משנה טהרות י ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק י · משנה ח | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

בין העגולים לזגין, רשות הרבים.

כרם שלפני הבוצרים, רשות היחיד.

שלאחר הבוצרים, רשות הרבים.

אימתי, בזמן שהרבים נכנסים בזו ויוצאים בזוח.

כלי בית הבד, ושל גת, העקל, בזמן שהן של עץ, מנגבן והן טהורין.

בזמן שהן של גמי, מיישנן כל שנים עשר חדש, או חולטן בחמים.

רבי יוסי אומר, אם נתנן בשבולת הנהר, דיו.

נוסח הרמב"ם

בין העיגולים לזוגין רשות הרבים כרם שלפני הבוצרים רשות היחיד ולאחר הבוצרים רשות הרבים אימתיי בזמן שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו כלי בית הבד והעקל בזמן שהן של עץ מנגבן והן טהורין בזמן שהן של גמי מיישנן כל שנים עשר חודש או חולטן בחמין רבי יוסי אומר אם נתנן לשיבולת הנהר דייו.

פירוש הרמב"ם

עיגולין. הן לוגין הכלים אשר בהן הענבים מוכנים לגת והיו בעיגולי התבנית אצלם ולזה נקראו עיגולין והם אשר קוראים אנחנו אלמנסור. וזגין הפסולת והן הזגין אשר ישארו אחר הדריכה והוא גם כן שלפני בוצרים הוא אשר יעמוד נגד פניהן מן הכרם כשיבצרו ושלאחר הבוצרים מה שכבר נשלם בצירתו וכבר ידעת ענין היות מקום רשות היחיד או רשות הרבים לענין טומאה:

עקל בית הבד. הוא הקף סביב הזתים בעת הדריכה לחברם ולקבצם ואמר שאלה הכלים אם היו טמאים הנה יכנס בחלקיהן משקין טמאין בלי ספק ואם היו מעץ ינגבם אם היו של גמי וכיוצא בהם אשר לא יתנגבו יעזבם שנה תמימה עד שינגבם האויר או ירחצם במים חמין עד שיצא מה שבלעו ממשקים טמאים ור' יוסי אומר שיתלם בשטף הנהר ויורחצו תכלית הרחיצה ואחר יטבילם בלי ספק ולשון התוספתא מי שהיו גתיו ובדיו טמאין ומבקש לטהרן הדפין והלולבין והעדשות מנגבן וכו' ואין הל' כר' יוסי:

פירוש רבינו שמשון

בין העיגולים לזגים. הם עיגולי הגת ועושין אותם לעצור הזגים לאחר שדרכו הענבים בגת ויצא מהם היין כל מה שיכולין להוציא ברגל עושין כמין תפוח מן הזגים ומניחין עליהם עיגול של טיט כמו שפירש בערוך שמביאין טיט ומערבין בו תבן ונעורת של פשתן ועושין כמין רחיים גדולה ומתוך כובדה צריך בני אדם הרבה להעלותה על התפוח ולהורידה לפיכך נחשב רשות הרבים לטהר ספק טומאה משום דרבים מצויים שם:

לפני בוצרים רשות היחיד. דיראים בני אדם ליכנס משום שנתפס עליהן כגנב:

אחר הבוצרים רשות הרבים. שיש לכל רשות ליכנס:

כלי בית הבד של גת. כלומר ושל גת דבד לשמן וגת ליין:

והעקל הוא עקל בית הבד ועושין העקלין כמין קופה מסורגת כמצודה ואחרי סחיטת הזתים נותן הגפת באותו עקל ומניח עליו דבר המכבידו להוציא המשקה הנשאר:

מנגבן. אם נטמאו לא מהניא בהו טבילה אלא א״כ הוציא מהן המשקה הטמא שנדבק בהן ובפרק בתרא דמסכת ע״ז (דף עד.) מפרש במה מנגבן:

מיישנן שנים עשר חדש. וכלה מהן טעם היין והשמן:

חולטן. אשקלדי״ר בלע״ז מלשון חלוט דפרק כל שעה (ד' לז:) והחלטה דקאמר התם מוגלשין על גבי קמח הכא נמי שופך עליהם מים רותחים:

בשבולת הנהר. מלשון (תהלים סט) ושבולת מים שטפתני והוא מקום שהמים רודפין לפי שדרך הספינות ללכת נקרא שבולת מלשון שביל ובשלהי מס' ע״ז (דף עה.) אמרינן דמניחן שם עונה או יום או לילה גבי מעיין שמימיו רודפין: תניא בתוספתא (שם) גת העליונה רשות הרבים והתחתונה רשות. היחיד אימתי בזמן שהרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו אין שם אלא פתח אחד או פרצה אחת זו וזו רה״י מי שהיו גתיו ובדיו טמאין ומבקש לטהרם הדפין והלולבין והעדשות מנגבן והן טהורין העקלים של נצרים ושל בצבוץ צריך לנגב ושל חשיפה ושל גמי צריך ליישן כמה הוא מיישנן שנים עשר חדש רבן שמעון בן גמליאל אומר מגת לגת ומבד לבד ר' יוסי אומר אם רצה לטהרן מיד חולטן ברותחין או מולגן במי זיתים רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' יוסי נותנן בנהר שמימיו מהלכין מלא עונה או תחת הצנור שמימיו מקלחין וכשם שהוא מנגב לטהרות כך הוא מנגב ליין נסך. פי' גת העליונה מקום שדורכין שם הענבים: גת התחתונה. מקום שיורד היין שם לבור וכן משמע בפ״ק דפסחים (דף טו.): הדפין. כל הני דחשיב הכא כלי בית הבד הן דאשכחן בשילהי איזהו נשך (דף עד.) דגבי עביט של ענבים פריך והא מיחסר מיכמר ועיולי לבי מעצרתא וגבי מעטן של זתים פריך והא מיחסר מיכמר ועיולי לבי דפא והיינו דפין דהכא ובפרק המוכר את הבית (דף סז:) תניא המוכר את בית הבד מכר את הנסרים והן דפים העשויים כמין דלת ונותנים על התפוח והלולבין מלולבי דקל עושין טאטיתא ומכבדין בו את הבד לאסוף הזתים המתפזרין. העדשות לא כמו שפי' בקונטרס בשילהי מסכת ע״ז (דף עה.) דהיינו גת עצמה שקורין מיי״ט דהא תנן בפרק המוכר את הבית (דף סז:) מכר את בית הבד מכר את הים ואמרינן מאי ים טלפחא ועדשים מתרגמינן טלפחין ואי היינו גת עצמה לא היה צריך למנותה דפשיטא שהיא עיקר המכר אלא הוא העיגול של טיט שפירשתי במתני' ולפי שהוא עגול כמין עדשה נקרא עדשה ועל שם שהמשקין יוצאין על ידו בשפע כמין ים נקרא ים וקצת קשה דאותו עיגול הוא של גת והכא איירי בבית הבד כדפרישית ולא מסתבר למימר שגם לבד עושין כן דבכל מקום משמע שהוא לגת במקום קורה לבד כדתנן בפ״ק דשבת (ד' יח.) ושוין שטוענין בקורות בית הבד ובעיגולי הגת:

מנגבן והן טהורין. כל הני לא בעו טבילה דפשוטי כלי עץ לא בעו טבילה אלא צריך להסיר משקה הטמא שנדבק בהן ובשלהי מסכת ע״ז (דף עה.) מייתי ברייתא זו וכתוב שם בכל הספרים מדיחן וכאן כתוב בכל הספרים מנגבן וגירסא זו עיקר דהא התם נמי תניא הגת והמחץ והמשפך של עובד כוכבים רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרין אבל בהדחה לא אשכחן תנא דשרי והא דתנא עקלים של נצרים ושל בצבוץ לחודייהו ולא עריב להו אע״ג דכולהו בניגוב משום דבעי לפלוגי בעקל של נצרים ושל בצבוץ לשל שיפה ושל גמי ומיהו אין כל כך ראייה מההיא דשל עובד כוכבים דגרע של עובד כוכבים דבליע טפי משל ישראל שנגע בו עובד כוכבים ומ״מ אין להקל ובקונ' פסק בשלהי מסכת ע״ז (שם) על משנה זו יש לסמוך שאין צריך אפר לגת מדפשיט מינה רבי אבהו ולא אמרי ליה זו אינה משנה דקתני בה דסגי לגת בהדחה ומתני' קתני דבעי ניגוב שמע מינה קמו בה רבנן בתראי ופשוט הילכתא (ועמ״ש תוס' נדה סה: ד״ה הדפין) כוותיה וחס ושלום אין להקל אחרי שכתוב כאן בכל הספרים מנגבן. עקלים פירשתי במתני': של נצרים. מלשון צורי דקל שתים דשלהי אמר ר' עקיבא (דף צ:) שמביאין נצרים והוצין וקורעים אותן ועושין אותן כמין חוטין ועושין מהן חבלים בעקלים ובערוך פירש העקלים של נצרים היינו לאחר שימלאו כל הגת מן הענבים או מן הזיתים מפנין סביב סביב ועושין שביל שילך ויפול אל הבור ולפי שלא יתפזרו הענבים ויכלו אל השביל מביאין נצרים של דקל וכורכין סביב סביב לענבים כמין סייג קטן כדי שלא יתפזרו ולהכי נקרין עקלין שעוקלין ועוקמין אותן וכורכין אותן סביב. בצבוץ. פשתן מלשון (צ״ל בוץ כך פירש הערוך ערך בן ד' אבל רש״י במס' ע״ז עה. ובנדה סה: פי' קנבוס) בצק ויש אומרים קנבוס: שיפא. מין אחד של גמי: מגת לגת. בשלהי מסכת ע״ז (דף עה.) אמרינן איכא בינייהו חרפי ואפלי: חולטן ברותחין. מולגן במי זיתים דרך לבשל את הזיתים להיות רכין להוציא שמנם שמא לפי שאין מימיהן חמין כשאר רותחין שאין דרך להרתיחם כל כך שלא יתקלקלו הזיתים נקט לשון מליגה שמחממין אותם כדי מליגת שיעור כדתניא בפרק המביא כדי יין (דף לד.) מולגין את הראש ואת הרגלים ובשלהי מסכת ע״ז (דף עה.) כתוב בכל הספרים מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

העיגולים לזגים - עיגול כמין ריחים גדול היו משימין על הזגים לאחר שדרכו הענבים ברגל, כדי שיתמצו ויצא כל היין הנשאר בהן, ומתוך כובדו וגדלו של עיגול זה צריכים בני אדם הרבה להעלותו על הציבור של הזגין העשוי כמין תפוח ולהורידו, לכך נחשב רשות הרבים לטהר ספק טומאה, משום דרבים מצויין שם:

כרם שלפני הבוצרים רשות היחיד - שיראין בני אדם ליכנס שם, מפני שנתפס עליו כגנב:

אחר הבוצרים רשות הרבים - שיש רשות לכל אדם ליכנס:

כלי בית הבד של גת - כלומר ושל גת. דבית הבד לשמן, וגת ליין:

העקל - עשוי כמין קופה מסורגת כעין רשת, ואחר שסחטו הזיתים נותנים הגפת ט באותו עקל, ומניחים עליו דבר מכביד להוציא הנשאר:

מנגבן - וקודם לכן לא מהניא טבילה אם נטמאו, עד שיצא מהן המשקה הטמא שנדבק בהן:

חולטן - שופך עליהן מים רותחים ואח"כ מטבילן:

בשבולת הנהר - מקום שהמים רודפין י, כדי להוציא המשקה הנדבק בהן. ואין הלכה כרבי יוסי:

פירוש תוספות יום טוב

בזמן שהרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו. בזמן שהרבים נכנסים ברוח זו ויוצאים ברוח שכנגדה. הרמב"ם פ"כ מהא"ה (ה' ז'):

ושל גת. והר"ב העתיק של גת וכן הר"ש. וכך הוא במשנה שבגמרא דפוס ישן:

[והעקל. פי' הר"ב שאחר שסחטו הזיתים נותנים הגפת כו' שאותו הפסולת נקרא גפת כדפי' הר"ב ברפ"ג דשבת]:

מנגבן. במים ואפר כדפי' הר"ב בשלהי מסכת ע"ז וכ"פ הר"ש:

בשבולת הנהר. פי' הר"ב מקום שהמים רודפין מל' ושבולת שטפתני (תהלים סט ג) ולפי שדרך הספינות ללכת (שם) נקרא שבולת מל' שביל. ובשלהי מסכת ע"ז אמרינן דמניחן שם עונה. או יום או לילה. גבי מעין שמימיו רודפין. הר"ש:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ח) (על המשנה) בזו כו'. נכנסים ברוח זו ויוצאים ברוח שכנגדה. הר"מ:

(ט) (על הברטנורא) שאותו הפסולת נקרא גפת:

(י) (על הברטנורא) מלשון ושבולת שטפתני [תהלים ס"ט]. לפי שדרך הספינות ללכת שם, נקרא כן, מלשון שביל:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כרם שלפני הבוצרים:    י"ס דגרסי כרם לפני הבוצרים. לפני הבוצרים רה"י שלאחר הבוצרים רה"ר כצ"ל:

בפי' רעז"ל שיש רשות לכ"א ליכנס אמר המלקט ליטול פרט ועוללות:

אימתי וכו':    פי' אימתי הוי צד הכרם שאחרי הבוצרים רה"ר בזמן שהרבים נכנסין ברוח זו ויוצאין ברוח שכנגדה:

של גת:    גרסי' וכדפי' רעז"ל והר"י ז"ל הגיה ג"כ כלי בית הבד של גת והעקל וכו'. העקל פי' הר"ש ז"ל הכי קראו שמם עקלים שעוקלים ועוקמים אותם כורכים אותם סביב. בזמן של עץ כצ"ל:

בשבלת הנהר:    מלשון ושבלת שטפתני לפי שדרך ללכת במים רודפים נקרא שבלת מל' שביל. הר"ש הרא"ש ז"ל:

ובתוספתא מיישנן כל י"ב חדש רשבג"א מגת לגת ומבד לבד ועוד קאמר בתוספתא רשב"ג משום ר"י נותנין בנהר שמימיו מהלכות עונה או תחת הצנור שמימיו מקלחין ות"ק בשם ר"י אומר אם רצה לטהרן מיד חולטן ברותחין או מולגן במי זיתים וה"ר יהוסף ז"ל הגיה מיישנן י"ב חדש ומחק מלת כל:

סליק פרקא וסליקא לה מסכת טהרות. ובע"ה אדון הנפלאות. אשר לו כל תהלה תאות. נתחיל מס' מקואות:

תפארת ישראל

יכין


בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים