לדלג לתוכן

משנה מקוואות א ד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת מקוואות · פרק א · משנה ד | >>

נפל לתוכן מת, או שהלך בהן הטמא, ושתה טהור, טהור.

אחד מי גבאים, מי בורות, מי שיחין, מי מערות, מי תמציות שפסקו, ומקואות שאין בהם ארבעים סאה, בשעת הגשמים הכל טהורח.

פסקו הגשמים, הקרובים לעיר ולדרך, טמאים.

והרחוקים, טהורין, עד שיהלכו רוב בני אדם.

נָפַל לְתוֹכָן מֵת, אוֹ שֶׁהָלַךְ בָּהֶן הַטָּמֵא, וְשָׁתָה טָהוֹר, טָהוֹר. אֶחָד מֵי גְבָאִים, מֵי בוֹרוֹת, מֵי שִׁיחִים, מֵי מְעָרוֹת, מֵי תַמְצִיּוֹת שֶׁפָּסְקוּ, וּמִקְוָאוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם אַרְבָּעִים סְאָה, בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים הַכֹּל טָהוֹר. פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, הַקְּרוֹבִים לָעִיר וְלַדֶּרֶךְ, טְמֵאִים. וְהָרְחוֹקִים, טְהוֹרִין, עַד שֶׁיְּהַלְּכוּ רֹב בְּנֵי אָדָם.

נפל לתוכן מת,
או שהילך בהן טמא, ושתה טהור - טהור.
אחד מי גבאין, מי בורות,
מי שיחין, מי מערות,
מי תמציות שפסקו,
ומקואות שאין בהן ארבעים סאה -
בשעת הגשמים - הכל טהור.
פסקו הגשמים -
הקרובים לעיר, ולדרך - טמאין,
והרחוקים - טהורין, עד שיהלכו רוב אדם.

הודיענו בזאת ההלכה, שאלה מי הגבאים כמו שלא יטמאו אלא בכוונה כן לא יטמאו אלא לדעת, ולכן אם נפל בהם ואפילו המת אשר אין דבר יותר טמא ממנו, או בא איש טמא בהם כוונתו לעבור ולהלוך, לא יטמאו אלה המים, ואם שתה מהם אחר זה אדם טהור, הנה הוא טהור כמו שזכר.

ואחר אמר, שזה הדין אשר זכר במי גבאים שהם לא יטמאו ולא יטמאו אלא לדעת, כן הדין במי בורות, ומי שיחין, ומי מערות, ומי המטפחין אשר התקבצו ממה [שנוזל] וממה שיטפח אם נפסקו עם המשיכה, והוא אמרו שפסקו. וכן מקוואות שאין בהם ארבעים סאה. ובכלל כל מה שזכר, [כל מים נחים] שלא היה לו זמן ימשיכהו, ולא יהיה בו ארבעים סאה, ויהיה טהור ואפילו היו שאובים, והורה על זה אמרו מי בורות, כי משפט הכל אחד.

ואחר אמר, שבזמן הגשמים הנה הם כולם בחזקת טהרה, ולא נאמר לך נטמאו בכלי טמא או באדם טמא או במשקין טמאים, כי הגשמים ימשיכם ויוציא מים ויבוא מים אחרים. ואם נפסקו הגשמים, הנה כל מה שהיה מהם קרוב מן המדינה טמא, כי אנחנו נאמר לך אדם טמא או כלי טמא נגע באלה המים. ומה שהיה באלה הגבאים ומה שדומה להן רחוק מהעיר טהור, לרוחק ההמון מהם. עד שיתחילו האנשים להלוך בדרכים, וישובו בחזקת טומאה להעברת השיירות עליהן, וישארו גם כן אלו הגבאים כולם בחזקת טומאה אחר הפסק המטר לאורך ימי הקיץ עד שיסור המטר, והתחיל לגדור שיגיע מהם ממי המטר וישובו בחזקת טהרה.

ואמר המשנה הבאה:

ושתה טהור טהור. כדאמרי' שאין עלולין לקבל טומאה עד שיתלשו:

אחד מי גבים מי בורות מי שיחין. כלומר כל הנך מים דחשיב הכא שוין לכל הדינים דתנינן הכא עד מעלה השניה:

מי תמציות שפסקו. בתוס' (פ"א) מפרש אלו הן מי תמציות שלא פסקו כל זמן שהגשמים יורדים וההרים בוצצים כלומר כל זמן שיתמצו המים ומבצבצין ומבעבעין:

הקרובים לעיר ולדרך טמאים. דחיישי' שמא שתה טמא או מילא בכלי טמא:

תניא בתוספתא [שם] חזקת הטיט וגממיות שבפתחי חנויות שברשות הרבים בשעת הגשמים הכל טהור פסק גשמים הרי הן כמי שפיכות שבשווקים הולכין אחר הרוב. מי שפיכות ומי גשמים שנתערבו בין בכלים בין בקרקע טמאים ר' יהודה ור"ש אומרים בכלים טמאים בקרקע טהורין פסקו הגשמי' הקרובים לעיר ולדרך טמאין והרחוקים טהורין עד שילכו רוב בני אדם במה דברים אמורים בגבא שאפשר לו לשתות ולא יהו מקום פרסות רגליו נכרות אבל גבא שאי אפשר לו לשתות עד שיהו מקום פרסות רגליו נכרות ומצא שם פרסות רגלי אדם פרסות רגלי בהמה גסה טמא מקום פרסות רגלי בהמה דקה טהור גבא שאין בו מ' סאה ונפלו לתוכו פחות משלשת לוגין מים שאובין כשרין לחולין לחלה ולתרומה וליטול הימנו לידים וכשרין להקוות עליהם. פי' חזקת הטיט כמו חקיקות הטיט והוא בור שיח ומערה דתנן במי שפיכות שבשווקים: הולכין אחר הרוב דתנן במסכת מכשירין פ"ב (מ"ג) מי שפיכות שירדו עליהן מי גשמים אם רוב מן הטמא טמא ואם רוב מן הטהור טהור כלומר וכי היכי דהתם אזלינן בתר רובא הכא נמי הכא בגבא: שאפשר לו לשתות בלא הכרת פרסה יש לנו לטמאו' אע"פ שאין פרס' ניכרת בו אבל גבא שא"א לשתות אא"כ פרס' ניכרת טהור דאם אית' דשתה הית' ניכרת בו מקום פרסת אדם או מקום פרסת בהמה גסה: פחות משלשת לוגין מים לאו כלום הוא וכמאן דליתנהו דמו:

להקוות. להמשיך למים עד שישלימו מ' סאה וכשרים לטבילה: ה מאימתי טהרתן. של רחוקים וקרובים משירבו וישטופו בתוספתא מפ' כיצד:

תניא בתוספתא (פ"א) גבי שאין בו מ' סאה ונפל לתוכו פחות משלשה לוגין מים טמאין פסולין לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים וכשרין להקוות עליהן ירדו גשמים רבו ושטפו כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים רבו אע"פ שלא שטפו וכדברי ר"ש שטפו אף על פי שלא רבו כשרין לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים וכשרים להקוות עליהן וכיצד רבו אע"פ שלא שטפו כדברי בית הלל מקוה שהוא מחזיק ארבעים סאה ובתוכו תשע עשרה סאה ונפל לתוכו פחות מג' לוגין מים שאובין טמאין כיון שנפל לתוכו כ"א סאה של מימי גשמים טהורין מפני שרבו וכיצד שטפו אע"פ שלא רבו כדברי רבי שמעון מקוה שהוא מחזיק כ' סאה ובתוכו תשע עשרה סאה ונפלו לתוכו פחות מג' לוגין מים שאובין טמאין כיון שנפל לתוכו סאה אחת של מימי גשמים טהורים מפני ששטפו וכמה שטפו כל שהן נפלו לתוכו שלשת לוגין מים שאובין טמאין פסולין לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים ופסולין להקוות עליהן ירדו גשמים רבו ושטפו כדברי ב"ש וכדברי ב"ה רבו אע"פ שלא שטפו וכדברי ר' שמעון שטפו אע"פ שלא רבו כשרין לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים ופסולין להקוות עליהן עד שיצא ממנו מלואו ועוד ואיזהו מלואו ועוד מקוה שהוא מחזיק עשרים סאה ובתוכו תשע עשרה סאה ונפלו לתוכו שלשת לוגין מים שאובין טמאין וירדו מי גשמי' ונתמלאו לעולם הוא בפסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד דבר מועט למעט שלשה לוגין. מקוה שיש בו מ' סאה חסר קורטוב ונפלו לתוכו שלשת לוגין מים שאובין טמאין פסולין לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים ופסולין להקוות עליהן פחות משלשת לוגין אפילו כולן טמאין כיון שנפל לתוכו קורטוב אחד של מימי גשמים טהורין וכשם שטהורין לטבילה כך טהורין לכל דבר. פי' מלואו י"ט סאה שבו ועוד מעט יותר. כדי שלא ישארו בו שלשת לוגין.

או שהלך בהן הטמא ושתה טהור טהור - שאין מי גבאים עלולים לקבל טומאה עד שיתלשו, כדאמרן לעיל:

אחד מי גבאים מי בורות מי שיחין - כולהו שוין לכל הדינים דתנינן במתניתין עד המעלה השנית. בורית, הן עשויין עגולין. שיחין, ארוכין וקצרים. מערות, מרובעות ומכוסות בקירוי אלא שיש להן פה:

מי תמציות שפסקו - גשמים היורדים על ההרים ומתמצין המים ומבעבעין מן ההרים לאחר שפסקו הגשמים ופסקו ההרים מזחילתן, אותן המים הנשארים הן כמי גבאים, ואם שתה מהן אדם טמא או מילא בכלי טמא או נפלו בהן משקין טמאין, אין הטיפה הטמאה מתבטלת בהן ז. אבל כל זמן שלא פסקו ההרים מזחילתן, אע"פ שפסקו הגשמים, אין נחשבין כמי גבאים, ומי הגשמים הנזחלין אחר כך מן ההרים מבטלים הטיפה הטמאה אע"פ שהמים הראשונים לא בטלוה. והכי תנן בפרק ב' דמכשירין (משנה ב) מי שפיכות שירדו עליהם מי גשמים, אם רוב מן הטהור, טהור. אימתי, בזמן שקדמו מי שפיכות, אבל קדמו מי גשמים, אפילו כל שהוא, מי שפיכות טמא:

הקרובים לעיר ולדרך טמאים - דחיישינן שמא שתה [מהן] טמא או מילא בכלי טמא:

עד שיהלכו רוב בני אדם - השיירות ההולכות בדרך רחוקה. דאז טמאים, שמא שתה מהן אדם טמא או מילא בכלי טמא:

אחד מי גבאים כו'. כתב הר"ב אחד מי בורות מי שיחין כולהו שוין כו'. וכ"כ הר"ש. [וכן] ללשון הרמב"ם שאכתוב בדבור ומקואות כו' כל השנוין בכאן בכלל. וכן נראה מלשון מהר"ם שאכתוב בדבור בשעת הגשמים:

מי תמציות שפסקו. כתב הר"ב ואם שתה מהן אדם טמא וכו' אין הטפה הטמאה מתבטלת בהן בהני גוני דתנינן לעיל שאם שתה טהור או מילא בכלי טהור או נפל ככר והדיחו [וכו']:

ומקואות שאין בהן ארבעים סאה. ובכלל כל [מים שוקטים ונחים בארץ] שלא היה לו [עיקר] ימשיכהו ולא יהיה בו ארבעים סאה ויהיה [נח בארץ] ואפילו היו שאובים. והורה על זה אמרו מי בורות. כי משפט הכל א'. הרמב"ם:

בשעת הגשמים הכל טהור. משום דמים [שכיחי] על פני כל הארץ לא חיישינן שמא אדם טמא שתה מהן. מהר"ם:

(ז) (על הברטנורא) בהני גווני דתני לעיל, שאם שתה טהור או מילא בכלי טהור או נפל ככר והדיחו

(ח) (על המשנה) טהור. משום דמים שכיחי על פני כל הארץ, לא חיישינן שמא אדם טמא שתה מהן. מהר"ם:

בפי' ר"ע ז"ל עד שיתלשו כדאמרן לעיל. אמר המלקט ולא אמרי' כשיצא הטמא אי אפשר שלא חזרה טומאה מגופו לתוך הגבא ושתאה טהור דאי נמי חזרה לא נטמאת כיון דלא אחשבה שאינה בכוונה הרא"ש ז"ל.

עוד בפירושו ז"ל אע"פ שהמים הראשונים לא בטלום והכי תנן בפרק שני דמכשירין. אמר המלקט נלע"ד פי' לא היו בהן כדי לבטל כגון שרחצו במים אנשים טמאים מרובים שהן כמו מי שפיכות דמייתי ראיה מיניה. ובתוספתא תניא פסקו גשמים הרי הן כמי שפיכות שבשוקים הולכים אחר הרוב ופי' הר"ש ז"ל דתנן במכשירין פ' שני מי שפיכות שירדו עליהן מי גשמים אם רוב מן הטמא טמא ואם רוב מן הטהור טהור כלומר וכי היכי דהתם אזלינן בתר רובא ה"נ הכא:

בשעת הגשמים הכל טהור:    ולא חיישי' שמא שתה מהן טמא לפי שבשעת הגשמים אין בני אדם הולכים בדרכים אבל אחר שפסקו הגשמים הקרובים חיישי' שמא שתה מהן אדם טמא אבל הרחוקים טהורים עד שירבו הולכי דרכים ומפ' בתוספתא בד"א בגבי שאפשר לו לשתות ולא יהו מקום פרסות רגליו ניכרות טהור דהעמד דבר על חזקתו אבל גבי שאי אפשר לו לשתות עד שיהו מקום פרסות רגליו ניכרות ומצא שם פרסות רגלי אדם פרסות רגלי בהמה גסה טמא מקום פרסות רגלי בהמה דקה טהור הרא"ש ז"ל. והר"ש ז"ל פי' התוספתא כן בגבי שאפשר לו לשתות בלא הכרח פרסה יש לנו לטמאת אע"פ שאין פרסה נכרת בו אבל גבי שאי אפשר לו לשתות אא"כ פרסה נכרת בו טהור דאי איתא דשתה היתה נכרת בו מקום פרסת אדם או מקום פרסת בהמה גסה ע"כ. וכתוב שם בכ"מ והטעם מבואר דמקום פרסת רגלי בהמה גסה איכא למיחש שאדם טמא רוכב על סוס או חמור בא לשם וירד ושתה מה שאין לחוש כן במקום פרסות בהמה דקה דאפשר שהיא ירדה ושתתה ע"כ ועיין עוד שם בהשגת הראב"ד ז"ל:

עד שיהלכו רוב:    ס"א עד שיהלכו עליהם רוב:

יכין

או שהלך בהן הטמא ושתה טהור טהור:    הכא לא נקט שאב בכלי או נפל שם ככר כלעיל. ה"ט משום דהכא דקתני דאפילו בשתה הטהור טהור. א"כ כ"ש בלא הי' שם רק נגיעה כגון ששאב בכלי או נפל לשם ככר. דנשארו בטהרתן. דהרי המים שבמחובר אמקט"ו:

אחד מי גבאים מי בורות:    נ"ל דבור וגבא אחד הוא. דשניהן חפירה עגולה העשוי לכינוס מי גשמים לשתיי'. רק דבור עמוק טפי. דסתם בור עמוק י' טפחים [כב"ק דף נ' ע"ב]:

מי שיחים:    ארוך וקצר. כדי שיהא נוח לכמה בני אדם לעמוד בשורה לכבס במי גשמים שמתכנסים בתוכו. ומשום שדרך הכובס להוליך ולהביא הבגד לימין ולשמאל כדי לשטפן ולנקותו יפה. לפיכך שיח ארוך יפה לכיבוס [רב"א]:

מי מערות:    מקורה. ועשוי לטבול במי גשמים שזבו לתוכו ונתכנסו שם. ומדאין הטובלין רוצים לעמוד ערומים באויר וגם בפרהסיא. להכי טובלין במערות במקום צנוע:

מי תמציות שפסקו:    היינו מי גשמים שירדו בקלוח מההרים להעמק. אלא שהתמצו ונתכנסו המים ע"ג קרקע שוה. ושפסקו דקאמר נ"ל דר"ל שפסק קליחתן משם ולהלן. דאז שפיר איכא למיחש שהטפה הטמאה שנפלה לשם נשארת שם תוך המים. ולהכי רק במי תמצית שמכונס על קרקע שוה נקט שפסקו. דאילו לא פסקו רק שטפו משם ולהלאה. לא הוה חיישי' תו להטפה הטמאה שנפלה. דהרי נשטפה והלכה לה בשטף מים רבים משם ולהלן [כמכות דף ד' א']. אבל באינך כמי גבים ובור וכו'. וכ"כ גבי מערה שכולם מים מכונסין בגומ' עמוקה. לא נקט תנא גבייהו שפסקו. דהרי אפילו לא פסקו ורק שטפו על שפתם בזרם משם ולהלן. יש חשש שהטפה הטמאה נשארת במקום העמוק שבתוך הגומא [כלקמן פ"ג מ"ג]. והר"ב פי' דשפסקו. ר"ל שפסק הקלוח היורד מההר. דאילו לא פסק הקלוח. הי' הקלוח שבא אחר נפילת הטפה הטמאה מבטלה. והביא ראי' ממכשירין [פ"ב מ"ב]. ולא זכיתי להבין דלמה לו לרבינו להביא ממרחק לחם ראי' שלו. דהיינו ממסכת מכשירין. והלא ראיה ברורה לפנינו לדבריו במ"ה שבפרקן דס"ל לב"ה דטהרת המים הטמאים הוא משרבו אע"ג שלא שטפו אלא דמשנה דמכשירין היינו רק לב"ה דמשנה ה'. אבל משנתינו ד"ה היא. משום דמיירי רק לענין חשש טפה טמאה שנשאר' על הטהר' כשהעלה מהמים. משא"כ לענין לטהר כל המים המעורבים במקומן. היינו משנה ה'. דפליגי בה ב"ש וב"ה:

ומקואות:    היא גומא מרובעת. העשוי ג"כ לטבילה. רק שאין קרוי על גבה:

שאין בהם ארבעים סאה:    נ"ל דהאי שאין בה מ' סאה אכולהו קאי. אמי גבאים ובור וכו'. דאילו הי' בא' מהן מ' סאה. הי' הטפה הטמאה נטהרת בהשקה. וקמ"ל דכל הנך שוה דינן לכל הדינים דתנינן לעיל בכל המשניות במי גבאי'. משום דכולן מכונסים ועומדין הן איכא למיחש להטפה הטמאה שנפלה לתוכן:

בשעת הגשמים הכל טהור:    לעיל אשמעינן דאם בחד מהנך נפל בהן טפה טמא'. הרי דינן כדאמרן. בין בשעת גשמים או לא. אבל הכא אשמעינן הסתם של הנך מיני מים. דבשעת הגשמים כולן טהורים. ולא חיישינן ששתה מהן הטמא. מדאין מצויין שם עוברי דרכים. ואפילו הי' שם מים טמאים מקודם. כיון שרבו עליהן מי גשמים. נטהרו [כמ"ה דמכשירין פ"ב מ"ג]. ותו הרי מצויין להן אז מים בכל המקומות. ונקל להן לקבל בכליהן מי גשמים שיורדין ומהיכא תיתי נחזיק ריעותא דטומאה לומר ששתה הטמא מהנך:

פסקו הגשמים:    דאע"ג שפסקו רק לפני שעה מועטת. אפ"ה מתוך שקרובים למקום שמצויין שם בני אדם. חיישי' שמא לפני רגע מועטת הי' שם אדם טמא ושתה או מילא שם בכלי טמא. ואע"ג דה"ל ס"ט ברה"ר דטהור. דאי"ל עכ"פ ספק משקין ליטמא טמא [כטהרות פ"ד מ"ז] היינו רק ברה"י כמ"ש הרמב"ם שם. דאי"ל דהך כללא דס' משקין ליטמא טמא וכו' היינו בין ברה"ר בין ברה"י דלטמא אחרים טהור היינו אפילו ברה"י וליטמא טמא אפילו ברה"ר. וה"ט משום דמשקין עלולים לקבל טומאה. החמירו בטומאתן גם ברה"ר. כדי שיזהרו מלטמאן. וכמו שהחמירו מה"ט שיטמאו כלי [כהר"ב סוף זבים]. ליתא דא"כ בספק לטמא אחרים נמי הו"ל למגזר. כמו שגזרו שיטמאו כלי' מה"ט. אע"כ דדוקא התם החמירו כדי שיזהרו מאד מלטמאן. אבל הכא דרק ספק איכא שמא נטמאו הגשמים מה זהירות שייכי גבי'. י"ל כיון דשתיית בנ"א מצויה. והרי רוב בנ"א הן עובדי כוכבים וע"ה שהן טמאין. תולין במצוי. גם בס"ט ברה"ר:

והרחוקים טהורין עד שיהלכו רוב בני אדם:    ר"ל אם החבר שרוצה לשתות מהן משער שמשפסקו הגשמים כבר נשתהה כל כך עד שכבר עבר שם א' מהרוב ב"א דהיינו עובדי כוכבים וע"ה. אז המים בחזקת טמאים. ומטעם הנ"ל:

בועז

פירושים נוספים