משתמש:Dovi/רש"י על חמש מגילות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הקלדה ראשונה ע"פ דפוס שלמה זלמן נעטטער בתיקונים קלים. בעתיד מתוכננים תיקונים נוספים ע"פ כתבי־יד וניקוד מלא.

רש"י על מגילת אסתר[עריכה]

אסתר פרק א[עריכה]

(א) וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ – מֶלֶךְ פָּרַס הָיָה, שֶׁמָּלַךְ תַּחַת כּוֹרֶשׁ לְסוֹף שִׁבְעִים שָׁנָה שֶׁל גָּלוּת בָּבֶל.

הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ – הוּא בְּרִשְׁעוֹ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ.

הַמֹּלֵךְ – שֶׁמָּלַךְ מֵעַצְמוֹ, וְלֹא הָיָה מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה.

מהדו וְעַד כוש – המולך על מאה ועשרים ושבע מדינות כמו שמולך מהדו וְעַד כוש, שעומדים זה אצל זה. וכן (מל"א ה): "כי הוּא רודה בכל עבר הנהר, מתפסח וְעַד עזה" – שהיה רודה בכל עבר הנהר כמו שהוא רודה מתפסח עד עזה.

(ב) כשבת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ – כשנתקיים המלכות בידו. ורבותינו פירשוהו בעניין אחר במסכת מגילה () <>.

(ג) הפרתמים – "שלטונים" בלשון פרס.

(ד) ימים רבים – עשה להם משתה.

(ה) גנת – מקום זרעוני ירקות.

ביתן – נטוע באילנות.

(ו) חור כרפס ותכלת – מיני בגדים צבעונים פירס להם למצעות.

אחוז בחבלי בוץ וארגמן – מרוקמים בפתילי בוץ וארגמן, אותן פָּרַס להם על גלילי כסף ועל עמודי שש.

מטות זהב וכסף – ערך לישב עליהם לסעודה.

על רצפת קרקעות של בהט ושש – מיני אבנים טובות פירשו רבותינו. ולפי משמעות המקרא כך שמם.

(ז) והשקות בכלי זהב – כמו "ולהשקות”.

שונים – משונים זה מזה, וכן: "ודתיהם שונות". ורבותינו דרשו מה שדרשו.

ויין מלכות רב – הרבה. ורבותינו אמרו שהשקה אותם כל אחד ואחד יין שהוא זקן ממנו.

(ח) כדת – לפי שיש סעודות שכופין את המסובין לשתות כלי גדול, ויש שאינו יכול לשתותו כי אם בקושי. אבל כאן אין אונס.

יסד – לשון "יסוד", כלומר: כן תקן וצוה.

על כל רב ביתו – על כל שרי הסעודה: שר האופים, ושר הטבחים, ושר המשקים.

לעשות כרצון איש ואיש – לכל אחד רצונו.

(י) ביום השביעי – רבותינו אמרו שבת היה.

(יב) ותמאן המלכה ושתי – רבותינו אמרו: לפי שפרחה בה צרעת, כדי שתמאן ותהרג. לפי שהיתה מפשטת בנות ישראל ערומות, ועושה בהן מלאכה בשבת – נגזר עליה שתפשט ערומה בשבת.

ויקצף – ששלחה לו דברי גנאי.

(יג) כי כן דבר הַמֶּלֶךְ – כי כן מנהג הַמֶּלֶךְ בכל משפט לשום את הדבר לפני כל יודעי דת ודין.

(יד) והקרב אליו – לערוך דבריו לפניהם. אלו הם: כרשנא שתר.

(טו) כדת מה לעשות – מוסב על "ויאמר הַמֶּלֶךְ לחכמים”.

(טז) עותה – לשון עון.

(יז) כי יצא דבר המלכה על כל הנשים – זה שביזתה את הַמֶּלֶךְ, על כל הנשים להבזות אף הן את בעליהם.

(יח) תאמרנה שרות פָּרַס ומדי – לכל שרי הַמֶּלֶךְ את הדבר הזה. והרי זה מקרא קצר.

וכדי בזיון – ויש בדבר הזה הרבה בזיון וקצף.

(יט) דבר מלכות – גזרת מלכות של נקמה, שצוה להורגה.

ויכתב בדתי פָּרַס ומדי – בספרי חוק ומנהג המלכות.

ולא יעבור – חוק זה מביניהם, שיהא זה חוק ודת לכל הבוזה את בעלה.

אשר לא תבוא ושתי – ולכך נהרגה.

(כב) ומדבר כלשון עמו – כופה את אשתו ללמד את לשונו אם היא בת לשון אחר.

אסתר פרק ב[עריכה]

(א) זכר את ושתי – את יפיה, ונעצב.

(ג) ויפקד הַמֶּלֶךְ פקידים – לפי שכל פקיד ופקיד ידועות לו נשים היפות שבמדינתו.

תמרוקיהן – הן דברים המצחצחין. כמו "ומורק ושוטף" (): שמן ערב ומיני סמנים ובשמים, המטהרין ומעדנין את הבשר.

(ה) איש יהודי – על שגלה עם גלות יהודה. כל אותן שגלו עם מלכי יהודה היו קרויים "יהודים" בין הגוים, ואפילו משבט אחר הם.

איש ימיני – מבנימין הָיָה, כך פשוטו. ורבותינו דרשו מה שדרשו.

(ז) לו לבת – רבותינו פירשו: "לבית" – לאשה.

(ט) ויבהל את תמרוקיה – זריז וממהר בשלה משל כולן.

הראיות לתת לה – לשרתה, וכן עושין לכולן. ורבותינו דרשו מה שדרשו.

וישנה – שינה אותה.

(י) אשר לא תגיד – כדי שיאמרו שהיא ממשפחה בזויה, וישלחוה; שאם ידעו שהיא ממשפחת שאול הַמֶּלֶךְ – היו מחזיקים בה.

(יא) ומה יעשה בה – זה אחד משני צדיקים שניתן להם רמז ישועה: דוד ומרדכי. דוד שנאמר (שמ”א יז): "גם את הארי גם הדוב הכה עבדך", אמר: לא בא לידי דבר זה אלא לסמוך עליו להלחם עם זה. וכן מרדכי אמר: לא אירע לצדקת זו שתלקח למשכב ערל אלא שעתידה לקום להושיע לישראל. לפיכך הָיָה מחזר לדעת מה יהא בסופה.

(יב) תר – זמן.

(יג) כל אשר תאמר – כל שחוק ומיני זמר.

(יד) אל בית הנשים שני – השני.

(טז) בחדש העשירי – עת צנה, שהגוף נהנה מן הגוף. זימן הקדוש ברוך הוא אותו עת צינה כדי לחבבה עליו.

(יז) מכל הנשים – הבעולות, שאף נשים הבעולות קבץ.

(יח) והנחה למדינות עשה – לכבודה הניח להם מן המס שעליהם.

ויתן משאת – שלח דורנות להם. והכל כדי לפתותה, אולי תגיד מולדתה. ואף על פי כן "אין אסתר מגדת מולדתה" (להלן פסוק כ), לפי שמרדכי יושב בשער הַמֶּלֶךְ, המזרזה והמרמזה על כך.

(כא) לשלח יד – להשקותו סם המות.

(כב) ויודע הדבר למרדכי – שהיו מספרים דבריהם לפניו בלשון טרסי. ואין יודעים שהיה מרדכי מכיר בשבעים לשונות, שהיה מיושבי לשכת הגזית.

(כג) ויכתב בספר דברי הימים – הטובה שעשה מרדכי למֶלֶךְ.

אסתר פרק ג[עריכה]

(א) אחר הדברים האלה – שנבראת רפואה זו להיות לתשועה לישראל.

גדל הַמֶּלֶךְ את המן – שהקדוש ברוך הוא בורא רפואה למכתן של ישראל, קודם שיביא המכה עליהם.

(ב) כרעים ומשתחוים – שעשה עצמו אלוה. לפיכך ומרדכי לא יכרע וְלֹא ישתחוה.

(ד) היעמדו דברי מרדכי – האומר שלא ישתחוה עולמית, כי הוּא יהודי והוזהר על עבודת אלילים.

(ז) הפיל פור – הפיל מי שהפיל, וְלֹא פירש מי. ומקרא קצר הוא.

הוא הגורל – הכתוב מפרש: ומהו הפור? הוּא גורל. הפיל הגורל באיזה חודש יצליח.

מיום ליום – באיזה יום בחודש שיצליח.

(ח) ואת דתי הַמֶּלֶךְ – לתת מס לעבודת המֶּלֶךְ.

אין שוה – אין חשש, כלומר אין בצע.

(ט) יכתב לאבדם – יכתב ספרים לשלוח לשרי המדינות לאבדם.

(י) ויסר הַמֶּלֶךְ את טבעתו – הוּא מתן כל דבר גדול שישאלו מאת הַמֶּלֶךְ, להיות מי שהטבעת בידו שליט בכל דבר הַמֶּלֶךְ.

(יג) ונשלוח ספרים – ויהיו נשלחים ספרים; איש"טרא טרמי"ש בלע"ז. והוא מגזרת "אם נלחום נלחם" (שופטים יא), "הנגלה נגליתי" (שמ"א ב), "נדמה נדמה” (הושע י).

בשלושה עשר לחדש שנים עשר – ביום שלושה עשר לאותו חודש שהוא שנים עשר לחודשי השנה.

(יד) פתשגן – לשון ארמי: ספור הכתב. דרישממ"נט בלעז.

להנתן דת – ציווי הכתב, שהיה אומר להנתן חוק גזירת המֶלֶךְ.

גלוי לכל העמים – דבר זה.

(טו) והדת נתנה בשושן – מקום שהיה הַמֶּלֶךְ, שם ניתן החוק בו ביום להיות עתידים ליום שלושה עשר לחודש אדר לכך.

והעיר שושן נבוכה – היהודים שבה.

אסתר פרק ד[עריכה]

(א) ומרדכי ידע – בעל החלום אמר לו שהסכימו העליונים לכך, לפי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ושנהנו מסעודת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.

(ב) כי אין לבואאין דרך ארץ לבוא אל שער הַמֶּלֶךְ בלבוש שק.

(ג) דבר הַמֶּלֶךְ ודתו – כשהשלוחים נושאי הספרים עוברים שם, נתנה הדת בעיר.

(ז) פרשת הכסף – פירוש הכסף.

(יג) אל תדמי בנפשך – אל תחשבי, כמו (במדבר לג): "והיה כאשר דמיתי”. אל תדמי בנפשך – אל תהי סבורה להמלט ביום ההריגה בבית הַמֶּלֶךְ, שאין את רוצה לסכן עצמך עכשיו על הספק לבוא אל הַמֶּלֶךְ שלא ברשות.

(יד) ומי יודע אם לעת כזאת הגעת – ומי יודע אם יחפוץ בך הַמֶּלֶךְ לשנה הבאה, שהוא זמן ההריגה.

לעת כזאת – שהוא הָיָה עומד בניסן, וזמן ההריגה באדר לשנה הבאה.

הגעת למלכות – אם תגיעי לגדולה שאת בה עכשיו.

(טז) אשר לא כדת – שאין דת ליכנס אשר לא יקרא. ומדרש אגדה: אשר לא כדת – שעד עתה באונס, ועכשיו ברצון.

וכאשר אבדתי אבדתי – וכאשר התחלתי לילך לאבוד אלך ואמות. ומדרש אגדה: כאשר אבדתי מבית אבא, אובד ממך; שמעכשיו שאני ברצון נבעלת לגוי – אני אסורה לך.

(יז) ויעבר מרדכי – על דת, להתענות ביום טוב ראשון של פסח. שהתענית ארבעה עשר בניסן וחמישה עשר וששה עשר, שהרי ביום שלושה עשר נכתבו הספרים.

אסתר פרק ה[עריכה]

(א) מלכות – בגדי מלכות. ורבותינו אמרו שלבשתה רוח הקודש, כמו דאת אמר (דה”א יב): "ורוח לבשה את עמשי”.

(ג) עד חצי המלכות – דבר שהוא באמצע ובחצי. המלכות – הוּא בית המקדש, שהתחילו לבנותו בימי כּוֹרֶשׁ, וחזר בו וצוה לבטל המלאכה. וְאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ שעמד אחריו – גם הוּא ביטל המלאכה. ופשוטו של מקרא: אף אם תשאלי ממני חצי המלכות – אתן לך.

(ד) יבוא הַמֶּלֶךְ והמן – רבותינו אמרו טעמים הרבה בדבר, מה ראתה אסתר שזימנה את המן: כדי לקנאו בַּמֶּלֶךְ ובשרים, שֶׁהַמֶּלֶךְ יחשוב שהוא חשוק אליה ויהרגנו, ועוד טעמים רבים.

אל המשתה – כל סעודה נקראת על שם היין, שהוא עיקר.

(ח) ומחר אעשה כדבר הַמֶּלֶךְ – מה שבקשת ממני כל הימים, לגלות לך את עמי ואת מולדתי.

(י) ויתאפק – נתחזק לעמוד על כעסו, כי הָיָה ירא להנקם בלא רשות. ויתאפק – אישט"ניר בלע"ז.

(יג) איננו שוה לי – איני חש לכל הכבוד אשר לי.

בכל עת – אמרו רבותינו שהיה מראה לו שטר שמכר עצמו לעבד על חוסר מזונות, כשנתמנו ראשי גייסות מרדכי והמן במלחמה אחת.

אסתר פרק ו[עריכה]

(א) נדדה שנת הַמֶּלֶךְ – נס היה. ויש אומרים שם את לבו על שזימנה אסתר את המן, שמא נתנה עיניה בו ויהרגהו.

להביא את ספר הזכרנות – דרך המלכים כששנתן נודדת, אומרים לפניהם משלים ושיחות עד ששנתם חוזרת עליהם. ורבותינו אמרו: מתוך שנתן לבו על המן ואסתר, אמר: אי אפשר שלא ידע אדם עצתם, שהוא אוהבי ויגלה לי. וחזר ואמר: שמא עשה לי אדם טובה וְלֹא גמלתיו, ואין חוששין עוד לי? לפיכך: ויאמר להביא את ספר הזכרונות.

(ט) ונתן הלבוש והסוס על יד איש – ואת הכתר לא הזכיר, שראה עינו של מֶלֶךְ רעה על שאמר שיתנו הכתר בראש אדם.

(יב) וישב מרדכי – לשקו ולתעניתו.

אבל וחפוי ראש – רבותינו פירשו הדבר במסכת מגילה () <>.

(יג) אשר החלות לנפל – אמרה: אומה זו נמשלו לכוכבים ולעפר. כשהם יורדים – יורדים עד לעפר, ושהם עולים – עולים עד לרקיע וְעַד הכוכבים.

אסתר פרק ז[עריכה]

(ג) תנתן לי נפשי – שלא אהרג בשלושה עשר באדר, שגזרת גזירת הריגה על עמי ומולדתי.

ועמי ינתן לי בבקשתי – שלא יהרגו. ואם תאמר: מה איכפת לך? "כי איככה אוכל וראיתי” (להלן ח ו).

(ד) כי אין הצר שוה בנזק הַמֶּלֶךְ – איננו חושש בנזק הַמֶּלֶךְ, שאילו רדף אחר הנאתך הָיָה לו לומר: מכור אותם לעבדים ולשפחות וקבל הממון, או החיה אותם להיות לך לעבדים, הם וזרעם.

(ה) ויאמר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ ויאמר לאסתר המלכה – כל מקום שנאמר "ויאמר... ויאמר" שתי פעמים – אינו אלא למדרש. ומדרשו של זה: בתחילה הָיָה מדבר עמה על ידי שליח, עכשיו שידע שממשפחת מלכים היא – דבר עמה הוּא בעצמו.

(ז) כי כלתה – נגמרה הרעה והשנאה והנקמה.

(ח) והמן נפל – המלאך דחפו.

על המטה אשר אסתר עליה – דרכן הָיָה לישב בסעודה על צדן על גבי המיטות, כמו שאמר בראש הספר: "מטות זהב וכסף" (א ו) לבני המשתה.

הגם לכבוש – לשון תימה הוּא. "לכבוש" – לאנוס בחזקה, כמו (במדבר לב כב): "ונכבשה הארץ”.

(ט) גם הנה העץ – גם רעה אחרת עשה, שהכין העץ לתלות אוהבו של מֶלֶךְ, שהציל הַמֶּלֶךְ מסם המות.

אסתר פרק ח[עריכה]

(א) מה הוּא לה – איך הוּא קרוב לה.

(ג) להעביר את רעת המן – שלא תתקיים עצתו הרעה.

(ז-ח) הנה בית המן – ומעתה הכל רואים שאני חפץ בכם, וכל מה שתאמרו – יאמינו הכל שמאתי הוּא. לפיכך אין צריכין אתם להשיבם, אלא כתבו ספרים אחרים כטוב בעיניכם. אין להשיב – אין נאה להשיבו, ולעשות כתב הַמֶּלֶךְ בזיוף.

(ט) ככתבה – באותיות שלה.

כלשנו – הוּא הדיבור.

(י) ביד הרצים – רוכבי סוסים שצוה להם לרוץ.

האחשתרנים – מין גמלים הממהרים לרוץ.

(יא) ושללם לבוז – כאשר נכתב בראשונות (לעיל ג יג). והם "בבזה לא שלחו את ידם” (להלן (ט י-טז)), שהראו לכל שלא נעשה לשם ממון.

(יג) פתשגן – אגרת מפורש.

(יד) מבהלים – ממהרים אותם לעשות מהרה, לפי שלא הָיָה להם פנאי, שהיה להם להקדים רצים הראשונים (לעיל (ג יג)) להעבירם.

(טו) ותכריך בוץ – מעטה בוץ, טלית העשוי להתעטף.

(יז) מתיהדים – מתגיירים.

אסתר פרק ט[עריכה]

(ג) ועשי המלאכה – אותם שהיו ממונים לעשות צרכי הַמֶּלֶךְ.

(י) עשרת בני המן – ראיתי בסדר עולם: אלו עשרה שכתבו שטנה על יהודה וירושלים. כמו שכתוב בספר עזרא (עזרא ד ו): ובמלכות אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בתחלת מלכותו כתבו שטנה על ישבי יהודה וירושלם". ומה היא השטנה? לבטל העולים מן הגולה בימי כּוֹרֶשׁ, שהתחילו לבנות את הבית, והלשינו עליהם הכותים והחדילום. וכשמת כּוֹרֶשׁ, וּמָלַךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, והתנשא המן – דאג שלא יעסקו אותן שבירושלים בבנין, ושלחו בשם אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לשרי עבר הנהר לבטלן.

ובבזה לא שלחו את ידם – שלא יתן הַמֶּלֶךְ עין צרה בממון.

(יג) ואת עשרת בני המן יתלו על העץ – אותן שנהרגו.

(יד) ותנתן דת – נגזר חוק מאת הַמֶּלֶךְ.

(יט) הפרוזים – שאינם יושבים בערי חומה בארבעה עשר, ומוקפין חומה בחמישה עשר כשושן. והיקף זה צריך שיהיה מימות יהושע בן נון. כך דרשו ולמדו רבותינו.

ומשלח – שם דבר, כמו "משמר" (בראשית מב יז) משמע. לפיכך השי"ן נקודה רפי.

(כ) ויכתב מרדכי – היא המגילה הזאת כמות שהיא.

(כד-כה) כי המן בן המדתא... חשב... להומם ולאבדם. ובבאה – אסתר אל הַמֶּלֶךְ להתחנן לו. אמר עם הספר – אמר הַמֶּלֶךְ בפיו, וצוה לכתוב ספרים, שתשוב מחשבתו הרעה בראשו.

(כו) על כן על כל דברי האגרת הזאת – נקבעו הימים האלה, ולכך נכתבה לדעת דורות הבאים.

ומה ראו – עושי המעשים האלו שעשאום.

ומה הגיע אליהם – מה ראה אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ שנשתמש בכלי הקודש, ומה הגיע עליהם שבא שטן ורקד ביניהם והרג את ושתי, מה ראה המן שנתקנא במרדכי, ומה הגיע אליו שתלו אותו ואת בניו, מה ראה מרדכי שלא יכרע וְלֹא ישתחוה, ומה ראתה אסתר שזימנה להמן.

(כז) הנלוים עליהם – גרים העתידים להתגייר.

ככתבם – שתהא המגילה כתובה כתב אשורית.

(כח) נזכרים – בקריאת מגילה.

ונעשים – משתה ושמחה ויום טוב, לתת מנות ומתנות.

משפחה ומשפחה – מתאספין יחד, ואוכלים ושותין יחד. וכך קבלו עליהם שימי הפורים לא יעברו.

וזכרם – קריאת מגילה.

לא יסוף – תרגום ש"לא יתום" (יחזקאל מז יב), דמתרגם "עד תום" (במדבר לב יג): "עד דסף". ואי אפשר לומר להיות מגזרת "פן תספה" (בראשית יט טו) ומגזרת "עתה אספה יום אחד" (שמ”א כז א), שאם כן הָיָה לו לכתוב: "לא יספה מזרעם”.

(כט) את כל תקף – תוקפו של נס של אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ ושל המן ושל מרדכי ושל אסתר.

השנית – לשנה השנייה חזרו ושלחו ספרים שיעשו פורים.

(לב) ומאמר אסתר קים – אסתר בקשה מאת חכמי הדור לקובעם ולכתוב ספר זה עם שאר הכתובים. וזהו ונכתב בספר.

אסתר פרק י[עריכה]

(ג) לרוב אחיו – וְלֹא "לכל אחיו". מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין, לפי שנעשה קרוב למלכות והיה בטל מתלמודו.

לכל זרעו – מוסב על "עמו": "לכל זרע עמו”.