משנה מקואות ה ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת מקואות · פרק ה · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הזוחלין, כמעין.

והנוטפים, כמקוה.

העיד רבי צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפים, שהם כשרים.

ונוטפים שעשאן זוחלין, סומך אפילו מקל, אפילו קנה, אפילו זב וזבה, יורד וטובל, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר, כל דבר שהוא מקבל טומאה, אין מזחילין בו.

משנה מנוקדת

[עריכה]

נוסח הרמב"ם

הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה העיד רבי צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהן כשרין ונוטפין שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל אפילו קנה אפילו זב וזבה יורד וטובל דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו.

פירוש הרמב"ם

אמר שהמימות הנוזלים מן המעין בנהרות הגדולים והנחלים משפטן ומשפט המעיין אחד אמנם המימות אשר יטפו טפות טפות ממעינות המים בעת נזלם מן המקומות הגבוהים הנה המימות הנקוים מאלה הטפות כמקוה ולא יטהרו אלא במ' סאה והם פסולים לזבים ולטהרת מצורע ולמי חטאת עם היות טפות המים הנוטפות מן המעין פוסלת הנפילה בה והעיד ר' צדוק שאם יתערב הנוזל עם הנוטף והיה הנוזל יותר רב הנה הנקוה מהם כשר לזבין ולטהרת מצורע ולמי חטאת כמו מעין ועדות רבי צדוק נעשה בה כמו שביארנו בעדיות (פ"ז) ואחר אמר שאם יוכל להתחבל שיהיה משיב הנוטפים וחלין הנה זה מותר ואופני התחבולה כשישים בה במקום אשר יטפו בו אלה הטפות קנה או מקל להזיל עליהם אלה הטפות וישובו זוחלין ויהיו המים המקובצים כמו המעין ובתנאי שיהיו הנוזלים נשארים על גבי אלה הקנים או המקל:

ואמרו אפילו זבה אין כוונתו שהזבה תצטרך ביאת מים חיים ואמנם כוונתו הוא שהיא טבילה שלימה וזכר הזבה מפני הזב וכבר התבאר בראש מגילה (דף ח.) שהזבה לא תצטרך מים חיים אלא מי מקוה יספיקו אליה ואולם השמיענו ר' יהודה שלא לכוונת טומאה וטהרה לבד נשים זה ההכשר אלא אפי' לענין איסור לפי שהזבה אשר היא ערוה שתכף שתטהר תטבול בו ותהיה מותרת לבעלה וכבר ידעת אתה שהמקל מקבל טומאה מדרבנן לפי שהוא פשוטי כלי עץ וחלק ר' יוסי ואמר לא יסמוך מקל או כל מה שיקרה כמו שאמר רבי יהודה [אלא] כל דבר שאין מקבל טומאה אפי' מדרבנן והוא אשר יגרו עליו אלה הטפות שבו זוחלין והלכה כר' יוסי:

פירוש רבינו שמשון

הזוחלין. כגון נהרות שהן זוחלין כמעיין הן לטהר בכל שהוא ובזחילה:

והנוטפין. כגון מי גשמים כמקוה הן לטהר באשבורן דוקא ולהצריך ארבעים סאה והיינו טעמא דאבוה דשמואל בפרק במה אשה (דף סה.) דעביד לבנתיה מקוואות ביומי ניסן שמא ירבו נוטפין על הזוחלין דאין הנוטפין מטהרין בהזחלה:

שהן כשרין כלומר בזחילה הואיל ונוטפין מועטין ואיצטריך לאשמועינן אפילו במקום שאין כדי טבילה בזוחלין אא"כ נוטפין משלימין להן דאי לא תימא הכי מאי קמ"ל פשיטא דא"כ יפסלו כל הנהרות אפילו למ"ד נהרא מכיפיה מבריך:

נוטפין שעשאן זוחלין. כגון מקוה שפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין:

סומך אפי' מקל או קנה או זב או זבה. סומכין ביד או ברגל וסותמין מקום יציאת המים ועומדים במקום אחד ונעשין אשבורן ויורד הטמא וטובל:

כל דבר המקבל טומאה. אפי' טהור כיון דמקבל טומאה אין מזחילין בו. כלומר אין מעמיד מקום זחילתן וטעמא דר' יוסי כדתנן במסכת פרה פ"ו (מ"ד) נתן ידו או רגלו או עלי ירקית כדי שיעברו מים לחבית פסולין דדבר המקבל טומאה פוסל ומפרש טעמא בפרק שני דזבחים (דף כה:) דאמר קרא מקוה מים יהיה טהור הוייתן על ידי טהרה תהא ומיהו יתכן דאפילו ר' יהודה דפליג הכא מודה התם דהכא המקוה עשוי ושלם:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הזוחלין - כגון נהרות שהן זוחלין, הרי הן כמעין ומטהרין בזוחלין ובכל שהן:

והנוטפים - כגון מי גשמים:

כמקוה - לטהר בארבעים סאה ובאשבורן:

שהם כשרים - כזוחלין. הואיל ונוטפין מועטים. ואפילו במקום שאין כדי טבילה בזוחלין אלא אם כן נוטפין משלימים להם י:

ונוטפין שעשאן זוחלין - כגון מקוה שפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין יא:

סומך אפילו מקל - או קנה, או זב או זבה סומכין ביד או ברגל, וסותמין מקום יציאת המים עד שיעמדו המים במקום אחד ונעשים אשבורן, ויורד הטמא וטובל:

כל דבר שהוא מקבל טומאה - לא מיבעיא זב וזבה שהן טמאין, שאינן יכולים לסתום מקום יציאת המים בידיהם או ברגליהם כדי להעמיד המים ולעשותן אשבורן, אלא אפילו טהור גמור, הואיל והוא מקבל טומאה:

אין מזחילין בו - כלומר אין מעמידין בו מקום הזחילה כדי שיעשה אשבורן ויוכל לטבול בו. וטעמא דרבי יוסי, דאמר קרא מקוה מים יהיה טהור, הוייתן תהא על ידי טהרה. והלכה כרבי יוסי:

פירוש תוספות יום טוב

והנוטפין. פי' הר"ב כגון מי גשמים. וכן פי' הר"ש. ובדבור אפי' זב כו' אכתוב פי' הרמב"ם:

על הזוחלין שרבו על הנוטפים שהם כשרים. והכי תנן לה בעדיות פ"ז מ"ג. ושנינו שם מעשה וכו' ופי' הר"ב שהן כשרים כזוחלים. הואיל ונוטפין מועטין ואפילו במקום שאין כדי טבילה וכו'. וכ"פ הר"ש. וכלומר דהא דמעין מטהר בכל שהוא. שיעור כדי טבילה מיהו בעינן. וכמ"ש כבר בפ"ק מ"ז. ולאו למימרא שאין להן דין זוחלין אלא לענין שמטהרין בכל שהוא. ושצריכין מיהת שיהיו באשבורן. שהרי כבר פי' הר"ב בעדיות דמטהרין בזוחלין ובכל שהן. וכן לשון הר"ש בכאן. שהן כשרין כלומר בזחילה הואיל ונוטפין מועטין. ואיצטריך לאשמועינן אפי' במקום שאין כדי טבילה כו'. וכלומר דאי לגופיה שמטהר בזחילה. כבר תנא לה בפ"ק מ"ז דמעין שמימיו מעוטין ורבו עליו מים שאובין שוה למקוה. מוכח ודאי דכשמים שאובין מעוטים שוה למעין בכל דבר. וכ"ש בנוטפין המעוטין:

ונוטפין שעשאן זוחלין. פירש הר"ב כגון מקוה שפרץ על שפתו כו'. וכ"פ הר"ש. וקשיא לי לישנא דעשאן. וגם מה שפי' לקמן אין מזחילין בו. כלומר אין מעמידין בו מקום הזחילה כו' לא אתי שפיר. ומצאתי שהרא"ש הקשה כך. וכתב עוד. דטעמא דר"י לא מסתבר כלל. כיון דהמקוה כשר ומונע מפסולו ע"י דבר טמא. ועוד דשנינו בפ"ג בור שמלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאה הימנו. לעולם הוא בפסולו עד שיתחשב כו'. ומשמע דלאחר שיתחשב שלא נשאר בבור שלשה לוגים. אע"פ שהאמה עדיין נכנסת לו ויוצאה ממנו. כשר. [ועוד הקשה מסוף מתני' דלקמן ושם כתבתי בזה]. ונראה לי לפרש נוטפים שעשאן זוחלים. כלומר נוטפים שנקוו למקום א' והזחילן להוליכן לתוך גומא אחת לעשות מקוה. סומך אפילו מקל ואפילו קנה [והן פשוטי כלי עץ. והא דקתני ואפילו. משום דתנן בפ"ו דפרה [מ"ד] נתן ידו כו' עלי קנים] כו'. [וקאמר לא מיבעיא עלי קנים ועלי אגוזים. דאינם ראוים לקבל טומאה כלל. אלא] אפי' [מקל וקנה שאם] עשה להם בית קבול [מקבלים טומאה. מזחילין בו]. ואפילו זב וזבה סומכים המקל והקנה. לא פוסלתן. אלא היכא דנתן ידו או רגלו והמים עוברים דרך גופו כההיא דפ"ו דפרה. אבל אם הוא סומך המקל והקנה שהמים עוברים דרך עליהן אין בכך כלום. מידי דהוי אעלי קנים ועלי אגוזים שהוא סומך שם. והמים עוברים עליהן. ור' יוסי קאמר לא מיבעיא זב וזבה. אלא אפי' טהור. כיון דבר קבולי טומאה הוא. לא יסמוך במקל. וההוא דעלי קנים ועלי אגוזים. מיירי שנתנו [האדם העלים] שם טרם באו המים. ולא היו בידו כשעברו המים. ע"כ. [ובדבור דלקמן תמצא פי' הרמב"ם זלה"ה וששבחהו הרא"ש זלה"ה]:

אפי' זב וזבה יורד וטובל. והר"ב העתיק ויורד [הטמא] וטובל. וכ"כ הר"ש. אבל הרמב"ם העתיק יורד וטובל. ומפרש למשנתינו בענין אחר. שמפרש דנוטפין הן טפין טפין הנוטפין ממעין היורד מן ההר. אע"פ שאותן טפות יורדין במרוצה תיכף זו אחר זו. כיון שאינו זוחל אלא יורדין בהפסק יש להם דין מקוה וכו'. והעיד רבי צדוק כו'. ואח"כ אמר שאם יוכל להתחבל שיהיה משיב הנוטפים זוחלים. הנה זה מותר. ואופני התחבולה כשישי' בה במקום אשר יטפו אלה הטפות קנה או מקל להזיל עליהם אלה הטפות וישובו זוחלין. ויהיו המים המקובצים כמי המעין. ובתנאי שיהיו הנוזלים נשארים על [גב] אלה הקנים [או] המקל [פי' בלי הפסק] ואומרו אפי' זבה. אין כוונתו שהזבה תצטרך ביאת מים חיים. ואמנם כוונתו הוא שהיא טבילה שלמה וזכר הזבה מפני הזב. וכבר התבאר בראש מגילה. שהזבה לא תצטרך מים חיים. אלא מי מקוה יספיקו אליה. ואולם השמיענו ר' [יהודה שלא] לכוונת טומאה וטהרה לבד נשים [אלה המים כשרים]. אלא אפי' לענין איסור. לפי שהזבה אשר היא ערוה [עד] שתטהר. תטבול בו ותהיה מותרת לבעלה. וכבר ידעת אתה שהמקל מקבל טומאה מדרבנן. לפי שהוא מפשוטי כלי עץ. וחלק ר"י וכו' ע"כ. וכתב [הרא"ש] שהוא פי' נאה ומקובל [אבל מ"מ בדין פשוטי כלי עץ לא ס"ל הרא"ש כוותיה. אלא דאף מדרבנן אינן מקבלים טומאה. ומש"ה הכשיר בפירושו לעיל בדרבי יהודה כל עוד שלא נעשה בית קבול. וכ"כ הטור סי' ר"א בהדיא להמשיך ע"י דף להשימו שם בטרם יבואו המים. בפיסקא המתחלת הבא להמשיך כו'] ועיין מ"ש בסוף פירקין:

רבי יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה. כ' הר"ב וטעמא דרבי יוסי דאמר קרא מקוה מים כו'. והך טעמא פירשו הר"ב ג"כ במ"ד פ"ו דפרה אדתנן נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולים. וכתב הר"ש דיתכן דאפי' רבי יהודה דפליג הכא. מודה התם. דהכא המקוה עשוי ושלם. ע"כ [ולהרא"ש] כבר נתבאר דודאי דלא פליג התם. עיין [מ"ש] במ"ח פרק דלקמן [ד"ה מביא]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(י) (על הברטנורא) הר"ש. וכלומר, דהאי דמעין מטהר בכל שהוא, שיעור כדי טבילה מיהא בעינן. ועתוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) וקשיא לי לישנא שעשאן. וגם מה שפירש לקמן אין מזחילין בו אין מעמידין בו כו', לא אתי שפיר. וגם טעמא דר' יוסי לא מסתבר, כיון דהמקוה כשר, ומונע מפסולו ע"י דבר טמא. ונראה לי דהנוטפים כו' פירוש שנקוו למקום אחד והזחילן להוליכן תוך גומא אחת לעשותן מקוה, ורבי יהודה מדמי ליה לעלי קנים כו' דפרק ו' דפרה משנה ד', ואשמעינן רבותא דאפילו מקל וקנה שאפשר לעשותן בית קיבול, ואפילו זב וזבה סומכין המקל. ור' יוסי פליג וסבירא ליה דהתם מיירי דוקא שנתן האדם העלים טרם באו המים לשם. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

שרבו על הנוטפין שהן כשרין:    בזוחלין ואפי' במקו' שאין כדי טביל' בזוחלין אא"כ נוטפים משלימין להם דאלת"ה מאי קמ"ל פשיטא דא"כ יפסלו כל הנהרות אפילו למ"ד נהרא מכיפיה מבריך ושמא לדיוקא איצטריך דוקא רבו אבל לא רבו לא ולא אמרינן קמא קמא בטיל הואיל ודרכן בכך. הרא"ש ז"ל:

שרבו על הנוטפים:    פי' הר"ן ז"ל בפ' במה אשה דף קכ"ח דבודאי אפילו במקום שנתרבה קאמר דאי באותו מקום בלבד שהיה מהלך בתחלתו מאי אסהדתיה פשיטא דהיכי תיסק אדעתין ששנים או שלשה טפי מטר יפסלו פרת מלטבול אלא ודאי כדאמרן וזהו דעת הראב"ד ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל וכו' ע"ש. ולשונו ז"ל בהלכות נדה לרב אלפס ז"ל דבפרק שני דמסכת שבועות בקיצור כלשון הרא"ש ז"ל אלא שאין שם הושמא לדיוקא וכו':

ונוטפים שעשאן זוחלים:    כגון מקוה שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין ואסור לו לטבול בו כיון שמי המקוה ננערו והתחילו לצאת הרי הוא טובל במקוה זוחל ואפילו ישאר במקוה מ' סאה אחר שיצאו הזוחלין מ"מ השתא מיהא הוא טובל גם במים העליונים שהן זוחלין. והנכון יותר לפ' דמיירי שלא ישאר במקוה מ' סאה אם לא שיסתום הזחילה והשתא ניחא דפוסל ר' יוסי משום דשיעור הכשר מקוה נעשה ע"י דבר המקבל טומאה אבל אם ישאר במקוה מ' סאה ואינו סותם אלא להרבות המים לא מיקרי הוויתו ע"י טומאה. ולהך פירושא אם ישאר במקוה מ' סאה לכ"ע מותר לטבול בו אף כשהוא זוחל מלמעלה כיון שעיקר המקוה אינו זוחל ולא פליגי אלא במקוה שלא ישאר בו מ' סאה אחר שיצאו הזוחלין דר' יוסי סבר דבר שמקבל טומאה אין מזחילין בו כלומר אין מעמידין בו הזחילה כיון דסתימה זו גורמת הכשרו של מקוה וטעמא כדתנן בפ' ששי דפרה נתן ידו או רגלו וכו' ומפ' טעמא בפ' שני דזבחים דאמר קרא מקוה מים יהיה טהור הוייתו ע"י טהרה תהא ור' יהודה סבר דיכול לסמוך בקנה או במקל ואפילו הן כלים נטמאים וכן זב וזבה סותמין ביד או ברגל לעכב הזחילה ואפשר דר' יהודה מודה בההיא דפרה דשאני הכא שהמקוה כשר וע"י דבר המקבל טומאה היא מונע שלא יפסול ולישנא דנוטפים שעשאן זוחלים לא משתמע כפירוש זה כי לא עשאם אלא מעצמו נפרץ המקוה על שפתו וגם לשון אין מזחילין קשה לפרשו מניעת הזחילה ועוד טעמא דר' יוסי לא מסתבר כלל דל"ד לההיא דפרה כיון שהמקוה כשר ומונע פסולו ע"י דבר טמא ויותר מזו אמרי' בשלהי פירקין ומודים שגודר כלים וטובל בהן. ונ"ל לפ' נוטפים שנקוו למקום אחד שעשאן זוחלין להוליכן למקוה סומך אפי' מקל אפי' קנה ואפי' זב וזבה סומכין המקל או הקנה שיעברו המים למקוה כי מקל וקנה הם פשוטי כלי עץ ואע"פ שהזב סומך המקל בידו בשעה שהמים עוברין קרינן ביה הויתו ע"י טהרה כיון שאין המים עוברין ע"ג ידו כדאמרי' פ' ששי דפרה עלי קנים ועלי גפנים כשר ור' יוסי קאמר ל"מ זב אלא אפי' טהור כיון דבר קבולי טומאה הוא לא יסמוך במקל וההיא דעלי קנים מיירי כשנתן האדם העלין לשם קודם באו המים ולא היו בידו בשעה שעברו המים. והרמב"ם ז"ל פי' הזוחלין היינו הנהרות והיאורים המושכים מן המעינות יש להם דין מעין לכל דבר הנוטפים פי' מעין שהוא על ההר ומימיו נופלין טפים טפין למטה בשפולי ההר אע"פ שאותם טפים טורדות במרוצה תכף זו אחר זו כיון שאינו זוחל אלא יורדין בהפסק יש להם דין מקוה ובעי מ' סאה ואינם מטהרין בזחילה ופסולין לזבין ולמצורעין ולקדש בהן מי חטאת והעיד ר' צדוק שאם ירבו הזוחלין על הנוטפין שחזרו לדין מעין. נוטפים שעשאן זוחלין כלומר אם ירצה לעשותם זוחלים סומך אפי' מקל אפי' קנה שהן כלים כדי שירדו המים דרך קנה ומקל בלי הפסק ואז יטבלו בו אפי' זב וזבה דמים חיים נינהו ואגב זב נקט זבה דזבה לא בעיא מים חיים ועוד השמיענו ר' יהודה דלאו לענין טומאה וטהרה בלבד אנו מכשירין אלו אלא אף לענין איסור והיתר ואפי' הזבה שהיא ערוה עד שתטבול טובלת בו ומותרת לבעלה. ופי' זה נכון דלפי' רבינו שמשון ז"ל למה קורא למי גשמים נוטפים ועוד למה תולה מי גשמים במקוה והלא עיקר מקוה ממי גשמים הוא נקווה ומה שאין מי גשמים מטהרין בזוחלין היינו קודם שבאו למקוה ועוד לשון הזוחלין שרבו על הנוטפין לא נהירא כי הזוחלין קדמו והל"ל בעוד שלא רבו הנוטפים כשרים עכ"ל הרא"ש ז"ל. והביאר בתשובותיו כלל שלשים סי' ג' ד'. ועי' במ"ש בפ"ז דמסכת עדויות סי' ג'. ומתוך מה שכתבתי הוברר דהרמב"ם ז"ל גריס יורד וטובל בלא וי"ו ולשאר המפרשים גרסי' ויורד וטובל בוי"ו. וכתוב בב"י סימן ר"א דיו"ד דף רמ"ו שאע"פ שרבינו אשר ז"ל ישר בעיניו פי' הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל למתני' מ"מ בתשובה סי' ד' לא כתב אלא פירושו אבל רבינו יעקב בנו בעל הטורים ז"ל הביא שם לפסק הלכה כשני הפירושים משום דכוונת שניהם להחמיר נקט כחומרי שניהם דבמילתא דאיסורא דאורייתא ספקא לחומרא ע"כ בקיצור מופלג. עוד כתוב שם שהרמב"ם ז"ל בפ' ששי מהלכות מקואות כ' כל כלי שלא נעשה לקבלה אע"פ שהוא מקבל אינו פוסל את המקוה כגון הסילונות שהמים נמשכין מהם בין שהיו של מתכת או של חרס וכן כתב ג"כ בפי' המשנה פ"ד ולא חילק בין אם הוא מחובר לקרקע לאם אינו מחובר ובין אם הוא מקלח לאויר המקוה או לאו משמע שסובר שאע"פ שמקבל טומאה כיון שאין לו בית קבול כשר וטעמו מפני שהוא מפ' מתניתין דנוטפים שעשאן זוחלין דקאי ארישא דקתני הזוחלין כמעין והנוטפים כמקוה וכו' וכמו שכתבתי לעיל גבי מעין שיורד מן ההר טפין טפין בהפסק ולא איירי לענין הוייתו ע"י טהרה דלא בעינן הוייתו ע"י טהרה אלא לזב ומצורע וקדוש מי חטאת דבעי' בהו מים חיים אבל לטבילת שאר טמאים דלא בעינן מים חיים אפי' הוייתם ע"י דבר המקבל טומא' כשר והוא שלא יהיה לו בית קבול העשוי לקבלה ויש הוכחה לדעתו מדקתני במסכת פרה ההיא דנתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולין וכ' ולא קתני לה במסכת מקואות ומ"מ כיון שהרא"ש ז"ל כתב שאינו רשאי לעשות מעשה להקל וגם כתב בתשובה שגדולים החמירו לפסול וגם רבינו שמשון ז"ל פי' דמזחיל ע"י דבר המקבל טומאה פסול אף לטבילת הטמאים אין להקל בדבר אלא נקטי' כדברי הרא"ש ז"ל הלכה למעשה ע"כ. עוד כתוב שם ומה שכתב רבינו יעקב ז"ל וכן סילון של אבר או של מתכת אסור להעביר בו מים למקוה שמקבל טומאה כלומר שאע"פ שהסלון אין לו בית קבול אם הוא של מתכת מקבל טומאה דפשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה וזה על פי מה שנתבאר שדעת הרא"ש ז"ל לפסול מקוה שהוייתו ע"י דבר המקבל טומאה וכן דעת הרשב"א ז"ל בתשובה גם בתשובות להרמב"ן ז"ל וראיה ממתני' דהכא וכדמפ' טעמא בפ' שני דזבחים וכן כתב המרדכי בשם הרא"ם ז"ל בשבועות דבעינן הוייתם ע"י טהרה ע"כ בקיצור מופלג. וע"ש אי נוטה דעת הרא"ם ז"ל הנזכר בקצת לדעת הרמב"ם ז"ל. ורש"י ז"ל נראה מלשונו ז"ל שם בזבחים שנוטה לדעת רבינו שמשון והרא"ש ז"ל. עוד כתוב שם ומה שכתב רבינו יעקב ז"ל שאם הסלון מחובר לקרקע שאז אינו מקבל טומאה שפיר דמי כך כתב הרא"ש ז"ל בתשובה ובסוף נדה והביא ראיה מדתנן בפי"א דכלים כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא חוץ מן הדלת והנגר והמנעול וכו' שנעשו לקרקע וכן הני סילונות כיון שנעשו להיות מונחים שם תמיד תשמישן עם הקרקע ואין מקבלין טומאה ובין שנתחברו בבנין עם הקרקע או שטמונים כולם בתוך הקרקע נתבטלו עם הקרקע טהורים וכן דעת הרשב"א שכתב בסוף תשובה הנזכרת בד"א כשאין הסלון מחובר לקרקע אבל אם היה מחובר לקרקע בטל הוא לגבי קרקע ואינו מקבל טומאה ולא עוד אלא אפי' מחובר לדבר המחובר לקרקע כגון טבעת שבדלת אינו מקבל טומאה וכדאי' בברייתא ומייתי לה בפ' במה אשה ותנן במסכת כלים פי"א כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא חוץ וכו' ע"כ ומדלא מפליג בין טמונים כולם לשאינם טמונים כולם משמע דבכל שהן מחוברין לקרקע מכשר בין טמונים בין שאינם טמונים וכדברי הרא"ש ז"ל עכ"ל ז"ל. עוד כתוב שם ומה שכתב רבינו יעקב ז"ל בממשיך מי גשמים בעלמא אבל אם ממשיך מים ממעין או ממקוה שרי אפי' ע"י דבר המקבל טומאה ג"ז מדברי הרא"ש ז"ל בסוף נדה וז"ל ועוד אני אומר אם הסלון של מתכת מביא את המים ממעין או ממקוה אחר למקוה זה אע"ג דהוייתם ע"י טומאה כשר כיון דמי מקוה מחוברין למעין או למקוה אחר שהוא כשר דמקוה שכולו שאוב נטהר בהשקה אם השיקו לחברו למקוה כשר כדתנן בפ' ששי דמקואות מטהרין את המקוה העליון וכו' כיצד מביא סילון של חרס או של אבר וכו' ע"כ ואח"כ הביא סוף תשובה הנזכרת להרשב"א ז"ל דמשמע מינה שאינו מחלק בין ממשיך מי גשמים בעלמא לממשיך מי מעין או מי מקוה שהוא הרשב"א ז"ל פי' בהדיא באותה תשובה לההיא דסלון של אבר דוקא במחובר לקרקע ולא כדמשמע מדברי הרא"ש ז"ל דמפ' דבסלון תלוש איירי ע"כ בקיצור מופלג. עוד כתב שם רבינו יעקב ז"ל כותל של מקוה שנסדק אם בא לסתום הסדק כדי שישארו בו מ' סאים לפירוש הרב רבינו שמשון ז"ל לא יסתום אותו בידו ולא בכל דבר המקבל טומאה ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שיכול לסותמו בדבר המקבל טומאה דודאי הבאת המים למקוה צריך שיהא ע"י טהרה לפיכך נקב העשוי להוציא בו המים מהמקוה יכולין לסותמו במטלניות שיש בהן שלש על שלש ע"כ וכתב שם ב"י ז"ל שדברי הרא"ש הם בתשובה ע"כ. אמר המלקט מכל הני שמעינן דמותר לכתחלה לעשות מקוה טהרה ע"י דף של מתכת קבוע ובנוי בקרקעית המקוה כדי להתחמם המקוה מתחתיו או שתפוג צנתו דהא לדעת הרמב"ם ז"ל אין כאן בית מיחוש כלל שהוא ז"ל סובר שלא אמרו דבעינן הוייתם ע"י טהרה רק לענין זב ומצורע וקדוש מי חטאת כיון דחמירי דבעו מים חיים ולדידיה אפי' בסילון שנזחלין המים ממנו למקוה כל שאין לו בית קבול מותר ואפי' הוא של מתכת ואפי' אינו מחובר וכדמפורש בדבריו ז"ל ואפי' לדעת הרשב"א ז"ל והרא"ש ז"ל דפסלי בסלון של מתכת דוקא כשאינו מחובר לקרקע הוא דפסלי אבל אם מחובר אין כאן מיחוש כלל דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע אבל בתוך המקוה אפי' בקערירותו יכול לסתום לכתחלה אפי' בדבר המקבל טומאה אפי' אינו מחובר דלא בעי' הוייתם ע"י טהרה אלא הבאת המים למקוה אבל מניעת המים שלא יצאו ממנו אין צריך ע"י טהרה כדכתב הרא"ש ז"ל בהדיא ומשמע דהרשב"א ז"ל נמי מודה בהא מדסתם דבריו ואפי' אם ת"ל דפליג וס"ל דאף מניעת המים שלא יצאו בעינן ע"י טהרה וכדעת רבינו שמשון ז"ל מ"מ במחובר לקרקע מודה ואפשר דאפי' כלי של מתכת שיש לו בית קבול אם הפכו וקבעו בבנין חזק בין בקרקעית המקוה בין מן הצד שפיר דמי. ומ"מ צ"ע קצת לע"ד מ"ש מדף של נחתומין של מתכת דבפט"ו דמסכת כלים שחכמים מטמאין אע"פ שקבעוה בבנין בכותל ואפשר לומר דיש לחלק דהתם הדף עושה בו עדיין מלאכתו הראשונה דהיינו לערוך בו הלחם ולקרץ בו הככרות וכדומה וכן כ"ש נמי קדרה של מתכת שקבעה בקרקע ושם במקום שהיא קבועה משתמש בה כדרך שהיה משתמש בה מתחלה ודאי שבטומאתה עומדת ומקבלת טומאה נמי שם בקרקע עד שישנה מעשיה כלשון הרמב"ם ז"ל בספי"א דהלכות כלים פי' שיחברנה חבור שאינה ראויה עוד למלאכתה הראשונה אבל סלון של מתכת דעיקר תשמישו עם הקרקע הוא טהור והיינו דתנן בפי"א דכלים חוץ מן הדלת ומן הנגר ומן המנעול והפותה שתחת הציר והציר והקורה והצנור שנעשו לקרקע וכ"ש למה שכתבתי שם בשם הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות כלים רפ"ט דכל אלו הכלים פי' צנור וחבריו אפי' קודם שיקבעו בקרקע אינם מקבלים טומאה דודאי דל"ד אלא דמשמע לע"ד דהרשב"א והרא"ש ז"ל פליגי אהרמב"ם ז"ל בהאי פירושא שכתב אפי' קודם שיקבעו בקרקע וכ' מדאצריכו לענין מקוה שיהיה הסלון מחובר אבל אין לומר דהרמב"ם ז"ל שטהר המקוה שנמשכו מימיו ע"י סלון של מתכת שאינו מחובר לקרקע משום דאזיל לטעמיה דס"ל דסלון היינו צנור דמתני' דפי"א דכלים אפי' קודם שיקבע בקרקע טהור דאי הכי יקשה למה שכתבתי לעיל שכתב מהרי"ק ז"ל דמשמע שסובר הרמב"ם ז"ל אע"פ שמקבל טומאה כיון שאין לו בית קבול כשר וטעמו וכ' תיפוק לי משום דלא משכחת טומאה בסלון כלל אם אין לו בית קבול ודוחק לומר דיש לחלק בין צנור לסלון וגם דוחק להניח מהר"י קארו ז"ל מוקשה ועומד ולומר דאה"נ דהרמב"ם ז"ל מודה דדרשי' מקוה מים יהיה טהור אפי' לשאר טמאים ושאני סלון דמעיקרא אינו מקבל טומאה כל עיקר כך נלע"ד. ודע דאשכחן נמי דבר אחר דוגמא דדף של נחתומין דמקבל טומאה אפי' חברו לקרקע והיינו מה שכתב הרמב"ם ז"ל ספ"ח דהלכות כלים וז"ל זוג של בהמה שעשאו לדלת אפי' חברו בקרקע ואפי' קבעו במסמר מקבל טומאה כשהיה עד שישנה בו מעשה בגופו ע"כ אלא דלא דמו לגמרי בטעמייהו דף לזוג. והשתא נראה לי עוד דהאי טבלא של מתכת דאתשיל בי מדרשא הלכה למעשה וחזיתה בעיני דחברוה בבנין חזק בקרקעית המקוה נראה לומר דמעיקרא לא הוי בכלל פשוטי כלי מתכות דמקבלי טומאה רק בכלל גולמי כלי מתכות וזה שמו אשר יקראו טס של מתכת דטהור מעיקרא הוא וכדתנן בפי"א דכלים העושה כלים מן הטסין טהורים וכ"ש שמתחלה הובאה אדעתא דליקבעוה בקרקע ולא גרעא מכל הנהו דתנן בפי"א דכלים שכתבנו לעיל בשם הרמב"ם ז"ל דטהורים אפילו קודם שיקבעו בקרקע ואע"פ שתמצא לומר שנשתמשו בה שום תשמיש ביני ביני לאו כלום הוא דלעולם לא נמלכו עליה מלקובעה בקרקע כך נלע"ד וכל זה הוא למאן דלא חייש לגזרת מרחצאות אמנם למאן דחייש לגזרת מרחצאות ונראה שפסק כן מהרי"ק ז"ל בספר שלחן ערוך בטור יו"ד סימן קצ"ח סעיף ל"א

[הגהה וגם בספר הלבוש שם סעי' ל"א] אע"ג דנראה דהתם ארכבה אתרי רכשי וגם שם בסוף סימן ר"א הביא דברי מי שאוסר להטיל יורה מלאה מים חמין שטעמו ג"כ משום גזרת מרחצאות ודאי דלמאן דחייש להאי גזרה ראוי להחמיר ונראה שהרב הגדול מהרי"ק ז"ל הנ"ל היה חוכך להחמיר ולכן לא הכריע אבל מהר"ר משה איסרלן ז"ל הגיה עליו וכתב ויש מקילין ומתירין להטיל חמין למקוה כדי לחממה ומ"מ יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל אז אין למחות בידם ובחמי טבריא מותר לכ"ע ע"כ.

ועתה בשנת הש"ף ליצירה הסכימו כמה חכמים מחכמי ארץ ישראל וסביבותיה להקל במקום שנהגו ומעשה שעשו אנשי ק"ק חברון תוב"ב והביאו סלון של מים לתוך מקוה מים שיש בו רוב מקוה כדי לחממו לטהרת בעלי קריין וגם לנשים כדי להנצל מחשש עקרות ומעשה שהיה כך היה שבנו יורה אחת של נחשת במחובר לקרקע בצד עליונו של המקוה ותחתיה כמו פורני קטן להסיק האש שם תחתיה וסביבות שפתות היורה בנו בנין חזק של אבנים וסיד כמו מקוה קטון וכפה ע"ג אוירה כדי לשמור חומה מחזקת היורה והבנין הנז' כמו תשעה עשר סאין מים ומחממין אותה מהפורני שתחתיה ואח"כ פוטרין המים המחוממים למקוה הגדול שבצדה דרך חור קטן שרחבו כשפופרת הנוד ועובי הכותל המפסיק בין המקוה הקטון העליון הנז' דהיינו המים המחוממים למקום המקוה הגדול לכל הפחות שלשה טפחים ובשפולו של אותו הכותל עשוי בבנין יפה החור הנזכר ולמעלה הימנו כמו אמה חלון מפולש עשוי באותו הכותל לשפוך דרך שם המים הנלקחים מן המקוה הגדול כאשר יתבאר או המובאים ממקום אחר להתחמם שם כנזכר. וכשפוטרים המים דרך החור הנז' מן המקוה הקטון העליון המחומם למקוה הגדול מתמלא המקוה הגדול לארבעים סאה או יותר ושוב שבוע אחר חוזרין ולוקחין מים ממימי המקוה הגדול ע"י כד אחד נקוב בשיליו כדי שלעולם יהיו המים מחוברין למי המקוה הגדול ושופכין באותו כד עצמו לתוך המקוה הקטון העליון הבנוי ע"ג היורה כנז' דרך אותו חלון שבכותל הנזכר המפסיק בין שני המקואות ואחר שמתחממין המים חוזרין ופוטרין אותם דרך החור הנז' שתחת החלון הנז' כנזכר שכל עוד שלא נתחממו המים אותו החור הוא סתום בכפיס מעץ וסמרטוט וכיוצא בו ולעולם אפי' אחר פטירת המים חמין תשאר היורה מלאה מים מפני שהחור הנז' שבו נפטרים המים החמין עשוי משפת היורה ולמעלה כמובן ממה שכתבנו למעלה. והסכימו עמהם כמה חכמים מחכמי ארץ ישראל שמלבד שמצוה הם עושין בעבור טהרת בעלי קריין גם אפי' לנשים נדות ויולדות הוא כשר אם הזמן ימי קור גדול ובפרט בדרך המצאה זו שאין המים מתחממין לא דרך שוליו ולא דרך צדדיו רק דרך עליו דהוי דומה לבד כמי ששופך בדרך המשכה מים חמין שהוחמו ברחוק מן המקוה אל תוך המקוה ובלבד שלא יוחמו המים לנשים רק כדי שתפוג צנתן גם בתנאי למצוה מן המובחר שלא יפחתו לעולם המקוה מארבעים סאה. ונלע"ד דאע"ג דמי המקוה הראשונים שירדו ממי הגשמים ודאי נתחלפו כולם או רובם במים שאובים אפ"ה אין כאן בית מיחוש דהתנן לקמן בפ"ז דמקוה שיש בו מ' סאה שלימין אם נתן סאה שאוב ונטל סאה ואפי' יותר מרובו כשר לדעת רוב הפוסקים ולדעת הרמב"ם ז"ל לכל הפחות עד רובו כשר כמו שאכתוב שם פ"ז סימן ב' ומשמע דלאו דוקא קתני נטל לשון דיעבד אלא אפי' לכתחלה אלא משום דהויא מילתא דלא שכיחא נקט האי לישנא וראיה קצת לדבר דהתנן נמי לעיל ספ"ג בעל קרי החולה שנפלו עליו ט' קבין מים טהור והא ודאי נפלו לאו דוקא דאפי' לכתחלה מטיל עליו ט' קבים מים וטהור וכן נמי סיפא דקתני התם. וגם בס"פ בתרא דזבים וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין פוסל את התרומה ודאי דלאו דוקא לשון דיעבד דהא בין לכתחלה בין דיעבד הדין שוה דמכלי אחד משנים ומשלשה מצטרפין ומד' אין מצטרפי' ולא שייך כאן בסיפא לשון לכתחלה כלל ולהכי נקט רישא נמי שנפלו לשון דיעבד כך נלע"ד וכן נמי תנן לקמן בפ' ששי משנה ח' היה בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה ולשון לכתחלה נקט והה"נ הכא דאין לחלק כך נלע"ד. גם אשכחן שכתב ה"ר שמשון ז"ל לקמן בפ' עשירי תוספתא בלשון זה וז"ל היו רגליו מלאים אבק וירד וטבל במקוה שיש בו מ' סאה טמא שפשף או שטבל בחמין טהור ע"כ והביא דברים אלו בספר בית יוסף ס"ס קצ"ח ופירשם וגם בספר הלבוש העתיקן שם בסעיף מ"ה וז"ל בקיצור לא תטבול באבק שעל רגליה ואם טבלה יש מי שאומ' שחוצץ ולא עלתה לה טבילה מפני שכשיורד למים כך עם אבק שעל רגליו נעשה האבק כמו טיט ברגליו ונדבק בו ורוצץ אא"כ שפשף רגליו במים מקודם לכן ואח"כ יטבול ואם טבל בחמין לכ"ע אפי' לא שפשפן אינו חוצץ מפני שהחמץ מעבירין הלכלוך כאילו שפשוף ע"כ וגם בשלחן ערוך ישנם בקיצור מופלג משמע מכאן דמותר לכתחלה לטבול בטבילת מקוה מים חמין אלא שיש לדחות דהתם מיירי בכגון חמי טבריא דההוא ליכא מאן דפליג וכמו שכתבתי לעיל בשם הר"ד משה איסרלן ז"ל. אח"כ מצאתי שבהגהות מרדכי בסוף שבועות הביאו ראיה זו ודחו ממש כאשר דחיתי והביאה ב"י בסוף סי' ר"א די"ד דף רמ"ז ע"ב וכתב אך יש להביא ראיה מפ' בתרא דנדה דאמרו לאשת רב נחמן דודי חסרת וכו'. ומ"מ עיין במ"ש לקמן פ"ז סוף סי' ב' אי שייך ההוא טעמא דחיישי' למראית העין הנזכר שם הכא ג"כ. גם עיין בספר שלחן ערוך טור יורה דעה בהל' ת"ח סימן רמ"ב סעיף י' שכתב שם יש מי שכתב שאסור לחכם להתיר דבר התמוה שנראה לרבים שהתיר את האסור ע"כ ובספר הלבוש הביאו שם סתמא עיין אי שייך בנדון דידן גם כן:


פירושים נוספים