מלאכת שלמה על מקוואות ה
<< · מלאכת שלמה · על מקוואות · ה · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מעין שהעבירו וכו': ואיתה לרישא דמתני' בפסקי הרא"ש ז"ל פ' מרובה דף קל"ז. ובתשובותיו ז"ל כלל ל' סי' ב' ושם כתב מה שפירש רעז"ל דהאי שוקת הוא כלי ולא שוקת שבסלע דא"כ אף בתוכו כשר להטביל והאריך. ועי' על דבריו ז"ל בב"י יו"ד סי' ר"א דף רל"ו ע"ג ובדף רל"ז ע"א וע"ג וע"ד משא ומתן בין הרב ז"ל ובין מהר"ר יוסף טיטסאק ז"ל:
כשר חוצה לה: כ' הרא"ש ז"ל וז"ל כשרים המים היוצאים מן השוקת כו'. גם בס' הלבוש סי' ר"א סעי' ח' הביא פי' הרא"ש ז"ל לפסק הלכה:
העבירו ע"ג בריכה: וכתוב בב"י שם סי' ר"א דף רל"ח ע"ד בשם מהר"י קולין ז"ל בשרש קט"ו וקכ"ו נלע"ד דאע"ג דקאמר מתני' דמעין שהפסיקו הרי הוא כמקוה היינו דוקא היכא שנחו המים במקוה וכבר נעשו אשבורן אלא שאתה בא להחשיבו כמעין ע"י חבורו למעין ומש"ה דין הוא כשהופסק ממנו שחזר לדין מקוה אבל היכא דאכתי לא נייחי מיא באשבורן אלא עדיין חיים וזוחלין מכח נביעת המעין אע"פ שהופסקו מהמעין מ"מ שם מעין עליהם עדיין מצד עצמן כיון דאכתי חיים וזוחלין הן ולא פקע חיותן מינייהו והביא ראיה מההוא דתנן גל שנתלש ובו מ' סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורים ופשיטא שאין לך הפסקה מן המעין גדולה מזו שנתלשה הגל מן הים והולך למרחוק וכן אין לך זחילה גדולה מזו שאין כאן אשבורן כלל וכי היכי דלא יקשה מההיא דמעין שהפסיקו צריך לחלק דטעמא דגל משום דאכתי לא נייחי מיא דגל כדפרישית לעיל עכ"ל ז"ל:
והפסיקו הרי הוא כמקוה: לשון הרמב"ם ז"ל בחבורו היו מימיו נמשכין לתוך בריכה שהיא מלאה מים ונקוין שם הרי אותה בריכה כמקוה היה יוצא חוץ לבריכה ה"ז פסול לזבין ולמצורעים וכו' וכתב מהרי"ק ז"ל ונראה שמפ' רבינו דמתני' בבריכה מלאה מי מקוה עסיקי' והא דקתני והפסיקו היינו לומר שמי המעין היו יורדין לבריכה ולא היו יוצאים חוצה לה ולפיכך הרי הוא כמקוה דכיון דאין מי המעין נמשכין ויוצאין מן הבריכה אע"פ שעדיין קלוח מי המעין יורדין לתוכה אינם מעלין את המים שבתוך הבריכה מדין מקוה ואם אח"כ המשיכו כלומר שעשה שימשך ויצא מהצד האחר פסול לזבים וכו' עד שידע שיצאו ממנו המים הראשונים שירדו מן המעין לבריכה דכיון שנקוו בבריכה פסק מינייהו שם מים חיים ולפיכך פסולין לזבין וכו' ומ"מ דינם כמעין לענין טבילה שמאחר שמי המעין נכנסין לה ויוצאין ממנה מעלין הם את המים שבבריכה להיות כמעין עכ"ל ז"ל והילך פי' הרמב"ם ז"ל במתני' העבירו ששם המים של המעין ירדו לתוך הבריכה ויתקבצו בה ולא יצאו ממנה הנה דין זאת הבריכה והמקוה שוה ואם יהיו מי המעין המגיעין לבריכה נכנסין מצד זה ויצאו מצד אחר הנה מקום הבריכה פסול עתה לזבים וכו'. וכתוב בב"י יו"ד סימן ר"א דף רל"ח ע"ג ומיהו מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה משמע דבלא היו בבריכה מים קודם שהעביר המעין עליה אלא היינו לומר שעל ידי העברת המעין עליה היא מלאה מים וצ"ע והראב"ד ז"ל פירשה בספר בעלי הנפש להא דהעבירו ע"ג בריכה בבריכה ריקנית שמלאה ממי המעין ואפ"ה קאמר דאם הפסיקו הרי הוא כמקוה ע"כ:
העבירו ע"ג כלים: שהעביר המעין ע"ג דופני הכלים מבחוץ ואפ"ה קאמר ר' יוסי דהרי הן כמקוה כלומר שנפסל מלטהר בזוחלין ובכל שהוא וכן פוסל טבילה ע"ג ספסל גזרה אטו תוך כלי כן פירשו הרמב"ם והרא"ש ז"ל אבל הר"ש ז"ל פי' ע"ג כלים נקובין דאי לאו הכי מ"ש משוקת:
ובלבד שלא יטביל ע"ג ספסל: פי' בערוך ערך ספסל שהוא כאילו טבל בכלי. והאריך כסף משנה על בבא זו בסוף פרק ראשון דהלכות מקואות. ומפ' שם אליבא דהרמב"ם ז"ל דמתני' דקתני ובלבד שלא יטביל ע"ג ספסל מיירי בשכל מי המעין אינם עוברים אלא על הספסל וחוצה לו מן הצדדין אין מי המעין כלל שאז אילו היה כלי שיש לו בית קבול היו נפסלין מלטבול אפי' במים שנמשכין מן הכלי ולחוץ וכדתנן מעין שהעבירו ע"ג השוקת פסיל וטעמא משום דהוו מים שאובים והשתא שכלי זה אין לו בית קבול אינו נפסל ומ"מ גזור רבנן שלא יטבלו על הכלי עצמו אע"פ שאין לו בית קבול גזרה אטו כלי שיש לו בית קבול אבל אם לא היו כל מי המעין עוברין על הספסל ליכא למיגזר כלל דהא אפי' היה כלי שיש לו בית קבול כיון שקצת המים יוצאים חוץ לספסל לא נתבטל דין מעין מן המים הנמשכין מן הכלים ולחוץ מפני שהן מחוברין למעין כשר מן הצד וכדתנן גבי מעין שהעבירו ע"ג השוקת העבירו ע"ג שפה כל שהוא כשר הלכך כשהוא כלי שאין לו בית קבול כספסל וכיוצא בו א"נ כלי שיש לו בית קבול אלא שאין המים עוברים מתוכו כי אם מאחוריו כגון שהוא כפוי על פיו מותר לטבול אפי' על גביו ועוד י"ל דהא דתנן שלא יטביל ע"ג ספסל דוקא הוא לומר דע"ג כלים שאין להם בית קבול אין מטבילים גזרה אטו כלים שיש להם בית קבול שיבואו להטביל בתוכם דלא יחלקו בין כלים לכלים אבל ע"ג אחורי כלים שיש להן בית קבול לא גזרי' דכיון שהכלים שיש להן בית קבול דרך להעמידן ופיהם למעלה ואלו כפויין על פיהן מידע ידוע לרואים ששינו להניחן כך מפני שאם היו מונחים כדרכן היה אסור לטבול בהן ומתני' דייקא כשיטה זו דקתני רישא ע"ג כלים או ע"ג ספסל ובסיפא קתני ובלבד שלא יטביל ע"ג ספסל ושבקינהו לכלים לומר דע"ג כלים שיש להם בית קבול מותר להטביל דלא גזרינן בגבן אטו תוכן מטעמא דפרישית א"נ י"ל דע"ג ספסל דסיפא אכולה מילתא דר' יוסי קאי לומר דהא דקאמר ר' יוסי הרי הוא כמקוה וכן מאי דקאמר שלא יטביל על גבן היינו דוקא ע"ג ספסל וכיוצא בו כלים שאין להם בית קבול אבל ע"ג אחורי כלים שיש להם בית קבול הרי הוא כמות שהיה וגם מטבילין על גבן ומטעמא דפרישית ורישא נקט ע"ג כלים לומר דר' יהודה משוה ע"ג כלים לע"ג ספסל אבל לר' יוסי לא איצטריך למנקט ע"ג כלים לגבי ספסל דהא מוחלקים הם לגמרי ולשיטה זו ניחא שלא כתב רבינו דין העבירו ע"ג כלים שיש להם בית קבול לענין דהרי הוא כמקוה כמו שכתב בע"ג ספסל עכ"ל ז"ל בקיצור. ועי' בהר"ן ז"ל בסוף הלכות נדה בפ' שני דשבועות דף ש"ח ע"א שכ' שדקדק מכאן הראב"ד ז"ל שאם טבלה ע"ג כלי עץ אפילו דיעבד לא עלתה לה טבילה דהא תנן הכא ובלבד שלא יטביל ע"ג ספסל אלמא כל שהוא למדרס כספסל וכן נמי שאר כלים שמקבלים טומאה לא מהניא בהו טבילה משום גזרת מרחצאות דליכא למימר דטעמא משום דבעיתא דהא לאו באדם עסקינן הכא אלא בכלים אבל ע"ג כ"ח שאינו מטמא מגבו ולא חזי למדרס דליכא משום גזרת מרחצאות או ע"ג בקעת עבה דלאו בת קבולי טומאה לכתחלה לא תטבול משום דבעיתא כדאיתא בגמ' אבל אם טבלה בדיעבד שפיר דמי ע"כ בשנוי לשון קצת:
שהוא מושך כנדל: כך מ"מ:
ריבה עליו והמשיכו וכו': כך צ"ל:
הרי הוא כמות שהיה: שהרי אין כאן תוספת שנוי רק שמתחילה היו הנחלים דקים כרגלי הנדל ועתה הם נחלים זוחלים ברבוי ושפע אבל אם מתחלה לא היה המעין זוחל כלל והוא ע"י הבאת המים שאובים גרם לו להיות נמשך אינו מטהר במקום זחילתו וזו היא ששנינו בפ"ק במעלה רביעית מעין שמימיו מועטין וכו' והוא פי' הרמב"ם והרא"ש ז"ל והוא פירוש ראשון שהביא רעז"ל אבל פי' שני שהביא הוא ז"ל הוא פי' הר"ש ז"ל שסובר דלאו בריבה עליו מים שאובים מיירי מתני' דא"כ לא היה מטהר בזוחלין כדתנן בפ"ק ועי' בב"י יו"ד סי' ר"א דף רל"ט ע"ב שפירש שם פי' לפירוש הרמב"ם ז"ל דאמתני':
היה עומד וריבה עליו והמשיכו: כך צ"ל. ופי' ריבה עליו מים שאובין לדעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל שכתבתי וגם הר"ן ז"ל וז"ל הר"ן ז"ל בפ' במה אשה דף קכ"ח דה"פ מעי שהוא מושך מעט כנדל זהו שרץ קטן מרובה רגלים דקים ועכשיו המשיכו בשטף אבל אינו נמשך אלא במקום שהיה מהלך בו מתחלתו הרי הוא כמות שהוא וסיפא דקתני ואם היה עומד כלומר שלא היה נמשך כלל וריבה עליו והמשיכו שני דינים יש בו דבמקום שלא היה מהלך מתחלתו שוה למקוה שצריך אשבורן והה"נ שאין מטבילין בו בכל שהוא ובמקום שהיה עומד מתחלה שוה למעין להטביל בו בכל שהוא ומינה שהוא מטהר בזוחלין ע"כ וכך כתבתי בשמו ז"ל ג"כ לעיל ספ"ק:
כל הימים כמקוה: בפי' הרמב"ם ז"ל כתיבת יד גם בפי' הר"ש והרא"ש ז"ל בבא דהזוחלין כמעין קודמת לזו דכל הימים גם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה כן. ונשנית זו הבבא דכל הימים בפ"ח דמסכת פרה ושם כתבתי מה שפירשו תוס' ז"ל בשבת פ' ח' שרצים (שבת דף ק"ט) ותוס' דפ' מעשר בהמה דנ"ה. וכתב הר"ן ז"ל בפ' במה אשה דף קכ"ז מדקתני ר' יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין ולא קתני אין מטהרין אלא בזוחלין שמעי' דאף בזוחלין קאמר דס"ל דימים דינייהו כמעין דמטהרין בכל ענין אפי' באשבורן ע"כ וכן כתב ג"כ על הלכות נדה לרב אלפס ז"ל דבפ' שני דשבועות דף ש"ז ועי' תו במ"ש בשמו לעיל ספ"ק וס"פ ששי דמסכת פרה. ועיין בב"י סי' ר"א י"ד גם בס' הלבוש שם סעיף ה':
שרבו על הנוטפין שהן כשרין: בזוחלין ואפי' במקו' שאין כדי טביל' בזוחלין אא"כ נוטפים משלימין להם דאלת"ה מאי קמ"ל פשיטא דא"כ יפסלו כל הנהרות אפילו למ"ד נהרא מכיפיה מבריך ושמא לדיוקא איצטריך דוקא רבו אבל לא רבו לא ולא אמרינן קמא קמא בטיל הואיל ודרכן בכך. הרא"ש ז"ל:
שרבו על הנוטפים: פי' הר"ן ז"ל בפ' במה אשה דף קכ"ח דבודאי אפילו במקום שנתרבה קאמר דאי באותו מקום בלבד שהיה מהלך בתחלתו מאי אסהדתיה פשיטא דהיכי תיסק אדעתין ששנים או שלשה טפי מטר יפסלו פרת מלטבול אלא ודאי כדאמרן וזהו דעת הראב"ד ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל וכו' ע"ש. ולשונו ז"ל בהלכות נדה לרב אלפס ז"ל דבפרק שני דמסכת שבועות בקיצור כלשון הרא"ש ז"ל אלא שאין שם הושמא לדיוקא וכו':
ונוטפים שעשאן זוחלים: כגון מקוה שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין ואסור לו לטבול בו כיון שמי המקוה ננערו והתחילו לצאת הרי הוא טובל במקוה זוחל ואפילו ישאר במקוה מ' סאה אחר שיצאו הזוחלין מ"מ השתא מיהא הוא טובל גם במים העליונים שהן זוחלין. והנכון יותר לפ' דמיירי שלא ישאר במקוה מ' סאה אם לא שיסתום הזחילה והשתא ניחא דפוסל ר' יוסי משום דשיעור הכשר מקוה נעשה ע"י דבר המקבל טומאה אבל אם ישאר במקוה מ' סאה ואינו סותם אלא להרבות המים לא מיקרי הוויתו ע"י טומאה. ולהך פירושא אם ישאר במקוה מ' סאה לכ"ע מותר לטבול בו אף כשהוא זוחל מלמעלה כיון שעיקר המקוה אינו זוחל ולא פליגי אלא במקוה שלא ישאר בו מ' סאה אחר שיצאו הזוחלין דר' יוסי סבר דבר שמקבל טומאה אין מזחילין בו כלומר אין מעמידין בו הזחילה כיון דסתימה זו גורמת הכשרו של מקוה וטעמא כדתנן בפ' ששי דפרה נתן ידו או רגלו וכו' ומפ' טעמא בפ' שני דזבחים דאמר קרא מקוה מים יהיה טהור הוייתו ע"י טהרה תהא ור' יהודה סבר דיכול לסמוך בקנה או במקל ואפילו הן כלים נטמאים וכן זב וזבה סותמין ביד או ברגל לעכב הזחילה ואפשר דר' יהודה מודה בההיא דפרה דשאני הכא שהמקוה כשר וע"י דבר המקבל טומאה היא מונע שלא יפסול ולישנא דנוטפים שעשאן זוחלים לא משתמע כפירוש זה כי לא עשאם אלא מעצמו נפרץ המקוה על שפתו וגם לשון אין מזחילין קשה לפרשו מניעת הזחילה ועוד טעמא דר' יוסי לא מסתבר כלל דל"ד לההיא דפרה כיון שהמקוה כשר ומונע פסולו ע"י דבר טמא ויותר מזו אמרי' בשלהי פירקין ומודים שגודר כלים וטובל בהן. ונ"ל לפ' נוטפים שנקוו למקום אחד שעשאן זוחלין להוליכן למקוה סומך אפי' מקל אפי' קנה ואפי' זב וזבה סומכין המקל או הקנה שיעברו המים למקוה כי מקל וקנה הם פשוטי כלי עץ ואע"פ שהזב סומך המקל בידו בשעה שהמים עוברין קרינן ביה הויתו ע"י טהרה כיון שאין המים עוברין ע"ג ידו כדאמרי' פ' ששי דפרה עלי קנים ועלי גפנים כשר ור' יוסי קאמר ל"מ זב אלא אפי' טהור כיון דבר קבולי טומאה הוא לא יסמוך במקל וההיא דעלי קנים מיירי כשנתן האדם העלין לשם קודם באו המים ולא היו בידו בשעה שעברו המים. והרמב"ם ז"ל פי' הזוחלין היינו הנהרות והיאורים המושכים מן המעינות יש להם דין מעין לכל דבר הנוטפים פי' מעין שהוא על ההר ומימיו נופלין טפים טפין למטה בשפולי ההר אע"פ שאותם טפים טורדות במרוצה תכף זו אחר זו כיון שאינו זוחל אלא יורדין בהפסק יש להם דין מקוה ובעי מ' סאה ואינם מטהרין בזחילה ופסולין לזבין ולמצורעין ולקדש בהן מי חטאת והעיד ר' צדוק שאם ירבו הזוחלין על הנוטפין שחזרו לדין מעין. נוטפים שעשאן זוחלין כלומר אם ירצה לעשותם זוחלים סומך אפי' מקל אפי' קנה שהן כלים כדי שירדו המים דרך קנה ומקל בלי הפסק ואז יטבלו בו אפי' זב וזבה דמים חיים נינהו ואגב זב נקט זבה דזבה לא בעיא מים חיים ועוד השמיענו ר' יהודה דלאו לענין טומאה וטהרה בלבד אנו מכשירין אלו אלא אף לענין איסור והיתר ואפי' הזבה שהיא ערוה עד שתטבול טובלת בו ומותרת לבעלה. ופי' זה נכון דלפי' רבינו שמשון ז"ל למה קורא למי גשמים נוטפים ועוד למה תולה מי גשמים במקוה והלא עיקר מקוה ממי גשמים הוא נקווה ומה שאין מי גשמים מטהרין בזוחלין היינו קודם שבאו למקוה ועוד לשון הזוחלין שרבו על הנוטפין לא נהירא כי הזוחלין קדמו והל"ל בעוד שלא רבו הנוטפים כשרים עכ"ל הרא"ש ז"ל. והביאר בתשובותיו כלל שלשים סי' ג' ד'. ועי' במ"ש בפ"ז דמסכת עדויות סי' ג'. ומתוך מה שכתבתי הוברר דהרמב"ם ז"ל גריס יורד וטובל בלא וי"ו ולשאר המפרשים גרסי' ויורד וטובל בוי"ו. וכתוב בב"י סימן ר"א דיו"ד דף רמ"ו שאע"פ שרבינו אשר ז"ל ישר בעיניו פי' הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל למתני' מ"מ בתשובה סי' ד' לא כתב אלא פירושו אבל רבינו יעקב בנו בעל הטורים ז"ל הביא שם לפסק הלכה כשני הפירושים משום דכוונת שניהם להחמיר נקט כחומרי שניהם דבמילתא דאיסורא דאורייתא ספקא לחומרא ע"כ בקיצור מופלג. עוד כתוב שם שהרמב"ם ז"ל בפ' ששי מהלכות מקואות כ' כל כלי שלא נעשה לקבלה אע"פ שהוא מקבל אינו פוסל את המקוה כגון הסילונות שהמים נמשכין מהם בין שהיו של מתכת או של חרס וכן כתב ג"כ בפי' המשנה פ"ד ולא חילק בין אם הוא מחובר לקרקע לאם אינו מחובר ובין אם הוא מקלח לאויר המקוה או לאו משמע שסובר שאע"פ שמקבל טומאה כיון שאין לו בית קבול כשר וטעמו מפני שהוא מפ' מתניתין דנוטפים שעשאן זוחלין דקאי ארישא דקתני הזוחלין כמעין והנוטפים כמקוה וכו' וכמו שכתבתי לעיל גבי מעין שיורד מן ההר טפין טפין בהפסק ולא איירי לענין הוייתו ע"י טהרה דלא בעינן הוייתו ע"י טהרה אלא לזב ומצורע וקדוש מי חטאת דבעי' בהו מים חיים אבל לטבילת שאר טמאים דלא בעינן מים חיים אפי' הוייתם ע"י דבר המקבל טומא' כשר והוא שלא יהיה לו בית קבול העשוי לקבלה ויש הוכחה לדעתו מדקתני במסכת פרה ההיא דנתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולין וכ' ולא קתני לה במסכת מקואות ומ"מ כיון שהרא"ש ז"ל כתב שאינו רשאי לעשות מעשה להקל וגם כתב בתשובה שגדולים החמירו לפסול וגם רבינו שמשון ז"ל פי' דמזחיל ע"י דבר המקבל טומאה פסול אף לטבילת הטמאים אין להקל בדבר אלא נקטי' כדברי הרא"ש ז"ל הלכה למעשה ע"כ. עוד כתוב שם ומה שכתב רבינו יעקב ז"ל וכן סילון של אבר או של מתכת אסור להעביר בו מים למקוה שמקבל טומאה כלומר שאע"פ שהסלון אין לו בית קבול אם הוא של מתכת מקבל טומאה דפשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה וזה על פי מה שנתבאר שדעת הרא"ש ז"ל לפסול מקוה שהוייתו ע"י דבר המקבל טומאה וכן דעת הרשב"א ז"ל בתשובה גם בתשובות להרמב"ן ז"ל וראיה ממתני' דהכא וכדמפ' טעמא בפ' שני דזבחים וכן כתב המרדכי בשם הרא"ם ז"ל בשבועות דבעינן הוייתם ע"י טהרה ע"כ בקיצור מופלג. וע"ש אי נוטה דעת הרא"ם ז"ל הנזכר בקצת לדעת הרמב"ם ז"ל. ורש"י ז"ל נראה מלשונו ז"ל שם בזבחים שנוטה לדעת רבינו שמשון והרא"ש ז"ל. עוד כתוב שם ומה שכתב רבינו יעקב ז"ל שאם הסלון מחובר לקרקע שאז אינו מקבל טומאה שפיר דמי כך כתב הרא"ש ז"ל בתשובה ובסוף נדה והביא ראיה מדתנן בפי"א דכלים כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא חוץ מן הדלת והנגר והמנעול וכו' שנעשו לקרקע וכן הני סילונות כיון שנעשו להיות מונחים שם תמיד תשמישן עם הקרקע ואין מקבלין טומאה ובין שנתחברו בבנין עם הקרקע או שטמונים כולם בתוך הקרקע נתבטלו עם הקרקע טהורים וכן דעת הרשב"א שכתב בסוף תשובה הנזכרת בד"א כשאין הסלון מחובר לקרקע אבל אם היה מחובר לקרקע בטל הוא לגבי קרקע ואינו מקבל טומאה ולא עוד אלא אפי' מחובר לדבר המחובר לקרקע כגון טבעת שבדלת אינו מקבל טומאה וכדאי' בברייתא ומייתי לה בפ' במה אשה ותנן במסכת כלים פי"א כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא חוץ וכו' ע"כ ומדלא מפליג בין טמונים כולם לשאינם טמונים כולם משמע דבכל שהן מחוברין לקרקע מכשר בין טמונים בין שאינם טמונים וכדברי הרא"ש ז"ל עכ"ל ז"ל. עוד כתוב שם ומה שכתב רבינו יעקב ז"ל בממשיך מי גשמים בעלמא אבל אם ממשיך מים ממעין או ממקוה שרי אפי' ע"י דבר המקבל טומאה ג"ז מדברי הרא"ש ז"ל בסוף נדה וז"ל ועוד אני אומר אם הסלון של מתכת מביא את המים ממעין או ממקוה אחר למקוה זה אע"ג דהוייתם ע"י טומאה כשר כיון דמי מקוה מחוברין למעין או למקוה אחר שהוא כשר דמקוה שכולו שאוב נטהר בהשקה אם השיקו לחברו למקוה כשר כדתנן בפ' ששי דמקואות מטהרין את המקוה העליון וכו' כיצד מביא סילון של חרס או של אבר וכו' ע"כ ואח"כ הביא סוף תשובה הנזכרת להרשב"א ז"ל דמשמע מינה שאינו מחלק בין ממשיך מי גשמים בעלמא לממשיך מי מעין או מי מקוה שהוא הרשב"א ז"ל פי' בהדיא באותה תשובה לההיא דסלון של אבר דוקא במחובר לקרקע ולא כדמשמע מדברי הרא"ש ז"ל דמפ' דבסלון תלוש איירי ע"כ בקיצור מופלג. עוד כתב שם רבינו יעקב ז"ל כותל של מקוה שנסדק אם בא לסתום הסדק כדי שישארו בו מ' סאים לפירוש הרב רבינו שמשון ז"ל לא יסתום אותו בידו ולא בכל דבר המקבל טומאה ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שיכול לסותמו בדבר המקבל טומאה דודאי הבאת המים למקוה צריך שיהא ע"י טהרה לפיכך נקב העשוי להוציא בו המים מהמקוה יכולין לסותמו במטלניות שיש בהן שלש על שלש ע"כ וכתב שם ב"י ז"ל שדברי הרא"ש הם בתשובה ע"כ. אמר המלקט מכל הני שמעינן דמותר לכתחלה לעשות מקוה טהרה ע"י דף של מתכת קבוע ובנוי בקרקעית המקוה כדי להתחמם המקוה מתחתיו או שתפוג צנתו דהא לדעת הרמב"ם ז"ל אין כאן בית מיחוש כלל שהוא ז"ל סובר שלא אמרו דבעינן הוייתם ע"י טהרה רק לענין זב ומצורע וקדוש מי חטאת כיון דחמירי דבעו מים חיים ולדידיה אפי' בסילון שנזחלין המים ממנו למקוה כל שאין לו בית קבול מותר ואפי' הוא של מתכת ואפי' אינו מחובר וכדמפורש בדבריו ז"ל ואפי' לדעת הרשב"א ז"ל והרא"ש ז"ל דפסלי בסלון של מתכת דוקא כשאינו מחובר לקרקע הוא דפסלי אבל אם מחובר אין כאן מיחוש כלל דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע אבל בתוך המקוה אפי' בקערירותו יכול לסתום לכתחלה אפי' בדבר המקבל טומאה אפי' אינו מחובר דלא בעי' הוייתם ע"י טהרה אלא הבאת המים למקוה אבל מניעת המים שלא יצאו ממנו אין צריך ע"י טהרה כדכתב הרא"ש ז"ל בהדיא ומשמע דהרשב"א ז"ל נמי מודה בהא מדסתם דבריו ואפי' אם ת"ל דפליג וס"ל דאף מניעת המים שלא יצאו בעינן ע"י טהרה וכדעת רבינו שמשון ז"ל מ"מ במחובר לקרקע מודה ואפשר דאפי' כלי של מתכת שיש לו בית קבול אם הפכו וקבעו בבנין חזק בין בקרקעית המקוה בין מן הצד שפיר דמי. ומ"מ צ"ע קצת לע"ד מ"ש מדף של נחתומין של מתכת דבפט"ו דמסכת כלים שחכמים מטמאין אע"פ שקבעוה בבנין בכותל ואפשר לומר דיש לחלק דהתם הדף עושה בו עדיין מלאכתו הראשונה דהיינו לערוך בו הלחם ולקרץ בו הככרות וכדומה וכן כ"ש נמי קדרה של מתכת שקבעה בקרקע ושם במקום שהיא קבועה משתמש בה כדרך שהיה משתמש בה מתחלה ודאי שבטומאתה עומדת ומקבלת טומאה נמי שם בקרקע עד שישנה מעשיה כלשון הרמב"ם ז"ל בספי"א דהלכות כלים פי' שיחברנה חבור שאינה ראויה עוד למלאכתה הראשונה אבל סלון של מתכת דעיקר תשמישו עם הקרקע הוא טהור והיינו דתנן בפי"א דכלים חוץ מן הדלת ומן הנגר ומן המנעול והפותה שתחת הציר והציר והקורה והצנור שנעשו לקרקע וכ"ש למה שכתבתי שם בשם הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות כלים רפ"ט דכל אלו הכלים פי' צנור וחבריו אפי' קודם שיקבעו בקרקע אינם מקבלים טומאה דודאי דל"ד אלא דמשמע לע"ד דהרשב"א והרא"ש ז"ל פליגי אהרמב"ם ז"ל בהאי פירושא שכתב אפי' קודם שיקבעו בקרקע וכ' מדאצריכו לענין מקוה שיהיה הסלון מחובר אבל אין לומר דהרמב"ם ז"ל שטהר המקוה שנמשכו מימיו ע"י סלון של מתכת שאינו מחובר לקרקע משום דאזיל לטעמיה דס"ל דסלון היינו צנור דמתני' דפי"א דכלים אפי' קודם שיקבע בקרקע טהור דאי הכי יקשה למה שכתבתי לעיל שכתב מהרי"ק ז"ל דמשמע שסובר הרמב"ם ז"ל אע"פ שמקבל טומאה כיון שאין לו בית קבול כשר וטעמו וכ' תיפוק לי משום דלא משכחת טומאה בסלון כלל אם אין לו בית קבול ודוחק לומר דיש לחלק בין צנור לסלון וגם דוחק להניח מהר"י קארו ז"ל מוקשה ועומד ולומר דאה"נ דהרמב"ם ז"ל מודה דדרשי' מקוה מים יהיה טהור אפי' לשאר טמאים ושאני סלון דמעיקרא אינו מקבל טומאה כל עיקר כך נלע"ד. ודע דאשכחן נמי דבר אחר דוגמא דדף של נחתומין דמקבל טומאה אפי' חברו לקרקע והיינו מה שכתב הרמב"ם ז"ל ספ"ח דהלכות כלים וז"ל זוג של בהמה שעשאו לדלת אפי' חברו בקרקע ואפי' קבעו במסמר מקבל טומאה כשהיה עד שישנה בו מעשה בגופו ע"כ אלא דלא דמו לגמרי בטעמייהו דף לזוג. והשתא נראה לי עוד דהאי טבלא של מתכת דאתשיל בי מדרשא הלכה למעשה וחזיתה בעיני דחברוה בבנין חזק בקרקעית המקוה נראה לומר דמעיקרא לא הוי בכלל פשוטי כלי מתכות דמקבלי טומאה רק בכלל גולמי כלי מתכות וזה שמו אשר יקראו טס של מתכת דטהור מעיקרא הוא וכדתנן בפי"א דכלים העושה כלים מן הטסין טהורים וכ"ש שמתחלה הובאה אדעתא דליקבעוה בקרקע ולא גרעא מכל הנהו דתנן בפי"א דכלים שכתבנו לעיל בשם הרמב"ם ז"ל דטהורים אפילו קודם שיקבעו בקרקע ואע"פ שתמצא לומר שנשתמשו בה שום תשמיש ביני ביני לאו כלום הוא דלעולם לא נמלכו עליה מלקובעה בקרקע כך נלע"ד וכל זה הוא למאן דלא חייש לגזרת מרחצאות אמנם למאן דחייש לגזרת מרחצאות ונראה שפסק כן מהרי"ק ז"ל בספר שלחן ערוך בטור יו"ד סימן קצ"ח סעיף ל"א
[הגהה וגם בספר הלבוש שם סעי' ל"א] אע"ג דנראה דהתם ארכבה אתרי רכשי וגם שם בסוף סימן ר"א הביא דברי מי שאוסר להטיל יורה מלאה מים חמין שטעמו ג"כ משום גזרת מרחצאות ודאי דלמאן דחייש להאי גזרה ראוי להחמיר ונראה שהרב הגדול מהרי"ק ז"ל הנ"ל היה חוכך להחמיר ולכן לא הכריע אבל מהר"ר משה איסרלן ז"ל הגיה עליו וכתב ויש מקילין ומתירין להטיל חמין למקוה כדי לחממה ומ"מ יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל אז אין למחות בידם ובחמי טבריא מותר לכ"ע ע"כ.
ועתה בשנת הש"ף ליצירה הסכימו כמה חכמים מחכמי ארץ ישראל וסביבותיה להקל במקום שנהגו ומעשה שעשו אנשי ק"ק חברון תוב"ב והביאו סלון של מים לתוך מקוה מים שיש בו רוב מקוה כדי לחממו לטהרת בעלי קריין וגם לנשים כדי להנצל מחשש עקרות ומעשה שהיה כך היה שבנו יורה אחת של נחשת במחובר לקרקע בצד עליונו של המקוה ותחתיה כמו פורני קטן להסיק האש שם תחתיה וסביבות שפתות היורה בנו בנין חזק של אבנים וסיד כמו מקוה קטון וכפה ע"ג אוירה כדי לשמור חומה מחזקת היורה והבנין הנז' כמו תשעה עשר סאין מים ומחממין אותה מהפורני שתחתיה ואח"כ פוטרין המים המחוממים למקוה הגדול שבצדה דרך חור קטן שרחבו כשפופרת הנוד ועובי הכותל המפסיק בין המקוה הקטון העליון הנז' דהיינו המים המחוממים למקום המקוה הגדול לכל הפחות שלשה טפחים ובשפולו של אותו הכותל עשוי בבנין יפה החור הנזכר ולמעלה הימנו כמו אמה חלון מפולש עשוי באותו הכותל לשפוך דרך שם המים הנלקחים מן המקוה הגדול כאשר יתבאר או המובאים ממקום אחר להתחמם שם כנזכר. וכשפוטרים המים דרך החור הנז' מן המקוה הקטון העליון המחומם למקוה הגדול מתמלא המקוה הגדול לארבעים סאה או יותר ושוב שבוע אחר חוזרין ולוקחין מים ממימי המקוה הגדול ע"י כד אחד נקוב בשיליו כדי שלעולם יהיו המים מחוברין למי המקוה הגדול ושופכין באותו כד עצמו לתוך המקוה הקטון העליון הבנוי ע"ג היורה כנז' דרך אותו חלון שבכותל הנזכר המפסיק בין שני המקואות ואחר שמתחממין המים חוזרין ופוטרין אותם דרך החור הנז' שתחת החלון הנז' כנזכר שכל עוד שלא נתחממו המים אותו החור הוא סתום בכפיס מעץ וסמרטוט וכיוצא בו ולעולם אפי' אחר פטירת המים חמין תשאר היורה מלאה מים מפני שהחור הנז' שבו נפטרים המים החמין עשוי משפת היורה ולמעלה כמובן ממה שכתבנו למעלה. והסכימו עמהם כמה חכמים מחכמי ארץ ישראל שמלבד שמצוה הם עושין בעבור טהרת בעלי קריין גם אפי' לנשים נדות ויולדות הוא כשר אם הזמן ימי קור גדול ובפרט בדרך המצאה זו שאין המים מתחממין לא דרך שוליו ולא דרך צדדיו רק דרך עליו דהוי דומה לבד כמי ששופך בדרך המשכה מים חמין שהוחמו ברחוק מן המקוה אל תוך המקוה ובלבד שלא יוחמו המים לנשים רק כדי שתפוג צנתן גם בתנאי למצוה מן המובחר שלא יפחתו לעולם המקוה מארבעים סאה. ונלע"ד דאע"ג דמי המקוה הראשונים שירדו ממי הגשמים ודאי נתחלפו כולם או רובם במים שאובים אפ"ה אין כאן בית מיחוש דהתנן לקמן בפ"ז דמקוה שיש בו מ' סאה שלימין אם נתן סאה שאוב ונטל סאה ואפי' יותר מרובו כשר לדעת רוב הפוסקים ולדעת הרמב"ם ז"ל לכל הפחות עד רובו כשר כמו שאכתוב שם פ"ז סימן ב' ומשמע דלאו דוקא קתני נטל לשון דיעבד אלא אפי' לכתחלה אלא משום דהויא מילתא דלא שכיחא נקט האי לישנא וראיה קצת לדבר דהתנן נמי לעיל ספ"ג בעל קרי החולה שנפלו עליו ט' קבין מים טהור והא ודאי נפלו לאו דוקא דאפי' לכתחלה מטיל עליו ט' קבים מים וטהור וכן נמי סיפא דקתני התם. וגם בס"פ בתרא דזבים וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין פוסל את התרומה ודאי דלאו דוקא לשון דיעבד דהא בין לכתחלה בין דיעבד הדין שוה דמכלי אחד משנים ומשלשה מצטרפין ומד' אין מצטרפי' ולא שייך כאן בסיפא לשון לכתחלה כלל ולהכי נקט רישא נמי שנפלו לשון דיעבד כך נלע"ד וכן נמי תנן לקמן בפ' ששי משנה ח' היה בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה ולשון לכתחלה נקט והה"נ הכא דאין לחלק כך נלע"ד. גם אשכחן שכתב ה"ר שמשון ז"ל לקמן בפ' עשירי תוספתא בלשון זה וז"ל היו רגליו מלאים אבק וירד וטבל במקוה שיש בו מ' סאה טמא שפשף או שטבל בחמין טהור ע"כ והביא דברים אלו בספר בית יוסף ס"ס קצ"ח ופירשם וגם בספר הלבוש העתיקן שם בסעיף מ"ה וז"ל בקיצור לא תטבול באבק שעל רגליה ואם טבלה יש מי שאומ' שחוצץ ולא עלתה לה טבילה מפני שכשיורד למים כך עם אבק שעל רגליו נעשה האבק כמו טיט ברגליו ונדבק בו ורוצץ אא"כ שפשף רגליו במים מקודם לכן ואח"כ יטבול ואם טבל בחמין לכ"ע אפי' לא שפשפן אינו חוצץ מפני שהחמץ מעבירין הלכלוך כאילו שפשוף ע"כ וגם בשלחן ערוך ישנם בקיצור מופלג משמע מכאן דמותר לכתחלה לטבול בטבילת מקוה מים חמין אלא שיש לדחות דהתם מיירי בכגון חמי טבריא דההוא ליכא מאן דפליג וכמו שכתבתי לעיל בשם הר"ד משה איסרלן ז"ל. אח"כ מצאתי שבהגהות מרדכי בסוף שבועות הביאו ראיה זו ודחו ממש כאשר דחיתי והביאה ב"י בסוף סי' ר"א די"ד דף רמ"ז ע"ב וכתב אך יש להביא ראיה מפ' בתרא דנדה דאמרו לאשת רב נחמן דודי חסרת וכו'. ומ"מ עיין במ"ש לקמן פ"ז סוף סי' ב' אי שייך ההוא טעמא דחיישי' למראית העין הנזכר שם הכא ג"כ. גם עיין בספר שלחן ערוך טור יורה דעה בהל' ת"ח סימן רמ"ב סעיף י' שכתב שם יש מי שכתב שאסור לחכם להתיר דבר התמוה שנראה לרבים שהתיר את האסור ע"כ ובספר הלבוש הביאו שם סתמא עיין אי שייך בנדון דידן גם כן:
ונפל על האדם ועל הכלים: כתב הרא"ש ז"ל בסוף נדה דהאי סתמא כר' יוסי דגל שנתלש משמע אף מן הים אלמא דמטהר בזוחלין ע"כ ומילתיה דר' יוסי שנויה לעיל בפירקין סי' ד' ובפ"ח דפרה סי' ח'. וכתב ב"י ביו"ד סי' ר"א דף רל"ה ולפי מה שכתבתי בדברי הרמב"ם ז"ל ככ"ע נמי אתיא ע"ש. ודעת הרב בעל הטור ז"ל כדעת אביו ז"ל שכך כתב שם ביו"ד סימן ר"א דף רל"ה כל הימים יש להם דין מעין לטהר בזחילה הלכך גל שנתלש וכו' וכן העתיקו בספר שלחן ערוך וזו ראיה קצת ג"כ לומר דגם הוא הרב בעל הטור ז"ל גריס מתני' דהזוחלין סמוכה למתני' דגל שנתלש:
נעיצים: פי' הרמב"ם ז"ל שאם עקר אדם עץ או יתד מן הארץ ישאר המקום חלול ונקרא נעיץ מעוכה ת"י נעוצה:
המעורבת בבקעה: נראה דאכולהו קאי ואית דגרסי המעורבים:
הר דלית: פי' הרמב"ם ז"ל ר"ל הר חלוש. ופי' הר"ש ז"ל על כרחין ב"ש קסברי דקטפרס חבור וקסברי דנוטפים מטהרין בזוחלין ומיהו אפשר שיש אצל חרדלית פרסת בהמה שהמים עומדין לתוכה ומחוברת לחרדלית כשפופרת הנוד. ובה"א אין מטבילין דקטפרס אינו חבור ומיהו מדקתני סיפא ומודים משמע דבזחילה פליגי ע"כ:
בסוף פי' ר"ע ז"ל והכי משמע בתוספתא וז"ל התוספתא ומעשה בכובסים שהיו בירושלם שהיו גודרין את הכלים וטובלין בהן והכל מודים בכלים שגדר בהן לא הוטבלו ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל כלל ל"א סי' ה' דמדקתני וכלים שגדר בהן לא הוטבלו דדוקא הוייתם דהיינו שמזחיל המים למקוה בעינן על ידי טהרה דומיא דהך מתני' דפרה דקתני כדי שיעברו המים לחבית אבל מניעת המים שלא יצאו מן המקוה יכול לעשות אפילו בדבר טמא ע"כ. ועיין עוד בתשובתו כלל ל"א סימן ד':