לדלג לתוכן

משנה מקוואות ה ו

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת מקוואות · פרק ה · משנה ו | >>

גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים, טהורים.

כל מקום שיש בו ארבעים סאהיג, טובלין ומטבילין.

מטבילין בחריצין ובנעיצים ובפרסת החמור המעורבת בבקעה.

בית שמאי אומרים, מטבילין בחרדלית.

בית הלל אומרים, אין מטבילין.

ומודים שהוא גודר כלים וטובל בהם.

וכלים שגדר בהם, לא הוטבלו.

גַּל שֶׁנִּתְלַשׁ וּבוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, וְנָפַל עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, טְהוֹרִים. כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, טוֹבְלִין וּמַטְבִּילִין. מַטְבִּילִין בַּחֲרִיצִין וּבִנְעָצִים וּבְפַרְסַת הַחֲמוֹר הַמְעֹרֶבֶת בַּבִּקְעָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַטְבִּילִין בְּחַרְדָּלִית. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין מַטְבִּילִין. וּמוֹדִים שֶׁהוּא גוֹדֵר כֵּלִים וְטוֹבֵל בָּהֶם. וְכֵלִים שֶׁגָּדַר בָּהֶם, לֹא הֻטְבְּלוּ.

גל שנתלש, ובו ארבעים סאה,

ונפל על האדם, ועל הכלים - טהורין.
כל מקום שיש בו ארבעים סאה - טובלין, ומטבילין.
מטבילין - בחריצין, ובנעיצין,
ובפרסת חמור המעורבת בבקעה.
בית שמאי אומרין: מטבילין בחרדלית.
ובית הלל אומרין: אין מטבילין.
ומודים שהוא גודר כלים - וטובל בהן,
וכלים שגדר בהן - לא הוטבלו.

גל - הוא משאוני הים.

ויראה לך מזאת ההלכה שהטבילה לא תצטרך כוונה, וזה אמנם הוא לחולין. אמנם למעשר ומה שהוא יותר גבוה במדרגה ממנו, הנה בלי ספק יחוייב לו שיכוון בטבילה, או ישאר טמא ויטהר כמו שביארנו בחגיגה (דף יט.).

חריצין - חפירות.

ונעיצין - כמו כן, אלא שהאדם אם עקר עץ או יתד וכיוצא בהם מן הקרקע, ונשאר זה המקום חלול, נקרא "נעוץ". ותרגום "וחניתו מעוכה בארץ"(שמואל א כו, ז), "נעוצה בארעא".

ופרסת חמור המעורבת בבקעה - הוא שנחפר בארץ בטלפי החמור חפירות ונתערבו קצתם בקצתם.

וכוונתו בזה הדיבור כבר נתבאר בתוספתא, וזה כאשר תהיה זאת החפירה קטנה מלאה מים ותהיה מחוברת במקווה, ויהיו מי המקווה ומי זאת החפירה מעורבים, ואפילו היו עליונות המים אשר נשתתף ביניהם כקליפת השום, כי הוא מותר לו שיטבול כלים בזאת החפירה לפי שהוא מכלל המקווה. ולשון התוספתא (פ"ה) "גממיות על פי המקווה, וכל מקום פרסת רגלי הבהמה, אם היו מעורבין כשפופרת הנוד, מטבילין בהם".

וחרדלית - הומר בו החי"ת במקום ה"א, והוא שם מורכב ביאורו "הר-דלית", רוצה לומר "הר תלוש".

וכוונתו בזה המאמר שמי המטר נוזלים ממקום גבוה כמו ראש ההר או גבעה הנישאה. אומרים בית שמאי, שמטבילין באלה המימות בעת רדתן, אם היה שיעורן אם נקוו ונחו ארבעים סאה, אף על פי שהם אינם נגרים ממעיין אלא מן המטר. ובית הלל אומרים, עד שיתקבצו וישוב מקווה, שהמקווה לא תטהר אלא באשבורן, ואז מטבילין בו. ובתוספתא (פ"ד) "איזה חרדלית, מי גשמים הבאים מן המדרון, רואים אם יש מתחילתן ועד סופן ארבעים סאה מטבילין בהם, ואם לאו אין מטבילין בהם, דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים, אין מטבילין בהם עד שיהיה לפניו עגן ארבעים סאה", רוצה לומר באמרו "עגן", שתהיה נחה מקובצת ונקווה.

ואחר אמר, שכל (המקובצין) [מודים], אם עשה בהם היקף בכלים סביב זאת השוקת החלולה עד שנתקבצו המים תוך אלו הכלים אשר הקיף, וקיבץ המים ושב המקווה כותליו כלים, הנה הוא כשר לטבילה, ואלה הכלים אשר העמידן מקום כותל לא יכווין להם טבילה:

גל שנתלש. בפ"ב דחולין (דף לא.) ובסוף פ"ב דחגיגה (דף יט.) מייתי לה ורוצה לדקדק מכאן דחולין לא בעו כוונה ומוקי לה ביושב ומצפה אימתי יתלש הגל וקמ"ל דלא גזרינן אטו חרדלית של גשמים ולא גזרינן נמי אטו כיפין:

טובלין. אדם:

ומטבילין. כלים:

פרסת חמור. והוא הדין פרסת כל בהמה:

המעורבת בבקעה. שנתקבצו בבקעה מי גשמים מ' סאה ופרסה זו מעורבת להן בכשפופרת הנוד:

חרדלית. כמו הרדלית זרם של גשמים היורדים מדליו של הר ואפי' אין מתחלתן ועד סופן כי אם מ' סאה מטבילין בהן לבית שמאי על כרחין קסברי דקטפרס חיבור וקסברי דנוטפין מטהרין בזוחלין ומיהו אפשר שיש אצל חרדלית פרסת בהמה שהמים עומדין לתוכה מחוברת לחרדלית כשפופרת הנוד:

וב"ה אומרים אין מטבילין. דקטפרס אינו חיבור ומיהו מדקתני סיפא ומודים משמע דבזחילה פליגי:

שגודר כלים וטובל בהן. כלומר עושה מחיצה בכלים טמאים כגון בגדים או שאר כלים ובלבד שיעכבו הילוך המים שלא יהו זוחלין:

וטובל במים. שחוץ לכלים:

וכלים שגדר בהן לא הוטבלו. לפי שאין כל הכלים טבולין במים העומדים כי אם צד העליון של צד המים העומדין ולא צד שכלפי מטה בתחתית ההר:

תניא בתוספתא (רפ"ה) גממיות ע"פ המקוה וכן מקום פרסת רגלי בהמה אם היו מעורבין כשפופרת הנוד מטבילין בהן ואם לאו אין מטבילין בהן ר' יהודה אומר הרי הן כעוקת המערה. פי' עוקת המערה דינה מפורש בפרק שאחר זה:

עוד תניא בתוספתא (פ"ד) ואי זו היא חרדלית מי גשמים הבאין מדרון רואין אותן אם יש מתחלתן ועד סופן צירוף מ' סאה מטבילין בהן ואם לאו אין מטבילין בהן דברי ב"ש ב"ה אומרים אין מטבילין בהן עד שיהא לפניו עוגל ארבעי' סאה ומעשה בכובסין שהיו בירושלים שהיו גודרין את הכלים וטובלין בהן והכל מודים בכלים שגדר בהן לא הוטבלו:

גל שנתלש - מן הים יב שהולך וסוער:

ונפל על האדם ועל הכלים טהורים - לחולין בלבד, דחולין לא בעו כונה. אבל למעשר שני ולתרומה, לא טהר הטובל עד שיכוין:

טובלין - איש ואשה:

ומטבילין - כלים או ידים במקום שצריך טבילת ידים, כגון לקודש דלא סגי בנטילה:

חריצין - רחבים ומרובעים כמערה, אלא שאינן מקורין:

נעיצין - קצרים מלמטה ורחבים מלמעלה:

פרסת חמור - והוא הדין פרסת כל בהמה:

המעורבת בבקעה - גומא שנעשית בקרקע על ידי פרסת רגל של בהמה ונתקבצו בה מים, והיא מעורבת למקוה של ארבעים סאה יד על יד נקב כשפופרת הנוד, מטבילין בה:

חרדלית - כמו הר דלית זרם מים הבאים מדליו של הר, פירוש מגובה ההר ואפילו אין מתחלתן ועד סופן אלא ארבעים סאה מטבילין בהן לבית שמאי ובית הלל אומרים אי מטבילין. עד שיהיו ארבעים סאה במקום אחד, שאין חרדלית מטהרת אלא באשבורן:

שגודר כלים וטובל בהם - עושה מחיצה בכלים כדי שיעכבו הילוך המים ולא יהיו זוחלין, וטובל באותן המים שבתוך מחיצת הכלים שהן כמי מקוה וכלים שגדר בהן לא הוטבלו. לפי שלא הוטבל כל הכלי במים שבתוך המחיצה, כי אם הצד שכלפי החרדלית ולא צד שכלפי חוץ. ואי קשיא, והא אמר ר יוסי לעיל כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו, והיכי פליג אבית הלל שמודים שגודר כלים וטובל בהן. יש לומר, דהאי ומודים אסיפא קאי, דאמר וכלים שגדר בהן לא הוטבלו, והכי קאמר, מודים בית שמאי לבית הלל שהגודר כלים וטבל בהן, כלים שגדר בהן לא הוטבלו. אבל בית הלל לעולם סברי שאין גודר כלים וטובל בהן, כר' יוסי דאמר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו. והכי משמע בתוספתא:

גל שנתלש. פי' הר"ב מן הים. וסתמא כר"י דמטהר ליה בזוחלין. הרא"ש. וכתב ב"י בשם מהרי"ק שורש קט"ו דק"ל מדריש פירקין העבירו ע"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה. ופשיטא שאין לך הפסקה מן המעין גדולה מזו שנתלש הגל מן הים והולך למרחוק. וכן אין לך זחילה גדולה מזו שאין כאן אשבורן כלל. וניחא ליה דהא שהפסיקו הרי הוא כמקוה היינו דוקא היכא שנחו המים במקוה. וכבר נעשו אשבורן. אבל היכא דאכתי לא נייחי מיא באשבורן אלא עדיין חיים וזוחלין מכח נביעת המעין. אע"פ שהופסקו מהמעין. מ"מ שם מעין עליהם עדיין מצד עצמן. כיון דאכתי חיים וזוחלין הם ולא פקע חיותן מנייהו. ע"כ:

ובו ארבעים סאה. תמיהני למאי דפרישית בפ"ק מתני' ז דבמעין לא בעינן מ' סאה אלא כל שגופו עולה בו בבת אחת הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. למאי נפקא מיניה מצריך הכא שיהא בו מ' סאה. והרא"ש כתב בשם ר"י דאף מעין אינו מטהר בכל שהוא אלא לכלים. אבל לא לאדם. דלעולם בעינן מ' סאה אפי' בקטן. ומביא ראיה מדאמרי' בפ' חומר בקדש [דף כב] ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן מ' סאה. ובמקוה לא שייך לומר חלחולי מחלחלא. אלא במעין שגידי המים מתחברים תחת הקרקע וקאמר דבעינן מ' סאה וכתב שנראין דברי ר"י כי אין להשיב על ראייה שהביא. וגם מסתבר הואיל ושיערו חכמים מי מקוה אמה על אמה כו' מים שכל גופו עולה בהן. לא פלוג באדם לשער בכל א' לפי גופו ע"כ לשונו. ובעיני יפלא שלא הביאו ראיה ממשנתינו. לפי שהיא נראית ראיה גדולה דמצריך ארבעים סאה אפי' במעין והיינו לטבילת אדם. וכ"ש דנפלאתי על הסוברים דאין צריך מ' סאה לטבילת אדם שבמעין וצריך עיון. וע' עוד מזה בסוף פ"ז:

טהורים. פי' הר"ב לחולין בלבד וכו' אבל למעשר שני וכו'. ע' מ"ש בזה במ"ו פ"ב דחגיגה:

המעורבת בבקעה. שנתקבצו בבקעה מי גשמים של ארבעים סאה. הר"ש. והוא שכתב הר"ב מעורבת למקוה וכו':

בחרדלית. לשון הר"ב כמו הרדלית. והומר בו החי"ת במקום ה"א. הרמב"ם:

שגודר כלים כו'. כ' הר"ב ואי קשיא והא אר"י וכו'. ולכאורה אף לפי' הרא"ש שכתבתי בדבור נוטפין כו' וכן נמי לפי' הרמב"ם שכתבתי בדבור שאחריו קשיא נמי שאע"פ שלפי פירושם דברי ר' יוסי אינן אמורים אלא לעשות שיהיו זוחלין. ואילו הכא מונע הזחילה ובהא לא מיירי. מ"מ זיל בתר טעמא. דמידי הוא טעמא דר"י אלא לפי שאין מהוין המקוה אלא ע"י דבר שאינו מק"ט ואילו ה"נ מניעת הזחילה הוא מהוה ומכשירו שראוי לטבול בו. אבל א"א לומר כן דאדרבה הרא"ש הקשה מכאן ג"כ על פי' הר"ש דמפרש לעיל דאין מזחילין היינו מניעת זחילה דהא הכא תנן דמבטלין הזחילה ע"י כלים. טמאים ומיהו מ"מ קשיא דאם מניעת הזחילה היא מכשרת המקוה אמאי לא קרינא ביה נמי יהיה טהור הוייתן תהא על ידי טהרה. ואע"ג דהב"י כתב גבי הבא להמשיך מים למקוה כו' דלהרמב"ם לא בעינן הויה ע"י טהרה. אלא לצריכי מים חיים ושכ"כ הרא"ש בתשובה. מ"מ קשיא היאך פסק בפ"ט מה"מ [הי"ד] להא דר"י ופסק נמי [הט"ז] להא דגודר כלים וטובל [בהן ולא חילק בהן בצריכי למים חיים לאינן צריכין] וגם דלדברי הב"י צריך לדחוק דדרשה דיהיה טהור ארישא דקרא קאי אאך מעין. ולא על בור ומקוה דסמיך ליהיה טהור. וכן מבואר בתשובת הרא"ש וזה דוחק מאוד. אלא שאין מענין החבור להאריך בזה. ואשוב לעיקר הקושיא ואומר דלא קשיא קרא כלל. דיהיה טהור כתיב ודרשינן הווייתן תהא ע"י טהרה ולא מקרי הויה אלא מה שמהוין ועושין. ולא מה שמונעין שהמניעה היא הפך ההויה. ואע"פ שעל ידי זאת המניעה נעשית דבר מכל מקום קא חזינן דהתורה לא הקפידה אלא על הויה המהוית. ולא על מניעה:

(יב) (על הברטנורא) וסתמא כר' יוסי דמטהר ליה בזוחלין. וקשה מריש פרקין העבירו על גבי בריכה והפסיקו כו', ואין לך הפסקה מן המעין גדולה מזו שנתלש הגל מן הים, וכן אין כאן אשבורן אלא זחילה. ויש לומר, דהא שהפסיקו הרי הוא כמקוה היינו דוקא היכא שנחו המים במקוה וכבר נעשו אשבורן, אבל היכא דאכתי לא נייחי מיא באשבורן ועדיין זוחלים מכח נביעת המעין, אע"פ שנפסקו, שם מעין עליהם עדיין מצד עצמם. ב"י:

(יג) (על המשנה) ארבעים סאה. למה שכתבתי בפרק קמא משנה ז' דבמעין סגי בגופו עולה בבת אחת, קשה, למאי נפקא מינה מצריך הכא ארבעים סאה. וראיה להסוברים דאף במעין צריך לטבילת אדם ארבעים סאה ולא פלוג בין קטן לגדול. ועתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) לשון הר"ש, שנתקבצו בבקעה מי גשמים של ארבעים סאה:

ונפל על האדם ועל הכלים:    כתב הרא"ש ז"ל בסוף נדה דהאי סתמא כר' יוסי דגל שנתלש משמע אף מן הים אלמא דמטהר בזוחלין ע"כ ומילתיה דר' יוסי שנויה לעיל בפירקין סי' ד' ובפ"ח דפרה סי' ח'. וכתב ב"י ביו"ד סי' ר"א דף רל"ה ולפי מה שכתבתי בדברי הרמב"ם ז"ל ככ"ע נמי אתיא ע"ש. ודעת הרב בעל הטור ז"ל כדעת אביו ז"ל שכך כתב שם ביו"ד סימן ר"א דף רל"ה כל הימים יש להם דין מעין לטהר בזחילה הלכך גל שנתלש וכו' וכן העתיקו בספר שלחן ערוך וזו ראיה קצת ג"כ לומר דגם הוא הרב בעל הטור ז"ל גריס מתני' דהזוחלין סמוכה למתני' דגל שנתלש:

נעיצים:    פי' הרמב"ם ז"ל שאם עקר אדם עץ או יתד מן הארץ ישאר המקום חלול ונקרא נעיץ מעוכה ת"י נעוצה:

המעורבת בבקעה:    נראה דאכולהו קאי ואית דגרסי המעורבים:

הר דלית:    פי' הרמב"ם ז"ל ר"ל הר חלוש. ופי' הר"ש ז"ל על כרחין ב"ש קסברי דקטפרס חבור וקסברי דנוטפים מטהרין בזוחלין ומיהו אפשר שיש אצל חרדלית פרסת בהמה שהמים עומדין לתוכה ומחוברת לחרדלית כשפופרת הנוד. ובה"א אין מטבילין דקטפרס אינו חבור ומיהו מדקתני סיפא ומודים משמע דבזחילה פליגי ע"כ:

בסוף פי' ר"ע ז"ל והכי משמע בתוספתא וז"ל התוספתא ומעשה בכובסים שהיו בירושלם שהיו גודרין את הכלים וטובלין בהן והכל מודים בכלים שגדר בהן לא הוטבלו ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל כלל ל"א סי' ה' דמדקתני וכלים שגדר בהן לא הוטבלו דדוקא הוייתם דהיינו שמזחיל המים למקוה בעינן על ידי טהרה דומיא דהך מתני' דפרה דקתני כדי שיעברו המים לחבית אבל מניעת המים שלא יצאו מן המקוה יכול לעשות אפילו בדבר טמא ע"כ. ועיין עוד בתשובתו כלל ל"א סימן ד':

יכין

גל שנתלש:    מהים שהולך וסוער:

ונפל על האדם ועל הכלים:    שהיו טמאים ומשכחת לה שיתלש הגל מהים. כגון שהיו האדם והכלים ביבשה. וכשבאו מימי הגל עליהן. כבר נתלש הגל מהים:

טהורים:    ואע"ג דרק ים דינו כמעין [כמ"ג] והרי הגל הזה כשבא עליהן כבר הופסק מהים. וכי עדיף ממעין שעבר על הבריכה והופסק דצריך אשבורן דוקא [כלעיל מ"א]. והרי הכא לא הוטבלו הטמאים רק בדרך נפילת הגל ומיד שנגע בהן הגל שטפו עליהן ונזלו והלכו להן. וא"כ אין לך טבילה דרך זחילה יותר מזו ולא הוטבלו באשבורן. י"ל דעכ"פ כל זמן שלא נח הגל דינו כמעין לטהר גם בזוחלין. והרי כששוטף על גופן אכתי לא נח עד שיגיע לארץ. מיהו אעפ"כ צריך מ' סאה אע"ג דשאר מעין מטהר בכ"ש [כפ"א מ"ז] היינו במקום חיבור המעין. משא"כ הכא כשהגיע הגל לגוף הטמא כבר היה נתלש מהים [ש"ך ר"א סק"כ]. א"נ להכי נקט מ' סאה מדנקט אדם דמסתמא צריך מ' סאה לכסות כל גופו [כחגיגה י"א א']. מיהו הכא מיירי רק ביושב הטמא ומצפה שיפול הגל עליו. דאל"כ רק לחולין מהני טבילה בלי כוונה. אבל למעשר שני ולתרומה או לקודש צריך כוונה לטבילה. וכ"כ בהטביל בהגל בעודו באויר קודם שנגע ראש הגל בארץ אף לחולין לא מהני הטבילה [כחולין ל"א ב']:

כל מקום שיש בו ארבעים סאה:    ויודע שאינן שאובין [כפ"א מ"ד]:

טובלין:    האדם א"ע:

ומטבילין:    לכלים. אע"ג דלכלי במעין א"צ מ' סאה [כרטו"ז רסי' ר"א] היינו בודאי מעין ולא במסופק כי הכא. ונ"ל דמש"ה נקט כל מקום לאתויי אף שאין המ' סאה מכונסין יחד באופן שיטבול בהן אם לא שישתטח כל גופו אפ"ה שרי [כיו"ד רסי' ר"א]. והתנא רק בא"י קאי [שבת ע"ג ב'] להכי שפיר קאמר בכל מקום [ועי' לקמן רפ"ח ודו"ק]. ונ"ל עוד דמכאן מוכח דכל שאינו מעין גם לכלי צריך מ' סאה [ועי' רטו"ז י"ד ק"כ סק"ב ור"א סק"ב]. דאל"כ כלי בכדי נקט. אע"כ דבא לאשמעינן דאף דלכלי במעין א"צ מ' סאה אפ"ה במסופק אם הוא מעין צריך מ' סאה:

מטבילין:    כלים. דאילו אדם א"א שיטבול בגומא קטנה כהנך דחשיב ומה"ט נקט הכא רק מטבילין אבל לא טובלין:

בחריצין:    גומא מרובעת:

ובנעצים:    גומא שקצרה למטה ורחבה מלמעלה. ואפשר לפ"ז דקמ"ל דאע"ג דאדם בכה"ג אינו רשאי לטבול שם דמדאין רצפת הקרקע שוה ואינו יכול לעמוד שם שפיר חיישינן שלא יטבול כראוי. אפ"ה בכלים לא גזרינן אטו אדם. ולרמב"ם נעיצין היינו גומות שנעשו ע"י שהוסר משם דבר הנעוץ בארץ:

ובפרסת החמור:    גומות שנעשו ע"י דריכות פרסות רגלו בארץ תחוח. וה"ה פרסת רגלי בע"ח אחר. רק נקט חמור מדהוא בהמה מצויי':

המעורבת בבקעה:    ר"ל אם יש כמה גומות כאלה בבקעה שדרכו בה החמורים במרעה וכשירדו גשמים נתמלאו כולם. דאע"ג שהמים שבכל גומא מועטין הן אפ"ה כיון שכל מימי הגומות מעורבין הן כל אחת מהן עם חבירתה שבצדה כרוחב שפופרת הנוד בגובה קליפת השום [כיו"ד ר"א סנ"ד]. מצטרפין כולן יחד למ' סאה לטבול בכל א' מהגומות כלים:

בית שמאי אומרים מטבילין בחרדלית:    בקלוח גשמים שיורד מההר וא"צ אשבורן. ונ"ל דמדנקט פלוגתייהו רק בחרדלית ולא בכל מי גשמים שא"צ אשבורן. ש"מ דגם ב"ש מודו דמי גשמים צריך אשבורן [וכלעיל פ"א מ"ז]. ורק בחרדלית פליגי מדסופן להיות אשבורן כשיבואו למטה. וס"ל דכל העומד לאשבורן כאשבורן דמי. ואף לרבינו שלטי גבורים בגליון הרי"ף ב"מ קל"ג א' דס"ל דהיכא דחסר מעשה באותו ענין ואין בידו לעשותו לא אמרינן דכל העומד להעשות כעשוי דמי. הכא שאני דבודאי ממילא יהי' נעשה. וב"ה ס"ל דלא אמרינן כל העומד להעשות כעשוי דמי. רק בחסר שום מעשה משא"כ הכא שיש במים הללו דבר הפוסלן דהיינו זוחלין. לא אמרינן דכעשוי דמי [ודו"ק ועמ"ש בס"ד פסחים פ"ח סי' מ' שהארכנו]:

בית הלל אומרים אין מטבילין:    בקלוח הגשמים בשעה שזוחל והולך ויורד. דצריך אשבורן דוקא:

ומודים:    נ"ל דאין ר"ל מודים ב"ש וב"ה. דא"כ היאך מסיים כלים שגדר בהם לא הוטבלו והיינו ע"כ מדאין שם אשבורן. והרי לב"ש א"צ בחרדלית אשבורן. ואי"ל כהר"ב דלהכי לא מהני טבילה להכלים מדלא באו לצד השני של הכלים. במחילת כבוד רבינו ליתא. דהרי בשעה שהכניס הכלים בהקלוח היו המים מקלחין ומסבבין את הכלים מכל צד. אע"כ הך מודים מלתא דב"ה היא. דהם לבדם מודים לב"ש שרשאי לגדור בכלים:

שהוא גודר כלים:    עושה גדר עם כלים בכל רוחב זרם החרדלית. כדי לעכב מרוצת הזחילה. ויהיו המים שסמוך להגדר הזה אשבורן:

וטובל בהם:    בהמים שסמוך להכלים. דאף שלמעלה ממקום ההוא החרדלית מקלח והולך. עכ"פ מדטובל סמוך להכלים. ושם המים נשארין עומדין באשבורן מותר לטבול שם. ואף דאסור להוות מקוה ע"י כלים שמקבלין טומאה [כלעיל סי' כ']. הכא שאני שאינו אלא מעכב שלא יפסלו המים בהמשכה:

לא הוטבלו:    נ"ל דה"ט משום דהמים שבצד השני למטה מהכלים על מורד ההר. אינן אשבורן:

בועז

פירושים נוספים