משנה תרומות ו ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת תרומות · פרק ו · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה, הוא משלם את הקרן, והם משלמין את החומש, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים, הם משלמין קרן וחומש, והוא משלם להם דמי סעודתן.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַמַּאֲכִיל אֶת פּוֹעֲלָיו וְאֶת אוֹרְחָיו תְּרוּמָה,

הוּא מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן, וְהֵם מְשַׁלְּמִין אֶת הַחֹמֶשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
הֵם מְשַׁלְּמִין קֶרֶן וָחֹמֶשׁ, וְהוּא מְשַׁלֵּם לָהֶם דְּמֵי סְעוּדָתָן:

נוסח הרמב"ם

המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה הוא משלם את הקרן והן משלמין את החומש דברי רבי מאיר וחכמים אומרים הן משלמין קרן וחומש והוא משלם להם דמי סעודתן.

פירוש הרמב"ם

העיקר אצלנו אין שליח לדבר עבירה והעושה עבירה בעצמו מלקין אותו והמתעה אותו או מכשילו או מצוה עליו או המסייעו לדבר עבירה בשום פנים ממיני הסיוע ואפי' בדבורו הקל הוא נענש מהשם יתברך כפי שעושה באותו הסיוע או ההכנה אבל אינו חייב משום מלקות מן הנזכרים בתורה אבל הוא עובר על הכתוב שאמר ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט) אם היה הוא סבה לעבור העבירה או עובר על הכתוב שאמר אל תשת ידך עם רשע (שמות כג) אם סייעו לאותו עובר ואין הל' כר"מ:

פירוש רבינו שמשון

בירושלמי (הלכה ב) הא ר"מ אומר משלמין ורבנן אמרי משלמין מה ביניהן א"ר יוחנן עקר סעודה [ביניהן רמ"א עקר סעודה] לבעה"ב ורבנן אמרי לפועלים ר"ל אמר טפילה ביניהון ורמ"א טפילה לבעה"ב ורבנן אמרי לפועלין ר' אבהו בשם ר"ל הא למה זה דומה למוכר חפץ לחברו ונמצא שאינו שלו חייב להעמיד מקחו אלו כר"ל אתמרת ניחא ואי כר' יוחנן אומר עיקר סעודה ביניהון [ואת אמרת הכי כר"מ אית אמרת ר' אבהו בשם רבי יוסי בן חנינא שבח סעודה ביניהון] כשפסק עמהן להאכילן כרשיני חולין והאכילן כרשיני תרומה ולא כבר אכלו כמ"ד טבלים נפש אדם חתה בהן פי' עיקר סעודה על מי לטרוח דר"מ סבר על בעל הבית לטרוח ורבנן סברי בעל הבית נותן דמים והפועלים יקנו להן כל צורכי הסעודה טפילה ביניהון חייב לטפל לשלם התרומה שצריך לשלם דבר הראוי להיות קודש מוכר חפץ דכאן מכר להן תרומה ונמצא שאינו שלו ובפ"ק דב"מ (דף טז.) לא משמע כן שיהא חייב להעמיד לו מקחו דקאמר התם גבי גזלן שמכר וחזר ולקח מבעלים הראשונים לאוקמה קמי לוקח בעי דקאמר נפלה לו בירושה ירושה ממילא הויא ולאו לאוקמה גבי לוקח בעי משמע דקאמר בין שהכיר שאינה שלו בין לא הכיר ושמא יש לחלק בין מטלטלי למקרקעי והלא כבר אכלו לרבי יוחנן אליבא דרבי מאיר דבעל הבית חייב להכין סעודה הרי כבר אכלו ולמה ישלם [כל הקרן לא הוי ליה לשלם] אלא דמים ומשני מחמת שנפש אדם חתה בטבלים וכן בתרומה אין נחשבת להן אכילה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הוא משלם את הקרן - דמי תרומה, כדין גוזל שהרי הוא נעשה גזלן עליה:

והן משלמין את החומש - עון אכילתן בשוגג, שאין משלם חומש אלא אוכל ושותה וסך עצמו, אבל המזיק את התרומה אינו משלם חומש דכתיב (ויקרא כב) ואיש כי יאכל קדש פרט למזיק:

הן משלמין קרן וחומש - חולין מתוקנים, ויעשו תרומה, והוא משלם להם דמי חולין שהיה צריך להאכילן ג. ואיכא בינייהו דלר"מ אין המאכיל משלם אלא דמי תרומה, ולרבנן משלם דמי חולין:

פירוש תוספות יום טוב

והוא משלם להם דמי סעודתן. פי' הר"ב דמי חולין שהיה צריך להאכילן ופריך בירושלמי והלא כבר אכלו ומשני טבלים נפשו של אדם חותה מהן והוא הדין לכל דבר האסור עיין [ברמב"ם] בהלכות תרומות פ"י. ומלת חותה לפי עניינו הוא כמו קץ במזונו. [*וז"ל הפירוש שהזכרתי לפי שנפשו של אדם קצה באכילת איסור אע"פ שאינו יודע בדבר שלבו נוקפו ואינה נחשבת לו אכילה עכ"ל]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ג) (על הברטנורא) ופריך בירושלמי והלא כבר אכלו. ומשני טבלים נפשו של אדם חותה מהן והוא הדין לכל איסור. והוא מלשון קץ שהנפש קצה באכילת איסור אף על פי שאינו יודע בדבר ואינה נחשבת לו אכילה. פירוש:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ואת אורחיו:    כתב הר"ש שיריל"ו ז"ל מדקתני והוא משלם להם משמע דאורחיו שחייב להם קתני והיינו שעשה להם אכסניא שנתחייב לתת להם סעודה ע"כ. ומה שפי' ר"ע ז"ל הוא פי' הר"ש והרא"ש ז"ל וכתבו עוד דמתוך הירוש' משמע הוא משלם את הקרן דקאמר ר"מ היינו חולין מתוקנין שמוטל על הפועלים לשלם כדפריך הא ר"מ אומר משלמין ורבנן אמרין משלמין מה ביניהון ומשני א"ר יוחנן עיקר סעודה ביניהון ר"מ אומר עיקר סעודה לבעל הבית ורבנין אמרין לפועלים פי' עיקר סעודה על מי לטרוח ר"מ סבר על בעה"ב לטרוח הלכך משלם כל הקרן ורבנין סברי על הפועלין לטרוח ולקנות ובעה"ב נותן להם הדמים והיינו פחות מן הקרן ור"ל אמר טפלה ביניהון ר"מ אומר טפלה לבעה"ב ורבנין אמרין טפלה לפועלים פי' לר"מ מיחייב בעה"ב ליטפל ולקנות חולין מתוקנין לשלם התרומה שצריך לשלם דבר הראוי להיות קדש ופריך לר' יוחנן אליבא דר"מ דקאמר עיקר סעודה לבעה"ב ומש"ה משלם כל הקרן ואמאי והרי כבר טרח והאכילן ולא הי' לו לשלם אלא דמים ומשני דההוא טורח לא חשיב טורח לפי שנפשו של אדם חתה וקצה באכילת איסור והוי כאילו לא נהנו הלכך צריך ליתן להם כל הקרן והם לא יפסידו כלום בתשלום הקרן ע"כ והוקשה לו לה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל לשון עיקר ולשון טפלה ולכך נראה לו ז"ל לפרש השמועה בלשון אחר דעיקר סעודה ביניהון מיירי באתרא דאיכא דיהבי לפועלים סעודה ואיכא דלא יהבי והוא פסק סתם ונתן להם סעודה של תרומה כגון אורז של תרומה בנדבת לבו וכן לאורחיו דלא נתחייב כלל בהדיא אלא סתם ותניא בפ' הפועלים השוכר ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר נותן לו כפחות שבשכירות דברי ר' יהושע וחכמים אומרים משמנין ביניהם. ופי' רש"י ז"ל וא"ל בעה"ב הרי עלי שכרך כאחד מפועלי העיר. משמנין ביניהם לא בפחות ולא ביותר אלא כמנהג המדינה בינוני ע"כ. ר"מ סבר אדעתא דפועלים אזלינן ואינהו סעודה חשובה בעו ואיבעי לי' לבעה"ב לאתנויי ע"מ שאין עליכם עלי סעודה הלכך כיון דלא אתני עיקר סעודה לבעה"ב אית לי' למיהב ובעה"ב מיחייב לשלם קרן דפורע חובו הוא דהוי ורבנן סברי עיקר סעודה משל פועלים הוא ולא מיחייב בעה"ב מידי הלכך הן משלמין קרן וחומש והוא משלם להם דמי סעודה קלה דהיינו לפתן קל כגון בצל וצנון וכיוצא בו ואזלי לטעמייהו דאמרי משמנין ביניהם וריש לקיש אמר טפלה ביניהון כלומר בעיקר סעודה כ"ע לא פליגי דבעה"ב הוא דחייב אלא הכא בהא קמפלגי בלפתן שנתן להם שהיו פירות של תרומה הלפתן קרוי טפלה כדתנן כל שהוא עיקר ועמו טפלה ואיכא דיהבי ואיכא דלא יהבי והוא נתן להם נמי טפלה דומיא דאורחיו בנדבת לבו ר"מ סבר בעה"ב מיחייב נמי בטפלה הלכך הוא משלם את הקרן דהיינו עיקר וטפלה ורבנין אמרי לא מיחייב בעה"ב בטפלה הלכך הם משלמין דמי הטפלה הקרן והחומש והוא משלם דמי עיקר הסעודה וכי קתני והוא משלם וכו' אקרן הוא דקאי זכ"ל ז"ל:

תפארת ישראל

יכין


בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים