאי דברא כרעא דאבוה, לא ידעתי איה מציגו סברא זו לומר בכגון זה ברא כרעא דאבוה, ובס' החולץ גבי מעשה שבא אחד ואמר נכרי אני ונתגיירתי ביני לבין עצמי ואמר לו ר' יהודה נאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן לפסול בניך ע"ש, ומבואר דאע"ג דהוא אסור בישראלי' וכמ"ש תוס' אבל זרעיה כשר ולא אמרינן ברא כרעא דאבוה, והא קשיא לי דהא קיי"ל נאמן אדס לומר בני זה גרושה, וכמבואר ברמב"ם סכרו מא"ב, ובשולחן ערוך אה"ע סי' ד', ומשום דקיי"ל כר' יהודה דס"ל יכיר רחמנא הימניה לאב, וא"כ כשאומר על עצמו שהוא כהן ונשא אחת מפסולי כהונה א"כ לדבריו זרעי' חלל והתורה הימניה לפסול זרעיה והיכא דזרעיה מיפסל ע"י עצמו נמי נאמן, כדאי' פ' החולץ דף מ"ז גבי מעשה בא' שבא לפני ר' יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל ר"י יש לך עדים א"ל לאו א"ל יש לך בנים א"ל הן א"ל נאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן לפסול בניך, ופריך אבניס לא מהימן והתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר' יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשס שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה אמר רב נחמן בר יצחק הכי קאמר ליה לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי, ומבואר דאי לאו דנכרי הוא היה נאמן לפסול המיס מחמת עצמו, ואפשר דאב אינו נאמן אלא לפסול המיס שבעולם ולומר זה בן גרושה כדיליף לה מדכתיב יכיר יכירנו לאחרים ובהכרה ליתיה אלא כשבא לעולם בחיי אביו, וכדאית' פ' מי שמת דף קמ"ב בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים משום דכתיב יכיר ע"ש, וה"ה למפסל בניו אפשר דאינו נאמן אלא היכא דנולדו בחיי אביו, וזה שהוחזק בכהן עפ"י עצמו ואח"כ נשא גרושה והוליד בנים לא נפסלו ע"י מאמרו שאמר כהן הוא קודם שנולדו המיס, אלא דבפ' עשרה יוחסין דף ע"ו חנן בהדיא ר' יהודה אומר נאמן אפי' על עובר שבמעיה ע"ש, ואע"ג דעובר אינו בתורת הכרה וצ"ע:

פרק יב

בחידושי פני יהושע הקשה בדברי הרמב"ם פ"א מאיסורי ביאה [הל' כ"ג] שכתב וז"ל, האב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה אעפ"י שהוא נאמן ותנשא לו אם זינתה אינה נסקלת על פיו עד שיהיו שם שני עדים שנתארסה בפניהם, וכתב עלה הגאון בעל פני יהושע ז"ל וקשיא לי מובא, ממ"ש הרמב"ם פמ"ו מסנהדרין דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, וא"כ אמאי אין סוקלין על פי האב, הא ע"כ כבר הוקבע האיסור על פי האב לא"א קודם שבא עליה אחר בזנות, דאל"כ פשימא דאין סוקלין דהא אין כאן התראה של איסור כלל, דהא בחזקת פנוי' לגמרי היא, וא"כ מ"מ דרב אסי דאמר סוקלין, ע"כ מיירי שכבר הוחזקה מקודשת קודם שבא עליה אחר, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה, וע"ש בחידושיו פ' האומר ובקונטרס אחרון וז"ל, ולדעתי היא קושיא, עצומה, וחזרתי על כמה צדדין ליישב ולא עלה לי כהוגן עכ"ל ע"ש:

והנה ודאי הא דפליגי אמוראי פ' האומר דף ס"ג ע"ש, איבעיא להו מהו ליסקל על ידו רבא אמר אין סוקלין כי הימניה רחמנא לאיסורא לקמלא לא הימניה רחמנא, בודאי פלוגתא זו אינו אלא באומר האב קדשתי את בתי קודם שזינתה עס אחר, דלאחר זנות רב אסי נמי ודאי מודה דאין האב נאמן ליסקל על ידו, ועפ"י שנים עדים יקוס דבר בעינן, אלא דמיירי באומר קודם שזינתה עס אחר אלא דמיירי בלא הוחזקה שלשים יוס, דאם הוחזקה שלשים יום ע"י אמירת האב גם רבא מודה דסוקלין על ידו, דהא אפי' בהוחזקו ע"י עצמן נמי סוקלין וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מאיסורי ביאה באיש ואשה שבאו ממדה"י היא אומרת זה בעלי והוא אומר זו אשתי אם הוחזקו בעיר שלשים יום שהיא אשתו הורגין עליה ע"ש, וא"כ מכ"ש באב שהוחזקה על ידו באשת איש שסוקלין על ידו, וכן נראה מדברי הרמב"ם להדיא פ"א מא"ב וז"ל האב שאמר בתי זו מקודשת לזה אעפ"י שהוא נאמן ותנשא לו אם זינתה אינה נסקלת על פיו עד שיהיו שם שני עדים שנתארסה בפניהם וכן האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהמת על פיו עד שיהיו שם שני עדים או הוחזק עכ"ל, והך או הוחזק אכולהו בבי קאי גם עפ"י האב:

ולפ"ז הא דכתב הרמב"ם דאין סוקלין עפ"י האב היינו דוקא בלא הוחזק, ופה"ג בע"א נמי כל זמן שלא הוחזק עפ"י העד אין סוקלין על ידו, וכמו שהוכחנו מלשון הרמב"ם פ"א מנזירות שכתב נהג נזירות על פיו דהיינו הוחזק וכמו הוחזקה נדה כשכנותיה דבעלה לוקה וכמ"ש בפ"י, ונראה דנהג נזירות היינו שראינו אותו גדל פרע ומתרחק מן המתים ושאר ענייני נזירות, ובזה אפי' לא הוחזק שלשים יום נמי הוי חזקה, וכמו בהוחזקה נדה בשכנותיה כיון דהוי ע"י מעשה הוי חזקה בפחות משלשים יום, וכיון דע"י ע"א נמי אין סוקלין עד שיוחזק, וכמ"ש הרמב"ם פט"ז מסנדרין אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק דהיינו תורת הוחזק, וכמ"ש לעיל פ"י ע"ש, ואם שדברי הרמב"ם נראין סתומים בקצת מקומות סמך עצמו בסתום על המפורש' שכתב הרמב"ם בכמה מקומות דבעינן הוחזק, וכמ"ש לעיל באורך דסוקלין ומלקין ע"י ע"א אינו אלא בהוחזק, וא"כ כיון דע"י האב נמי סוקלין כשהוחזק א"כ תו ליכא סתירה וקושיא בדברי הרמב"ם, דזה שכתב הרמב"ם דאין סוקלין עפ"י האב מיירי בלא הוחזק, והא דכתב הרמב"ם סכז"ז מסנהדרין דאיסור עצמו בע"א יוחזק היינו הוחזק שלשים יום כדין חזקה, אבל אם לא הוחזק שלשים יום בין באב בין בע"א אין סוקלין, אע"ג דכבר אמר האב או העד שהוא איסור וכמ"ש ודוק, ובפ, האומר שם מהו ליסקל על ידו, רבא אמר אין סוקלין על ידו כי הימניה רחמנא לאיסור לקמלא לא הימניה רחמנא, וכתבו תוס' שם וז"ל, וא"ת והא כתיב באותו פרשה דאמר את בתי נתתי לאיש הזה וסקלוה אלמא לקמלא נמי הימניה רחמנא עכ"ל:

וליישב נראה דהא דפליגי רבא ורב אסי אם סוקלין על ידו תליא בסברת חכמי פרובינצי' באב שאמר קדשתי את בתי אי מהני חזרה ע"י אמתלא, דלדעת קצתם לא מהני אמתלא אלא בדידה דלא הימנה רחמנא לדידה אלא משום שויא אנפשה חד"א, ומש"ה בדידה הוא דמהני אמתלא, אבל אב כיון דלאב הימניה רחמנא הו"ל תורת עד משום אינו חוזר ומגיד, ומש"ה סובר רב אסי כיון דהימניה רחמנא הו"ל עליה תורת עד וסוקלין על ידו ומש"ה קאמר ומודינא באומרת נתקדשתי דאין סוקלין על ידה משום כיון דלדידה לא הימנה רחמנא אלא משום שויא אנפשה חד"א וחוזרת ע"י אמתלא והיכא דמהני אמתלא שוב לא הוי איסור ברור ליסקל או למלקי על ידו, וכמ"ש פ"ח ופ"י ע"ש, ורבא סובר אין סוקלין על ידו משום דס"ל דאע"ג דהימני' רחמנא אינו בתורת שני עדים, דכל היכא דליכא שני עדים מהני אמתלא לחזרה, וכמ"ש פ"ט בשם תשובת הר"ן, אבל כל מקום שהאמינה תורה לע"א יכול לחזור ע"י אמתלא, וכיון דמהני חזרה ע"י אמתלא תו לא הוי איסור ברור למילקי או ליסקל על ידו, והרא"ה כתב בפ"ב דכתובות דהא דמהני אמתלא באשה שאמרה אשת איש אני היינו דוקא באומרת מקודשת אני סתס אבל אמרה מקודשת אני לפלוני לא מהני אמתלא לחוב לס/ וכן פסק בשולחן ערוך אה"ע סי' מ"ז סעי' ד' ע"ש, ומחלוקת דרב אסי ורבא שם הוא על משנתינו ששנינו האומר קדשתי את בתי ובכה"ג הוא דס"ל לרבא דאין סוקלין על ידו כיון דס"ל דמהני חזרה ע"י אמתלא, וכל היכא דמהני אמתלא לא הוי איסור ברור למילקי עליה, אבל בקרא דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה כיון שאומר שקידשה לזה תו לא מהני אמתלא לחזרה וכמ"ש הרא"ה, והו"ל כמו הוחזקה נדה בשכנותיה דלוקה עליה משום דלא מהני אמתלא בהוחזקה.

וכל היפא דלא מהני אמתלא הוי ליה איסור ברור למילקי עלה. וה"ה לסקילה. ופלוגתא דרב אסי ורבא על משנתינו דתנן האומר קדשתי את בתי סתס ולא אמר לס' וכה"ג הוא דס"ל לרבא דמהני אמתלא, ופ"ת אי באומר קדשתי את בתי סתס ולא אמר לס' היפי אמר רב אסי סוקלין על ידו אימר לזה הוא דנתקדשה, כבר כתב בתוס' רי"ד שאומר האב ברי לי שאין זה בעלה ע"ש, וזה נכון ודוק היטב:

ובתשובת מוהרי"ן לב כלל ו' ח"א סי' מ"א וז"ל ולפי שאני סובר דדעת הרא"ה ז"ל דברי יחיד וכל הפוסקים אשר מעולם חולקין עליו ולא שנא דאמרה מקודשת סתס ול"ש דאמרה מקודשת אני לס' אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת, דאי הוי ס"ל כדברי הרא"ה לא לשתמיט חד מינייהו לכתוב זה החילוק, דודאי חידוש כי האי צריך לאודועי כו', ולא הניחו הדברים להיותם ברורים, כי אדרבה איפכא מסתברא דכיון דאלימא האמתלא לאפקועי איסורא דאשת איש איך נאמר דבשביל שאמרה לס' ויש לו זכות לאותו ס' באותה האשה דלא אלימא האמתלא לאסקועי אותו זכות, והלא אם אמר על חפץ שהוא של ס' יכול לחזור בו, אף אנו נאמר בנדון דידן דאם אמרה מקודשת אני לפ, אעפ"י שיש בדברים הללו איסורא וממונא אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, ואין אנו חוששין משום ממונא דלא גרע אמתלא משענת שלא להשביע את עצמו, כלל העולה מהדברים שאם היה בא מעשה לידי באשה האומרת מקודשת אני לפ' ואח"כ נתנה אמתלא לדברי' הייתי קרוב לומר שהיתה נאמנת וכו', גם להאי דהרא"ה לא הייתי חושש להחמיר אא"כ היתה אומרת מקודשת אני לפ' בב"ד ולפני המקדש בזה הייתי חושש להחמיר מכת קצת שעמים שיש בידי עכ"ל, וכיון דכתיב בקרא ואמר אבי הנערה אל הזקנים את בתי נתתי לאיש הזה, וקרא כדכתיב באומר אבי הנער' אל הזקנים את בתי נתתי לאיש הזה, וכיון דמיירי באומר אל הזקנים שהוא ב"ד ובפני המקדש שאומר לאיש הזה, וכה"ג אפי' מאן דחולק על הרא"ה היינו באומר שלא בפני ב"ד אבל בפני ב"ד ובפני המקדש מודה דלא מהני אמתלא וכמ"ש מוהרי"ן לב, וקרא כדכתיב בפני ב"ד דהיינו הזקנים ובפני המקדש, וכה"ג דלא מהני אמתלא סוקלין על ידו דזה הוי איסור ברור למלקי עליה, כיון דליתי' בחזרה ע"י אמתלא וכמ"ש ודוק:

ויתיישב בזה נמי לסי מ"ש הרמב"ם פ"א מאיסורי ביאה האב שאמר קדשתי את בתי לזה פי ע"ש, ומשום דקרא מיירי לפני הזקנים והרמב"ם מיירי שלא בב"ד, אלא דאיכא למידק לפי זה בהא דאמרו בפ"ב דכתובות דף כ"ב מנין לאפ שנאמן לאסור את בתו שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה ל"ל לכדתני ר"י כי, ותיפוק ליה דצריך הזה דאי לאו הזה לא היה נאמן ליסקל ובקרא כתיב וסקלוה, דאפשר דסריך לרב אסי דס"ל דאב נאמן ליסקל על ידו אפי' היכא דאמר בתי מקודשת סתס, וס"ל דלא מהני אמתלא היכא דרחמנא הימניה וכמ"ש, ועוד דאפי' לרבא לא היה צריך לכתוב הזה משום סקילה דממילא ידעינן דהזה קאמר דקרא שם מיירי במוציא שם רע, ואב שתובע הבעל המוציא שם רע ודאי לאיש הזה קאמר:

פרק יג

אמנם מ"ש מוהרי"ן לב דלא גרע אמתלא מכוענת שלא להשביע, ומשמע מדבריו דמהני בהודאת ממון חזרה ע"י, כבר כתבנו דעתנו הקלושה בזה בס' קצות החשן סי' ס' סק"א וסי' פ"א סקכ"א ע"ש ובתוספת' פ"ו מסנהדרין וזה תוארה, העדים יכולין לחזור בהם עד שתסקר עדותן בצ"ד, נחקר' עדותן בב"ד אין יכולין לחזור בהס, וזהו כללו של דבר עדים שהעידו לטמא ולטהר לרחק ולקרב לאסור ולהתיר לסנוור ולחיוב, עד שלא נחקרה עדותן אמרו מבודיס אנו הרי אלו נאמנים, משנחקרה עדותן ואמרו מבודין אנו אין נאמנין עכ"ל התוספתא, ולא הבנתי דרישה וחקירה מאי בעי באיסור והיתר או בטומאה ומהרה הא אין הגדתן צריך ב"ד כלל, וכמ"ש לעיל פ"ח בשם התשב"ז, וכיון דאין צריך ב"ד מה לי אומרם בב"ד בחקירה ודרישה או לא וצ"ע:

שוב ראיתי בשו"ת הר"ן סי' מ"ז שכתב וז"ל, תחלה אני דן על מה שאמר, העד הראשון בתחלה חוץ לב"ד שהיתה זקוקה ליבם אם יש לסמוך עליו במה שהעיד בב"ד ששמע זה זמן רב שמת, מי אמרינן כיון דבעדות אשה אינו צריך שיעיד העד בב"ד וכי היכי דבעדות שנתקבל לפני ב"ד אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וה"נ בעדות זה כיון שהגיד חוץ לב"ד שוב אינו חוזר ומגיד אפי' לב"ד, או דלמא אפ"ה כל שלא העיד בב"ד חוזר ומגיד בב"ד אעפ"י שמכחיש דבריו הראשונים לפי שאין אדם מדקדק בדבריו במה שאומר חוץ לב"ד, ומסתברא דהכי קושמא דמלתא שאפי' בעדות אשה אעפ"י שהגיד חוץ לב"ד חוזר ומגיד בב"ד, אף עפ"י שמכחיש דבריו הראשונים, ויש ראיה לזה מאותם ששנינו העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרתק בין לקרב בין לאיסור בין להיתר בין לזכות בין לחיוב, אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנים, אם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו אין נאמנין, הרי שכללו פאן פל מיני עדיות אפי' אותן שאין צריכין שיהיו נעשין בפני ב"ד, שהרי שנינו בין לאיסור בין להיתר ואפ"ה אמרינן שאעפ"י שהעידו בצ"ד כל שלא נחקרה עדותן יפולין לומר מבודין אנו, לפי שאין העדים מעידים עד שעת גמר עדותן בב"ד, וזו ראיה שאין עליה תשובה עכ"ל הר"ן ע"ש:

ומבואר דעת הר"ן דאפי' באיסור והיתר דלא בעי ב"ד אפ"ה חוזר ומגיד בב"ד, וכדמוכח לה מהתוספתא ובתשו' הר"ן סל"ד וז"ל, עוד שאלת שאעמידך על דעתי בדין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד בעדות על פה שלא על כתב ידו על איזה צד נאמר בין לאיסור בין להיתר בין לחוב בין לזכות אם אחר שבאו לב"ד וקבלו עדותן כראוי בעדות דלא בעי חקירה מדינא או מתקנתא ולכך לא עשו חקירה, אם יכולין לחזור ולסתור עדותן כל זמן שלא יצאו מב"ד, או אפי' יצאו מב"ד כל זמן שלא נחקרה עדותן אע"ג דלא בעי חקירה ואפי' לא נתנו אמתלא למה שהעידו בראשונה כמו שנראה לכאורה מהאי דרמי בר חמא דפ' האשה שנתארמלה כו', אלמא חזרת הגדה בחקירה תליא מלתא, וכמו שנראה מבואר מן הירושלמי שהביאו קצת מן המפרשים והביאו הרב בעל העימור, העדים שהעידו בין לאיסור בין להיתר כו', וחזרו ואמרו מבודין אנו אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד נאמנין, אלמא דבכל עדות אין בה משום חוזר ומגיד כל זמן שלא נחקרה, והקשית על זה א"כ הוא שיכולין הן לסתור דבריהם כל זמן שלא נחקרה עדותן בלא אמתלא גם אחר שיצאו מב"ד אפי' בעדות דלא בעי חקירה, א"כ אם נפסק הדין ונפרע החוב ונאכל הדבר או נשאת האשה דיחזרו העדים ויאמרו מבודין אנו ההשיב ישיב הממון ותצא האשה מאישה, וזה מן התימה, אלו דבריך, תשובה, דע שהעיקר כזה הוא שמכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, וכל שנגמרה עדותו קרוי שהגיד, וכל שלא נגמרה מפני שעדיין אינו נקרא שהגיד הרי הוא יכול להפך עדותו כמו שירצה, וזהו שאמרו בירושלמי שהעדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאיסור בין להיתר בין לזכות בין לחוב אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין אנו הרי אלו נאמנין משנחקרה עדותן בב"ד אין נאמנין, ואל תחשוב שנשתמשו בזה הלשון אם עד שלא נחקרה ומשנחקרה בדקדוק גמור, ותלמוד ממנו שאפי' בדיני ממונות דלא בעי דרישה וחקירה אחר שנתקבל עדותן יכולין לחזור בהן כיון שלא נחקרה עדותן, שזה בודאי אינו, שכיון שנגמר עדותו ואין אנו צריכין עוד לדבריו הרי הגיד ושוב אינו חוזר ומגיד, אלא מפני שכל העדיות מן הדין צריכין דרישה וחקירה כו/ כללו של דבר כל שנגמרה עדותו אעפ"י שלא נחקרה באותן שאין צריכין חקירה שוב אינו חוזר ומגיד, ולא אמרו נחקרה עדות אלא כדי לתפוס הלשון שהוא שוה בכולן וזה ברור עכ"ל הר"ן:

פרק יד

והנראה לענ"ד מתבאר מדברי תשובת הר"ן בסי' מ"ז ובסי' ל"ד, כי מדבריו סי' מ"ז נראה דבכל ענין צריכין דרישה וחקירה לענין שאינו חוזר ומגיד, ואלו בס' ל"ד נראה מבואר דבהני דאין צריכין דרישה וחקירה כמו בדיני ממונות שוב אינו חוזר ומגיד, וא"כ ה"ה באיסור והיתר וטומאה ומהרה דאין צריכין דרישה וחקירה שוב אינו חוזר ומגיד אלא דעכ"פ בעינן בכולהו שיעידו עדותן בב"ד וכל שהעידו עדותן חוץ לב"ד ואפי' באיסור והיתר דלא בעי עדותן בב"ד מ"מ כל שלא נגמרה עדותן בב"ד חוזר ומגיד אפי' בלא אמתלא, והא דעד מעיד חוץ לב"ד שמת בעלה ובא הדבר לפני ב"ד והתירוה לינשא ונשאת אם בא אח"כ עד הראשון ואומר מבודה אני דאינו חוזר ומגיד להוציא אשה מיד אישה, היינו משום דכל שבא אח"כ הדבר לב"ד והתירוה לינשא ונשאת עפ"י העד הו"ל כנגמרה עדותן בב"ד, כיון דכבר נעשה מעשה בב"ד עפ"י עדותו, ואעפ"י שלא העיד בב"ד כיון דנגמר עדותו בב"ד זה הוי כהעיד עדותו בב"ד ושוב אינו חוזר ומגיד, ואפשר דלא תנשא תנשא ממש אלא אפי' התירוה בב"ד עפ"י עד מפי עד שהעיד חוץ לב"ד חשיב ליה כאלו נגמרה עדותו בב"ד אבל כל שלא התירוה לינשא אע"ג דלא בעי ב"ד חוזר ומגיד כל שלא נגמרה עדותו בב"ד, אבל כל שהעיד בב"ד באיסור והיתר לא גרע מדיני ממונות דלא בעי דרישה וחקירה ושוב אינו חוזר ומגיד כל שנגמרה עדותו בב"ד, זה הנראה לענ"ד ודוק:

והנה כתב הר"ן בחידושיו פ' שבועת העדות (שבועות לב:) בהא דאמר רב פפא הכל מודיס בעד מיתה שהוא חייב, והכל מודיס בעד מיתה שהוא פטור דאמר לה לדידה ולא א"ל לב"ד, וכתב עלה הר"ן ז"ל ולאו למימרא שתהא נאמנת אפי' עכשיו שבא העד אמרה בשמו מת ואמר שלא מת דודאי בכה"ג לא מהימנה, שכך הדין בכל עד מפי עד אם הראשון כופר אין השני האומר בשמו נאמן, וראיה לדבר כר. וכ"ת א"כ הכא אמאי פכוור משום דהיא גרמה לנפשה שהשביעה לב"ד, שאילו רצתה לומר מת בעלי סתס מצי אמרה הכי עפ"י דברים של עד עכ"ל, וראייתו מפ' האומר דאם הראשון כופר אין השני האומר בשמו נאמן מהא דאמרו שם פ' חכס מיהר לי הכתם ואשתכח שיקרא, והיינו עפ"י החרס ע"ש פ' המדיר, ולפמ"ש הר"ן דחוץ לב"ד יכול העד לחזור ולומר מבודה אני א"כ תיפוק ליה דהראשון הכופר נאמן יופר מן השני במגו דאי בעי אמר מבודה אני כיון דעדיין לא הותרה עפ"י ב"ד, ובק"ע למוהרח"ש הוכיח דהראשון הכופר נאמן יותר מהא דאשמעינן רב פפא הפל מודים בע"א שהוא פטור דאמר לה לדידה ולא אמר לה לב"ד ואי נימא דהראשון לא מצי להכחישה א"כ מאי קמ"ל רב פפא שהוא פכוור תיפוק ליה דליכא בזה שום כפירה כיון להיא נאמנת יופר, אלא ודאי דהראשון נאמן יותר ומפסדה בכפירתו ואפ"ה קמ"ל רב פפא דפכוור משום דהיא גרמה לנפשה במה שהשביעתו לב"ד וכמ"ש הר"ן ע"ש, ולפ"ז תיקשי לדעת הפוסקיס דהראשון הכופר אינו נאמן יותר, וכן הוא דעת הרא"ש פ' המדיר דפ' חכס כויהר לי הכתס ואשתכח שיקרא היינו בעדים וכדאי' בירושלמי ע"ש, וכ"כ הרשב"א וא"כ לדידהו תיקשי קושיית מוהרח"ש:

ולפמ"ש י"ל דבכל מקום שהראשון כופר נאמן יותר ומטעמא שכתבנו מאמן במגו דאי בעי אמר מבודה אני כיון דחוץ לב"ד חוזר ומגיד וכמ"ש הר"ן בתשובה סי' מ"ז, אבל בהך דפ' מיהר לי הכפס דלא שייך חזרה בהוראת חכס, ומש"ה כתב הרא"ש פ' המדיר דבעינן אשתכח שקרא בעדיס, וכן שם גבי פ' תיקן לי את הכרי דמיירי שאומרת בפני תיקן לי הכרי הזה ממי לא שייך בו תורת חזרה, אבל בעד מפי עד הראשון נאמן יותר במגו דאי בעי אמר מבודה וחוזר מדבריו הראשונים כל שלא העיד בב"ד ודוק:

ובזה ניחא ליישב מה שהקשו על הרא"ש, דבפ' המדיר כתב אשתכח שקרא בעדי' וכדאיתא בירושלמי, ואלו בפ, שבועת העדות כתב הרא"ש את דברי הרמב"ן דכל שאומר השני משס הראשון דהראשון נאמן יותר, וכתב עלה וכן מסתבר ע"ש, והב"י בי"ד סי' קפ"ה כתב לחלק דלענין ממון להפסידה כתובתה אין הראשון נאמן יותר אבל בפ' שבועת העדות מיירי לענין איסור, ועיין באה"ע סי' קנ"א בח"מ ובב"ש שם, ולפמ"ש יש ליישב ולומר דהתם בפ' שבועת העדות טעמא דהראשון נאמן יותר הוא משום מגו דאי בעי הדר ביה כל שאומר חוץ לב"ד אבל בהך דפ' המדיר לא שייך מגו ודוק, ובפ' הנזקין בביאור י"ד חלקיס באומר כובל הלה מתוקן אמרו לו היאך ואמר אמרתי לפ' לתקנו והלכו ושאלוהו ואמר לא תקנתיו כו' כיון שהוא מודה שלא אמר אלא לאחר לתקנו והלה אומר לא תקנתיו הרי הוא בחזקת טבל גמור ע"ש, י"ל דהתם נמי מיירי שלא ראה התיקון אלא שאמר לו לתקנו, וא"כ אע"ג דאמר לו כבר תקנתיו יכול לחזור ומש"ה נאמן במגו דאי בעי הדר ביה וכמ"ש, אבל בפ' המדיר דבעי עדים מיירי שראתה בעצמה התיקון, ומש"ה לא שייך מגו ובעי עדים דאשתכח שקרא, וראיית מוהרח"ש דהראשון נאמן יותר מהא דאמר רב פפא הכל מודים בע"א שהוא פכוור כו/ ואי נימא דהראשון לא מצי להכחישה א"כ מאי קמ"ל רב פפא דתיפוק ליה דליכא בזה משום כפירה כיון דהיא נאמנת יותר אלא ודאי דהראשון נאמן יותר ומפסדה בכפירתו ע"ש ואינו ראיה לענ"ד דאפי' נימא דהראשון אינו נאמן יותר אבל הכחשה מיהא הוי ואכתי מצי להכחישה והיא אינה נאמנת יותר והיא תפסיד כתובתה:

פרק טו

כתב בתוס' רי"ד פ' האומר דף ס"ו גבי אשתו זינתה בע"א, רבא אמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וז"ל ובמעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה ורוצה לפוסלה לכהונה הוי דבר שבערוה וכדמוכח בשמעתין עכ"ל, ולפרש ולבאר ראייתו נראה מדאמרינן שס אמר רבא מנא אמינא לה דתנן מעשה במגורה של דסקיא ביבנה כו' אמר ר' כזרפון משל לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה עבודתו כשירה, א"ר עקיבא משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בעל מוס עבודתו פסולה, א"ר כורסון אתה דמיתו לבעל מוס ואני דמיתי לבן גרושה ובן חלוצה נראה למי דומה כו' התחיל ר' עקיבא לדון מקוה הסולו ביחיד ובעל מוס הסולו ביחיד ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים כו/ היכי דמי אי דקא מכחיש ליה מי מהימן, אלא דשתק ודכוותה בן גרושה ובן חלוצה לשתק וקתני מקוה פסולו ביחיד ובעל מוס הסולו ביחיד ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים ע"ש, ומבואר דבן גרושה ובן חלוצה לפוסלו לכהונה הרל דבר שבערוה ובעי שנים, והרמב"ם כתב בפכו"ז מהלכות סנהדרין [הל' ו'] וז"ל, אין צריך שני עדים אלא כשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה כלאי הכרם הם סירות אלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרה בו הרי זה לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בע"א עכ"ל, וכיון דמוכח מש"ס דבן גרושה ובן חלוצה פסולו כשניס ע"כ צ"ל דפסולי כהונה כדבר שבערוה יחשב, וכדמוכח לה בתוס' דמעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה וחלוצה לפוסלה לכהונה בעי שנים והוי דבר שבערוה, וא"כ היכי כתב הרמב"ם דגרושה או זונה ע"א נאמן בה לאוסרה לכהונה:

ולכן נראה לענ"ד דהרמב"ם ס"ל במעיד על אשה שנשבית לאו דבר שבערוה הוא דאפי' מעיד זונה אשה זו ע"א נאמן לפוסלה לכהונה ומעיד על אשה שנשבית הו"ל כמעיד זונה אשה זו, ואפי' אתחזק התירא ע"א נאמן נגד חזקה לדעת הרמב"ם לסמ"ש הש"ך בי"ד סי' קכ"ז לדעתו ע"ש, והא דבן גרושה ובן חלוצה פסולו בשנים נראה דלאו משום דבר שבערוה דא"כ הו"ל אשה זונה או גרושה נמי דבר שבערוה וכמ"ש בתוס' רי"ד, והנה לפנינו דעת הרמב"ם דגרושה או זונה לאו דבר שבערוה הוא וע"א נאמן בה וכמו שאר איסורין הוא, אלא דבן גרושה ובן חלוצה כיון דפסולו בגופו והוא מפסולי כהונה, וכיון להוא מפסולי קהל כהונה זה הוא דבעי שנים, וכמו להעיד על אחד שהוא ממזר דודאי בעי שנים לפוסלו לקהל ישראל, דהא האב דנאמן לומר בני זה ממזר יליף לה מדכתיב יכיר וכמו כן להעיד שהוא בן גרושה וחלוצה מדכתיב יכיר כדאי' בפ' עשרה יוחסין, וא"כ מוכח דלית ביה משום נאמנות ע"א באיסורין, דלא אמרו ע"א נאמן באיסורין אלא להעיד על דבר שנתהוה במקרה כמו להעיד אשה זו נעשית גרושה או זונה דזה הו"ל כמו נתנסך יינך אבל להעיד על פסולי קהל בתולדה הן להעיד ממזר או בן גרושה וחלוצה, דהוא חלל בתולדה ולפוסלו מקהל כהונה או קהל ישראל בזה אין ע"א נאמן אלא האב מדכתיב ביה יכיר יכירנו לאחריס כדאי' פ' עשרה יוחסין, והא דמייתי רבא ראיה לענין אשתו זינתה בע"א דזה ודאי הו"ל דבר שבערוה היינו משום דרבא ס"ל דאפי' שותק בע"ד לא מהני היכא דבעי שנים, ואביי חולק וס"ל דאע"ג דדבר שבערוה בעי שנים אס"ה שתיקת בע"ד מהני, וכמבואר בתוס' שם ד"ה רבא אמר אביי, ומייתי ראיה דהיכא דבעי שנים לא מהני נמי שתיקת בע"ד, מהא דבן גרושה ובן חלוצה פסולו בשנים ומשום דהוא פסול הגוף לפוסלו מקהל כהונה ולא מהני אפי' שותק וא"כ ה"ה בדבר שבערוה לא מהני שתיקת בע"ד, וא"כ לסמ"ש לשיכות הרמב"ם דע"א נאמן לומר גרושה או זונה אשה זו לפוסלה לכהונה אבל להעיד שהוא בן גרושה וחלוצה שהוא פסול הגוף ודאי בעי שנים, וזה נראה לענ"ד בכוונת הרמב"ם בלשונו שכתב גרושה או זונה אשה זו ושבק חללה ולא כתב גרושה זונה וחללה אשה זו, אלא כיון דחללה

היינו בת גרושה או בת חלוצה, וזה הו"ל פסולי הגוף מפסולי כהו:/ וזה ודאי בעי שנים וכדהוכחנו מהך דר' יהודא דאמר יכיר דנאמן לומר בני זה בן גרושה או בן חלוצה, ומשמע דאחר אינו נאמן אלא דוקא להעיד על גרושה או זונה שהוא פסול שנתהוה במקרה בזה הוא דע"א נאמן בה, והוא דקדוק נאות ומכוון ודו"ק הימב:

והנה כתב הרמב"ם פ"יב [הלל י"כן] מגירושין עד אומר מת ועד אומר לא מת ונשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי לא תצא, והרמב"ן והרשב"א חולקין עליו בזה משום דע"א בהכחשה לאו כלוס הוא והו"ל כמאן דליתא ואם נשאת לא' מעדיה תצא, והקשה המוהרח"ש בקונמרס עגונות לדעת הרמב"ן והרשב"א מהא דאי' פ' האשה רבה דף פ"ח, מתיב רבא מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ היכי דמי אילימא דלא ניסת לא' מעדיה ולא קאמרה ברי לה צריכא למימר דפנו, אלא לאו מיסת לא' מעדי' וקאמרה ברי לי וקתני דפנו, אלמא מפקינן לה מיניה, ומשני איסור כהונה שאני, ואבע"א כשבאו עדים ואח"כ נשאת ור' מנחס בר' יוסי היא, והקשה המוהרח"ש לשיכות הרמב"ן והרשב"א נימא דמיירי בחד נגד חד ונשאת לא' מעדיה וקאמרה ברי לי ומש"ה דפנו, דהא בחד וחד לא מהני ברי דידה ע"ש:

ונראה לפמ"ש ליישב קושיא זו והוא, דודאי אי אפשר לומר בחד נגד חד ונשאת עס"י העד שאמר מת ואח"כ בא לומר עד השני לא מת דהא בכה"ג כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשניס ולא תצא מהתירה הראשון, וצ"ל דמיירי בבת אחת ונשאת לא' מעדיה, וכן נמי צ"ל שעכשיו נודע דודאי מת אבל לא ידעי אם מת קודם שנשאת או אח"כ, דאל"כ בלא"ה תצא משום איסור א"א ולא תליא באיסור כהונה וכן פירש"י שס, אלא כה"ג משאת תחלה לאחד מעדיה ואח"כ באו עדים שהיה חי באותו שעה ע"ש, וכיון דמיירי בע"כ באופן דליכא איסור א"א אלא איסור כהונה גרידא דהא תני דפנו והוא כהן ע"כ דליכא איסור א"א, ולפמ"ש בשם הרמב"ם דמעיד על אשה שהיא זונה אין בזה משום דבר שבערוה אלא משום איסור גרידא וע"א נאמן בה ובאיסור כה"ג בחתיכה ספק חלב ספק שומן ודאי כל שאמר ברי לי דשומן הוא מותר לדידיה אע"ג דאתי חד ומכחיש ליה כיון דבעל דבר מוען ברי שהוא מותר ודאי מותר לאכול לזה שאומר ברי לי, ומכ"ש אם יש ע"א שמעיד כדבריו שהוא מותר, וע"כ לא כתבו הרמב"ן והרשב"א בחד נגד חד דתצא אלא בדבר שבערוה דלא מהני אלא שני עדים וע"א בהכחשה לאו כלוס הוא וא"כ הו"ל העד כמאן דליתיה, וכל שהוא כמאן דליתיה העד האומר מת א"כ ודאי לא מהימני לומר מת בתורת בעל דבר, דהא גבי דבר שבערוה בעי שנים ואפי' ע"א דמהימן ביה היינו כל דלא מכתשי ליה אבל כל דמכחשי ליה הרי הוא כמאן דליתיה, ומש"ה תצא, אבל באיסור כהונה דאין זה משום דבר שבערוה אלא משום איסור גרידא ובאיסורא בעלים מהימני, וכל שנשאת לא' מעדיה ויודעין דלית בה איסור זונה מהימני דע"א נאמן באיסורין אפי' נגד חזקה, וכמ"ש הש"ך סי' קכ"ד בי"ד לדעת הרמב"ם, ואינהו הבעל והאשה שיודעין דלית בה איסור זונה בעלים מהימני ואפי' אתי אחד ומכחיש להו אין ע"א נאמן להכחיש הבעלים, ומש"ה לא מצי מוקי לה בחד וחד, דכל כה"ג שאינו אלא איסור כהונה דהוא מתורת ע"א נאמן באיסורין אפי' נגד חזקה, א"כ אינהו מהימני באיסורין ואפי' ע"א מכחיש וזה נכון ודוק:

אמנם קשיא לי לפי דעת הרמב"ם במעיד על אשה שהיא זונה או גרושה מאמן משום דהו"ל איסור וע"א נאמן באיסורין, הא דפנן פ' האומר דף ס"ד קדשפי אפ בפי קדשפיה וגרשפיה כשהיא קתנה והרי היא קכונה נאמן, קדשפיה וגרשפי' כשהיא קתנה והרי היא גדולה אינו נאמן, נשביפ ופדיפיה בין כשהיא קמנה בין כשהיא גדולה אינו נאמן ואמאי אינו נאמן לומר נשביפ נהי דרפמנא לא הימניה אלא בפורפ נשואין לא גרע מע"א דעלמא דנאמן אפילו אשה וקרוב באיסורין ואין לומר דמיירי במכפישפו והו"ל ע"א בהכפשה כיון דבעלים מכפשי דפינפ גדולה קתנה מאי איכא למימר דהא קכונה לא ידעה אם נשביפ בעודה בפ שלש או בפ ארבע ומידי מששא במילי דקכון וצ"ע כעת:

פרק טז

רוב הפוסקיס העלו בספיקא דפרי ופרי דהוי ספיקא דרבנן ומן הפורה אוקי אפזקפיה ועיין תוס' כתובות דף כ"ו ד"ה אנן אפפינן וע"ש בר"ן ובפ' האומר דף ס"ו, מעשה בינאי המלך כו' ויאמר יהודה בן גדידי' לינאי המלך ינאי המלך רב לך כפר מלכופ הנפ כפר כהונה לזרעו של אהרן שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים, ויבוקש הדבר ולא נמצא כו/ ופריך היכי דמי אילימא דבי פרי אמרי אשפבאי ובי פרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, וכפב רש"י ואי אמרת אוקי פרי להדי פרי ואוקי אפתא אפזקפה, הני מילי אי היא קמן והיפה באה לב"ד להתירה, אבל בנה זה הנדון אין לו פזקה בכשרות שהרי מעידין על תפלת לידתו בפסול, ובפרס' הקשו דהא אמרינן פ"ק דכתובות דף י"ג לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ומשום דמהני פזקת האס לבת ע"ש' וע"ש בחידושי הרשב"א ובתוס' רי"ד מ"ש בזה:

ונראה לפמ"ש תוס' בכורות ר"פ הלוקת (בכורות כ:), ובפ"ק דחולין דף י"א ד"ה לר' מאיר דתייש למיעוטא וז"ל, מדקאמר לר' מאיר ולא קאמר היכי אכלינן בישרא משמע דלא קיי"ל כר' מאיר דפייש למיעוטא, וקשה דבפ' הלוקת פסק ר' יוחנן כרשב"ג דאמר הלוקש בהמה מניקה מן הנכרי פתורה מן הבכורה כשבנה כרוך אתריה דלא מרתמה אא"כ ילדה ולא מיפתר מתעס רוב בהמות אינן פולבות אא"כ יולדות אלמא חיישינן למיעוטא אע"ג דליכא פזקה בהדי מיעוטא דאי אמרת אוקי הפרה בפזקת שלא ילדה אדרבה העמד ולד בפזקת שאינו קדוש בבכורה שהיה פולין במעי אמו עכ"ל, ובפ' אלמנה לכה"ג ביבמות דף ס"ו גבי בת ישראל שניםת לכהן ומת והניסה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני פלקו של עובר, ואמרי' בגמ' משום דס"ל לפכמיס עובר במעי זרה זר הוא/ וע"ש ברי"ף ורא"ש דפסקו להלכה כן, ואפי' פכמיס דפליגי נמי מודו דעובר במעי זרה זר הוא, אלא דסבירא להו לפכמיס עובר לאו בר ירושה הוא ע"ש וא"כ ניפא דלא מהני פזקת האם לינאי אע"ג דבעלמא מהני פזקת האם לבת, היינו משום דכיון דאית לה לאס פזקת כשרות מכרית פזקה זו נמי לספיקא דבת אבל הכא אדרבא איכא פזקת זרות נגד תזקת האם והוא דכיון דבמעי אמו זר היה אוקי אסזקפיה דעדיין זר הוא וכמ"ש פוס' לענין בכור דקדוש אתר שנולד וכיון דאיכא פזקה להיפוך תו לא מהני חזקת האם כיון דאיכא נמי חזקה להיפוך חזקת זרות וכמ"ש ודוק:

ובזה נראה ליישב דברי הרמב"ם פ"ך מהל' איסורי ביאה [הל' א'] דאין ע"א נאמן להאכיל בתרומה ולהעיד שהוא כהן אלא בתרומה דרבנן אבל לא בדאורייתא ע"ש, ותמה עליו הרץ פ"ב דכתובות ובדאורייתא אמאי אינו נאמן דהא קיי"ל ע"א נאמן באיסורין ע"ש, ולפמ"ש ניחא דכיון דע"א אינו נאמן אלא בחתיכה ספק חלב ספק שומן דלא אתחזק איסורא, אבל היכא דאתחזק איסורא אינו נאמן, וכן הוא דעת תוס' והרא"ש ס' האומר, ועיין בטור ושולחן ערוך סי' קכ"ז בי"ד, וכיון דחזקת זרות דבמעי אמו ודאי זר היה מוקי בחזקתו דעדיין הוא זר ואין ע"א נאמן במקום חזקה, ואפי' היכא דאתרמי במעיד על חבירו שהוא כהן ואמו כהנת דכה"ג במעי אמו כהן הוא, דדוקא במעי זרה זר הוא מוקי ליה בחזקה דאבוה דזר היה, דאי אפשר שלא יהיה לאבותיו עד אהרן הכהן חזקת זרות אם היתה אמס זרה, ומוקי לזה בחזקת אבהתי' דזר הוא ודוק, והש"ך שכתב בי"ד סי' קכ"ז בשימת הרמב"ם דס"ל דע"א נאמן באיסור אפי' נגד חזקה ע"ש, אינו מוכרח, והא דאמרינן פ"ב דכתובות דף כ"ו גבי פלוגתא דרשב"איור' אליעזר דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפיק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיני' ואתא ע"א ואמר ידענא ביה דכהן הוא וסבר רשב"ג אנן אחתינן ואנן מסקינן ליה ואע"ג דהוי תרי ותרי ומשום חזקה דאבוה דכהן הוא, ואמאי לא נימא אוקי כנגדה בחזקת זרות דבמעי אמו זר היה, אלא דהמעיין ברש"י נראה דמפרש לה בחזקה אחרת, והוא דמוקי ליה בחזקה קמא דכבר הוחזק בכהן בשעה דאסקינן ליה עפ"י עד הראשון ע"ש, ואפשר דמה"מ כתב רש"י חזקה זו ולא כתב משום חזקה דאבוה משום מגד חזקה דאבוה איכא חזקת זרות במעי אמו, אבל חזקה שהיה לו בשעה שהעיד עליו העד הראשון שפיר הוי חזקה דהיה ודאי כהן מחמת שהוחזק לן בכהן ע"י העד, ובתחלה היה העד נאמן, מגד חזקת זרות יש לו חזקת אבוה ומש"ה אנן מסקינן ליה ע"י אותה חזקה ודוק:

פרק יז

כתב בתשובת מוהרי"מ ח"א סי' י"א וז"ל, לאה שנתקדשה לראובן ומיאנה בו ועמדה ונתקדשה לשמעון, וכת אחת מעידה שהיתה קמנה בשעת קידושי ראובן, וכת אחת מעידה שהיתה גדולה בשעת קידושי ראובן, יורנו המורה לצדקה אם היא אסורה לשני מטעס ששתי כתות מכחישים זה את זה, או אם נאמר יגרש ראובן וישא שמעון, או אפי' איפכא. תשובה, ריש מס' נדה שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן הלל אומר מפקידה לפקידה כו', ומסוגי' דהתם משמע בין לשמאי בין להלל היכא דליכא ריעותא מגופה אע"ג דהשתא הרי היא ממאה לפנינו אמרינן העמד דבר על חזקתו, וכך הם דברי תוס' שס, ומינה לנ"ד אע"ג דאשה זו הרי היא גדולה לפנינו אמרינן העמד דבר על חזקתו שהיתה קמנה בשעת קידושי ראובן בחזקה קמייתא כו/ אלא מיהו ביבמות פ' אלמנה לכה"ג (יבמות סז:) שנינו העובר והיבס והאירוסין והחרש ובן מ' שנים ויוס א' פוסלין ולא מאכילין, ומסיים בסיפא דמתני' ספק בן מ' ספק אינו בן מ' פוסל ולא מאכיל, והקשו שם תוס' ולמה לא נעמידנו בחזקה הראשונה שהיה פחות מבן מ' ותירצו כיון דהשתא דאתי לקמן הוא ודאי בן מ' אעפ"י שהיה ספק כשבא עליה לא מוקמינן אחזקה, דחזקה קמייתא איתרע ליה וכו', ע"כ תורף דברי מורי הרב זלל"ה:

ובמוהרי"ט שם האריך להשיכ על דפרי הרפ וז"ל ונראה דהך דיפמות דמיא לנדה דמטמאה מעת לעת ולא אזלינן כפר חזקה כדמפרש טעמא בגמ', דכיון דמגופה קא חזיא איתרע לה חזקתה, ופירש"י כיון דמגופה קא חזיא מועדת ועלולה היא לכך ואין לה חזקת מהרה, אלמא כל שהיא מעותדת ועלולה ומועדת לכך אין לה חזקה, דמעיקרא נמי להכי קאי, וה"נ פספק כן מ' אין זה חזקה מה שמתחלה קנון היה דמעיקרא נמי להכי קאי ופכל יום גדל ואתאי, ומיהו אם השתא דאתי קמן נמי לא ידעינן אם הוא פן מ' או לאו ודאי מפי הוי לן לאוקמי אתתא כחזקת כשרות, להכי כתבו תוס' כגון דהשתא דאתי לקמן הוא ודאי פן מ' וכיון שכן הורעה חזקתו הראשונה וחזקת כשרות נמי הורעה שנאמר כמו שהוא עכשיו אפשר שהיה כן מקודם ונפסלה ככיאתו כו/ וכהא דכתפתי ניחא לי הא דאמרינן ר"פ האשה רפה כו/ מי דמי הפס לא אתחזק איסורא הכא אתחזק איסורא דא"א אלמא דע"א לא מהימן היכא דאתחזק איסורא, והא ע"א נאמן כאיסורין מנדה ילפינן כו', והתם אע"ג דאתחזק איסורא דנדה ודאית מהימנה להתיר עצמה, א"כ ניליף ככל דוכתי שיהיה ע"א נאמן אפילו היכא דאתחזק איסורא, אלא שיש לומר דהך חזקה דנדה לאו חזקה היא' שיודעים אנו שלסוף ימים ישלמו לה ימי מומאתה, הלכך כי אמרה נמי שלא ראתה עוד ולא ספרה מניינה מהימנה, אכל חזקה דאיסורא דא"א אינה עשוי' להתפמל וחזקה אלימפא היא, ומינה לכל חזקות התלויות כזמן כגון זו שהשנים הם הגורמים לאו חזקה מקרי, וכיון שהעלינו שאין כאן חזקה הוי לה להך אתתא דנ"ד ספיקא ואזלינן פה לחומרא דומיא דמעת לעת שכנדה דתולין לא אוכלין ולא שורפין ה"נ תלינן פה וחיישינן לקידושי שניהם, ע"כ תורף דפרי מוהרי"מ:

והנה כפר הארכנו כזה פשמעתא ג' פ"י וי"א וי"כ וי"ג דחזקת קמנות אע"ג דעשוי' להשתנות חזקה מעליית' היא, ונדה דמטמאה לעת לעת אינו אלא לחומר קדשים ותרומה אפל לחולין שפיר הוי חזקה אע"ג דנדה עתידה ועלולה לכך לא נפיק מכלל חזקה וע"ש, ולכן נראה לענ"ד כזה הנדון שכתכ מוהרי"מ והוא, דכיון דחזקת קמנות חזקה אלימתא א"כ קידושי ראופן לאו כלום הוא ומשום דמוקי לה כחזקת קמנות, וכ"ת אכתי תרי תרי מיהו ספיקא דרפנן הוי וראוי לחוש לקידושי שניהם, נראה דהיינו דוקא היכא דליכא אלא חזקה חדא הוא דהוי תרי ופרי אכל היכא דאיכא פרי חזקות אפי' פתרי ותרי מוקי לה כחזקתו, ומנא תימרא מהא דאי' פ' ככל מערכין דף ל"ה, רפה ורפ יוסף דאמרי תרווייהו הכא כשני כתי עדים עסקינן אחת אומרת מכעוד יום נטמאה ואחת אומרת משחשיכה, רפא אמר התם תרי חזקה לקולא והכא חדא חזקה, ופירש"י ז"ל רפא אמר גפי נגע פא' כלילה אפי' יש שני כתי עדים חלוקים אחת אומרת קודם שנגע פו מת ואחת אומרת עכשיו מת נמי ר' מאיר ממהר, ואפ"ה לא תיקשי התם תרי חזקה לקולא נינהו לטהר ומש"ה אזלינן לקולא דאוקי תרי להדי תרי והעמד מת על חזקתו הראשונה כל הלילה וחי היה, ועוד העמד נוגע על חזקתו הראשונה וטהור היה, הכא כמתני' חדא חזקה היא דאיכא למימר העמד תרומה על חזקתו, ומשום חדא חזקה לא מרעינן סהדי הלכך אזלינן לחומרא עכ"ל ע"ש:

ומבואר דהיכא דאיכא תרי חזקה מרעינן סהדי ושפיר סמכינן על תרתי חזקה לארועי סהדי, והכא כנ"ד נמי תרתי חזקה הוא דהוי, חזקת קמנות לאשה דהו"ל חזקה מעליא וכמ"ש, ועוד חזקת פנוי' והו"ל תרתי חזקה לקולא ומרעי סהדי ודוק, ואם שלא מצאתי כעת כלל זה כדפרי הפוסקים להקל פתרתי חזקה כתרי ותרי הנלענ"ד כתכתי מוכח מדפרי הש"ס והא דמשמע מדברי תוס' פ' עשרה יוחסין דף ע"ע דהיכא דהיא אשת איש ממ"נ או משום קידושי אביה או משום קידושי דידה לית בה משום חזקת פנויה וחוששין לקידושי שניהס ע"ש, כבר כתב הגאון בעל עצמות יוסף שם דאין ללמוד מדבריהם לאשה שנתקדשה קידושי ספק ואח"כ קידושי ודאי ע"ש, וא"כ חזקת פנויה חזקה מעליא היא ובתרתי חזקה מרעי סהדי וכמ"ש, ואין להקשות מפ"ד אחין דף ל"א שס, ואלו בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני מ"ע, אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת כו/ ואקשו עלה ואלו בגירושין ספק קרוב לו מי לא תנן, והתנן היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת כו' מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת, ואמרינן למאי הלכתא דאי כהן הוא אסורה לו ואי ערוה צרתה בעי חליצ' כו/ ומשני הא אתמר עלה רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הכא בשני כתי עדים עסקינן אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה דהו"ל ספיקא דאורייתא ומתני' דהכא בכת אחת דהו"ל ספיקא דרבנן ע"ש והתם נמי איכא תרתי חזקה, חדא העמד צרה בחזקת היתר לשוק, וחדא העמד ערוה בחזקת שלא נתגרשה דהוי חזקה מעליא, וכמ"ש תוס' שם ד"ה אשה זו בחזקת היתר לשוק וז"ל, וא"ת תינח כנס ואח"כ גירש אלא גירש ואח"כ כנס מאי איכא למימר, וי"ל דמ"מ היא בחזקת היתר לשוק דמוקי הערוה בחזקת שלא נתגרשה ע"ש, וא"כ בכנס ואח"כ גירש איכא תרתי חזקה חזקת הצרה בחזקת היתר לשוק, ועוד חזקת הערוה שלא נתגרשה, דהא למ"ד מיתה מפלת מיירי אפי' בכנס ואח"כ גירש, ועמ"ש בשמעתא ה' פ"ה:

אמנם נראה דודאי למ"ד תרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא ומשום דתרי סהדי מפקי מחזקה א"כ מה לי חדא חזקה או תרי חזקה, כשס דפרי סהדי מפקי מסדא חזקה כמו פן מפקי מאלף חזקות ולעולם מידי ספיקא לא נפקא, אלא לדידן דקיי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן אבל מן התורה מוקי לה על חזקה קמייתא, בזה הוא דס"ל בחדא חזקה מדרבנן להחמיר, ובתרי חזקה לא רצו חכמים להחמיר, ורבה ורב יוסף דס"ל ספיקא דתרי ותרי מדאורייתא מש"ה לא מחלקי בין תרתי חזקה לחדא חזקה, ולמסקנא שם דקיי"ל אפי' בכת אחת ספק קרוב לה דצריכה חליצה ולא מוקי לה בחזקת היתר ומשום חומרא דחליצה לא מהני חזקה, וכמ"ש בשמעתא ה' פ"ז ע"ש, א"כ ה"ה בספיקא דתרי ותרי אפי' לדידן דבתרתי חזקה מרעי סהדי אבל משום חומרא דחליצה לא מהני אלא היכא דבכת אחת ספיקא דידה מותר משום חזקה, א"כ ה"ה בספיקא דתרי ותרי ואיכא תרתי חזקה סמכינן על תרתי חזקה, ואפי' ספיקא דרבנן לא הוי וכמ"ש ודוק:

פרק יח

ובמוהרי"ט סי' מ"א בנדון שאלה בקמנה שלא נודע מספר שנותיה ונשים העידו בה שהיא עדיין קענה כדי שתמאן בבעלה, והעלה דאין הנשים נאמנות כיון דחזקת קענות לא מיקרי חזקה שהיא עשויה להשתנות, וז"ל ומעתה בנדון שלפנינו כיון דליכא למימר אוקמה בחזקת קענות כדפרישית, וגם אין לומר העמידנה בחזקת פנויה, דמ"מ לכל הסחות קידושי דרבנן אית עלה אלא שבאת להפקיע' במיאון הא ודאי אית עלה חזקת איסור ומספק אתה בא להתירה במיאון אל תתירנה מספק, שהרי יש כאן ספק של תורה דשמא פשקידשה כבר היתה גדולה וחיילי בה קידושין מדאורייתא, הלכך נראה דיש להחמיר בזו להצריכה גע משני צדדים, חדא בזו לא יהיו נאמנות הנשים להעיד על השערות דלעולם נשים אין נאמנות להקל באיסורא דאורייתא כו/ ועוד מצד אחר יש להחמיר בה אפי' אם נבדקה יפה עפ"י אנשים כו/ דכיון דהפיקא דאורייתא הוא אזלינן בה לחומרא, וחיישינן שמא נשרו ע"ש:

ונראה מדבריו דחזקת פנויה לית בה כיון דעכ"פ נתקדשה קידושי דרבנן, ומה נעשה שלא נוכל לירד לסוף דעתו הרמה, דמה ענין קידושי דרבנן לקדושי תורה, וכיון דאיכא חזקת פנוי' דודאי לא נתקדשה קידושי תורה ואין כאן חשש קידושי תורה ממילא תצא במיאון, ואיך נגלגל מקידושי דרבנן על קידושי תורה, וא"כ ממילא תו ליכא חשש קידושי תורה מחמת חזקת פנוי', וא"כ כיון דאיכא חזקת פנוי' בס' קכונה ואי' נמי חזקת קכונה לפמ"ש הפוסקי' הקודמים דחזקת קמנות הוי חזקה, וא"כ הו"ל תרתי חזקה ואפי' בספיקא דתרי ותרי מרעי סהדי וסמכי בתרי חזקה לקולא וכמו שהוכחנו מהך דעירובין דף ל"ב, וניחא בזה ליישב הא דאמרינן בפ"ב דכתובות דף כ"ו, הבמ"ע דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפיק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיני' ואתא עד א' ואמר ידענא ביה בהאי דכהן הוא ואסקיני' ואתו בי תרי ואמרי בן גרושה ובן חלוצה ואחתיני', ואתא ע"א ואמר ידענא ביה דכהן הוא כו/ ורשב"ג סבר אנן אחתינן ואנן מסקינן, וכתבו שם רש"י ותוס' אע"ג דתרי ותרי הוא מוקמינן בחזקתו, ורש"י סי' חזקה עפ"י העד דכהן הוא, ותוס' פי' חזקה דאבהתיה ע"ש, והקשו שם דתרי ותרי עכ"ס ספיקא דרבנן מיהא הוי, וכתבו תוס' דבתרומה דרבנן הקילו ע"ש, ולפי מ"ש דבתרתי חזקה לקולא אפי' בתרי ותרי, והתם נמי איכא תרתי חזקה לקולא חזקה דאבוה דכהן הוא ועוד חזקה דפרש"י דמוקי לה בחזקה קמייתא דאסקיני' עפ"י העד הראשון ע"ש:

ויתיישב בזה הא דפירש"י הך חזקה דעפ"י העד' ולא סגי ליה בחזקה ■דאבוה וכמ"ש תוס/ ולפמ"ש ניחא דלא תיקשי דהא בתרי ותרי ספיקא דרבנן הוי, לזה הוסיף רש"י עוד חזקה דעס"י העד דאסקיני', ובתרתי חזקה מרעי סהדי ובחידושי מוהרי"מ בקידושין פ"ק וז"ל, אבל הרי"ף כתב בבעי' דכלב ורץ אחרי' לקמן בפרקין דסלקא בתיקו והו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא והקשו עליו אמאי לא נימא אוקי אתתא אחזקת פנויה, ונראה לי דכי אמרינן העמד דבר על חזקתו היינו אחזקה דגופה דלא איתרעי עד השתא, אבל חזקת פנויה הא אתרע לה שהרי פשעה ידה וקיבלה קידושין, אלא שאנו ' מסופקין במעשה הקידושין ומאותה שעה שפשמה יצאתה מכלל פנויה שהיתה מקודם לכן, ושוב אין להעמידה על חזקתה שתהא מותרת מן התורה, דהא בפ"ב דכתובות (כתובות כב:) גבי שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא, ומפרש לה אביי בעד אחד, והקשו שם בתוס' אמאי לא תנשא לכתחלה הוי לן לאוקמה על חזקתה וי"ל כיון שאנו יודעים שזרק לה קידושין ומספקא לן אי קרוב לו אי קרוב לה, וכיון דודאי זרק לה קידושין לית לן למימר אוקמה אחזקתה להתירה לכתחילה, ואעס"י שהם תפסו בלשונם להתירה לא בעי למימר דחומרא דרבנן היא, אלא הכי קאמר לית לן למימר דמדאורייתא אוקמה אחזקה להתירה לכתחלה אלא שאם נשאת לא תצא, שאין בכך להוציאה מתחת בעלה אם לא היכא דאתחזק איסורא דתרי ותרי דהוי באשם תלוי, כדאמרי' התם לעיל מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי, דעל סי השנים שאומרים נתקדשה קרי אתחזק איסורא, אבל הכא נהי דאתרע חזקה דהתירא אכתי לא אתחזק איסורא, והא דאמרינן בפ"ק דחולין מנלן דאזלינן בתר חזקה, מדכתיב ויצא הכהן מן הבית דלמא אדנפיק ואתי בצר ליה שיעורא והא הסס נמי הורעה התזקה שהרי חסר לפניך, הסס איכא למימר השתא הוא דתסר אבל קודם לכן לא הורעה עכ"ל, ולפ"ז בנדון דידן נמי שנתקדשה בעדים ונסתפקו במנין שנותיה ליכא חזקת פנויה, אמנס דברי מוהרי"ט שגבו ממני דודאי תוס' לא כיוונו כלל לאיסור תורה ומעולם לא שמענו *) לחלק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד, ובתוכן' כוונתם לחלק בין לכתחלה לדיעבד מדרבנן, והוא דעכ"פ אין להתירה לכתחלה מדרבנן וזה פשוט וברור:

פרק יט

אמנם לפי מה שביארנו דחזקת קכונות אע"ג דעשוי' להשתנות הוי חזקה, ונדה דעשויה להשתנות נמי הוי חזקה, והא דמטמאה מעת לעת אינו אלא לתרומה וקדשים אבל לחולין הוי חזקה אע"ג דעלולה ומועדת לכך ועשויה להשתנות, וכמ"ש בפכו"ז וכבר הארכנו בזה בשמעתא ג' ע"ש, ולפ"ז קשיא לן הא דאשה נאמנת לומר לבעלה ממאה אני לך דכיון דהא דאשה נאמנת אינו אלא בתורת ע"א נאמן באיסורין ומשום דכתיב וספרה לה, והא מאמנת על ספירת שבעה נקיים אע"ג דאתחזק איסורא ואין ע"א מהימן נגד חזקה כבר כתבו תוס' רפ"ק דגיטין ובד'ס האשה רבה ליישב, הובא דבריהם בשמעתא ג' פ"י ע"ש, אבל היכי נאמנת לומר לבעלה ממאה אני לך כיון דכל הנשים בחזקת מהרה לבעליהם ואין ע"א מהימן נגד חזקה, ואין לומר מאמנת מתורת בעלים דנאמנין בשלהן ואפי' נגד חזקה, דא"כ לא מקשי תוס' רפ"ק מימין מספירת ז' נקיים כיון דהוא מתורת בעלים, אע"כ דלא אמרינן תורת בעלים דנאמנין בשלהם אלא בממונם וכמ"ש לעיל בפ"ו ע"ש, ואפשר הא דאשה נאמנת לומר לבעלה שראתה נדה לאו מוספרה לה יליף מספרה לה בשבעה נקיים הוא דכתיב וצמהרתה, אבל תחלת נדתה הוא משום דשויא אנפשה חד"א, ואין להקשות דהא כתב הר"ן סוף נדרים במשנה האומרת ממאה אני לך נאמנת חזרו לומר שמא עיניה נתנה באחר. וכתב שם הר"ן דמדינא אינה נאמנת למשוי נפשה חד"א כיון דהיא משועבדת לבעלה וע"כ משעבדא ליה ע"ש, דהיינו דוקא לאפקועי נפשה מבעלה הוא דאינה נאמנת, אבל לומר שראתה נדה אינה מפקעת עצמה מבעלה, ובתחלת נשואין נשאת על דעת כן שלא יהא כופה ומשמשתו בעת שתאמר ממאה אני לך ואחרי מהרתה עוד תשוב לבעלה וכה"ג יכולה עצמה למשוי נפשה חד"א, וכן משמע מלשון הר"ן שם שכתב וז"ל, דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר ממאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו ע"ש ומשמע דוקא להפקיע לגמרי מבעלה הוא דאינה נאמנת. אלא שיש להסתפק לפ"ז דאשה שאמרה ממאה אני לך דנאמנת משום שויה אנפשה חד"א אם האיסור גם לבעל הבא עליה' או אין האיסור אלא לאשה דשויא אנפשה חד"א, וכה"ג יש להסתפק בכל מקום דשויא אנפשה חד"א כגון באשה שאמרה א"א אני אם האיסור כמו כן לבא עליה:

ולכאורה נראה מדברי תוס' דשויא אנפשה חד"א אינו אלא לדידה ע"ש בתוס' ס"פ בתרא דנדריס (נדרים צ:) וז"ל, וא"ת וממאה אני לך אמאי לא מהימנה הא שויא אנפשה חד"א כו', ותירץ הרב ר' אליעזר דלא מצינו זונה שהיא אסורה לכהן, דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו, הלכך גם לדבריה אינה אסורה בו ע"ש. ומשמע מדבריהם דשויא אנפשה סד"א אינה אלא לדידה, אמנם אי נימא טעמא דשויא אנפשה חד"א מתורם נדר, הובא טעם זה במוהרי"ט ח"ג סי' א', א"כ כמו שיכול לאסור אדם על עצמו כמו כן יכול ליאסור .עצמו וממונו על אחרים, אלא דכבר דחה שם המוהרי"כן טעם זה, דאי משום נדר א"כ ליתשל עליה, אע"כ דאינו מתורת נדר ע"ש, וא"כ אין האיסור אלא לעצמו ולא לאחרי/ אלא דממילא אסור לכל אדם לבא עליה כשאמרה אשת איש אני משום לפני עור, איברא דלפמ"ש דטמאה אני לך אינו בתורת נאמנות אלא משום שויא אנפשה חד"א קשה מסוגיא דפ' ידיעות הטומאה (שבועות יז:). דתנן התם איזו מצות עשה שבנדה, היה משמש עס הכוהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב, ואע"ג דלא ידע בנדתה אלא על פיה, ואם אינו מצד נאמנות אלא משום שויא אנפשה חד"א בעל אמאי מחייב קרבן, ומשום לפני עור ליכא קרבן ואפי' למאן דמוקי לה התם בשעת וסתה לא אתרע חזקתה מן התורה דהא קיי"ל וסתות דרבנן ס"ס כל היד, והיכי נאמנת היא לחייב הבעל קרבן, ואפשר כיון דהבעל שותק אמרינן שתיקה כהודאה, וכדאי' ר"פ האשה רבה, גבי אמר לו אכלת חלב ושותק דחייב קרבן, וכתבו קצת מרבוואתא דאפי' במקום דלא הוי ליה לידע נמי אמרינן שתיקה כהודאה ואפי' אתחזק התירא' ועיין ש"ך י"ד סי' קכ"ז דוקא במכחיש לו הבעלים, דהיינו שאמר לעד איני מאמינך אבל כשותק אפי' בדבר שלא היה לו לידע דעת הרשב"א בתשובה סי' שע"ו והר"ן פ' האומר והריטב"א והנ"י ר"פ האשה רבה דאפי' לא אמר לו נתנסך יינך בפניך ולא היה לו לידע ושותק ג"כ העד נאמן ע"ש' וא"ש דאשה שאמרה לו נטמאתי אע"ג דכל הנשים בחזקת מהרה לבעליהן חייב הבעל קרבן מחמת שתיקה אבל לדעת תוס' והרא"ש והמרדכי בקידושין דלא אמרו שתיקה כהודאה אלא דוקא באומר לו נתנסך יינך בפניך דאז מדשתק הוי קצת רגלים לדבר, וכיון שהיה לו לידע תשיג שתיקה כהודאה, אבל נתנסך יינך שלא בפניך אפי' שתק הך שתיקה אינה כהודאה, דמש"ה שתק לפי שאינו יודע בירור הדבר ע"ש, וה"נ אשה שאמרה לבעלה נממאתי כיון דלא היה לו לידע לא הוי שתיקה כהודאה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה בהא דחייב.הבעל קרבן עפ"י האשה. וכיון דכל הנשים בחזקת מהרה לבעליהן אין העד נאמן נגד חזקה, ומשום שויא אנפשה חד"א אין מקום לחייב הבעל קרבן וכמ"ש:

ולכן נראה לפמ"ש תוס' פ' האומר דף ס"ד בהא דתניא בני זה בן י"ג שנים ויום אחד נאמן לנדרים ולחרמיס ולהקדשות, וכתבו שם תוס' ז"ל תימה הא אין ע"א נאמן באיסורין אלא בדבר שבידו וי"ל כיון לסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו עכ"ל וה"נ כיון דמועדת ועלולה לכך שתראה וסופה שתראה אע"ג דהשתא אתחזק מהרה הו"ל כדבר שבידו כמו התם כסופו ליגדל, ובחידושי פני יהושע כתב לפרש דעשאוהו כדבר שבידו אינו אלא חומרא דרבנן' וע"ש מאי דקשיא ליה בזה דתנן נמי נאמן לקרבן והניח בצ"ע:

ולענ"ד נראה דעשאוהו כדבר שבידו הוא מן התורה וכמו כן מצינו בחידושי הרמב"ן רפ"ק דגיטין (גיטין ב:) וז"ל ע"א נאמן באיסורין, ויש מפרשים משום דכתיב וספרה לה לעצמה, וק"ל התם אתחזק איסורא שאפי' פרסה נדה עמו בממה או שילדה סופרת לעצמה ונאמנת על מבילתה ונגמור מיניה דע"א נאמן באיסורין אפי' אתחזק איסורא כו', ובתוס' תירצו דהתם בידה לתקן שתספור ותמבול אעפ"י שאין בידה לתקן עכשיו אם לא שלמו ימיה, מ"מ יכולה היא לספור ולכובול, ופל שבידה לתקן ע"א נאמן אע"ג דאתחזק איסורא כדאמרינן פ' האשה רבה עכ"ל, ונראה מדבריו דאע"ג דהשסא אינו בידו דהא אם לא שלמו ימיה אין בידה לתקן אלא ע"כ הכוונה כיון שסופה לימהר הו"ל כמו בידה וא"כ הא דאב נאמן לשנים לקרבן נמי כיון שסופו ליגדל הו"ל כמו בידו, אלא דאינו משמע כן מדברי תוס' שלפנינו שכתבו ריש גיטין וז"ל וא"ת דע"א נאמן באיסורין מנ"ל, וי"ל דילפינן מוספרה לה, וא"ת א"כ אפי' אתחזק איסורא וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא אתחזק איסורא וגם בידה למבול עכ"ל, ומשמע מדבריהם דוקא המבילה בידה אבל הספירה אינו בידה אלא דהספירה לא חשיב אתחזק איסורא דאינה מוחזקת שתהא רואה לעולם, וכמ"ש ביאור דבריהם לעיל שמעתא ג' פ"י, ועוד דאי נימא דנדה הכל בידה הספירה והמצילה ומשום דעתידין שישלמו ימיה וכמ"ש, א"כ מנ"ל דע"א נאמן באיסורין בדלא אתחזק איסורא היכא דאינו בידו כיון דנדה תשיב הכל בידה, ואפשר דהרמב"ן ס"ל דבידה אינו אלא לגרוע חזקת איסור וכמ"ש המוהרי"ק סי' ע"ב, הובא דבריו לעיל פ"ב, וכבר כתב הר"ן דזה אינו אלא פשרה, הובא לעיל פ"ו, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה, דאיך הבעל חייב קרבן עפ"י מאמר האשה נממאתי כיון דע"א אינו נאמן נגד חזקה וכל הנשים בחזקת מהרה, ומשום שויא אנפשה חד"א אינו בר קרבן וצ"ע:

ולפמ"ש דאשה שנאמנת לומר נממאתי בנדה דאינו אלא משום שויא אנפשה חד"א ומשום דאינה נאמנת נגד חזקת מהרה דאין ע"א נאמן במקום חזקה, ודוקא לאפקועי נפשה מבעלה הוא דאינה נאמנת אבל צמה שראתה אינה מפקיעה עצמה אלא עוד תשוב אליו אחרי מהרתה, או בשותק ומאמין לה וכמבואר, א"כ נראה באשה שאמרה שראתה אחר תשמיש וכמו כן בשלשה פעמים ואין הבעל מאמין לה אינה נאמנת כיון דהוא נגד חזקת מהרתה ואין ע"א נאמן במקום חזקה והכא שמפקיעה עצמה מבעלה ע"י כן אינה נאמנת:

ויתיישב בזה מה שהקשה בס' כרתי ופלתי הל' נדה סי' קפ"ז. בהא דתנן ממאה אני לך למשנה אחרונה אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר. ומאי הועילו חכמים בתקנתם הלא תוכל להערים וליקח עמה בממה מוך מלוכלך בדמים ולומר דמצאה על העד לאחר קינוח בכדי אות יום פי' מיד ונאמנת לומר כי נדה היא דהתורה האמינה, וא"כ ע"כ תצא ולא תפסיד כתובתה, ומאי הועילו חז"ל ע"ש, ולפמ"ש אינה נאמנת כה"ג כל שהוא לאפקועי עצמה מבעלה והבעל אינו מאמין לה ודוק:

פרק כ

כתב בתרומת הדשן סי' של"ד דע"א מסייע פומרו משבועה אפילו צמודה במקצת ושבועת שומרין ועד אחד מכחישו והאריך בראיות ע"ש. ובש"ך ח"מ סי' פ"ז סקמ"ו משיג על דבריו וז"ל. וכל דבריו לא נתחוורו לי. אלא נראה דאוקי חד לגבי חד וסלק עדותן כמאן דליתא וחייב שבועה דאורייתא משום שבועת השומרים או משום מודה במקצת כו'. ועוד נראה דגם בשני כתי עדים המכחישים זא"ז אמרינן סלק עדותן כמאן דליתא ואי הוי חייב ש"ד בלא עדותן כגון שבועת השומרים או מודה במקצת או היסת השתא נמי משתבע הך שבועה. והיכא מתחייב תחלה שבועה דאורייתא משום ע"א לחוד אפי' בא עד המסייע אחר שפסקו לו הב"ד ש"ד נראה דמ"מ עד המסייע פוכורו. וכ"פ הנימוקי יוסף שם שכן העלה הר"ן בחידושיו, ואע"ג לדברי הר"ן לא נתחוורו אצלי במ"ש דכל שלא נעשה מעשה על פיו אע"ג שבאו בזה אחר זה כבאו בבת אחת דמי. דמפירש"י בסומה פ' מי שקינא ותוס' שם וכן מתוס' לכריתות ר"פ אמרו לו ושאר מקומות לא משמע כן. אלא כל שבאו בזה אחר זה אע"ג דלא נעשה מעשה עפ"י הראשון אמרינן דהראשון הו"ל כתרי ואין דבריו של השני שהוא כחד כלום כנגד שנים. מ"מ נראה דרש"י ותוס' שם לא מיירי אלא היכא שהראשון נאמן כתרי ולא השני כגון גבי סומה דגלי לן קרא דעד שאומר נטמאת כשנים ולא גלי קרא דעד שאומר לא נטמאת כשנים. וכן בשאר דוכתי ופוסקים מיירי בכהאי גוונא. וכן הר"ן לשיכותו אזיל דס"ל דעד המסייע אינו פטור משבועה להכי אצטריך לטעמא דלא נעשה מעשה על פיו כד. אבל לדידן דקיי"ל עד המסייע נמי נאמן מדאורייתא כמו העד המחייב והוי כפרי לגבי תרי דאין חילוק בין באו בבת אחת בין באו בזא"ז אלא בכל ענין אוקי סהדי לגבי סהדי וסלק עדותן כמאן דליתא. ונראה דה"ה איפכא היכא שפכורוהו ב"ד באחד משום עד מסייע ואח"כ בא ע"א והכחישו אמרינן אוקי חד לגבי חד וסלק עדותן כמאן דליתא ואי הוי שבועה דאורייתא או היסת בלא זה השתא נמי חייב. ולא אמרינן כיון דכבר פכורוהו ב"ד עפ"י ע"א הו"ל כבאו בזה אחר זה דאמרינן פ' האשה שנתארמלה ובפ' האשה שלום דסהדא בפרא הו"ל כחד לגבי תרי דשאני הפס דסהדא קמא מהימן כתרי ולא סהדא בתרא. אבל הכא הך סהדא בתרא לענין שבועה מהימן כמו הך סהדא קמא כן נראה לי ברור בדינים הללו עכ"ל:

והנה מ"ש דבחד לגבי חד או אפילו בתרי ופרי היכא שהיה מחויב שבועה דאורייתא או היסת אמרינן סלק עדותן פמאן דליפא כבר הארכנו בזה בס' קצה"ח סימן פ"ז סק"ח דלא אמרינן סלק עדותן והיכא דתרי אמרי על שמר שהוא פרוע ותרי אמרי אינו פרוע לא אמרינן סלק עדותן אלא אדרבה השמר פרוע מספק וכמ"ש הש"ך בסי' ע"א וא"כ ע"כ מוכח דתרי ותרי כמאן דאיתנהו דמי. וא"כ ה"ה לענין שבועה פטור דכי היכי דמהני תפיסה למוחזק בפרי ופרי לממון א"כ ה"ה לענין שבועה אלא שכתבנו שם דשבועה שאני דכל שהוא חייב אינו יוצא ידי שבועתו עד אלא כשנתברר עפ"י שנים או עפ"י ע"א המסייע למאן דס"ל עד המסייע פומר ומסייע לא הוי אלא כשנודע בבירור שהוא מסייעו. אבל כל שאנו בססיקא לא נסיק מידי שבועה דכל ענין שבועה אינו אלא לברר האמת וכל שנפל ספק בעדים ולא ידעי אמאן סמכי צריך שבועה ע"ש. ועמ"ש שם בסי' פ"ב סק"כו:

אמנם מן התימה על הש"ך שסתר משנתו ששנה לנו בי"ד סי' קכ"ז סקי"ד ושם הביא דברי נימוקי יוסף ר"פ האשה רבה בשם הריטב"א שכתב בשם רבו וז"ל, דוקא בעדות דבר שבערוה דבעינן שנים והאמינו לזה שאומר מת כשנים אבל באיסור דעלמא דסגי בחד כיון שלא האמינוהו אלא כחד כי אתי אחריני ומכחשי ליה הוי הכחשה כחד לגבי חד כו' עכ"ל. ואחריו נמשכו מוהרש"ל פ"ק דחולין סי' כן' וב"ח ס"ס א' ופסקו דלא כמוהרי"ק שורש ל"ג שפסק על אחד שאמר על השוחט ששחט שלא כהוגן והשוחט מכחישו שהשחיטה כשירה מטעם כיון דהאמינו לשוחט הו"ל כשנים ואין דבריו של א' במקום שנים, אבל המחבר ס"ס א' פסק כמוהרי"ק, וכן נראה להדיא מדברי הרא"ש ס' הנזקין ומרדכי פ' האשה רבה כו' ונראה לי ראיה לדבריהם מסוף סוטה (סוטה מז:) גבי ע"א אומר ראיתי ההורג ואחד אומר לא ראיתי דאמרינן נמי הפס כ"מ שנאמן ע"א הרי הוא כשנים, ואפשר לומר דדעת הריטב"א וסייעתו דוקא היכא דגלי קרא דע"א נאמן הו"ל כשנים, דהא התורה האמינתו כשנים אבל היכא דלא גלי לן קרא אלא מסברא או מתקנת סכמי הוא נאמן כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן ואמר ע"א שהוא שומן, או היכא דא"ל נתנסך יינך והוא שותק וכה"ג ובכל דוכתי דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כיון דלא גלי לן קרא אינו חשוב כשנים אלא בעדות אשה דמדינא בעי שנים וחז"ל האמינוהו כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים והתם גבי עגלה ערופה ילפינן מקרא דלא נודע מי הכהו דע"א מהימן וכדאי התם, ולפ"ז י"ל דהרמ"ה מודה להריכוב"א דאיהו בשבועה קמיירי דגלי קרא דקם לשבועה עכ"ל, הרי דס"ל דבאיסורין הראשון כתרי ומכ"ש בשבועה דגלי קרא והוא ההיפוך ממה ששנה כאן, אלא דלענין דינא נראה עיקר לעג"ד כמ"ש הריכוב"א וסייעתו, דכאיסורין דסגי בחד לא אמרינן כל מקום שהאמינה תורה כיון דהשני נמי כשנים, ומ"ש הש"ך בי"ד ראי מדברי המחבר דפסק בי"ד ס"ס א' נראה דודאי היכא שהאמינה התורה לראשון ולא לשני כמו בעד מיתה אז הוא דהוי הראשון כשנים והשני שבא אחר זה הוי כחד ואינו כלום, אבל אם באו בבת אחת דאז הו"ל ע"א בהכחשה והו"ל הראשון כמאן דליתא ובסוכוה הראשון שאומר נממאה התורה האמינו מדכתיב ועד אין בה וכדיליף בשומה, ואע"ג דבכל מקום דבר שבערוה אינו פחות משנים גלי קרא ועד אין בה שיהיה ע"א נאמן בה, אבל השני שאומר לא נממאה דלא גלי קרא שיהיה נאמן הרי הוא בכלל אין דבר שבערוה פחות משנים, ובדבר שבערוה הן לאיסור הן להיתר ע"א לאו פלוס הוא, וא"כ הראשון בלבד הוא דנאמן מדכתיב ועד אין בה ולא השני, מש"ה כל מקום שהאמינו תורה הרי הוא כשנים, אבל באיסורין בחתיכה ספק חלב הרי זה שאומר מותר נאמן כמו זה שאומר אסור הו"ל השני נמי כשנים, ומ"ש בשולחן ערוך ס"ס א' בשוחט שהעיד עליו ע"א ששתנו שלא כהוגן והוא מכחישו דע"א בהכחשה לאו כלום הוא היינו משום דאתחזק איסורא ואין ע"א נאמן בו אלא משום בידו וכמבואר בתוס' ורא"ש רפ"ק דחולין, והיינו משום דבידו לשחוכן כהוגן, וזה שבידו דהו"ל כמו בעלים וכמ"ש הרא"ש, ונאמן זה שבידו יותר מבעליו האמיתי וכמבואר בטור ושולחן ערוך י"ד סי' קכ"ז, ומכ"ש אחר שאינו נאמן להכחיש לזה שבידו, אבל היכא דשניהן אין בידן השני נאמן כמו הראשון ודוק:

