משנה סדר נשים/פירוש המשנה לרמב"ם - הקדמת המעתיק
הקדמת המעתיק לסדר נשים[עריכה]
"כל זו ניסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני"(קהלת ז, כג)
אמר הכותב:
- ראיתי לכתוב פירוש פסוק זה בתחילת העתקה זו, כדי שיהיה בה קצת חידוש הפסוק הזה, שלמה המלך אמרו בספרו המפורסם, ספר קהלת.
- והוא הספר שרוב דבריו מצד החקירה והעיון, מצד חכמת המחקר שהיא חכמת הטבע, ותחילת הספר מוכיח באמרו "דור הולך ודור בא"(קהלת א, ד), "וזרח השמש ובא השמש"(קהלת א, ה), "הולך אל דרום וסובב אל צפון"(קהלת א, ו), כל אלה הם עניינים תמידיים מבוארים מצד זאת החכמה. ואמר עוד לחזק זאת הסברא "אזן וחקר, תקן משלים הרבה"(קהלת יב, ט), כלומר נתן ליבו לבאר הדברים מצד חכמת המחקר ומצד העיון.
- ואחר אשר דיבר בספר זה על ענייני העולם הכלליים והפרטיים, ההווים והנפסדים, אמר זה הפסוק "כל זו ניסיתי בחכמה"(קהלת ז, כג) ופירושו כתרגומו - כל זה שאמרתי ניסיתי בחכמה, וכן פירש החכם רבי אברהם בן עזרא - כל מה שאמרתי לך ניסיתי בחכמה ובקשתי שאחכם יותר ומצאתי שהדבר רחוק. ודע באמת שפסוק זה לא אמרו שלמה המלך מצד הענווה והשפלות, כדרך הדרשנים ופותחי פתיחות לחיבוריהם, המדברים על דרך הענווה והמוסר וממעיטין עצמן על דרך ההתנצלות. לא כן כוונת הפסוק הזה, שאין כאן מקום ועניין לדבר בדרך זו, אבל באמת אמרו על דרך אמיתי והוא מאמר מוחלט. ומפני שהיה שלמה חכם שבחכמים, כמו שהעיד עליו הפסוק "ויחכם מכל אדם"(מלכים א ה, יא), והתעסק בדברי החכמה אשר זכרנו, ודיבר על הדברים האפשריים והנמנעים, ובטבעי בעלי החיים והצמחים והמחצבים מטבור הארץ עד גלגל הלבנה, וכן העיד עליו הפסוק "וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר יוצא בקיר"(מלכים א ה, יג), ראה בעין שכלו ובלב חכמתו שידיעת הפרטים וטעמי הסיבות והעלולים נעלמים משכל האדם, מפני שיש לשכל גדר גדור "עד פה תבוא ולא תוסיף"(איוב לח, יא), ומעשה הבורא עמקו ונפלאו מאד כמו שנאמר "החקר אלוה תמצא"(איוב יא, ז).
- וכן זכר עניין זה הפילוסוף הידוע ליוונים*הערה 1: , ואמר ועניין שכלנו כשנעיין אל הדברים שהם אצל הטבע בתכלית הביאור, דומה לעניין העטלפים כשמעיינים לאור השמש, וכמו שהשמש בתכלית האור, אלא שעיני העטלפים לא יוכלו להביט אליה, כמו כן יראה השכל אשר בנו עם הדברים אשר בנפשם שכל. בו וראה שיעור המרחק הזה ואל מי המשיל שכלינו ואל מי דימה כוחנו, והוא הדבר בעצמו שאמרתי שהשכל יש לו גדר גדור ואין לו יכולת להשיג יותר, והדברים בעצמם עמוקים ונפלאים לא מחולשת החכמה, ופחיתותה ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים היא, הלא מחסרון השכל והדעת המצוייר בנו לא נוכל לידע טעמם וסיבתם, וזה הוא דבר מפורסם מלבד שהוא נראה לעיניים בדוק ומנוסה מצד הנסיון.
- הינך רואה שנמצא שני מיני עשבים, אחד מתוק מדבש והוא סם המוות ואחד מר בתכלית המרירות וצומח עימו והוא סם חיים, והצאן ברעותם מן העשב שהוא סם המוות מרגישין בהיזק וימהרו לאכול מן העשב שהוא סם חיים, "יגיד עליו רעו מקנה אף על עולה"(איוב לו, לג).
- ורבותינו חכמי התלמוד ז"ל העירו בשני בעלי חיים שהיו מתקוטטים זה עם זה והרג האחד לחבירו והלך והביא עשב ויחי ויקם על רגליו, כמו שמבואר במדרש. ושאר הסגולות במושגות באבנים ובמרגליות בצמחים ובאילנות ובבעלי חיים עד שזכרו שריר האדם ימית האפשעה וריר האפעה ימית האדם. ובכל אלה העניינים וכיוצא בהם לא מצאו חכמי הטבע טעם וסיבה, והוא דבר תמידי אשר אין לו הפסק עושה פעולתו בשעתו. אם כן יפה אמר שלמה המלך בחכמתו "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", כלומר חשבתי להתחכם ולמצוא דברי חפץ מצד חכמת העיון והחקירה ונתתי לבי לפרטים להנהיגם ולתת להם כח קצב ותכונה מצד זאת החכמה, ומצאתי שהיא רחוקה ממני.
- ועל מי ראוי להשען ולסמוך כשהחכמה נעלמת אלא על אדם שהיה כשלמה המלך חכם אמיתי, מוסף על חכמתו שרוח הקודש שורה עליו, והוא השתול בפלגי דת האמת מחזיק בתורת משה. והוא העיד בספרו זה וחתם ואמר "סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם"(קהלת יב, יג). ופירושו, "סוף דבר" כל מה שיוכל האדם לומר בהשגת המין האנושי ובכל ענייניו, "כבר נשמע" כלומר כבר נאמר, והעיקר שהכל תלוי בו לא מצאתי לאדם כיראת ה' ושמירת מצוותיו, "כי זה כל האדם" כלומר זה הוא הטוב הכולל כל האדם והוא קיום גופו ומעלת נפשו העליונה. וכן זכרו הפילוסופים זה העניין בעצמו, ואמרו דע בני כי ראש האמונה יראת אלוהים ושמור מצוותיו. וכבר זכר הראש שבהם ואמר הרגו מי שאין לו דת.
- ומאשר היו בעיני שלמה המלך ושאר הדרכים רחוקים ממנו, כל שכן משאר בני אדם שלא הגיעו לידיעתו ולא השיגו למעלתו, לפיכך זכר בהם המרחק והעומק, שכל דבר שאין האדם יכול להשיגו ולעמוד על בוריו רחוק ועמוק ממנו. אבל בדרך היראה וקיום המצוות לא הזכיר עומק ולא מרחק כי קרוב הדבר מאד. וכאשר היה חפץ ה' לצדקנו ולהדריכנו ולהנחיל אוהביו יש, כאשר באר בכל יעודי התורה והנביאים, נתן לנו זאת התורה האמיתית הכוללת שני הדרכים האלה שהם היראה וקיום המצוות אשר בהם יהיה שלמות האדם. וחייבה חכמתו להזהירנו בכמה הזהרות ולצוותינו שנתעסק בלמידת התורה ולקיים מצוותיה, שאם נתעסק בשאר החכמות לא נוכל להשיג מהם המכוון, וכשלא נשיגם לא נהיה בתכלית השלימות, ובקיום המצוות ובהתעסק בהם נהיה בתכלית השלימות ובקיום המצוות ובהתעסק בהם נהיה שלימים. על כן נקראת התורה תמימה מפני שמביאה את האדם לידי שלימות.ומפני שהיא בעצמה גם כן שלימה מן הכל לא תחסר כל בה, שהתמים הוא השלם שאין בו מום ולא חסרון, ומרוב שלמותה כוללת המעשים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
- וכל זה מבואר בתכלית הביאור בתורה, אמר "כי המצוה אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ולא רחוקה היא"(דברים ל, יא), "לא בשמים היא"(דברים ל, יב) וגו', "כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו"(דברים ל, יד). וביאור פסוקים אלו כך הם לפי קוצר דעתי. אמר זאת התורה ומצווה אינה נפלאת, כלומר אינה כמו מעשה הניסים והנפלאות שהם עניין נסתר ונעלם משכל האדם איך יכול להיעשות דבר כזה, ואין אדם יכול להשיג תוכן המעשה מפני שהוא נראה היפך הנהוג והמורגל, אבל הם מעשים נאותים ומוסכמים קרובים לעשותם ולקיימם. ואחר כך אמר "ולא רחוקה" כלומר שאין האדם צריך הצעות והקדמות בעשיית המצוות ובלמידת התורה כמו שצריך לזאת החכמה שזכרנו שאין האדם יכול לעמוד עליה אלא אחר כמה הצעות ואחר כמה הקדמות בדמיונות ומשלים והיא גם היא אינה תכלית המכוון והשלמות האמיתי שהיא גם כן הצעה והקדמה לחכמה האלוהית וידיעת הבורא שהוא תכלית השלימות וסוף כל האדם והמלוא העליון וזאת הידיעה רוצה לומר התורה כוללת אהבת השם ויראתו וידיעתו והשגתו כמו שאנו עתידין לבאר וחזק העניין. ואמר "לא בשמים היא", כלומר אינך צריך לקיום המצוות לילך לקצות השמים על דרך משל ולא לבקש אל קצות גלילות הארץ וארץ מרחקים, שהכל נכלל ותלוי בך והוא "כי קרוב הדבר בפיך ובלבבך לעשותו".
- ואל יעלה על דעתך שאני אומר בזה שידיעת התורה וטעמי מצוותיה וסתרי תעלומיה הם דברים קלים וקרובים לבוא עד תכליתם, והם דברים יותר קלים ליודעם וקרובים להשיגם מהחכמה אשר זכרנו. חלילה חלילה, שהרי ידיעת התורה וטעמי המצוות ושאר סתרי התורה והסודות הנעלמים הנכללים במעשה הקרבנות ובשמיטה וביובלות ובשאר המצוות, והעונשים והאזהרות, דברים רומזים עניין האלוהות וקיום הנפש והשארותה. ואין לך מצווה ומצווה שלא יהיה לה סוד נעלם, יש מהם רומזות הייחוד וקיום הנפש ועולם הבא ותחיית המתים, כמו שנודע לחכמי התורה הנקראים בעלי התורה האמיתיים. ואלו העניינים נקראים דברים שהם אחרי הטבע ולמעלה ממנו, ואיך יהיה ידיעתם קלה וקרובה להשיג יותר ממה שהוא למטה הימנו. שהמצווה בנבואה נתנו על פי נביא נצטווינו עליהם, והנבואה היא למעלה מן הטבע כמו שהוא ידוע ומפורסם. אבל דעתי וכוונתי באומרי שהם קרובים להשיגם ולקיימם, על תכונת המצוות ועשייתם וקיומם אני אומר, כגון הנחת תפילין ולבישת ציצית וקרית שמע ועשיית סוכה ולולב ואכילת מצה ושמיעת קול שופר וכל כיוצא בהן, ועל מניעת המאכלות האסורות והעריות ושאר האזהרות שבתורה, אלו הם דברים קרובים לעשותם ולקיימם.
- והם מבוא גדול לידע סודותם ותעלומותם. שאם יקיימם ויתעסק בהם תמיד, יחקור עליהם וידרוש וישאל מה טיבם ומה עיסקיהם ואז יתקרב אל הידיעה האמיתית. ואם לא יזכה אל הידיעה, מכל מקום יזכה אל המעשה ושכר עשייתם בידו ונוחל עולם הבא על כל פנים, שכל צדיק וצדיק עושים לו מדור לפי כבודו ולפי מעלתו כמו שביארו רבותינו במסכת שבת. וכן זכרו זה החכמים שדיברו בעניין השארות הנפש ומעלתה, שכל אחד ואחד זוכה לאותה מעלה הראויה לה לפי כח מעשיה וידיעתא, לפום צערא אגרא. ואם לא יתעסק במשפטי המצוות ובלמידתם ולא יקיימם, לא יטרח ולא ישתדל אחר ידיעת טעמיהם וסיבתם, שכל דבר שאינו חשוב בעיני האדם אינו מקפיד לבוא עד המחקר שלו. וראה איך דקדק הפסוק בלשונו ואמר במילה אחת מה שאמרנו בכמה מקומות, והוא אומרו "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", כלומר העשייה היא הדבר הקרוב. והזהיר על העשייה ועל הלמידה מפני שהם סיבה של הידיעה האמיתית רוצה לומר סודות ויסודות הדת והאמונה שהם דעת עליון.
- לפיכך נחלקו המצוות לשלושה חלקים:
- החלק הראשון והוא המעולה והנכבד נקרא לומד ועושה, כלומר ועוסק בתורה ומקיים מצוותיה ונמנע מאזהרותיה, שזה אין לו להכנס אלא שער אחד אל ההיכל לפנים, והוא שיעמוד על טעמי המצוות ומדריגת התורה.
- והחלק השני נקרא למד ואינו עושה, רוצה לומר מפני שהוא עוסק בתורה וטורח בלמידתה ואינו מקיים קצת המצוות המוטלות עליו. וזה החלק הוא למטה מן הראשון מפני שמחסר וגורע ממנו העשייה. אמנם יש לו מעלה מפני הלמידה, שהתלמוד יכריחנו לרוב הימים לבוא אל המעשה, וכבר נתבאר במסכת קידושין שהתלמוד גדול מן המעשה, ולשון התורה קודם לעשייה לעולם.
- והחלק השלישי והוא למטה משניהם נקרא עושה ואינו למד, והוא מעלה מפני שכר העשייה שיש בידו, שהמצוות מביאות את האדם לידי שלימות ולידי תיקון המידות, שבהם נקרא האדם אדם על דרך אמיתי לא על דרך שיתוף.
- וכל מי שאינו בכלל אחד מאלו השלושה חלקים, והוא הנקרא בתלמוד מי שאינו לא המקרא ולא המשנה ולא בדרך ארץ, והוא המשולל והערום מכל טוב זה אינו מן הישוב, ואינו נקרא אדם על דרך הודאי ועל דרך האמת אלא על דרך השיתוף, כמו שקורין אדם לאותו המצוייר בכתלים וקורין לשלם אשר נשמת רוח חיים באפו, ואין אנו מדברים על מין זה ממיני האדם דלאו בשופטני עסקינן.
- ומפני שבעשייה לבדה אדם זוכה לחיים מחיי העולם הבא, חייבה חכמת הבורא וידיעתו לחלק המצוות ולתלותם בשלושה מינים שבאדם:
- המין הראשון הם המצוות התלויות באיברים הפנימיים שהם כלי השכל והנשמה.
- וזה המין כולל היראה והאמונה ואהבת הבורא וכל המצוות הנגררות אחריהן, לפי שיראת ה' ואהבתו ולהאמין אמונה שלימה ואמיתית ויחודו הוא דבר תלוי בלב האדם ובשכלו, לא שיאמר האדם בפיו ובלשונו אני אוהב אני ירא אני מאמין, שאין היראה והאמונה תלויה אלא בלב ושיציירנה בשכלו ודעתו ויקבענה בנפשו ואז תשלם לו האמונה והייחוד. וכבר זכר זה העניין הרב המחבר בספרו המפורסם מורה הנבוכים, וזולתו מן החכמים זכרו זה העניין בעצמו. ורבותינו אמרו כל דבר המסור ללב נאמר בו "ויראת מאלוהיך". והעבודה תלויה ביראה שאין אדם עובד לבורא אלא אם כן ירא ממנו. ואף העובד מאהבה שהיא המעלה היתרה צריך על כל פנים שיעבוד גם כן מיראה, כמו שאמר בירושלמי "עבוד מאהבה עבוד מיראה, עבוד מאהבה שאם באת לשכוח אין אוהב שוכח, עבוד מיראה שאם באת לבעוט אין ירא בועט". נמצא שעבודת הבורא נגררת אחר היראה, והוא מה שאמר "את האלוהים ירא ואת מצותיו שמור", שקל היראה כנגד כל המצוות. ומפני כן היא תלויה באיברים הפנימיים שהם הרוחניים והנכבדים, מפני שהיא נכבדת ועולה על הכל. וכבר זכרו רבותינו במסכת שבת ובהרבה מקומות מן התלמוד ומן המדרשות בעניין היראה, שהיא ראשית הכל ולמעלה מן הכל, מה שלא יספיק כל זה המאמר. והפסוקים גם כן מעידים על זה.
- והמין השני הם המצוות התלויות באיברי הגוף החיצוניים.
- והמין השלישי הם המצוות התלויות בקניין האדם, רוצה לומר בנכסיו.
- ואין הכוונה להאריך בכל מין ומין על דרך הפרט, מפני שיאריך הסיפור הרבה מאד.
- וכשתעיין ותשכיל בכל המצוות והאזהרות, לא תמצא ציווי ואזהרה בכל התורה יוצאת מכלל אלה הגדרים. וכל זה כדי לצדקנו ושלא יהיה בנו דבר לא הנפש ולא הגוף והממון שלא יהיה בו צד לעשות מצווה ממצוות הבורא. ואחרי אשר נתברר מדברי הנביאים ששלמות האדם הוא היראה וקיום המצוות, ונתברר גם כן שתורתינו האמיתית כוללת שתי המידות האלה, ראו חכמי תורתינו והם חכמי התלמוד משיגים האמת על בריו לברר מעשה המצוות ודקדוקיהם כמו שניתנו לו למשה בסיני כפי אשר קיבלו איש מפי איש עד משה רבינו כמו שמבואר סדר הקבלה במסכת אבות, וכתבו מה משפטי הדת כמו שהם מסורים בידינו וככל אשר אנחנו עושים היום ממשפטי המצוות ממה שיש כח בידינו לעשות.
- משנה שלימה שנינו במסכת פיאה "אמר נחום הלבלר, כך מקובל אני מרבי מיאשה, שקיבל מאבא, שקיבלו מהזוגות שקבלו מהנביאים הלכה למשה וכו' ואמר " מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו עמד חגי הנביא ואמר שלושה דברים". וזה הרבה במשנה ובתלמוד.
- ונקבצו כל אלו השמועות עם פירושי המצוות, ועם מה שדרשו הם ז"ל מן הגזרות והתקנות כדי לעשות גדר וסייג לתורה שבכתב, וכפי צורך השעה והסיבות המתחדשות באותו הזמן. וזה החיבור נקרא תורה שבעל פה נחלק לששה חלקים הוא שתא סדרי משנה, חיברו רבינו הקדוש הנקרא רבי. ושמו המיוחד לו רבי יהודה הנשיא אשר מזרע דוד המלך, לא מבני שלמה אלא מבני שפטיה בן אביטל שהיה בן חמישי לדוד, כמו שנאמר "והרביעי אדוניה בן חגית והחמישי שפטיה בן אביטל"(שמואל ב ג, ד). וכן נתבאר בכתובות "רבי קא אתי משפטיה בן אביטל, רבי חייא אתי משמעא אחי דוד".
- ומשפחת רבינו הקדוש ויחוסו היתה נקראת משפחת רבן גמליאל. ותחילת הנשיאים למשפחה זו הוא הלל הזקן, נקרא הלל הבבלי כמו שנתבאר עניינו בפסחים, ועליו אמרו בסנהדרין אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. ובנו של הלל נקרא רבן שמעון בן גמליאל ונשיא היה, ולפי מה שמצינו לגאון רבינו שמואל בן חפני ז"ל זהו רבן שמעון בן גמליאל שנהרג בשעת השמד עם רבי ישמעאל בן אלישע, ויש אומרים שלא היה זה אלא האחר. ובנו של רבן שמעון בן גמליאל זה, נקרא רבן גמליאל הזקן ועליו נאמר במסכת עבודה זרה "מעשה ומת רבן גמליאל ושרף עליו אונקלוס הגר בשבעים מנה צורי". בימיו היה רבי יהושע ועמו היה אותן המחלוקות הנזכרים בברכות ובראש השנה ובבכורות, והעמידו נשיא לרבי אלעזר בן עזריה, והוא היה דורש שבת אחת ורבן גמליאל שתי שבתות כמו שמבואר גם כן בברכות. ובנו של רבן גמליאל הזקן נקרא רבן שמעון בן גמליאל השני, נקרא בשם זקנו בנו של הלל הבבלי כמו שביארנו. בימיו היה רבי נתן ורבי מאיר וחשבו להעבירו מגדולתו ומנשיאותו כשתיקן בריתא אחת כמו שנתבאר בסוף הודיות. ואלו הארבעה היו נשיאים, ונהגו נשיאותם כמו שמבואר במסכת שבת פרק ראשון "הלל ושמעון, גמליאל ושמעון נהגו נשיאותם בפני הבית מאה שנה". ובנו של רבן גמליאל השני נקרא רבי יהודה הנשיא, והוא רבינו הקדוש, הוא בן חמישי להלל הבבלי, הוא חיבר המשנה.
- וממה שאתה צריך לדעת שיש הפרש גדול וחילוק בין לשון חיבור ולשון פירוש. לפי שלשון חיבור נופל על הדברים הכלליים הלקוחים מתוך הביאור ומכלל המשא והמתן בקושיה והתירוץ וקיבוץ עיקרי הדברים ושורשיהם, מבלי נתינת טעם וסיבה לעניין ומבלתי ביאור טעם החולק, ומפני כך נקרא חיבור כלומר כולל הדיעות ומחברן לכלל אחד. ולשון פירוש נופל על ביאור העניין, מי הביא לבעל אותו המאמר שיבאר כך ומי הכריח לבר מחלוקתו לחלוק על אותה סברא, ושיתן טעם ממין אותה חכמה על כל דבר ודבר מן האומרים מאי טעמא דתרוויהו, ושיגלה עיקר הדבר שבנו עליו אותו הדעת, וזהו לשון פירוש. אבל אנו קוראים לשניהם חיבור על דרך השיתוף, אבל אחר הלשון האמיתי וכוונת העניין הוא כמו שאמרתי.
- וכל חיבור שבעולם המחובר על הדרך הראשון, רוצה לומר על דרך הכלל, מאיזה חכמה שתהיה, הוא חמור ועמוק כפי עומק אותה חכמה, מפני שלא יתבאר למעיין כוונת האומר וטעם דבריו אלא אם כן נודעו פרטי אותה החכמה עם דקדוקיה ממקום אחר ומחיבורים אחרים, ואז יוודעו הכללים ויובן דברי האומר והמחבר מאיזה טעם ומאיזה סיבה שדיבר. ועל הדרך הזה היה חיבור המשנה, שאין בכל חיבור המשנה ביאור טעמי האומרים כך ולא טעם דבר מחלוקתם, אלא הנחות מוחלטות ועיקרים לקוחים מתוך הביאור ומשא והמתן.
- הינך רואה שמחבר התחיל במצוות קרית שמע ואמר " מאימתי קורין את שמע בערבין", ולא נתבאר במשנה באיזה מקום חייבה התורה הקריאה, ואיזה פסוק או פרשיות מורה על מצוות עשה זו. וכמו כן לא ביאר מפני מה התחייב בחובת קרית שמע של ערבית, אלא דיבר דרך כלל. וכמו כן כשהתחיל בסדר מועד אמר "יציאות השבת שתים שהו ארבע" וכלל ההכנסה בכלל ההוצאה, ולא נתן טעם לדבריו במשנה. ועל דרך זו תמצא כל המצוות בחיבור המשנה.
- ועל הדרך השני שהוא לשון פירוש היה חיבור התלמוד. כי כאשר עמקו דרכי המשנה בתכלית העומק, להוציא ממנה דין מדיני התורה ולידע פרטיה ותנאיה ודקדוק לשונה, עמדו האחרונים וכתבו ופירשו לשון המשנה. ודקדקו אחריו ופירשו רבינא ורב אשי שהיו אחרונים פירוש ארבעה סדרים, מלבד חמישה מסכתות, ונקרא זה הפירוש תלמוד בבלי. וכללו בו כל אשר שמעו וקיבלו מן הראשונים, עם שאר החיבורים שקדמו להם והם ספרא וספרי, מכילתא ותוספתא, והם כולם לבאר דרך המשנה. ומפני כן נקרא התלמוד פירוש למשנה על דרך האמת. הלא תראה ששיטת התלמוד אינה אלא להעמיד לשון המשנה על בוריו, ולתקנו ולתרץ אותו בחיסורי מחסרא והכי קתני, ומאי טעמא דקתני הכי ולא קתני הכי, ולשאול טעם ולומר ומאי טעמא דפלוני. זהו דרך התלמוד מפני שהוא מבאר "ומגלה עמוקות מני חושך"(איוב יב, כב).
- ומדרכי שניהם אתה למד שכולם דברים בנויים לבאר עיקרי התורה מצוותיה באשר "הוא סוף האדם", ואין בין שני החיבורים שום הפרש לעיקר הכוונה אלא מחוברים יחד כגוף ונשמה, אחר שנחתם התלמוד ועד היום הזה שנת ה' אלפים ונח' לבריאת העולם, היא שנת אלף ומאתיים ולשלושים לחרבן בית שני, היא שנת אלף ושש מאות ועשר שנים למניין שטרות, כמו שנתבאר חשבון זה בכוון בגמרת עבודה זרה פרק קמא. כל הגאונים וראשי הישיבות וחכמי הדורות שעמדו תוך הזמן הנזכר, כולם התכוונו בחיבוריהם ובפירושיהם לבאר התלמוד כדי להקל עול המשא ומתן מעל התלמידים, ולעשות דרך ומסלול לעלות אל בית האוצר, אוצר כלי חמדה, תל שהכל פונין בו.
- המשנה והתלמוד נקראים דרך כלל תורה שבעל פה מפני שהם ביאור לפירוש המצוות שניתנו לו למשה מסיני פה אל פה. ולא נמצא להם ז"ל חיבור בשום פנים כי אם מעט מזער בשום חכמה שבעולם אלא מן התלמוד, ואם תמצא אחד או שנים לאחד מהם תמצא אלף ורבבה מדברי התלמוד. והטעם בזה שתפסו להם דרך המחבר הראשון שקדם זכרו והוא רבינו הקדוש ודרך רבינא ורב אשי, שחיבוריהם לא היו אלא לעמוד על תוכן עשיית המצוות ועל עיקריה ולהוציא לאור הדינים והחוקים והמשפטים. ואם דיברו בשאר החכמות, דיברו בהם מעט ובמקומות מפוזרים במשנה ובתלמוד ברמזים, ותיבלו עיסתן כמתבל עיסתו בתבלין וראשי בשמים, שהעיסה עיקר.
- וכן נהגו ראשי הדורות אחר כן, והגאונים וראשי הישיבות והחכמים שנמצא להם קצת חיבורים בקצת החכמות אבל הרוב ורובא דרובא הם חיבורים לבאר התלמוד, עד שחילקו חיבוריהם לכמה חלקים ולכמה שערים הכל כפי רצון המחבר. יש שביאר המצוות ופירושיהן בלשון שאלה ותשובה כגון הגאון רב אחר משבחא ז"ל. ויש מהם שחיבר על מצווה אחת ספר אחד כגון רבינו האיי גאון ז"ל שכלל כל דיני השבועות בספר אחד, ודיני המצרכות בספר אחד, ודיני מקח והממכר בכרך אחד. וכן ספר המתנה שחיבר רבינו שמואל בן חפני הגאון ז"ל וכמה חיבורים אחרים אספרם מחול ירבון, שנקרא כל אחד מהם ספר המצוות שחיברו הגאונים והחכמים. כל אחד ואחד נקרא על שם מחברו וכולם לבאר דרך המשנה והתלמוד הכוללים פירוש תרי"ג מצוות שניתנו לו למשה בסיני כמו שאמרנו.
- והגיע תור התייר הגדול הרב רבי משה זלה"ה בן הרב הדיין רבי מיימון ז"ל הספרדי אשר ממדינת קורטובה, הלך בדרך הראשונים וחיבר בתלמוד הבבלי הרבה חיבורים. הוא פירש שלושה סדרי גמרא כדין כל מפרש וביאר המשא והמתן והסוגיות, ואלו הפירושים לא נתפשטו באלו הארצות רוצה לומר בארץ אדום, אמנם ראינו מהם משנים ושלושה מסכתות, ובלשון ערב חיברם. הוא פירש גם כן כל המשניות רוצה לומר שיתא סדרי משנה, וכוונות הפירוש ותועלתו כבר זכר אותו המחבר בפתיחת דבריו מלבד מה שהוא נראה לעין. הוא חיבר החיבור הגדול שהם י"ד ספרים שקראו משנה תורה וזה חמור מכולם מפני שהוא נעשה על דרך חיבור, ובעניין חיבור המשנה כמו שמבואר, ועשה ספר המצוות בלבד שמצינו שכתב בספר קדשים במסכת תמיד שחיבר הלכות מהתלמוד הירושלמי כולו, ולא שמענו ולא ראינו לשום מחבר ומפרש שחיבר ופירש כל כך בשני התלמודים, וזה מורה כח ידיעתו ורוב חכמתו וסדר לימודו עד "די רוח אלהין קדישין ביה"(דניאל ד, ו).
- וזה הפירוש רוצה לומר פירוש המשנה, חיברו הרב בלשון ערבי מפני הרחבת הלשון וביאורו כי רחב הוא מאד, ומפני שאנשי דורו גם כן הורגלו לדבר בו ונתפשט לשון הערבי בכל אותן הארצות. אינך רואה שהרב רבינו יצחק אלפסי הגאון ז"ל שפירש הלכות ידועות במסכת כתובות ובשבועות בלשון ערבי, אחר שביארם בלשון הקודש, כדי שיהיו יותר מבוארות ופשוטות למעיין בהם מפני הרחבת הלשון.
- וכאשר נשמע באוזני הדורות חכמים מעלת אלו הספרים והפירושים, ממה שהגיע בהעתקה קצת מסדר זרעים שהעתיק החכם רבי יהודה חריזי ז"ל, עם הפתיחה הנכבדת שחיבר רבי משה בפתיחת המשנה, ועם מה שהגיע אליהם ממה שהעתיק אבי המעתיקים החכם הגדול רבי שמואל ז"ל אבן תבון שהעתיק פרק עשירי ממסכת סנהדרין פרק חלק ופירוש מסכת אבות בהעתקה מופלגת ובלשון קודש קב ונקי, בהגיע אליהם מה שהגיע מן ההעתקות, השיגו המשיגים וראו הרואים מראות אלוהים ועיקרים גדולים באמונה וכמה פיסקי הלכות וביאור ספקות מכמה משניות, ואז בערה בם אש התורה לבה ולבתו הרוח, רוח דעת ויראת ה', נכספה וגם כלתה נפשם לשקוד על שאר הפירושים זה כמה ימים וזה כמה שנים.
- ואף כשעמד חכם קדוש וטהור ופירש שני סדרי משנה שלא נמצא להם תלמוד בבלי, והם זרעים וטהרות, ופירש קצת מסכתות משאר הסדרים שלא נמצא להם גם כן תלמוד בבלי, והם שקלים ועדיות מידות וקינים, הוא הרב החכם הגדול רבי שמשון זלה"ה, כשמשון בכוחו וגבורתו נמצא כוחו בתלמוד, ונתפרסמו פירושי המשניות באלו הארצות הם המעידים על רוב ידיעתו בשני התלמודים ספרא וספרי ותוספתא, עם כל זה לא מצינו לרב ולא לזולתו פירוש כל הששה סדרים. וגם כן לא פסק רבי שמשון פסק הלכה בסוף כל משנה ומשנה כמו שפסק רבי משה, כמו שנתבאר למעיין בפירוש המשנה שלו.
- ועוד מבאר הרב דרך פסק לא דרך משא ומתן רוב הדינים הבאים בלימוד הנמשכים אחר כל משנה ומשנה, כדי להקל מעל המעיין עומק המשא והמתן וימצא פסקי ההלכות בנקלה. כי לדבר זה מתאוים רוב העולם לידע פסקי הדרכים וכלל המצוות ותנאיהם, וגם התלמידים הניגשים אל עיון התלמוד, שלא הגיעו לבאר הדין ולהוציא פסקי ההלכות מתוך הקושיה והתירוץ וסוגית הגמרא, בוחרים בדרך זו.
- וראשי השואלים וגדולי מבקשי אלו הפירושין הם אריות שבתורה, מרביצי הדת גודרי פרצות מביני כל מדע, עיר ואם בישראל קהל קדושים שבעיר רומי יצ"ו ויגן בעדם ויתמיד בשלומם וטובתם, עד אשר שלחו שלוחם לכל קהילות הקודש אשר בספרד וליתר אחינו שבגולה להעמיד אותם על פירושי המשניות לרבינו משה ז"ל ולשלחם אליהם, כסבורים היו שכבר העתיקו הספרים זה כמה ימים כמו שמוכיח לשון כתבם. ויהי בהגיע השליח לבית הוועד, מקום נהרים יאורים נהרי נחלי התורה יאורי הדעת והחכמה, "שם יתנו צדקות ה'"(שופטים ה, יא) "שם ישבו כסאות למשפט"(תהלים קכב, ה), העיר המהוללה עיר ברצלונה, ועמד לפני הסנטר הגדול תנא תוספתא ותנא ירושלמא הרב שיחיה רבי שלמה נר"י בן אדרת, וביקש השליח מן הרב לתת לו עיצה ההוגנת לו ולהשיב דבר לשולחיו, שלא נמצאו הספרים מועתקים ואיך ישוב בידיים ריקניות מפירושי המשניות. וה' נתן חכמה לשלמה עיצה וגבורה, ומרוב חכמתו וישרו ומעלתו ותפארת מידותיו, יראתו מוטלת על הבריות והקהילות אליו נשמעות, זכה וזיכה את הרב"י "צדקות ה' עשה ומשפטיו עם ישראל"(דברים לג, כא), הוא חתם שמו בכתב השליחות "וישלחהו מעמק חברון"(בראשית לז, יד), וביקש השליח בכל "עיר ועיר מדינה ומדינה, מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע"(אסתר ח, יז) להשלים חפצו ורצונו בעניין הספרים.
- ויבוא אל המקום הזה עיר וושקה, ומצא בה חכמים יודעי שתי הלשונות על בוריין, ויחזק בכנף מעילם שיתחילו במלאכת שמים כי מקצת הפירושים כאן היו. והגיד להם השליח מה טיבו שבתו וקומו, ועמדו על כתבו והכירו חתימת הרב וחתימת רבנים אחרים חכמים וידועים לשבטיהם, וראו שהמלאכה מלאכת שמים היא מלאכה מועלת היא מאד, אלולא נכתבה ראויה היתה להכתב, אלולא שאלוה ראויה היתה להשאל. ולכבוד שמים ולכבוד הקהל הקדוש מרומי יצ"ו וכבוד רב"י הרב שיחיה, הבטיחו לשליח רבי שמחה להעתיק לו שני סדרים מועד ונשים ולהשלים לו סדר זרעים. דבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים.
- וקיימו לו הבטחתו שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ועצת ה' היא תקום. והעתיק החכם המפורסם הרופא רבי יוסף בן יצחק נע בן אלפואל סדר מועד הוא הנקרא עתך היודע בינה לעיתים הוא לדעת מה יעשה ישראל, והשלים להעתיק סדר זרעים הוא הנקרא אמונת, והתחיל מתרומות כי תרומה הוא ובחור מעם. ואני חבלים נפלו לי בנעימים, בחלק אחד הוא סדר נשים הנקרא חוסן להיות לי לאחוזת עולם ואחסנא מידי חודש בחודש ומידי שנה בשנה, אני הקטן בישראל הדל בשבטי והצעיר במשפחת בית אבי וביחוסי יעקב ב"ר משה רי"ת בן עבאסי הנקרא בדר"ש, העתקתי אותו מלשון הגרי ללשון עברי בעזרת השם, ובעזרת אחינו וחבירנו החכם החסיד רבי חיים בכה"ר שלמה הרופא ז"ל בן בקא יהי שכרו עימו. וכל המסייעין במלאכת שמים זכות אבותם מסייעתם וצדקתם עומדת לעד.
- ואני הנני מחלה פני כל מעיין בהעתק זו, שבכל מקום שיתברר לו שיש טעות בוודאי שיתקנהו ומאת השם יהיה שכרו, שאין אדם נמלט מן הטעות והשגיאה כל שכן כשאדם מעתיק מלשון ללשון שיש לו לידע שתי הלשונות ודקדוקיהם. ועיקר העניין ומשלוש אלה לא ידעתי כדי לחבר ולבוא עד השער הזה. ואני נשענתי על חסדי הבורא ועל מה שלימדוני רבותי ולמדתי מחבירי ומתלמידי, שתלמוד ומסורת הוא בידינו בא ליטהר מסייעין אותו. ואני הנני מתחיל להעתיק כאשר יעדנו ומאת העוזר אשאל העזר והוא יהיה בעזרי.
הערות[עריכה]
- הערה 1: אפלטון