משנה שבת כג דפוסים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
<< | משנה שבת כג דפוסים | >>

משנה א[עריכה]

שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו הלווני. וכן האשה מחברתה ככרות.

ואם אינו מאמינו, מניח טליתו אצלו, ועושה עמו חשבון לאחר שבת.

וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת, מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו, ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב.

משנה ב[עריכה]

מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב.

ומפיס עם בניו ועם בני ביתו על השולחן, ובלבד שלא יתכוון לעשות מנה גדולה כנגד קטנה, משום קוביא.

ומטילין חלשים על הקדשים ביום טוב, אבל לא על המנות.

משנה ג[עריכה]

לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים.

אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו.

כלל אמר אבא שאול, כל שאני זכאי באמירתו, רשאי אני להחשיך עליו.

משנה ד[עריכה]

מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה, ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין.

גוי שהביא חלילין בשבת, לא יספוד בהן ישראל, אלא אם כן באו ממקום קרוב.

עשו לו ארון וחפרו לו קבר, יקבר בו ישראל, ואם בשביל ישראל, לא יקבר בו עולמית.

משנה ה[עריכה]

עושין כל צרכי המת, סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיזו בו אבר.

שומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול בשביל שימתין.

קושרים את הלחי, לא שיעלה, אלא שלא יוסיף.

וכן קורה שנשברה, סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה, לא שתעלה, אלא שלא תוסיף.

אין מעמצין את המת בשבת, ולא בחול עם יציאת הנפש.

והמעמץ עם יציאת נפש, הרי זה שופך דמים.

<< | משנה שבת כג דפוסים | >>