ובזה נסתלק השגת מוהרש"ל פרק קמא דחולין והב"ח בסי' א' על השולחן ערוך דפסק דהשוחט נאמן מדברי הריטב"א בשם רבו דבאיסורין נאמן השני כמו הראשון ע"ש, ומשום דכאן השוחכן שבידו לשחוט כהוגן דנאמן אפי' בעלים מכחישין אותו מכ"ש נגד אחר, וניחא נמי בזה ליישב מה שהקשו בדברי שולחן ערוך ס"ס א' דמשמע מדבריו אפי' באו בבת אחת, וכה"ג לכ"ע לא אמרינן כל מקום שהאמינה התורה ע"א הרי הוא כשנים עיין שם, ולפמ"ש טעמא דמלתא משום דכל היכא שבידו הוא נאמן יותר ואפי' בהכחשת בת אחת:

פרק כא

ומ"ש הש"ך ונראה לי ראיה מסוף סוכזה גבי ע"א אומר ראיתי ההורג וא' אומר לא ראית דאמרי' נמי התם כל מקום שהאמינה התורה ע"א הרי הוא כשנים, התם אין ע"א נאמן בו מצד ע"א נאמן באיסורין, דהא לקרבן אין ע"א קם, ותדע מדאמרי' שם בגמ' סוף סומה טעמא דמכחשי ליה הא לא מכתשי ע"א מהימן מנ"ל, א"ק לא נודע מי הכהו ע"ש, וא"כ מוכח דלאו משום איסורין הוא דאיסורין מוספרה לה יליף דע"א מהימן, וכיון דלקרבן בעינן שנים, א"כ הראשון דמהימן מדכתיב לא נודע הא השני דלא גלי קרא אינו נאמן לקרבן, ועוד נראה לענ"ד דהתם בעגלה ערופה כיון שהשני אומר לא ראית אינו מעיד שום עדות אלא שמכחיש הראשון לומר לא ראית, וכל מקום שהאמינה התורה אין השני נאמן להכחישו, ודוקא בחתיכה ס' חלב שהראשון מעיד עדותו שהוא שומן והשני כמו כן מעיד שהוא חלב, והשם שהראשון נאמן בעדותו, כך השני נאמן בעדותו, וכה"ג נראה בע"א שאומר נתנסך יינך זה לדעת כמה פוסקים דע"א נאמן באיסורין ואפי' אתחזק התירא ובא השני והכחישו ואומר לו ביום פ' העדת שראית בו ביום נתנסך אני אומר לא ראית, כה"ג אין השני נאמן בהכחשה בזה אחר זה, ונתקבל כבר עדות הראשון ומשום דהשני שבא אחר זה אינו נאמן אלא להעיד ולא להכחיש לזה שכבר האמינו התורה, ולפ"ז בשבועה נמי דע"א מסייע פוער והשני נאמן כמו הראשון א"כ אם בא הראשון לחייב שבועה ובא השני והעיד לפוערו אפי' בזאח"ז השני נאמן כמו הא':

ואחי הרב המופלג מוהר"ר יהודא כהנא ש"ן אומר דאפי' נימא באיסורין כל שבא הראשון שוב אין השני נאמן, וכדעת הש"ך בי"ד סי' קכ"ז, היינו דוקא באיסורין דאינו נאמן אלא בספק חלב ספק שומן וכיון שהאמינה התורה לראשון שוב אינו נאמן השני נגד חתיכה שהוא ודאי חלב או ודאי שומן עפ"י הראשון משא"כ לענין שבועה כיון דהעד הראשון לא האמינו התורה רק לחייבו שבועה, וא"כ השני דנאמן לפעור משבועה פוכזרו גם משבועה דאתי על פי ע"א, ואפי' אי הוי משכחת פתרי שיהיו שנים מחייבים אותו שבועה כיון שאינו אלא שבועה השני כפוערו, דעד מסייע פוערו משבועה, ודבריו נכונים ודוק:

אחר י)כתבי זאת מצאתי כדברינו אלה בתשובת תשבץ ח"ב סי' פ"ע וז"ל, והענין אינו אלא אם האוסר בא ראשון והמתיר בא אחרון, אם דומה לע"א שבא ואמר נטמאה ואח"כ בא השני ואמר לא נטמאה אם הוא דומה לזה כו' אבל נראה ודאי שאין זו דומה לזו שלענין טומאה לא האמינה תורה אלא האומר נטמאה וכן לענין עגלה ערופה לא האמינה תורה אלא האומר ראיתי ההורג מש"ה אם בא הוא ראשון הוי כשנים והמכחישו הוי אחד במקום שנים ואם בא אחרון אינו נאמן אבל לענין איסורין בין לאיסור בין להיתר ע"א נאמן שאעפ"י שלא הוצרכה תורה לזו אלא להתיר וכדכתיבנא בלא ספק הדין שע"א נאמנותו לאסור מן התורה, וכ"ש הוא שאם להיתר נאמן ק"ו לאיסור ודבר הבא מק"ו דאורייתא הוא שאדם.דן ק"ו מעצמו, והכי אי' בכריתות שע"א נאמן לומר חלב הוא זה והאוכלו לוקה אעפ"י שלא הוחזק האיסור אלא עפ"י ע"א, וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' שגגות ובהל' סנהדרין פע"ז, וא"כ אפי' בא האוסר ראשון והמתיר אחרון הוי כבת אחת או כשתי עדים המכחישים זה את זה עכ"ל ע"ש, מיהו מ"ש או כשתי עדים המכחישים זה את זה.לפמ"ש הפרש יש בין עד נגד עד ובין שני עדים נגד שני עדים והוא דבשני כתי עדים המכחישים זא"ז אפי' באה כת השני ואמרו לכת ראשונה לא ראיתם נמי הוי הכחשה כיון דתרי ותרי נינהו, אבל באיסורין אע"ג דע"א נאמן באיסורין אינו נאמן אלא להעיד על הדבר הן לאיסור הן להיתר אבל להכחיש לראשון ולומר לא ראית דזה אינו עכין לאיסורין אלא הכחשה לגוף העדות וכל שבא ראשון שוב אין השני נאמן להכחישו ולומר לא ראית אלא א"כ מעיד בתורת עדות להפוך מאיסור להיתר בזה השני נאמן כמו הראשון זה הנראה לענ"ד:

ודע שראיתי בשיטה מקובצת ריש ב"מ [ב:] בענין עד מסייע סומר משבועה ובמה שהוכיחו דא"כ כי מייתי להעלאת עדים מק"ו מע"א לפרוך מה לע"א שכן אינו בהכחשה כיוצא בו אע"כ דעד המסייע פושר וכתב שם דאתי למ"ד אין עד המסייע פושר מ"מ מכחיש הוא הראשון וכ"ת אכתי איכא למיפרך שכן אינו בהכחשה בכיוצא בזה אחר זה דכל מקום שהאמינה התורה ע"א הרי הוא כשנים דהיינו דוקא כשנעשה מעשה על פיו אבל לשבועה אע"ג דפסקו לו ב"ד שבועה כל שלא נשבע עדיין כאלו באו בבת אחת דמי, ע"כ תורף דבריו ע"ש, אמנם לענ"ד נראה דהא דאמרינן כל שבאו בבת אחת ע"א בהכחשה לאו כלום היינו דוקא באיסורין שהאמינה התורה אפי' לאשה וקרוב, ומש"ה כל שהוא מוכחש הו"ל ע"א בהכחשה ולאו כלום הוא אבל ע"א הקם לשבועה דבעינן שיגיד בפני ב"ד והוא שיהיה כשר זה אינו בתורת הכחשה כלל, ותדע דהא בכל מקום ע"א בהכחשה לאו כלום הוא ואפי' אם בעל דבר מכחישו, ואלו בע"א לשבועה דבע"ד מכחישו ואפ"ה ע"א נאמן לשבועה, ומש"ה נמי אין ע"א אפי' כשר נאמן להכחישו אי לאו עד מסייע פוכור משבועה ומשום דע"א לשבועה כשנים לממון, ומש"ה אפי' באו בבת אחת אי נימא דע"א קם לשבועה לחיוב ולא לפעור א"כ אפי' בבת אחת הו"ל השני כמו קרוב ואשה דאין בדבריהם כלום לעד שהאמינה תורה, וזה נראה לענ"ד ברור:

וכן נראה מדברי מוהר"ס מרוכונבורק הביאו הרא"ש בראייתו דעד המסייע פוער משבועה, מדלא פריך מה לע"א שאינו בהכחשה בכיוצא בו' ע"ש ברא"ש רפ"ק דמציעא, ומבואר מדבריו דאי נימא עד המסייע אינו פוער אפי' בהכחשה אינו ואפי' בבת אחת, והוא מטעמא דאמרן, דלא אמרינן ע"א בהכחשה לאו כלום הוא אלא היכא דפסול ואשה נמי מעיד בה, ומש"ה כל שבא אחד והכחישו בבת אחת הו"ל ע"א בהכחשה, אבל ע"א דקס לשבועה עיקרו בהכחשת בע"ד ואפ"ה אינו נאמן להכחישו עד שישבע ה"נ עד אחר אינו יכול להכחישו,ומשום דע"א לשבועה כשנים לממון ואין בו תורת הכחשה, אלא אי נימא עד המסייע פוער, וזה ברור:

ויתיישב בזה מה שהקשה אחי הרב המופלג מוהר"ר יהודא כהנא ש"ן בדברי תרומת הדשן סי' של"ד שכתב דע"א מסייע פוער משבועה אפי' משבועת מודה במקצת ושבועת שומרין וע"א מכחישו, והקשה אחי הנז' דהא קיי"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא וא"כ אין המסייע פוערו כל שיש אחד המכחישו מהי דיהבי' תורה נאמנות לע"א לפעור משבועה היינו דוקא היכא דאין אחר מכחישו כמו בכל מקום דע"א מהימן, ואם אחר מכחישו אין בעדותו כלום, והובא דבריו כס' קצה"ח סי' פ"ז סק"ח ע"ש ולפמ"ש דלא אמרינן ע"א בהכחשה לאו כלום אלא במקום דאפי' קרוב ופסול ובע"ד ונוגע נמי יכולין להכחישו, אבל ע"א דקס לשבועה כשנים לממון ליתא כלל בהכחשה אלא דע"א המכחישו הו"ל נמי עד והו"ל עד נגד עד' וס"ל לתרומת הדשן דכה"ג לא אמרינן סלק עדותן כמאן דליתא אלא כמאן דאיתנהו דמי ופוער מספיקא ודוק:

פרק כב

והנה בהא דקיי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן אבל מן התורה אוקי אחזקה קמייתא ונסתפקתי היכא דליכא חזקה אלא רובא כיון דרובא עדיף מחזקה א"כ לא ליהוי נמי אלא ספיקא דרבנן כמו בחזקה, אמנם נראה דהיכא דליכא חזקה אלא רוב הו"ל ספיקא דאורייתא, ומשום דתרי סהדי עדיף מרובא ואין הרוב יכול להכריע בתרי ותרי, ודוקא חזקה קמא הוא דמהני מן התורה משום דכיון ללפנינו ספיקא דתרי ותרי אזלינן בתר חזקה, ואינך יכול להוציאו מחזקתו קמא עד דאתברר שיצא מחזקתו הראשונה, אבל רובא אינו אלא ראיה שנומה להתיר יותר מלאיסור, אבל כיון דאיכא תרי ותרי לעולם ספיקא דידהו ספק שקול אפי' במקוס רוב, ומשום דרוב אינו מכריע במקום עדים כלוס משום דתרי כמאה ומכ"ש תרי ותרי ורובא דלא עדיף מתרי, ולפ"ז נראה בשנים שאומרים שנמצא יתרת בבהמה ושנים מכחישים שלא היה יתרת, כיון דחזקה ליכא דהא לפי דברי העדים שנמצא יתרת נולדה כוריפה ממון, אע"ג דאיכא רובא אינו מכריע נגד עדיס, והו"ל ספיקא דאורייתא וכמ"ש, וכן מוכח מדברי תוס' מרובה [ב"ק עב: ד"ה אין] ופ' חז"ה שכתבו בהא דאמרינן מאי חזית דסמכת אהני דלהימני לבתראי במגו דפסלי לקמאי בגזלנותא, ותירצו דמגו לא עדיף מעדים, דהא מגו במקום עדים לא אמרינן ותרי כמאה וה"ה תרי נגד תרי ואיכא רובא בהדיי' וא"כ אע"ג דרוב בהמות אינן שריפות אכתי הו"ל ספיקא דאורייתא, אלא דוקא חזקה כיון דהו"ל ספק קמן מוקי לה בחזקה קמא, ומה"ש נראה דה"ה תרי אמרי פרע תוך זמנו ותרי אמרי לא פרע אין הלוה חייב לפרוע, ולא אמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי אחזקה דלא פרע אינש גו זימני/ דהך חזקה אינו אלא כמו סברא דלא פרע ועדיפא מרובא, ואלפי ראיות וסברות לא מהני בתרי ותרי אלא דוקא חזקה קמא הוא דמהני:

ובתום, פ"ב דכתובות דף כ' הקשו בהא דאמרינן גבי שנים חתומין על הששר ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכת"י הוא זה אבל אנוסים היו קמניס היו פסולי עדות היו אם יש עדים שכת"י יוצא ממקום אחר אין אלו נאמנין, ואמרינן עלה דתרי ותרי נינהו ואוקי ממונא בחזקת מארי/ והקשו בתוס' ד"ה אלא אמר רב נחמן אוקי תרי להדי תרי וז"ל, וא"ת ולרב נחמן אמאי לא מגבינן ביה כששרא הא סבר רב נחמן כרב הונא בשני כתי עדים המכחישין זא"ז דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה אע"ג דלפי עדות כל אחת חברתה פסולה לכל עדיות ה"נ כיון דאין מכחישין אותן לומר שלא לוה כלום אלא אומרים אינכם נאמנים בדבר הזה דפסולין הייתם ליתכשרי ואמאי לא מגבינן ביה בשער/ וי"ל דהתם באה כל אחת בפני עצמה ומעידה משום דמוקמינן כל אחת בחזקת כשרות, אבל הכא שאומרים קשניס היו או קרובים היו משנולדו עד עתה שנתרחקו ליכא למימר אוקמינהו אחזקתייהו, דהא פסלי אותן משנולדו עכ"ל. והרא"ה בחידושיו הקשה דהא בקשניס או פסולי עדות מחמת קורבה משנולדו נמי איכא חזקה דאין .העדים חותמין על הששר אא"כ נעשה.בגדול, וכדאי' פ"ק דכתובות דף י"ח, דפירש"י דכל מעשה ששר בגדולים המוכר והלוקח והעדים ע"ש, ולפמ"ש ניחא דהך חזקה דאין העדים חותמין אא"כ נעשה בגדול לא הוי חזקה אלא מחמת סברא, וכמו הך חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, וסברא לא מכרעת כלום במקום עדים, ומידי ספיקא לא נפקא, אלא דוקא חזקה קמיית' כמו חזקת כשרות וכיוצא חזקה קמא הוא דמהני בספיקא דתרי ותרי וזה נראה לי ברור ודוק:

פרק כג

נסתפקתי בספק שומאה ברשות היחיד ובא ע"א והעיד שיודע בבירור שלא נשמא אם נאמן ע"א בזה, לפי מה שמבואר מדברי תוס' והרא"ש והטור דע"א אינו נאמן אלא היכא דלא אתחזק כמו כהפיכה ספק חלכ אכל נמו חזקה אין ע"א נאמן, וכיון דספק טומאה כרה"י ספיקו ממא אפי' היכא דאיכא חזקת מהרה, והוא מכואר אצלינו כשמעתא א' פ"ו, וכיון דאפי' חזקה לא מהני בספק טומאה כרה"י כל שכן ע"א דלא מהני, דע"א גרע מחזקה, כיון דאין ע"א נאמן נגד חזקה, והא דכתיב וספרה לה דמינה שמעינן ע"א נאמן והיא עומדת כרה"י והו"ל ספק טומאה כרה"י ואפ"ה נאמנת, דככר כתבו תוס' ריש נדה [כ.] דלא ילפינן ספק טומאה כרה"י אלא דוקא ספק מגע דומיא דסומה ולא ספק ראיה ע"ש, ואין להכיא ראיה דע"א אינו נאמן כספק טומאה כרה"י מסומה גופא דהכתוכ מימא כודאי, ואע"ג דסומה היא אומרת לא נממאתי וכאיסורין ע"א נאמן אפי' כע"ד עצמו, דהא וספרה לה כתיכ, די"ל דסומה חשוכ כחשוד לאותו דבר דאינו נאמן כיון דקינא לה ונסתרה ועכרה על יחוד שהוא מן התורה, ועוד דהו"ל דבר שבערוה כדלקמן:

אמנם נראה להכיא ראיה דע"א נאמן כספק טומאה כרה"י מהא דאמרי' רפ"ק דחולין (חולין כ:) הכל שוחמין הכי קתני הכל שוחמין ואפי' ממא כחולין שנעשו על מהרת הקודש כיצד הוא עושה, מביא סכין ארוכה ושוחמ כה כדי שלא יגע כבשר, וכמוקדשיס לא ישחוט שמא יגע כבשר ואם שחמ ואמר כרי לי שלא נגעתי כה שחיטתו כשירה כו/ אלא אממא כמוקדשין ככרי לי סגי, ומשני דליתא קמן דלשיילי', וכתבו שם תוס' ד"ה דליתיה קמן וז"ל ואע"ג דעזרה רה"ר היא כדאמר פ"ק דפסחיס, לא דמי לשאר ספק טומאה כרה"ר, משום דרוכ פעמיס לא יכול ליזהר מליגע ואי איירי ככמה אתי שפיר עכ"ל, ואי נימא דע"א אינו נאמן בספק טומאה כרה"י א"כ כמה דהו"ל רה"י היכי סגי לה כברי כיון דע"א אינו נאמן לטהר כרה"י בספיקא וא"כ כעינן שסיר אחרי' רואין אותו, ומאי פריך ככרי לי סגי, אע"כ מוכח מזה דע"א נאמן בספק רה"י, אלא דכזה יש להשיכ כיון דכידו נאמן אפי' נגד חזקה וזה דהו"ל כידו ליזהר מליגע מש"ה ככרי לי סגי, אבל במקום שאינו בידו דאינו נאמן כמקוס חזקה ה"ה דאינו נאמן כרה"י כיון דספק טומאה כרשות היחיד לא מהני חזקה ה"ה ע"א לא מהני:

ולכאורה נראה ראי' דלא מהני ע"א מהאי דאי' בסומה ס"פ מי שקינא דף ל"א עד אומר נממאה ועד אומר לא נממאה אשה אומרת נממאה ואשה אומרת לא נממאה היתה שותה, ופריך בש"ס וכיון דמדאורייתא ע"א מהימן אידך היכי מצי מכחיש ליה והא אמר עולא כל מקום שהאמינה התורה ע"א הרי כאן שנים, אלא אמר עולא תני לא היתה שותה, ואי נימא דע"א נאמן לטהר כס' רה"י א"כ לפמ"ש הרימכ"א הוכא כנ"י ר"ס האשה רכה דוקא כעדות דבר שבערוה בעי שנים והאמינו לזה שאומר שמת כשניס אבל באיסור דעלמא כיון שלא האמינוהו אלא כחד כי אתי אחרינא ומכחיש הוי הכחשה כחד לגבי חד עכ"ל, וא"כ כסומה שהוא ספק טומאה כרה"י מאמן ע"א לטהר א"כ להימני' לשני כמו לראשון, אלא דליתיה דסומה הו"ל דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וכדיליף דבר דבר מממון וגבי ממון אין ע"א נאמן כין להקל כין להחמיר אלא דעד שאומר נממאת התורה הימניה מדכתיב ועד אין בה אבל השני אינו נאמן כמהרתה, כיון דהו"ל דבר שבערוה אינו נאמן במהרתה, בכל בעלמא י"ל ע"א נאמן במהרתה כספק רה"י, אלא דלפמ"ש לעיל פ"מ דהא דאין ע"א מעיד כדבר שבערוה היינו היכא שיהיה לפנינו דבר ערוה ואתחזק דבר ערוה וכגון להעיד על גירושין או על קידושין הוא דבעי שנים דוקא בכל אם עד מעיד שלא היה כאן דבר שבערוה כלל ע"א נאמן ע"ש, א"כ ה"ה בסומה כשאומר השני לא נממאה וטהורה ואין בה דבר שבערוה אמאי אינו נאמן, מיהו נראה דלפמ"ש הריטב"א דוקא בעדות דבר שבערוה דבעי שנים והאמינו לזה כשנים אבל באיסור דעלמא דסגי בסד כיון שלא האמינוהו אלא כחד כי אתא אסריני ומכסשי הוי הכחשה כחד לבבי חד ולכאורה נראה מדברי הפוסקים באיסורין מש"ה נאמן השני כמו הראשון כיון דבאיסורין העד מעיד בחתיכה ספק חלב ספק שומן הן לומר חלב הן לומר שומן, והובא לעיל פי"ט ופ"כ ע"ש, וא"כ למה צריך הריטב"א לומר מטמא משום דבעדוח דשב"ע דבעי שנים והאמינו לזה כשנים לא היה צריך לחלק אלא משום דבדבר שבערוה השני אינו נאמן:

לכן נראה דלא תיקשי דבבי סומה ראוי לומר דהשני נאמן כמו הראשון דזה שאומר לא נממאה אינו מעיד בדבר שבערוה כיון דלא אתחזק דבר שבערוה, וכמ"ש לעיל פ"ג, לזה קאמר דוקא בדבר שבערוה דבעי שנים וא"כ האמינה תורה לזה שאומר נממאה כשנים, והשני אע"ג מאמן משום דלא אתחזק דבר שבערוה ומעיד בכוהרתה אינו אלא בתורת ע"א והראשון שאומר נטמאה דלא אתחזק דבר שבערוה וזה מעיד שנטמאה והוא דבר שבערוה כמו במעיד שנתקדשה לזה דאי בעי שנים וכיון דהאמינה התורה לראשון במקום שנים אין השני שהוא במקום ע"א נאמן נגד שנים, ובנימוקי יוסף שם הביא דברי הריטב"א לבכי הומה ע"ש:

ועוד נראה דהתם השני שאומר לא נממאת אין הפירוש שיעיד בודאי לא נממאת אלא כוהורה היא, דא"כ היכי תני התם אחד אומר נממאת ושנים אומרים לא נממאת היתה שותה, ואמאי שותה כיון דשנים אומרים מהוד היא, אלא התם שנים אומרים לא נממאת היינו בפניך לא נממאת שראינו יחד הסתירה ובפנינו ובפניך לא היה טומאה, אבל יכול להיות אח"כ טומאה באותה סתיד כשהלכנו משם, וכה"ג הוא דשותה וכדפירש"י ע"ש, והיכא שאינו מעיד על מהרה אלא להכחיש הראשון כה"ג אפילו באיסורין נמי עד הראשון מהימן, ואין השני הבא להכחישו אח"כ נאמן כיון שהאמינה התורה לראשון וע"א דנאמן באיסורין אינו אלא במעיד על איסור או על היתר, וכמ"ש בפי"מ ע"ש, אבל להכחיש אינו נאמן לזה שבא בתחלה והאמינו תורה, וה"נ עד אומר נממאה ועד אומר לא נממאה אין השני מעיד כמהרתה אלא מעיד בהכחשה לומר לראשון בפניך לא נממאה ובכה"ג אין השני נאמן וכמ"ש בפי"מ ע"ש:

אמנם נראה ראי' דמהימן ע"א לטהר בספק טומאה ברה"י מהא דתנן במהרות פ"ה [משנה מ'] עד אומר נממא ועד אומר לא נממא שנים אומרים נממא ושנים אומרים לא נממא ברה"י ממא ברה"ר טהור, והתם ע"כ מיירי דכבר נסתפק הספק ברה"י או ברה"ר אם נממא או לא, דליכא למימר דהס' נתהוה עפ"י העדים, א"כ בעד אומר נממא ועד אומר לא נממא אמאי ממא הא אין ע"א מהימן היכא דאתחזק התירא ואפי' לדעת הפוסקים דמהימן אפי' אתחזק התירא עכ"פ היכא דבאו בת אחת הו"ל ע"א בהכחשה ולאו כלום הוא ואמאי ממא ברה"י, ע"כ מיירי דכבר נסתפק אם נממא, ומשמע דוקא משום שאומר עד נממא הא אי לאו עד שאומר נממא היה נאמן ע"א לומר לא נממא בספק טומאה ברה"י ודוק: