ברטנורא על טהרות י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

הנועל בית הבד מפני הבדדין - עמי הארץ העושים מלאכה בבית הבד, וטיהרן בעל הזיתים כדי שיעשו השמן בטהרה, ונעל בית הבד בפניהם שלא יכנסו עמי הארץ לשם ושלא יצאו הם ויטמאו במגע עמי הארץ חבריהם:

והיו שם - בתוך בית הבד:

כלים טמאין מדרס - שהן אב הטומאה ומטמאין אדם בין במגע בין במשא בין בהיסט:

ו" מאיר אומר בית הבד טמא - דחיישינן שמא נטמאו בהן אותן עמי הארץ הטהורים וחזרו וטמאו את הכל, דאין חוששים ליזהר על הטומאה:

רבי יהודה אומר בית הבד טהור - דנזהרין על טומאת ודאי, הואיל וחבר זה טיהרן לכך:

ר' שמעון אומר אם טהורים להם - אלו הכלים. כגון שישבה עליהם אשת עם הארץ או שהיו של עם הארץ, דבעיניהן טהורין הן:

בית הבד טמא - שאין הבדדים נזהרים מליגע בהן, ואיכא למיחש שמא נטמאו:

ואם טמאין הן - כגון שידעו שישבה עליהן אשה נדה או זבה:

בית הבד טהור - דנזהרין הן:

א"ר יוסי - [ר' יוסי] כר' מאיר סבירא ליה דבית הבד טמא, אלא טעמא דר' מאיר משום דאין הבדדין חוששים בטומאה, ור' יוסי סבר דחוששין במגע אבל אין בקיאין בהיסט, וחושבים שהן טהורין כל זמן שלא נגעו, הלכך בית הבד טמא, דחיישינן שמא הסיטו אע"פ שלא נגעו בהם . והלכה כר' יוסי:

(ב)

ומשקין טמאין בתוך בית הבד - והן נשפכים על גבי קרקע ודורכים הבדדים עליהן ונדבקים ברגליהן, וחוזרים אותן משקין ומטמאים את הזיתים כשהבדדין עולים ודורכים על גבי הזיתים, אלא אם כן יש בין המשקין לזיתים ארץ כדי שינגבו רגליהן מן המשקין הטמאים על ידי דריסתם בארץ. וכשאין מנעלים ברגליהן איירי, דהא משקה מטמא כלי וחוזר ומטמא משקין שעם הזיתים. אבל כשאין מנעלים ברגליהן ונתנגבו המשקין הטמאין שברגליהן ע"י דריסתן בארץ, שוב אין מיטמאים הזיתים כשדורכין אותן, דמשקין טמאין מטמאין כלים ואין מטמאין אדם:

הבדדין והבוצרין - הא דלא נקט המוסקין והבוצרין, לפי שגזרו על הבצירה שתיעשה בטהרה, ולא גזרו על המסיקה. וטעמא מפורש בפרק קמא דשבת, שפעמים אדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענביו לבצור אם לאו, ונוטל אשכול של ענבים וסוחטו ומזלף על גבי ענבים ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהן והוכשרו לקבל טומאה. וטעם זה לא שייך במסיקה:

נאמנין לומר לא נגענו - וכגון דחבר עומד עמהן בבית הבד. ולא חיישינן דלמא נגעו ולאו אדעתיה דחבר:

התינוקות - בדדים שהביאו בניהן עמהן וטיהרום לכך, וכשרוצין בניהם לפנות יוצאים אביהן לחוץ עמהם ונפנים אחורי הגדר, ולא חיישינן דלמא נגע בטומאה ולאו אדעתא דחבר:

(ג)

כיון שהכניסן לרשות המערה - שטובלים בה. כמו בורות שיחין ומערות:

דיו - ולא חיישינן שמא לא יטבולו או לא יטבילו הכלים ויאמרו טבלנו והטבלנו:

צריך לעמוד עליהן - לפי שאין בקיאין בדין טבילה וחציצה:

טהורים להם - כגון כלים של עם הארץ אחר, שבעיניהם הן כלים טהורים לפי שאין נזהרים ממגע עם הארץ. ור' שמעון לטעמיה כדפרישנא לעיל. והלכה כר' יוסי:

(ד)

הנותן מן הסלים ומן המשטיח של אדמה - ענבים שבצרן מתחלה לאכילה, ולא הוכשרו לקבל טומאה, דלא גזרו אלא על הבוצר מתחלה לגת, ואח"כ נמלך עליהן ולקחן מן הסלים או מן האדמה ששטח הענבים עליה ונתנן לגת:

בית שמאי אומרים נותן בידים טהורות - כיון שבא לנותנן לגת הרי הוא כאילו בצרן מתחלה לגת, וצריך שיתן לגת בטהרה:

ואם נתן בידים טמאות טמאן - ואע"ג דסתם ידים שניות הן, ואין שני עושה שלישי בחולין, דילמא קסברי הטבולים לתרומה כתרומה דמו. אי נמי, בידים תחלות עסקינן, ור' שמעון בן אלעזר היא כדאיתא פרק ב' דחולין:

ובית הלל אומרים נותן לגת בידים טמאות ומפריש תרומתו בטהרה - לפי שלא הוכשרו כיון דבצרן מתחילה לאכילה:

מן העביט ומן המשטיח של עלים - עביט הוא כלי שנותנים בו הענבים כשבוצרים אותן לגת. ומשטיח של עלים, ששטחו העלים על פני האדמה ונתנו הענבים עליהם. והשתא מוכחא מלתא דהבוצר ענבים הללו מתחילה, לגת בצרן ולא לאכילה, הלכך שוים בית שמאי ובית הלל בהא דנותן בידים טהורות, דהא שתיק ליה הלל לשמאי בפרק קמא דשבת והודה לו שהבוצר לגת הוכשר:

(ה)

האוכל ענבים מן הסלים ומן המשטיח של אדמה - דסתמן לאכילה נבצרו. אע"פ שידיו טמאות והענבים נוטפים יין לגת, הרי הגת טהורה. דאותן טיפין אין להם תורת משקה, הואיל ולאכילה נבצרו ולא ניחא ליה במאי דטייף. אבל האוכל מן העביט ומן המשטיח של עלים, אע"פ שאין הענבים מבוקעות ואינן מנטפות, אם נפל ממנו גרגיר יחידי ואין חותם לאותו גרגיר, דהיינו במקום שהעוקץ על פי הגרגיר יש כמין חותם ואותו חותם סותם פי הגרגיר שאין משקה יוצא. וכשנעקר העוקץ עם החותם, משקה יוצא, ואע"פ שנטלם לאכלם יש לו תורת משקה, הואיל ומתחילה בצרם לגת, ונטמא אותו משקה בידיו טמאות, וכשנפל לגת נטמא. והני מילי כשנגע בידיו במקום החותם. אבל אם לא נגע במקום החותם, לא נטמא הגת, שהרי לא נגעו ידיו במשקים כדי שיחזור המשקה ויטמא הגת:

נפלו ממנו ענבים - כלומר אשכול של ענבים, שהגרגרים מחוברים באשכול ואין משקה יוצא, ונטמאו בידיו טמאות, דהוכשרו לפי שנבצר לגת:

ודרכן במקום המפונה - מקום פנוי בגת שאין שם כלום לא יין ולא ענבים ודרכוהו בטהרה: כביצה מכוון טהור הגת, דאין אוכל מטמא כלי, ומשיצאת טפה ראשונה חסר ליה מבביצה ואין אוכל מטמא אחרים בפחות מכביצה, נמצא דאין טומאה לטפה זו אלא מחמת טומאה שקיבלה כשהיתה אוכל, הלכך השתא נמי דנעשית משקה אין לה כח אלא כאוכל. אבל יותר מכביצה, טמא, שהכביצה מטמאה טפה ראשונה כדין משקה, וחזרה הטפה וטמאה את הגת, דמשקה מטמא כלי:

(ו)

וניתזה צנורא - ניתז רוק מפיו של עם הארץ המדבר, ורוק היוצא מפי עם הארץ מטמא אדם וכלים מירבנן, וכל שכן אוכלים ומשקים:

ספיקו טהור - דאמרינן שפת הבור קלטה הצנורא ומנעתה מלרדת לתוך היין. ומתניתין איירי בבור סיד שאינו מקבל טומאה. ובתוספתא אמרו, דבבור של שמן. טמא , לפי שהשמן מחליק שפת הבור [והצנורא] מחלקת ויורדת למטה לשמן שבבור:

(ז)

הזולף את הבור - המוציא יין ושמן שבבור. ומפני שאינו מוציאו כולו בבת אחת אלא מעט מעט, קרי ליה זולף:

ונמצא שרץ בראשונה - שהכניס חבית בבור ומילאה, וכן שניה, וכן שלישית, ואח"כ נמצא שרץ בחבית שמילא ראשונה:

כולן טמאות - דמהראשונה נטמא כל מה שבבור, בין שהיה שרץ בבור בין שהיה בחבית:

באחרונה היא טמאה וכולן טהורות - דממנה היה השרץ ולא מן הבור. ואפילו היה מן הבור, שמא נפל בבור אחר שנתמלאו כל הראשונות:

אימתי בזמן שהוא זולף - כשהוא מכניס החביות עצמן בתוך הבור וממלא אותן אחת אחת:

אבל היה זולף במחץ - שהחביות עומדות חוץ לבור. והוא ממלא אותן ע"י המחץ, והוא כלי חרס העשוי למלאות בו יין:

נמצא שרץ באחת מהן היא טמאה בלבד - דאימור בתוך החבית היה השרץ ולא בבור:

אימתי בזמן שהוא בודק - המחץ והחביות. שבדקן שלא היה בהן שרץ קודם שנתן לתוכו שמן, אבל לא היה מכסה לא הבור ולא החביות כל שעה שהיה מביא המחץ מזה לשוה, דאימור בהליכתו נפל השרץ בחבית. וכן מכסה ולא בודק נמי שמא היה בחבית קודם לכן:

אבל היה בודק ומכסה - שבדק החביות, ובכל פעם שהיה מוליך המחץ מזה לזה היה מכסה בין בור בין חבית, ממה נפשך שרץ היה בבור מתחלתו' בין שנמצא בחבית, בין שנמצא בבור, בין שנמצא במחץ:

(ח)

העיגולים לזגים - עיגול כמין ריחים גדול היו משימין על הזגים לאחר שדרכו הענבים ברגל, כדי שיתמצו ויצא כל היין הנשאר בהן, ומתוך כובדו וגדלו של עיגול זה צריכים בני אדם הרבה להעלותו על הציבור של הזגין העשוי כמין תפוח ולהורידו, לכך נחשב רשות הרבים לטהר ספק טומאה, משום דרבים מצויין שם:

כרם שלפני הבוצרים רשות היחיד - שיראין בני אדם ליכנס שם, מפני שנתפס עליו כגנב:

אחר הבוצרים רשות הרבים - שיש רשות לכל אדם ליכנס:

כלי בית הבד של גת - כלומר ושל גת. דבית הבד לשמן, וגת ליין:

העקל - עשוי כמין קופה מסורגת כעין רשת, ואחר שסחטו הזיתים נותנים הגפת באותו עקל, ומניחים עליו דבר מכביד להוציא הנשאר:

מנגבן - וקודם לכן לא מהניא טבילה אם נטמאו, עד שיצא מהן המשקה הטמא שנדבק בהן:

חולטן - שופך עליהן מים רותחים ואח"כ מטבילן:

בשבולת הנהר - מקום שהמים רודפין , כדי להוציא המשקה הנדבק בהן. ואין הלכה כרבי יוסי: