רבינו שמשון על טהרות י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רבינו שמשון · על טהרות · י

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

הנועל בית הבד מפני הבדדין. בעמי הארץ איירי שטיהרן לעשות בבית הבד ולפי שאין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו כדאמרי' בפ' בתרא דמסכת ע״ז (דף ע:) נועל בית הבד שלא יצאו הבדדין ויטמאו בהן ושלא יכנסו עמי הארץ לשם:

והיו שם. בתוך בית הבד כלים טמאין מדרס דמטמאין אדם וכלים בין בהיסט בין במגע:

ר״מ אומר בית הבד טמא. דחיישינן שמא נטמאו בהם אותם עמי הארץ הטהורים וחזרו וטימאו את הכל דאין חוששין ליזהר על הטומאה:

ר' יהודה אומר בית הבד טהור דנזהרים על טומאת ודאי הואיל וחבר זה טיהרם לכך:

ר״ש אומר אם טהורים להם. אלו הכלים כגון שישבה עליהם אשת עם הארץ או שהיו של עם הארץ דבעיניהם טהורים הם:

בית הבד טמא. דלא נזהרו עמי הארץ הבדדין בהם ונטמאו:

ואם טמאים להם. כגון שישבה עליהם אשה הידוע להם נדה:

בית הבד טהור. דודאי נזהרו בהם:

א״ר יוסי. כרבי מאיר סבירא ליה דבית הבד טמא אלא דטעמא דרבי מאיר משום דאין חוששין בטומאה ור' יוסי סבר דחוששין במגע אבל אין בקיאים ונטמאו על ידי שהסיטום אע״פ שלא נגעו בהם:

משנה ב[עריכה]

ומשקין טמאין בתוך בית הבד שנשפכו לארץ ודורכין הבדדין עליהן ונדבקין ברגליהן וחוזרין אותן משקין ומטמאין את הזיתים כשהבדדין עולין ודורכין על גב הזיתים אלא יש בין המשקין לזיתים ארץ כדי שינגבו רגליהם מאותן משקין טמאין ובשאין מנעלים ברגליהם איירי דהא משקה מטמא כלי וחוזרין ומטמאין משקין שעם הזיתים או אפילו אין בהם משקין משום הטבולים לתרומה למאן דאמר כתרומה דמי:

נאמנין לומר לא נגענו. וכגון דחבר עומד עמהן בבית הבד ואע״פ שהטומאה לפניהם לא חיישינן דלמא נגעו ולאו אדעתיה דחבר:

התינוקות בדדים שהביאו את בניהם עמהם וטיהרום לכך וכשבניהם רוצים לפנות יוצאין אביהם עמהן לחוץ כדי שיהא חבר רואן ונפנים אחורי הגדר ולא חיישינן דלמא נגע בטומאה ולאו אדעתא דחבר:

משנה ג[עריכה]

הבדדים והבוצרים. הא דלא נקט הכא ולעיל המוסקין והבוצרים לפי שגזרו על הבצירה שיעשו בטהרה ולא גזרו על המסיקה כדאיתא בפרקא קמא דשבת (דף יז.): בוצרין בענבים וטיהרן לעשות בית בדיו בטהרה ולבצור בטהרה ונתן להם כלים טמאים להטביל:

לרשות מערה. שטובלין בה כמו בורות שיחין ומערות:

דיו. ולא חיישינן שמא לא יטבול ויאמר הטבלתי:

טהורים להם. כגון כלים של עם הארץ אחר כדפרשינן לעיל ורבי שמעון לטעמיה:

משנה ד[עריכה]

הנותן מן הסלים. הנך בבות דמכאן ואילך איירי בענבים מדקתני מן העבט אבל עד השתא אירי בזיתים דמעטן כלי שנותני' בו זתים ועביט כלי שנותנין בו ענבים כדתנן בפרק איזהו נשך (דף עב:) פוסק עמו על הגדיש ועל העביט של ענבים ועל המעטן של זתים ומיירי הכא בשבצרן לאכילה דאי בבוצר לגת היכי אמרי בית הלל בידים טמאות הא אמרינן בפ״ק דשבת (דף יז.) הבוצר לגת ב״ש אומרים הוכשר ושתיק ליה הלל לשמאי אלא הכא בבצרן תחלה לאכילה ואח״כ נמלך ונתן מן הסלים לגת או מן המשטח של אדמה לגת ענבים השטוחין על פני אדמה וקסברי ב״ש דכיון דהשתא מיהא נותן לגת הוכשרו כאילו בצרן מתחלה לגת לפיכך צריך ליתן בידים טהורים ואי עביד בידים טמאות טימאן ואע״ג דידים שניות ואין שני עושה שלישי בחולין דילמא קסברי דטבולין לתרומה כתרומה דמו אי נמי בידים תחלות עסקינן ור״ש בן אלעזר היא כדאשכחן בפ' שני דחולין (דף לג:) ובית הלל סברי דנותן לגת בידים טמאות ומפריש תרומתו בטהרה לפי שלא הוכשרו כיון דבצרן מתחילה לאכילה:

מן העבט ומן המשטח של עלים. שהעלים שטוחין על פני האדמה ועליהם הענבים נתונים וכיון דמתחל' בצר ונתן בעבט או במשטח של עלים אם כן ודאי בצרן לגת והבוצר לגת הוכשר ומודו כולהו דצריך לעשות בטהרה:

משנה ה[עריכה]

האוכל מן הסלים. אע״פ שידיו טמאות והענבי' נוטפין יין לגת הרי הגת טהור' דאותם טיפים אין להם תורת משקה הואיל ולאכילה נבצרו ולא ניחא ליה במאי דטייף אבל אוכל מן העביט או מן משטח של עלים אעפ״י שאין הענבים מבוקעות ואינן מנטפות אם נפל ממנו גרגר יחידי ואין חותם לאותו גרגיר דהיינו במקום שהעוקץ על פי הגרגיר יש כמין חותם ובראש חותם עוקץ כדפרישית בפרק שני דעוקצין ואותו חותם סותם פי הגרגיר שאין המשקה יוצא וכשנעקר העוצץ מן הגרגיר עם החותם המשקה יוצא ואע״פ שנטלם לאוכלם יש לו תורת משקה כיון דמתחלה בצרם לגת ונטמא אותו המשקה בידיו הטמאות וכשנפל לגת נטמא:

נפלו ממנו ענבים. כלומר אשכול של ענבים שהגרגרין מחוברין באשכול ואין המשקה יוצא ונטמאו בידיו טמאות דהוכשרו לפי שנבצרו לגת:

ודרכן במקום המפנה. מקום פנוי בגת שאין שם כלום לא יין ולא ענבים ודרכוהו בטהרה:

כביצה מכוון טהור. דאין אוכל מטמא כלי ומשיצאת טיפה הראשונה חסר ליה מכביצה ואין אוכל מטמא אחרים בפחות מכביצה נמצא דאין טומאה לטיפה זו אלא מחמת טומאה שקיבלה כשהיתה האוכל הלכך השתא נמי דנעשית משקה אין לה כח אלא כאוכל כדפרישית לעיל בפ״ג:

אבל יתר מכביצה טמא. כדקאמר שהביצה מטמא טיפה הראשונה כדין משקה וחזרה הטיפה וטימאה את הגת דמשקה מטמא כלי: תניא בתוספתא (פי״א) ענבים עד אימתי מטמאין טומאת אוכלין עד שיהלכו בהן שתי וערב ומשהלכו בהן שתי וערב ונשתיירו בהן גרגרים שלמי' מטמאין טומאת אוכלים זיתים עד אימתי מטמאין טומאת אוכלים עד שיטענו ר' שמעון אומר עד שיטחנו טחנן ונשתיירו מהן גרגרין שלמים מטמאין טומאת אוכלין ואלו הן פריצי זיתים וענבי' היוצאין מתחת הקורה מן הגפת ומן הזנין כנסן לאוכלין מטמאין טומאת אוכלין והחרצנים והזגים אע״פ שכנסן לאוכלין בטלה דעתו. השוקל ענבים בכף מאזנים אע״פ שהיין צף על גבי ידיו ואע״פ שחישב עליו טהור כנסו לתוך כלי טמא הדורס ענבים בחבית אע״פ שהיין צף על גבי ידיו טהור וכן בעובד כוכבים אינו חושש משום יין נסך הבוצר כרמו אם לא מצא להם שוק מחזירן לגת (זיתים לשוק לא מצא להם שוק מחזירן לבד.) ואע״פ שמוליכן בסלים טמאים ובקופות טמאות טהורין נכנסו לרשות הגת ולרשות הבד הוכשרו לקבל טומאה הלוקח משטיח של אדמה מישראל יעשה בטומאה מן העובד כוכבים יעשה בטהרה משטיח של עלין בין מישראל בין מן העובד כוכבים יעשה בטומאה ר' יוסי בר' יהודה אומר משטיח של עלין כמשטיח של אדמה מישראל יעשה בטומאה מן העובד כוכבים יעשה בטהרה הלוקח משטיח של אדמה מישראל לעשותו צימוקין הרי זה עושה אותו בטהרה האוכל מן הסלים ומן המשטיח של אדמה אכל והותיר כסאה כסאתים וזרקן לגת אע״פ שניפצן לגת והיין מנתז על גבי ענבים טהור וכן בעובד כוכבים אינו חושש משום יין נסך נפל ממנו גרגיר יחידי אם יש לו חותם טהור אם לאו טמא במה דברים אמורים בזמן שנגע במקום חותם לא נגע במקום חותם טהור ר' יוסי בן כיפר אומר משום רבי אלעזר במה דברים אמורים בזמן שנגע במקום המשקה לא נגע במקום המשקה טהור רבי יוסי אומר אפילו נפלו הימנו כארבע וחמש ביצים ודרכן כולן בבת אחת משקה היוצא מהן טהור שכיון שדרס עליהן בטלו שאין לו משקין במה יטמא. פי' עד שיהלכו בהן שתי וערב דתו לא חזו לאכילה: עד שיטענו. בקורת ביד הבד. עד שיטחנו. תחלה טוחנין בריחים ואחר כך טוענין בקורת בית הבד כדתניא בשלהי כל קרבנות (דף פו:) ואלו הן פריצי זתים הני דאמרן שנשתיירו. היוצאין מתחת הקורה של בית הבד. מן הגפת של זתים. ומן הזגין של זתים. אם כנסן לאוכלין מהניא בהן מחשבה אבל חרצנים וזגים של ענבים בטלה דעתו דלא חזו כשל זתים. שהיין צף על גבי ידיו טמאות. טהור היין דאין עליו תורת משקה להכשיר דלא ניחא ליה והוי כאוכל שלא הוכשר: הבוצר כרמו למכור הענבים לאכילה בשוק ולא מצא להן שוק מחזירן לגת בסלים טמאים וקופות טמאות לפי שלא הוכשרו ובלבד שלא יכניסם לרשות הגת בכלים טמאים דמשנכנסו לרשות הגת הוכשרו וצריך לעשות בטהרה. משטיח של עלין בין מישראל בין מן העובד כוכבים יעשה בטומאה כך כתוב בכל הספרים וטעות סופר הוא אלא יעשה בטהרה דשטיח של עלים מכשיר טפי משטיח של אדמה כדקתני מתני'. לעשותן צימוקים ניחא ליה במשקה דטייף עלייהו שמתוך כך הם מרבים טעם כענין שפירשנו בפירקין דלעיל גבי זיתים לעלותן לגג הלכך אפי' משטיח של אדמה צריך לעשות בטהרה. אפילו נפל הימנו כארבע וחמש ביצים. אמתני' קאי דקתני יתר מכביצה טמא וקסבר ר' יוסי דכשדרכן ברגל בפני עצמן בבת אחת כלומר שאין היין נמשך בפני עצמו ולא נחית תורת משקה על המשקה הנסחט מהם ומתבטל המשקה עם האוכל וטהור המשקה הנסחט מלטמא הגת שאין לו לגת משקין במה יטמא דהאי משקה אין לו אלא טומאת אוכל דהוי מעיקרא ואין אוכל מטמא כלי:

משנה ו[עריכה]

וניתזה צינורא מפיו. של עם הארץ המדבר ולא ידיע אי נפלה לבור של יין או לא וצנורא דעם הארץ טמאה כדפירשנו לעיל פ״ז:

טהור. בתוספ' (שם) קתני של שמן ספיקו טמא של יין ספיקו טהור מפני ששפת הבור קולטת כלומר כשניתזה הצינורא על שפת הבור של יין קולטה השפה ומונעת מלירד ליין ובבור סיד שאינו מקבל טומאה אבל בבור של שמן שלפני הבד מתוך שהשמן מחליק ומצחצח שפת הבור הצינורא מחלקת ויורדת עד למטה:

משנה ז[עריכה]

הזולף את הבור. עיקר זולף לשון שפיכה מלשון זילוף ובפרק רבי אליעזר דמילה (ד' קלד.) מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי ובפרק (צ״ל כל התדיר דף צא:) (האומר הרי עלי עשרון) המתנדב יין מזלפו ע״ג האישים והכא הוצאת יין ושמן מן הבור זולף קרי ליה ויתכן דנופל לשק זולף בדבר שאין נעשה בבת אחת אלא מעט מעט דמתני' בממלא כלים מן הבור זה אחר זה שהכניס חבית ראשונה בבור ונתמלאת שם וכן שנייה וכן שלישית נתמלאו בתוך הבור זו אחר זו ונמצא שרץ בחבית ראשונה כולן טמאות דמראשונה נטמא כל מה שבבור בין שהיה שרץ בבור בין שהיה בחבית אבל נמצא שרץ באחרונה היא טמאה הגה״ה תוספת' פליגא אהך דאמר היא טמאה בלבד ושיבוש הוא לפי המשנה ותו מאי אמרת אימור לא כיסה יפה ואחר כך נפל לכאן היא טמאה בלבד ואימא איפכא אימור לא בדק יפה ובטומאה זילף הכל הלכך מתניתין דוקא ותוספתא משבשתא היא כך נראה לעניות דעתי ע״כ י״א: וכולן טהורות דממנה היה השרץ ולא מן הבור ואפי' היה מן הבור שמא נפל בבור אחר שנתמלאו כל הראשונות:

אימתי בזמן שהוא זולף בכל אחד שבתוך הבור עצמו מכניס את החבית כדפרישית אבל היה זולף במחץ שהחביות עומדות כולן חוץ לבור והוא ממלא כלי אחד ששמו מחץ ועשוי ליין כדאמרינן בשלהי מסכת ע״ז (דף עד:) הגת והמחץ והמשפך מכניסו לבור וממלאהו ושופך לתוך החבית עד שנתמלאו אפילו נמצא שרץ בראשונה היא טמאה בלבד דבתוך החבית היה השרץ הזה ולא בבור:

אימתי בזמן שהוא בודק. המחץ והחביות שבדקן שלא היה בהן שרץ קודם שנתן לתוכן שמן אבל לא היה מכסה לא הבור ולא החבית כל שעה שהיה מביא המחץ מזה לזה דאימא בהליכתו נפל השרץ בחבית וכן מכסה ולא בודק נמי שמא היה בחבית מקודם לכן אבל היה בודק ומכסה שבדק החבית ובכל פעם שהיה מוליך במחץ מזה לזה היה מכסה בין בור ובין חבית וממה נפשך שרץ זה בבור היה מתחלתו בין שנמצא בחבית בין בבור בין שנמצא במחץ: תניא בתוספתא (פי״א) השרץ שנמצא צף על שפת הבור של גת לתרומה ספיקו טמא לפועלים ספיקו טהור מפני שזה ספק טומאה צפה: פי' לפועלים אוכלי חוליהן בטהרה. ולעיל בפרק רביעי הבאתי ברייתא דספק טומאה צפה טהורה אף לתרומה ועל כרחין פליגא אהך ועיקר טומאה צפה שנינו שם:

משנה ח[עריכה]

בין העיגולים לזגים. הם עיגולי הגת ועושין אותם לעצור הזגים לאחר שדרכו הענבים בגת ויצא מהם היין כל מה שיכולין להוציא ברגל עושין כמין תפוח מן הזגים ומניחין עליהם עיגול של טיט כמו שפירש בערוך שמביאין טיט ומערבין בו תבן ונעורת של פשתן ועושין כמין רחיים גדולה ומתוך כובדה צריך בני אדם הרבה להעלותה על התפוח ולהורידה לפיכך נחשב רשות הרבים לטהר ספק טומאה משום דרבים מצויים שם:

לפני בוצרים רשות היחיד. דיראים בני אדם ליכנס משום שנתפס עליהן כגנב:

אחר הבוצרים רשות הרבים. שיש לכל רשות ליכנס:

כלי בית הבד של גת. כלומר ושל גת דבד לשמן וגת ליין:

והעקל הוא עקל בית הבד ועושין העקלין כמין קופה מסורגת כמצודה ואחרי סחיטת הזתים נותן הגפת באותו עקל ומניח עליו דבר המכבידו להוציא המשקה הנשאר:

מנגבן. אם נטמאו לא מהניא בהו טבילה אלא א״כ הוציא מהן המשקה הטמא שנדבק בהן ובפרק בתרא דמסכת ע״ז (דף עד.) מפרש במה מנגבן:

מיישנן שנים עשר חדש. וכלה מהן טעם היין והשמן:

חולטן. אשקלדי״ר בלע״ז מלשון חלוט דפרק כל שעה (ד' לז:) והחלטה דקאמר התם מוגלשין על גבי קמח הכא נמי שופך עליהם מים רותחים:

בשבולת הנהר. מלשון (תהלים סט) ושבולת מים שטפתני והוא מקום שהמים רודפין לפי שדרך הספינות ללכת נקרא שבולת מלשון שביל ובשלהי מס' ע״ז (דף עה.) אמרינן דמניחן שם עונה או יום או לילה גבי מעיין שמימיו רודפין: תניא בתוספתא (שם) גת העליונה רשות הרבים והתחתונה רשות. היחיד אימתי בזמן שהרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו אין שם אלא פתח אחד או פרצה אחת זו וזו רה״י מי שהיו גתיו ובדיו טמאין ומבקש לטהרם הדפין והלולבין והעדשות מנגבן והן טהורין העקלים של נצרים ושל בצבוץ צריך לנגב ושל חשיפה ושל גמי צריך ליישן כמה הוא מיישנן שנים עשר חדש רבן שמעון בן גמליאל אומר מגת לגת ומבד לבד ר' יוסי אומר אם רצה לטהרן מיד חולטן ברותחין או מולגן במי זיתים רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' יוסי נותנן בנהר שמימיו מהלכין מלא עונה או תחת הצנור שמימיו מקלחין וכשם שהוא מנגב לטהרות כך הוא מנגב ליין נסך. פי' גת העליונה מקום שדורכין שם הענבים: גת התחתונה. מקום שיורד היין שם לבור וכן משמע בפ״ק דפסחים (דף טו.): הדפין. כל הני דחשיב הכא כלי בית הבד הן דאשכחן בשילהי איזהו נשך (דף עד.) דגבי עביט של ענבים פריך והא מיחסר מיכמר ועיולי לבי מעצרתא וגבי מעטן של זתים פריך והא מיחסר מיכמר ועיולי לבי דפא והיינו דפין דהכא ובפרק המוכר את הבית (דף סז:) תניא המוכר את בית הבד מכר את הנסרים והן דפים העשויים כמין דלת ונותנים על התפוח והלולבין מלולבי דקל עושין טאטיתא ומכבדין בו את הבד לאסוף הזתים המתפזרין. העדשות לא כמו שפי' בקונטרס בשילהי מסכת ע״ז (דף עה.) דהיינו גת עצמה שקורין מיי״ט דהא תנן בפרק המוכר את הבית (דף סז:) מכר את בית הבד מכר את הים ואמרינן מאי ים טלפחא ועדשים מתרגמינן טלפחין ואי היינו גת עצמה לא היה צריך למנותה דפשיטא שהיא עיקר המכר אלא הוא העיגול של טיט שפירשתי במתני' ולפי שהוא עגול כמין עדשה נקרא עדשה ועל שם שהמשקין יוצאין על ידו בשפע כמין ים נקרא ים וקצת קשה דאותו עיגול הוא של גת והכא איירי בבית הבד כדפרישית ולא מסתבר למימר שגם לבד עושין כן דבכל מקום משמע שהוא לגת במקום קורה לבד כדתנן בפ״ק דשבת (ד' יח.) ושוין שטוענין בקורות בית הבד ובעיגולי הגת:

מנגבן והן טהורין. כל הני לא בעו טבילה דפשוטי כלי עץ לא בעו טבילה אלא צריך להסיר משקה הטמא שנדבק בהן ובשלהי מסכת ע״ז (דף עה.) מייתי ברייתא זו וכתוב שם בכל הספרים מדיחן וכאן כתוב בכל הספרים מנגבן וגירסא זו עיקר דהא התם נמי תניא הגת והמחץ והמשפך של עובד כוכבים רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרין אבל בהדחה לא אשכחן תנא דשרי והא דתנא עקלים של נצרים ושל בצבוץ לחודייהו ולא עריב להו אע״ג דכולהו בניגוב משום דבעי לפלוגי בעקל של נצרים ושל בצבוץ לשל שיפה ושל גמי ומיהו אין כל כך ראייה מההיא דשל עובד כוכבים דגרע של עובד כוכבים דבליע טפי משל ישראל שנגע בו עובד כוכבים ומ״מ אין להקל ובקונ' פסק בשלהי מסכת ע״ז (שם) על משנה זו יש לסמוך שאין צריך אפר לגת מדפשיט מינה רבי אבהו ולא אמרי ליה זו אינה משנה דקתני בה דסגי לגת בהדחה ומתני' קתני דבעי ניגוב שמע מינה קמו בה רבנן בתראי ופשוט הילכתא (ועמ״ש תוס' נדה סה: ד״ה הדפין) כוותיה וחס ושלום אין להקל אחרי שכתוב כאן בכל הספרים מנגבן. עקלים פירשתי במתני': של נצרים. מלשון צורי דקל שתים דשלהי אמר ר' עקיבא (דף צ:) שמביאין נצרים והוצין וקורעים אותן ועושין אותן כמין חוטין ועושין מהן חבלים בעקלים ובערוך פירש העקלים של נצרים היינו לאחר שימלאו כל הגת מן הענבים או מן הזיתים מפנין סביב סביב ועושין שביל שילך ויפול אל הבור ולפי שלא יתפזרו הענבים ויכלו אל השביל מביאין נצרים של דקל וכורכין סביב סביב לענבים כמין סייג קטן כדי שלא יתפזרו ולהכי נקרין עקלין שעוקלין ועוקמין אותן וכורכין אותן סביב. בצבוץ. פשתן מלשון (צ״ל בוץ כך פירש הערוך ערך בן ד' אבל רש״י במס' ע״ז עה. ובנדה סה: פי' קנבוס) בצק ויש אומרים קנבוס: שיפא. מין אחד של גמי: מגת לגת. בשלהי מסכת ע״ז (דף עה.) אמרינן איכא בינייהו חרפי ואפלי: חולטן ברותחין. מולגן במי זיתים דרך לבשל את הזיתים להיות רכין להוציא שמנם שמא לפי שאין מימיהן חמין כשאר רותחין שאין דרך להרתיחם כל כך שלא יתקלקלו הזיתים נקט לשון מליגה שמחממין אותם כדי מליגת שיעור כדתניא בפרק המביא כדי יין (דף לד.) מולגין את הראש ואת הרגלים ובשלהי מסכת ע״ז (דף עה.) כתוב בכל הספרים מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים: