משנה כריתות ה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת כריתות · פרק ה · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

[עריכה]

דם שחיטה בבהמה, בחיהא, ובעופות, בין טמאים ובין טהורים. דם נחירה, ודם עיקורב, ודם הקזה שהנפש יוצאה בוד, חייבים עליו.

דם הטחול, דם הלב, דם ביצים, דם דגים, דם חגבים, דם התמצית, אין חייבין עליהן.

רבי יהודה מחייב ז בדם התמצית.

נוסח הרמב"ם

דם שחיטה בבהמה ובחיה ובעופות בין טמאים בין טהורים דם נחירה דם עיקור דם היקז שהנפש יוצאה בו חייבין עליו דם הטחול דם הלב דם ביצים דם דגים דם חגבים דם התמצית אין חייבין עליו רבי יהודה מחייב בדם תמצית.

פירוש הרמב"ם

אכל דם שחיטה בבהמה בחיה ובעופות בין טמאין בין כו': ענין מה שאמר חייבין עליו ואין חייבין עליו הוא במי שאוכל ממנו כזית אם חייב כרת או אינו חייב. אמרו בספרא כל דם לא תאכלו שומע אני אף דם מהלכי שתים דם ביצים דם דגים דם חגבים הכל בכלל, ת"ל לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדים שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהם איסור והיתר והם מין בשר אף כל שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהם איסור והיתר והם מין בשר. אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה, אוציא דם שרצים שאין בהן טומאה חמורה, אוציא דם ביצים שהם מין בשר, אוציא דם דגים וחגבים שכולו היתר:

וענין מה שאמר על האדם והוא מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה לפי שבשעה שימות כל מה שיטמא בו טומאה חמורה מטמא, ר"ל שהוא מטמא אדם במגע ובמשא. אבל בהמה ועוף - לפעמים מטמא טומאה חמורה, והיא טומאת נבלה שמטמא במגע ובמשא וכן נבלת העוף הטהור מטמא בגדים בבית הבליעה כמו שנבאר בתחלת מסכת טהרות, ומטמא ג"כ טומאה קלה, והיא טומאת אוכלין שזכרנו אותן פעמים ועוד נבאר אותן ג"כ במסכת טהרות:

ומה שאמר שכולו היתר לפי שאינן צריכין שחיטה ר"ל דגים וחגבים

והואיל ונתאמת שדם האדם אין חייבין עליו כרת הרי מה שאמר במשנה זו דם הקזה ר"ל דם הקזת בעלי חיים שאסור דמו

והגבילו שאין הנפש יוצאת בו והוא שיפסק מלצאת בקילוח כמו שיוצא בתחלת הקזה אלא מקלח קילוח ופוסק ולא יארע זה אלא כשיתמעט הדם בתכלית ולא ישאר ממנו בעורקים אלא שיעור מועט, הטבע משתדל להחזיק בו ואינו יכול מפני שתשש הכח ונחלש וכל זמן שהטבע גובר ומשתדל מחזיק בו וכשיחלש וירפא מקלח ופוסק, ולא יארע זה אלא קרוב למיתה והוא דומה לדם התמצית אבל כל הדם הניגר בקילוח הרי הוא דם שהנפש יוצאת בו זהו שאמרו עליו מאמר הזה איזהו דם שהנפש יוצאת בו כל שהוא מקלח

ודע שדם האדם אע"פ שאין חייבין עליו כרת הרי הוא אסור ולא מותר לאכול לכתחלה והאוכלו [אינו] חייב מלקות וכן דם שקצים ורמשים. אבל דם הלב ודם הטחול ודם הכליות ודם האברים חייבים מלקות לפי שהוא בלא תעשה ואין בו כרת

ומה שאמרו דם הלב ר"ל הדם הנמשך אל הלב בשעת שחיטת בעלי חיים אבל הדם שיש בלב עצמו חייבים עליו כרת לפי שהוא דם האמתי

ודע שעיקר בידינו דם השרץ כבשרו לענין טומאה וכבר זכרנו זה עוד נבאר אותו במקומו מסדר טהרות. וכן האוכל כזית מדם השרץ לוקה משום אוכל שרץ ולא משום אוכל דם אבל דם דגים וחגבים הרי הוא מותר לכתחילה ודם דג טמא אסור ואין לוקין עליו משום דם ולא משום שרץ המים ודע זה ואין הלכה כרבי יהודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

דם שחיטה - בין בבהמה בין בחיה בין בעופות, בין דם נחירה בין דם עיקור שנעקרו הסימנים, וכן דם הקזה שהנפש יוצאה בו, ואיזהו דם שהנפש יוצאה בו, כל זמן שהוא מקלח דהיינו האמצעי, יצא ראשון שבתחילת ההקזה, ואחרון לאחר שכלה הדם ונתמעט, שהוא שותת בסמוך ואינו מקלח מרחוק ג שאין זה דם הנפש:

חייבים עליו - אם אכל ממנו כזית חייב כרת:

דם הלב - דם הנבלע בבשר הלב, והוי כשאר דם האברים שהוא בלאו, ואין חייבין עליו כרת. אבל דם הנמצא בחלל הלב, מבית השחיטה הוא בא, שהבהמה שואפת בעת שחיטה ומכנסת דם מבית השחיטה בחלל הלב, וחייבים עליו כרת אם יש בו כזית:

דם ביצים - אית דמפרשי דם שבביצי הזכר בשור איל ותיש. ולי נראה, דם הנמצא בביצת תרנגולת:

ודם התמצית - שמתמצה ונסחט ושותת כשיוצא. לשון ונמצה דמו (ויקרא א):

אין חייבים עליו כרת - שאין כרת אלא בדם הנפש. דכתיב (שם יז) כי נפש כל בשר דמו הוא כל אוכליו יכרת. ופסק ההלכה, דדם הטחול והלב והכליות ודם התמצית הרי אלו באזהרה וכל דם לא תאכלו, ולוקין עליהם ואין בהם משום כרת. ודם הנמצא בביצים, אסור מדברי סופרים. ודם שרצים, אם אכלו ממנו כזית לוקה משום אוכל שרץ, ולא משום אוכל דם. ודם דגים וחגבים טהורים, מותר לכתחילה ה, אבל צריך שיהיה בדם דגים, קשקשים, שיוכיח עליו שהוא דם דגים, מפני מראית העין ו. ודם האדם, אסור מדברי סופרים כשפירש מן האדם, ואין לוקין עליו:

פירוש תוספות יום טוב

דם שחיטה בבהמה בחיה ובעופות. שנאמר (ויקרא ז') וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם. לעוף ולבהמה. וחיה בכלל בהמה כדילפינן בפ"ד דחולין דף ע"א שנאמר (דברים י"ד) זאת הבהמה אשר תאכלו שור וגו'. איל וצבי וגו':

בין טמאים ובין טהורים. ילפינן בגמ'. בכלל ופרט וכלל. לכל מיני בהמה חיה ועוף. אף לטמאים כדפי' התוס':

דם נחירה. ודם עיקור. וה"נ נשנו במשנה ה' פ"ז דב"ק. ובמשנה ג' פ"ה דחולין. ופירשן הר"ב נחירה שתוחב הסכין בנחיריו וחותך. ועקירה שעוקר הסימנים [*ממקום חיבורן וכתבו התוס'. אבל קשה כיון שאינה מתה ע"י כך והל"מ שהיא פסולה. אבל טריפה אינה [שכ"כ התוס' בפ"ק דחולין דף ט'. דהלכות גדולות מפרש לעיקור של ה' הלכות שחיטה ששוחט לאחר שנעקרו הסימנים ובענין שלא נטרפה הבהמה בכך] א"כ דמה אינו בכרת שאין הנשמה יוצאה בו לכך] צ"ל דם משחיטה שהיתה לאחר עיקור ע"כ. אבל לדברי הרמב"ן שכתב בטי"ד סי' כ"ד. לא קשיא כלל [*שמפרש דעיקור. היינו שנעקרו הסימנים כולם או רובם בדבר שעושה אותה טריפה. והל"מ] שאם אירע לו כן בשעת שחיטה. משהתחיל בסימנים שתהא נבלה. לפי שכיון שנשמטה באותה שעה אי אפשר שתשחט בהכשר שמחמת העיקור מתנדנדים הסימנים. לפי זה מיירי הכא בנעקרו הסימנים עד שנעשית טרפה ושחטן. ולפי מה שדקדקתי שם בחולין דמעקר דהתם מעקר ממש ולא כעיקור דשחיטה מעיקרא לאו קושיא [*שכן פירושו גם בכאן. ולאו בעיקור דהל' שחיטה כלל. ועיין עוד שם]:

ודם הקזה שהנפש יוצאה בו. לשון הר"ב כל זמן שהוא מקלח דהיינו האמצעי. יצא ראשון שבתחלת ההקזה ואחרון לאחר שכלה כו' וז"ל רש"י [*בתחלה שחור. ואח"כ יוצא אדום] ושתיהן בשתיתה בלא קילוח ברחוק. ואח"כ מקלח. ובסוף כשהדם מתמעט שותת ויורד בסמוך. [*וכתב הרמב"ם והואיל ונתאמת שדם האדם אין חייבים עליו כרת [כמ"ש הר"ב בסוף משנתינו] הרי מה שאמר במשנה זו ודם הקזה. ר"ל דם הקזת ב"ח שאסר דמו. ע"כ]:

שהנפש יוצאה בו. וה"ה דבדם שחיטה ונחירה ועיקור בעינן שהנפש יוצאה בו. אלא לא אצטריך למימר רק גבי דם הקזה שאין רגיל שיקיז דם לבהמתו עד שיצא לה דם הנפש. תוס'. ולכאורה דם שחיטה שהנפש יוצאה בו. נמי האמצעי והוא כשמקלח. אלא שראיתי להרמב"ם בפ"ו מהמ"א שבדם שחיטה כתב כל זמן שיש בו אדמימות [*אע"פ ששם כתב בדם הקזה. כפי' הר"ב]. ובפ"י מה' טומאות אוכלים לענין הכשר כתב דדם שחיטה המכשיר הוא הדם השותת. אבל דם קלוח אינו מכשיר שעדיין חיים הם. והרי הוא דומה לדם מכה או לדם הקזה. ע"כ. ובגמרא בדם הקזה פליגי ר' יוחנן ור"ל. לר"י מקלח ולר"ל משמתחיל להאדים שקודם קלוח הוא. ומסקינן כתנאי ור"י כר"א ור"ל כר"ש. ותו תנא דבי ר' ישמעאל ודם חללים ישתה פרט לדם הקלוח. שאינו מכשיר [עיין פרק בתרא דמכשירין בפי' הר"ב דמשנה ד' דמהך קרא דרשינן דדם מכשיר] ובתוס' פ"ב דחולין דף ל"ו מסקי דלהכשר דם חללים בעינן היינו לאחר שכבר חלל ומת. ולדם שחיטה איפכא דלאחר שמת לא. ע"כ. ובהכי איכא לתרוצי הא דפסק הרמב"ם בהכשר דדם קילוח לא. אבל דפסק בדם שחיטה כר"ל בהקזה. ובהקזה גופיה פסק כר"י בפ"ו מהמ"א. זה נ"ל ודאי שצריך לפנים. ונפלאתי ממפרשיו שלא העירו בזה כלל ובפ"ו דחולין דף פ"ז א"ר יהודה אמר שמואל כל מראה אדמומית מכפרין ומכשירין וצ"ע:

דם הטחול וכו'. דדם האברים בלאו בלבד כדכתב הר"ב. ובדפירש כמ"ש [סוף] מ"ז פי"א דמנחות [*והכתוב שהביא הר"ב הוצרכתי להגיה. וכמו שהביאו רש"י ז"ל]:

דם דגים דם חגבים. מסיק הר"ב דם דגים וחגבים טהורים מותרים לכתחלה. מסיים הרמב"ם. ודם דגים טמאים אסור. ואין לוקים עליו משום דם. ולא משום שרץ המים. ע"כ. ובחבורו רפ"ו מהמ"א כתב ודם דגים וחגבים טמאים אסור משום שהוא תמצית גופן כחלב בהמה טמאה. ע"כ. ומ"ש אבל צריך שיהיה בדם דגים קשקשים. כו'. ולא הצריך שום הוכחה לדם חגבים. בגמ' נמי לא אמר רב. אלא בדגים. וצ"ע אי ה"ה בחגבים אי לא. דלא אשתמיטו הפוסקים לומר דה"ה בחגבים:

רבי יהודה מחייב בדם התמצית. ומודה ר"י לענין כפרה שנאמר (ויקרא י"ז) כי הדם [הוא] בנפש יכפר דם שהנפש יוצאה בו מכפר כו'. וכדתנן במשנה ז' פ"ח דזבחים. והכא היינו טעמיה דמרבה ליה מכל דם. גמרא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) בחיה כו'. ילפי' להו בגמ' מקראי:

(ב) (על המשנה) דם כו'. פי' הר"ב בב"ק ובחולין. נחירה שתוחב הסכין בנחיריו וחותך. ועקירה שעוקר הסימנין ממקום חבורן. וכ' התוס' אבל קשה כיון שאינה מתה ע"י כך והל"מ שהוא פסולה [כששוחט אח"כ]. א"כ דמה אינה בכרת כיון שאין הנשמה יוצאת בו. לכך צ"ל דם משחיטה שהיתה לאחר עיקור. ועתוי"ט בשם הרמב"ן:

(ג) (על הברטנורא) ל' רש"י בתחלה שחור ואח"כ יוצא אדום ושתיהן בשתיתה בלא קילוח ברחוק ואח"כ מקלח ובסוף כשהדם מתמעט שותת ויורד ע"כ. והאי דם הקזה ר"ל הקזת ב"ח שאסר דמו. שדם האדם אין חייבים עליו. הר"מ:

(ד) (על המשנה) שהנפש כו'. וה"ה דבדם שחיטה ונחירה ועיקור בעינן שהנפש יוצאה בו. אלא לא איצטריך למימר רק גבי דם הקז' שאין רגיל שיקיז דם לבהמתו עד שיצא לה דם הנפש. תוס'. ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) ודם דגים טמאים אסור. ואין לוקים עליו משום דם ולא משום שרץ המים. ועתוי"ט:

(ו) (על הברטנורא) ולא הצריך שום הוכחה לדם חגבים ובגמ' לא אתמר אלא בדגים. וצ"ע אם ה"ה בחג אי לא:

(ז) (על המשנה) מחייב. ומודה ר"י לענין כפרה. שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר דם שהנפש יוצאה בו מכפר כו' והכא היינו טעמא דמרבי ליה מכל דם. גמ':

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

דם שחיטה:    אפילו בתלמוד המוגה על ידי הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל כתוב בדפוס אכל דם שחיטה וכו' בין בגמרא בין ברש"י בין בתוס' ז"ל וכן בספר אגודה:

דם עיקור:    אית דמפרשי דם עיקור שנעקרו סימנים ממקום חבורן. אבל קשה כיון שאינה מתה ע"י כך והלכה למשה מסיני שהיא פסולה אבל טרפה אינה א"כ דמה אינו בכרת שאין הנשמה יוצאה בו לכן צריך לומר דם משחיטה שהיתם לאחר עיקור תוס' וגם הרא"ש ז"ל. וז"ל תוי"ט וכתבו התוס' כיון דעיקור סימנין מכלל הלכה למשה מסיני דפסולה כמ"ש הר"ב ז"ל ברפ"ב דחולין א"כ עיקור דשחיטה שאינה מתה ונעשית טרפה בכך וכדמשמע שם במשנה ד' דפסוקת הגרגרת הויא עיקור אע"ג דתנן שחט הוושט ופסק הגרגרת הה"נ פסק הגרגרת ואח"כ שחט הוושט וכדמוכח ממ"ש שם רפ"ג וכיון שאין הנשמה יוצאה בו הכא דדמה בכרת צ"ל דם השחיטה שהיתה לאחר עיקור ע"כ:

דם הקזה:    שהנפש יוצאה בו. והה"נ דבדם שחיטה ונחירה ועיקור בעינן שהנשמה יוצאה בו אלא לא איצטריך למימר רק גבי דם הקזה שאין רגילות שיקיז דם לבהמתו עד שיבא להם דם הנפש אבל בשחיטה ונחירה מוציא כל דמה עד שמתה תוס' והרא"ש ז"ל. בפירוש רעז"ל ואיזהו דם שהנפש יוצאה בו כ"ז שמקלח וכו' ופירש רש"י ז"ל דם הקזה בתחלה שחור ואח"כ יוצא אדום ושתיהן בשתיתה בלא קלוח מרחוק ואח"כ מקלח וסוף כשהדם מתמעט שותת ויורד בסמוך ע"כ. וכ"ז שמקלח דהיינו אמצעי מיקרי דם הקזה שהנפש יוצאה בו והיא דעת ר"י ור"ל פליג דמטפה המשחרת ואילך הוי דם הנפש פירוש משכלה משחיר הראשון והתחיל להאדים ואע"ג דהוא שותת. ור"א ס"ל כר' יוחנן. ור"ש בן יוחי ס"ל כר"ל:

דם הטחול דם הלב.:    נקט הני לפי שיש בהן רוב דם והנפש תלוי בו ואפ"ה אין חייבין עליו דדם האיברים הוא הרא"ש ז"ל בתוספותיו. ותרווייהו דם הטחול ודם הלב מיירי בשפירש. דם הלב דם הנבלע בבשר הלב וכו' לשון רעז"ל עד סוף. אמר המלקט גירסת רעז"ל היא הנמצאת בתלמודנו אמנם הרי"ף והרמב"ם ז"ל היה להם נוסחא אחרת בשקלא וטריא דבגמרא הפך שלנו ממש דהיינו הפך דברי רעז"ל ממש גם בפירוש המשנה כך נראה שפירש הרמב"ם ז"ל הפך פירוש רעז"ל. ועיין בסמ"ג מל"ת סימן קל"ז. ותימה שלא דבר בזה בתוי"ט:

דם ביצים:    הכריחו תוס' ז"ל דרוצה לומר דם הנמצא בביצת תרנגולת דהא בגמרא קאמר אוציא דם ביצים שאינם מין בשר ע"כ אבל הרגמ"ה והרא"ש וגם רש"י ז"ל בלשון אחר פירשו ביצי זכר של בהמה וטעמא נראה משום דהוי דם האברים וכדפירש הרא"ש ז"ל גבי דם טחול ואע"ג דברייתא מיירי בדם ביצי תרנגולת דוקא. מתניתין מצינן למימר דמיירי בתרוייהו:

דם דגים:    אין חייבין עליו משמע הא איסורא איכא וכגון דלית ביה קשקשים בההוא דם דאתי למיחלף בדם בהמה הכי אמר רב בגמרא:

דם חגבים וכו':    ברוב ספרי יד כתוב כאן דם חגבים דם שרצים דם התמצית וכו' וכן גריס הרגמ"ה ז"ל וכולהו מפר' טעמייהו בברייתא בגמרא והביאה הרמב"ם ז"ל בפירושו למתניתין ופירשה ע"ש. וביד ר"פ ששי דהלכות מאכלות אסורות וסימן ג' ד':

דם התמצית:    אין חייבין עליו כך הגיה הרי"א ז"ל וכתב כי מצאתי והכי גרסינן לעיל וכן ראוי דקאי אדם דלעיל הר"ר יהוסף ז"ל:

ר' יהודה מחייב בדם התמצית:    ירושלמי דפסחים פ' תמיד נשחט. ובגמרא א"ר אלעזר מודה ר' יהודה לענין כפרה שאינו מכפר שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר פירוש בדם שהנפש יוצאה בו יכפר והכא היינו טעמא דמרבי ליה מכל דם:

תפארת ישראל

יכין

ובעופות:    בין בזה או בזה. וכן כולן בין בין קתני:

ודם עיקור:    נחירה היינו שתוחב סכין סמוך לנחירים בצואר הבהמה. וחותך משם באורך הצואר. ועיקור דהכא, ר"ל שחתך הסימנים ברוחב בסכין פגום, דטריפה משום עיקור שנעקרו הסימנים. ולא נשחטו:

ודם הקזה שהנפש יוצאה בו:    ר"ל שהקיז לבהמה, ויצא דם הנפש. והיינו דבתחלת הקזה יוצא דם בלי קלוח, והוא נקרא דם חבלה. ואח"כ כל זמן שמקלח בכח, הוא דם שהנפש יוצא בו. ונקרא דם הנפש. ואח"כ כשמתחלת הבהמה להתחלש ולמות חוזר הדם ושותת בלי קלוח. ולתוס' אכולה קאי, שבדם שחיטה או נחירה או עיקור או הקזה חייב, רק בדם שהנפש יוצא בו, והיינו כל זמן שמקלח. ולרמב"ם [פ"ו ממאכלות ה"ג] דוקא בהקזה, אבל באינך. כיון דחבל אותה במקום שתלוי החיות, בכל דם שיש בו אדמימות חייב:

חייבים עליו:    דבאכל כזית דם מהן, חייב כרת:

דם הלב:    לפי גרסת הספרים שלפנינו [ש"ס דכ"ב א] הא דקאמר הכא ואינו חייב על דם הלב כרת, היינו בהדם הבלוע בבשר הלב. דקמ"ל מתני' דאע"ג דיש בלב גידין הרבה מלאין דם, וכמו כן כל טחול גופה כולה דם, אפ"ה דינם כשאר דם אברים, שקודם שפירש מותר לגמרי, ולאחר שפירש או כשנצרר שם ע"י מכה, הוא בלאו ולא בכרת [כטור י"ד ס"ז]. אבל דם הכנוס תוך חלל הלב, ששואפתו הבהמה לשם בשעה שהנשמה יוצא ממנה כששוחטה, על זה הדם חייב כרת [וכן כתב רש"י ור"ב. ולתוס' [חולין קי"א א'] גם דם הנמצא בחלל הסמפונות של ריאה וכבד נמי מה"ט בכרת]. אמנם לרי"ף, ולרא"ש [פרק כל הבשר אות (כ"ד) [כ"ה]. וכ"כ לרמב"ם [פ"ו ממאכלות], הגירסא בש"ס להיפך, דמתני' מיירי בדם שבחלל הלב ובו פטור מכרת. ורב דקאמר בש"ס דחייב עליו כרת, היינו בדם הבלוע בבשרו. [ונ"ל דטעמייהו. דלדידהו לא דמי דם לב לשאר דם אברים. מפני שבלב מקור החיים, ודם שבלוע בו, הוא דם הנפש ודאי, כדכתיב כי דם כל בשר נפשו הוא. משא"כ דם שבחללו, כיון ששואפת דם לחלל הלב גם קודם שיקלח דם הנפש, להכי משנתמלא הלב מאותו דם. אי אפשר שיבוא עוד לחללו דם שהנפש יוצא בו]:

דם ביצים:    דם ביצת זכר, אף שמלא גידי דם, אפ"ה דינו כשאר דם אברים [וכלעיל]. אבל דם הנמצא בביצי נקיבת העוף. י"א דאפי' בלאו אינו, דאסור רק מדרבנן. וי"א דמתני' בביצת נקבה מיירי, ורק שנמצא במקום הקשר דאז אסור בלאו. אבל שלא במקום הקשר אסור רק מדרבנן. וי"א דבנמצא בחלמון בלאו. ובחלבון אסור מדרבנן. וי"א דכשנמצא שלא במקום הקשר, אפי' הדם מותר. ונוהגים בכולן לאסור גם הביצה. [ועי' בטור וב"י י"ד ס"ו. ומה שהקשו רבעתו"ס דאי מתני' בדם ביצי זכר, היכי קאמר בש"ס אוציא דם ביצים שאינן מין בשר. נ"ל דברייתא זו וודאי בדם ביצי נקיבת עוף מיירי, אבל מנ"ל שהברייתא פירושא דמתני']:

דם חגבים:    מותר לגמרי רק כשכנסו בכלי ואינו ניכר שהוא מדגים וחגבים, אסור מדרבנן משום מראית עין [י"ד ס"ה ט']:

דם התמצית:    דם שמתמצה ושותת בשעת שחיטה או אח"כ:

אין חייבין עליהן:    ר"ל פטור מכרת, וחטאת, אבל הוא במלקות. [והא דהפסיק בדם דגים וחגבים. בין דם טחול ולב לדם התמצית. והרי הנך ג' וודאי דינן שוה והו"ל למסמכינהו גבי הדדי. נ"ל דנקט דם דגים וחגבים באמצע הנך שכולם בדם מכונס מיירי. לאשמעינן דגם בדם דגים וחגבים דוקא במכונס עכ"פ אסור, אבל בבלוע תוך בשרן אפי' לכתחילה מותר]:

רבי יהודה מחייב בדם התמצית:    וקיי"ל כת"ק:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים