מצוה:להשיב את הגזל
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא.
(ויקרא ה, כג)
היא שצונו להשיב את הגזלה בעצמה אם היא נשארה בעצמה, ואם נשבע בתוספת חומש, או לתת דמיה אם נשתנית.
והוא אמרו יתעלה והשיב את הגזלה. וכבר בארו במסכת מכות (דף י"ד) שלאו דגזל הוא לאו הנתק לעשה, ואמרו הכתוב אמר לא תגזול והשיב את הגזלה.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בבבא קמא.
שנצטוינו להשיב את הגזלה בעין. (ב"ק סו א). כלומר שאם הדבר ממש שגזל הוא אצלו ולא נשתנה ברשותו שחיב להשיבו אל הנגזל כמות שהוא, ולא שיקחנו לעצמו ויתן דמיו לנגזל, שנאמר (ויקרא ה כג) והשיב את הגזלה אשר גזל, ואמרינן בקמא בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קב א) תנו רבנן והשיב את הגזלה אשר גזל, מה תלמוד לומר אשר גזל? יחזיר כעין שגזל. ואם נשתנית הגזלה ברשותו של גוזל, חיב להשיב דמיה ופטור בכך, אף על פי שלא נתיאשו הבעלים ממנה (ב"ק סו ב). ואי זהו שנוי הפוטר מהשיב את הגזלה, כעין זה השנוי שאינו יכול לחזר אחר כך לבריתו, כגון הגוזל עצים ושרפן או קצץ מהן קצתן או שחפר בתוכן חפירות, וכן הגוזל צמר וצבעו או הגוזל מטוה ועשה ממנו בגד וכל כיוצא בזה. אבל הגוזל לוחות עץ, אף על פי שבנה מהן תבה, אין זה שנוי שאינו חוזר לבריתו, שהרי אפשר לפרק אותם והן חוזרין לוחות כמו שהיו, ולפיכך חיב להחזיר אותם בעין, וכן כל כיוצא בזה.
שרש המצוה ידוע.
דיניה כגון מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין נז א) כמה תהיה הגזלה שיתחיב הגוזל להשיבה? כל גזלה שוה פרוטה. אבל פחות מכאן, אף על פי שעבר על אסור תורה, אינה בתורת השבון. וכמו שנכתב בארכה על לאו דלא תגזל (מצוה כ כט), לפי שישראל בני אברהם יצחק ויעקב נדיבים בני נדיבים הם, וידוע הדבר שכל שהוא פחות משוה פרוטה אפילו עני שבישראל מכיון שנגזל ממנו מוחל אותו ואין חפצו אחריו כלל. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (בבא קמא קה א) שהגוזל שלש אגדות ששוות בשעת גזלה שלש פרוטות והוזלו ביד הגזלן ועמדו על שתי פרוטות אף על פי שהחזיר השתים, חיב להחזיר השלישית, שאחר שעת גזלה אנו דנין, וכבר היתה שוה פרוטה באותה שעה. גזל שתים ששוות פרוטה והשיב אחת, גזלה יש כאן, השב גזלה אין כאן.
ודיני יאוש ושנוי רשות רבים. וכלל הדבר כן לפי הנראה מן הגמרא, שכל זמן שהגזלה ביד הגזלן או אפילו ביד בניו ולא נשתנית, אף על פי שידענו בודאי שהנגזל נתיאש ממנה, והוא כמו שאמרו בגמרא (בבא מציעא כג א) כגון דשמעוה בני אדם שהיה אומר וי ליה לחסרוניה. כלומר שמסכים בדעתו על אותו דבר שכבר נאבד ממנו ואין דעתו סומכת שיראנו עוד, אף על פי כן דין תורה (ב"ק קיא ב) שחיבין להחזירה לנגזל כמות שהיא. אפילו השביחה ביד הגזלן השבח לנגזל, וזהו שכתוב בתורה והשיב את הגזלה אשר גזל. ובא הפרוש אם היא כמו שגזלה, כלומר שלא נשתנית יחזירנה כמות שהיא, ואפילו השביחה כמה.
אבל חכמים תקנו (ב"ק צד ב) מפני תקנת השבים שכל מה שהשביחה ביד הגזלן אחר יאוש הבעלים, יהיה שלו, וכשיבא להחזירה יחשב עם הנגזל כמה היתה שוה בשעת הגזלה וישיב לו הנגזל דמי מה שהשביחה ויקחנה. ודבר זה יש כח פיד חכמים לעשותו, לפי שבכל דבר שבממון הם יכולין לעשות בו כחפצם ואפילו כנגד צווי התורה, כמו שידוע (יבמות פט ב, גיטין לו ב) שהפקר בית דין הפקר, ולפיכך גוי שגזל והשביח בין קדם יאוש בין לאחר יאוש, או ישראל גזלן שמכר לגוי והשביח הגוי (השבח לנגזל מכררה מנחת יצחק) לפני יאוש, הדין עם השני כמו עם הראשון בשוה, שאין שנוי רשות עושה קנין אלא אחר יאוש. אבל אחר יאוש בין שהיה אותו יאוש אחר שבאת הגזלה ליד לוקח או בעוד שהיתה ביד גזלן, כיון שיש בגזלה זו יאוש ושנוי רשות, קנאה הלוקח לגופה של גזלה. ואם אותו גזלן שמכרה לו הוא גזלן שאינו מפרסם, תהיה שלו לגמרי ואינו חיב להשיב כלום לנגזל, אלא ילך לו הנגזל ויעשה דין עם הגזלן. ואם הוא גזלן מפרסם חיב להשיב הלוקח דמי הגזלה לנגזל, והוא יעשה דין עם הגזלן.
ודיני הגזלה עד היכן הוא חיב לטרח ולהשיבה אל בעליה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא קג א) הגוזל מחבירו שוה פרוטה שחיב להוליכה אחריו אפילו למדי, כלומר למקום רחוק. וכדי להקל טרחו אם ההוצאה מרבה, אמרו רבותינו זכרונם לברכה שיניחנה ביד בית דין ויודיעם שאותו ממון הוא של פלוני והם יתנוהו לו לכשיזדמן.
ודין גזל קורה ובנאה בבירה מה יהא עליה (גיטין נה א). ודין גזל בישוב ורצה להחזיר במדבר (ב"ק קיח א). ודין גזל והקדיש, וגזל טלה ונעשה איל מה דינן. ודין שבח הבא מחמת יקר שאינו מן התקנה, אלא חוזר לנגזל, שלא תקנו לגזלן את השבח אחר יאוש אלא כגון שבח גזות וולדות, אבל שבח היקר לא. ודין תוקף עבד חברו ועשה בו מלאכה, ודין תוקף ספינתו, ודין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, ויתר פרטיה, מבארין בפרקים האחרונים מן קמא.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וגזל ולא השיב, בטל עשה זה, מלבד הלאו שעבר בשעת גזלה. ואוי לו למי שבידו לתקן המעות ואינו מתקנו טרם מותו (יומא פה ב).
כל הגוזל חייב להחזיר הגזילה עצמה, שנאמר והשיב הגזלה אשר גזל [ב״ק דף צ״ד]. [שם דף צ״ג] ואם אבדה או נישתנית משלם דמיה, בין שהודה מעצמו בין שבאו עדים שגזל, הרי זה חייב לשלם את הקרן בלבד [והטעם בדף ע״ט]. אפילו גזל קורה ובנאה בבירה, הואיל ולא נשתנית, דין תורה שיקעקע כל הבירה ויחזיר קורה לבעליה. אבל אמרו ב״ה בפרק הניזקין [דף נ״ה] שתקנו חכמים מפני תקנת בעלי תשובה שיהא נותן דמיה ולא יפסיד הבניין. וכן כל כיוצא בזה עיקרי הלכות גזלה מפורשין בפרק הגוזל קמא ובתרא.
ואומר בפרק הגוזל בתרא [דף קי״ח] שהגוזל את חבירו ביישוב והחזיר לו במדבר, הרשות ביד הנגזל. אם רצה, נוטל; אם לאו, אינו נוטל אלא ביישוב, שמא תאנס ממנו. והרי היא ברשות הגזלן ובאחריותו עד שיחזירנה לו ביישוב. וכן בדמי הגזלה. עוד שם [בדף קי״ח] הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון - יצא. ואם החזיר לכיסו שיש בו מעות - יצא, שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה והרי הוא מונה המעות שהחזיר לו בכלל מעותיו, ומניין שלא מדעת פוטר. ואם החזיר לכיס שאין בו כלום - לא יצא, וחייב באחריות הגזלה עד שיודיעו שהחזיר לכיס פלוני.
והגוזל פחות משוה פרוטה [בב״ק דף ק״ג] אע״פ שעבר אינו בתורת השבת גזלה. כל הגוזל מחברו שוה פרוטה כאלו גזל ממנו נשמתו, שנאמר כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח [פ׳ הגוזל בתרא דף קי״ט].
[פ׳ מרובה דף ס״ה] הגזלה שלא נשתנית אלא הרי היא כמות שהיתה - אע״פ שנתייאשו הבעלים ממנה, אע״פ שמת הגזלן והרי היא ביד בניו, הרי זו חוזרת לבעלה בעצמה [בב״ק דף קי״א]. ואם נשתנית ביד הגזלן - אע״פ שלא נתייאשו הבעלים ממנה, קונה אותה בשינוי ומשלם דמים כשעת הגזלה. ודין זה דין תורה, שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל. ודורש שם [בדף קי״ב ודף ס״ו] אם היא כשגזלה משלם אותה, ואם נשתנית בידו משלם דמיה. [שם] נתייאשו הבעלים ממנה ולא נשתנית - קנה הגזלן כל השבח אחר יאוש ואינו משלם אותה אלא כשעת הגזלה שמין לו את השבח ונוטל מן הנגזל וכשמחזיר הגזלה שמין. ודבר זה מדבריהם מפני תקנת השבים [שם דף ס״ח]. מכרה הגזלן או נתנה במתנה - אע״פ שלא נישתנית, הגזלה אינה חוזרת בעצמה מיד הלוקח, הואיל ונתייאשו הבעלים בין לפני מכירה ונתינה בין לאחר מכירה ונתינה. קנה אותה הלוקח ביאוש ושינוי רשות.
שנינו [בדף צ״ג] הגוזל עצים ועשאן כלים, צמר ועשאן בגדים - משלם דמי עצים וצמר כשעת הגזלה. גזל פרה מעוברת וילדה, רחל טעונה וגזזה - משלם כשעת הגזילה, דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת לגוז. גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה, רחל ונטענה אצלו וגזזה - משלם כשעת הגזלה. זה הכלל: כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה. תנו רבנן [שם דף צ״ה כל הסוגיא] הגוזל את הרחל, גזזה וילדה - משלם אותה ואת גיזותיה ואת וולדותיה, דברי רבי מאיר. ומפרש שם שקנס הוא שקנס ר׳ מאיר ואע״פ שסובר שינוי קונה. רבי יהודא אומר גזלה חוזרת בעיניה, שסובר שינוי קונה. ומפרש שם רב פפא ותניא כוותיה דקסבר רבי יהודא - שבח שעל גבי הגזלה דגזלן הוי. וכן סוברין בית הילל בפרק המפקיד [דף מ״ג] ואמר רבא הלכה כבית הילל. ומתניתין [דלעיל] דגזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רבי יהודא היא ואפי׳ לא ילדה משום רישא נקט ילדה. ומה שאומר במשנה [בדף ק׳] גבי נתן צמר לצבע ששינוי אינו קונה, מפרש רבי׳ יעקב [בתוס׳ דף כ״ה בד״ה בשבח] ששם מדבר באינו מתכוין לקנות. אבל מתכוין לקנות - מודה דשינוי קונה, ולכך אינו מונה אותה שם [בדף צ״ג] עם התנאים שאומרים שינוי אינו קונה.
תנו רבנן [בדף צ״ד] הגזלנים ומלווי בריבית שהחזירו - אין מקבלין מהן. והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו. ומסקינן [בדף צ״ה] בד״א כשאין הגזלה קיימת, אבל אם הגזלה קיימת מקבלין מהן. ואומר שם [בדף ע״ד] שבימי רבי נישנית משנה זו מפני אחד שנמנע לעשות תשובה מפני הפחד שלא ישאר לו כלום אחר שישלם. ואומר ר״ת [בתוס׳ שם] כי לא תיקן רבי דבר זה אלא בדורו בלבד, ולכך אין מקשה על ברייתא זו משנתינו, שאומרת [בר״פ דף צ״ג] כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה, מפני שהמשנה נשנית מימי קדם. וגם אחר דורו של רבי מצינו שמקבלין מהן, כמו שמוכיח בההוא דגזל פדנא דתורי בפרק הגוזל ראשון [בדף צ״ו] וכן כמה מעשים בפרק הגוזל אחרון [דף קי״ז]. ור״י מפרש [בתוס׳ דלעיל] שכאן מדבר בגזלנים ומלווי ריביות, שכל ימיהם הורגלו בכך ולכן צריך להקל מעליהם כדי שיוכלו לעשות תשובה.
בפרק מרובה [דף ס״ו כל הסוגיא] נחלקו. רבה אמר יאוש לבדו קנה בגזלה, ודיו אם ישלם דמיו. ורב יוסף אמר יאוש לבדו אינו קונה, והגזלה עצמה ישלם. רב נחמן ורב ששת סוברין באותו פרק [בדף ס״ח] כרב יוסף. וכן רבי יוחנן סבר כרב יוסף, כמו שמוכיח [שם] בההוא דאותביה רבי יוחנן לריש לקיש גבי גנב והקדיש וכן סובר שם [בדף ס״ז] רבא ועולא ומה שאומר בפ׳ הגוזל אחרון [דף קי״ד] על אותה ששנינו במסכת כלים [סוף פרק כ״ו] עורות של גזלן מחשבה מטמאתן אם חישב עליהם לדבר שאין בו חסרון מלאכה כגון לכסוי חבילות סוסים וכיוצא בזה. ושל גנב אין מחשבה מטמאתן לפי שלא נתייאשו הבעלים. וחולקין שם ר״ש וחכמים בזה. ואמר עולא [בדף ק״ד דלעיל] מחלוקת בסתם אבל בידוע ששמענו שנתייאש ואמר "ווי לי על חסרון כיס", ד״ה יאוש קונה ולפי זה קשיא דעולא אדעולא. [בתוס׳ פ״ק מרובה דף ס״ו בד״ה אמר] ותי׳ רבינו יצחק דבר זה שאינו אומר ביאוש לבדו שיקנה, אלא אם כן יש שם שינוי השם עם יאוש. ובמרובה [דף ס״ו] מפרש שבאותן עורות יש שם שינוי השם שמתחילה היו נקראות עורות והשתא נקראים כיסוי או שם דבר שחישב עליו ושינוי השם לבדו אינו מועיל אלא אם כן יש שם יאוש, אבל שינוי מעשה כגון גזל עצים ועשאן כלים מועיל לקנות אפילו בלא יאוש. כמו שמוכיח במרובה באותה ברייתא דגנב ובא אחר וגנבו.
בפרק הגוזל קמא [דף צ״ג] מסקינן שינוי החוזר לברייתו אינו שינוי. כיצד? הגוזל עצים ודבק אותם במסמרים ועשה מהן תיבה - אינו שינוי, שהרי איפשר לפרק אותם והן חוזרין להיות כשהיו. וכן אמר רב פפא שם [בדף צ״ו] אם גזל לשון של מתכת ועשה מטבע - לא קנה, שאם יתיך המטבע יחזור ללשון כשהיה. וכן כל כיוצא בזה. [בדף צ״ו] אבל הגוזל עצים ועשאן כלים, או שגזל צמר וצבעו, או מעות והתיכן - הרי זה שינוי, שאם יעשה אותן מעות אחרות, פנים חדשות באין לכאן. וכן כל כיוצא בזה. [מיימוני סוף פרק ב׳ דהלכות גזילה ממשמעות הגמרא דמרובה דף ס״ה ופרק המפקיד דף מ״ג] גזלה שלא נשתנית והוקרה - אע״פ שנתייאשו ממנה הבעלים, הרי זו חוזרת לבעליה. ואין לגזלן בה כלום, שלא תקנו שבח לגזלן אחר יאוש אלא כגון שבח גיזות וולדות, אבל שבח היוקר אם היתה הגזלה חוזרת בעיניה אינה זוכה בה [בדף צ״ו דלעיל]. גזל בהמה והזקינה או הכחישה בכחש שאין לה תקנה כגון בחולי שאין לו רפואה, או שגזל מטבע ונסדק או פסלו המלך, או שגזל פירות והרקיבו כולן, או יין והחמיץ - הרי זה כמי שגזל כלי ושברו, ומשלם כשעת הגזלה [בדף צ״ח]. [בדף צ״ו] אבל אם גזל בהמות והכחישו כחש שאפשר לחזור, או שגזל עבדים והזקינו, או מטבע ונפסל במדינה זו והרי היא יוצאה במדינה אחרת, או שגזל פירות והרקיבו מקצתן, או תרומה ונטמאה, או שגזל חמץ ועבר עליו הפסח - אומר לו "הרי שלך לפניך", ומחזיר אותו בעצמו. [בדף צ״ח] בד״א כשהחזיר הגזלה עצמה, אבל אם נשרפה הגזלה או אבדה אחר שנאסרה בהנאה, חייב להחזיר לו דמיה כשעת הגזלה [כדברי ר״ש שאומר דבר הגורם לממון כממון דמי]. [שם ובמ״ס אינו כי בגמרא שם קאי דווקא אגזל חמץ לפני המועד ובא אחר ושרפו אחר המועד עיין שם]
הגוזל בהמה ונשא עליה משא או רכב עליה, חרש בה או דש בה וכיוצא בזה, והחזירה לבעליה - אע״פ שעבר בלא תעשה, אינו חייב לשלם כלום, שהרי לא הפסידה ולא הכחישה. ואם הוחזק אדם זה לגזול או לעשוק ולעשות מעשים אלו פעם אחר פעם, קונסין אותו ואפילו בחוצה לארץ ושמין השכר או השבח שהשביח בבהמה ומשלם לנגזל. שכך דן רב נחמן בפ׳ הגוזל קמא [דף צ״ו] באחד שגזל צמד בקר וחרש בה, וקנסו אף בבבל עד חצי השבח שהרי בין השוורים והקרקע השביחו. בפ׳ כיצד הרגל [דף כ׳] אמרינן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו - אם אותה חצר אינה עשויה לשכור, אינו צריך להעלות לו שכר אע״פ שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר. ואם החצר עשויה לשכור - אע״פ שאין דרך זה הדר לשכור, צריך להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון.
בפרק המפקיד [דף מ״ג ומ״ד כל הסוגיא ע״ש] השולח יד בפקדון, בין ששלח יד הוא בעצמו או על ידי בנו ובתו ועבדו ושלוחו - הרי זה גזלן ונתחייב באונסין ונעשית הגזילה ברשותו כדין כל הגזלנין. חשב לשלוח יד בפקדון - אינו חייב באחריותו עד שישלח בו יד. ומששלח בו יד נתחייב בו, ואע״פ שלא חסר ממנו כלום אלא נטל הפקדון ממקום למקום ברשותו כדי לשלוח בו יד, הרי זה חייב ששליחות יד אינה צריכה חסרון. ופי׳ רבינו יצחק [בתוס׳ שם בד״ה החושב] דמחשבה הנזכרת כאן ובקדשי׳ [מבואר בסמל״ת סוף סימן של״ז] היינו דבור כמו שמביא כאן [בגמרא דף מ״ד דלעיל] על כל דבר פשע הגביה את החבית ליטול ממנה רביעית נתחייב באונסין אע״פ שלא נטל אבל הגביה הכיס ליטול ממנו דינר וכיוצא בו מדברים שאין גוף אחד הרי זו בעיא שם ולא נפשטה אם נתחייב בכל הכיס או אם לא נתחייב אלא בדינר בלבד. היו מופקדין אצלו פירות ונטל מקצתן - אינו חייב אלא באחריות הפירות שנטל, ושאר הפקדון המונח במקומו הרי הוא ברשות בעליו. ואם נפסד השאר מחמת זה שנטל - חייב בכל. כיצד? הטה את החבית ממקומה ונטל ממנה רביעית או יותר - אם נשברה אחר שנטל והיא במקומה, אינו חייב אלא במה שנטל שהרי לא הגביה החבית. ואם החמיצה - משלם דמי כולה כשעת הגזלה. וכן כל כיוצא בזה. גרסינן בפ׳ הגוזל קמא [דף ק״ה] אמר רב ששת הכופר בפקדון בבית דין - אם היה ברשותו בשעת שכפר שאין שייך שם אישתמוטי נעשה עליו גזלן וחייב באונסין אע״פ שלא נשבע עדיין.
אמר רבא בפ׳ המפקיד [דף מ״א] השואל שלא מדעת הבעלים, הרי זה גזלן. כיצד? היה כלי ביד בנו של בעל הבית או ביד עבדו, ולקחו מאחד מהן ונשתמש בו - הרי זה שואל שלא מדעת ונעשה ברשותו ונתחייב באונסין עד שיחזרנו לבעלים. לפיכך אם החזירה לקטן שהיה בידו או לעבד, ואבד מהן או שנשבר - חייב לשלם. וכן כל כיוצא בזה. [בשבועות דף מ״ו] החוטף משכון מיד הלווה שלא ברשות בית דין - הרי זה גזלן אע״פ שהוא חייב לו לשלם. ואין צריך לומר אם נכנס לתוך בית חבירו ומשכנו - שהוא גזלן, שנא׳ בחוץ תעמוד.
קנס קנסו חכמים לגזלנין, שיהא הנגזל נאמן על כל מה שיטעון ונוטל מן הגזלן, והוא שיהיה זה מוחזק שגזלו בפני עדים. והוא ששנינו בפרק כל הנשבעין [דף מ״ד] ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל וכו׳. כיצד? היה נכנס לתוך בית חבירו למשכנו בפני עדים, ולא היה תחת כנפיו כלום, וכשיצא ראו כלים מוטלין לו תחת כנפיו ולא ידעו העדים מה הן. בעל הבית אומר "כך וכך גזלתני". בין שאמר הגזלן "מעולם לא נכנסתי ולא נטלתי ולא גזלתי", בין שאמר "נכנסתי למשכן כמו שאמרו העדים אבל לא נטלתי ולא היה תחת כנפי אלא כלים שלי", בין שאמר "נטלתי כלי זה" ובעל הבית טען שנטל כלי זה וכלי אחר - בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ, ונוטל כל מה שטוען. בד״א שטוען דברים שהוא אמוד או שהי׳ אמוד שמפקידין אצלו הדברי׳ שטוען כמו שמוכיח גבי טענו כסא דכספא בפ׳ כל הנשבעין [דף מ״ב] ובפרק הכותב [דף פ״ה] ובפ׳ הכונס [דף מ״ו] וגם טען בדברים שאיפשר שינטלו תחת כנפיו כמו שהעידו העדים. ראוהו עדים שנכנס למשכן חבירו ולא ראוהו בעת שיצא, או שיצא ואין נראה תחת כנפיו כלום - בעל הבית אומר "כך וכך נטל", אפילו אמר "מעולם לא נכנסתי ולא נטלתי" ומכחיש העדים, הרי זה פטור. שאם אמר "נכנסתי ולא נטלתי" - נשבע שבועת היסת שלא נטל כלום והולך, שאיפשר שנכנס לגזול ולא גזל, ואע״פ ששמעו העדים שנתפאר בכך. והטעם כדא׳ רב נחמן בפרק כל הנשבעין [דף מ״ו] דעביד איניש דגזים ולא עביד. [שם] היה עד אחד מעידו שנטל כלים תחת כנפיו ואינו יודע מה הן, והוא אומר לא גזלתי כלום, או שאומר בחובי נטלתי - הואיל ואין העד יודע מה שהיה תחת כנפיו, הרי זה נשבע בנקיטת חפץ שלא גזל, שאין מוחזק בגזלנות אלא בב׳ עדים. בפרק כל הנשבעין [דף מ״ו] אמר רב פפא כשם שבעל הבית נשבע ונוטל מן הגזלן, כך שומר של בעל הבית; אפילו אשתו של שומר נשבעה שזה נטל כך וכך ומשלם הגזלן. לא היה שם אלא שכירו או לקיטו של בעל הבית - אין נשבעין ונוטלין, דבעי לה רב פפא [שם] ונשאר בתיקו ואין הנגזל יכול לישבע שהרי לא היה בבית בשעה שגזל. ואין העדים יודעין מה נטל תחת כנפיו כדי לחייב הגזלן להחזיר.
ואין משביעין הגזלן מפני שהוא חשוד על השבועה. וכיצד עושין בדין זה? בע״ה מחרי׳ חרם סתם על מי שנטל מביתו כלום ואינו מודה בבית דין. ואפילו הודה הגזלן מקצת - מחזיר המקצת שהודה, שהרי אין בעל הבית טוענו טענת ודאי. הטוען את חבירו ואומר לו "גזלתני מנה" - אם ענהו זה ואמר "לא גזלתיך", נשבע שבועת היסת כדין כל נתבע. [מבואר בשבועות דף מ׳] ואם הודה שגזלו חמשים - משלם חמשים ונשבע שבועת התורה על הנשאר, כדין כל מודה במקצת. [שם דף ל״ח] שהרי לא הוחזק גזלן בעדים. וכן הטוען את חבירו שנכנס לביתו וגזלו כלים והוא אומר "דרך משכון לקחתים" בחוב שיש לי אצלך, ובעל הבית אמר "אין לך בידי כלום" - אע״פ שהודה שמשכנו שלא ברשות, הואיל ואין שם עדים שמעידים, הרי זה נשבע וגובה חובו מן המשכון, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר [ממשמעות מתניתין דשבועות דף מ״ד] וכן יש לדקדק מההיא נסכא דרבי אבא [שם דף מ״ז ובב״ב דף ל״ג ולקמן בסמוך מביאו] ולפי זה הא דגרסינן בירושלמי [סוף פרק שבועות הדיינין] חד בר אנש קם עם חבריה בשוקא ארום סכינתיה פירוש אמר סכיני הוא זה שבידך א״ל לית סכינא הדא נפק מתותי ידי עד דאת יתיב לי כל מה דאית לי בידך. אתו לקמיה דשמואל אמר ליה זיל הב ליה סכינתיה וזיל דון עימיה יש לפרש שלקח הסכין בפני עדים. ראוהו שנכנס לתוך ביתו של חבירו שלא בפני בעל הבית ונטל משם כלים ואף על פי שהוציאם מגולי׳ ואע״פ שבע״ה עשוי למכור כליו אם טען ואמר דרך גזל לקחן והלה אומר ברשותך באתי ואתה מכרתם לי או נתתם לי במתנה או בחוב שיש לי אצלך תפסתי׳ אינו נאמן שכל הנכנס בבית חבירו שלא בפניו ונטל כלים משם והוציאם בפני עדים הרי זה בחזקת גזלן שדברי רב יהודא שאמר בענין זה בפרק כל הנשבעין [דף מ״ו] נאמן מדבר בפני בע״ה שאם לא תפרש כן יקשה לך למה אמר ריש לקיש בפרק חזקת הבתים [דף ל״ו] הגודרות אין להם חזקה ק״ו ומה דברים שנודע לנו בבירור שלא תפסן בפני בע״ה נאמן לומר לקוחין הן בידי הגודרות שספק הן לא כל שכן וכן מאותו מעשה דעיזי דאכלי חושלין בנהרדעא בפ׳ חזקת הבתים [שם] יש להוכיח שדברי רב יהודא בפני בע״ה כאשר בארנו. וכן מפרש בשערי שבועות דרב אלפס [בשער כ׳ ובפרק כל הנשבעין] לפיכך מחזיר הכלים לבע״ה ואין כאן שבועה שהרי העדים ראו מה שגזל ויחזיר וחוזר ותובע את בע״ה מה שיטעון והדין ביניהם.
וכן אם היה שם עד אחד בלבד ובע״ה טוען שגזול הוא כלי זה בידו והלה אומר לקוח הוא בידי או בחוב גביתיו או שלי היה ופקדון הוא אצלך - הרי זה חייב להחזיר הכלי לבעליו בלא שבועה, שאילו היה שם שני עדים היה חייב לשלם, ועכשיו שאין שם אלא עד אחד חייב שבועה. דאמר מר [בשבועות דף מ׳] כל מקום ששנים מחייבין ממון עד אחד מחייב שבועה וה״ז מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע שהרי אינו מכחיש העד [בפרק השואל דף צ״ח] וכל המחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם כך דן רב אלפס [כדלעיל כל הסוגיא] בדין אחד שבא לפני גאון כעניין זה לפיכך אם כפר ואמר לא נכנסתי לביתו ולא נטלתי כלום הואיל ואין שם אלא עד אחד והוא מכחישו הרי זה נשבע שבועת התורה שלא לקח מביתו ונפטר [דף ל״ג]. בפרק חזקת הבתים ובשבועות [דף מ״ז] מפרש מעשה באחד שחטף לשון של כסף מיד חבירו בפני עד אחד ובא החוטף ואמר חטפתי ושלי חטפתי ופסק ר׳ אבא להחזיר מפני שהוא מחוייב שבועה בעד אחד ואינו יכול לישבע שהרי הודה כמו שאמר העד ואילו לא הי׳ שם עד כלל היה נשבע שבועת היסת ששלו חטף דמגו דאי בעי אמר לא חטפתי השתא נמי כי אמר חטפתי ודידי חטפתי נאמן אבל עתה שיש שם עד אחד צריך שני דברים אם יטעון לא חטפתי שישבע וגם יכחיש העד ואין לנו לומר מגו בעניין זה [והו כפירוש ר״י בתו׳ שם דף ל״ד בד״ה הוי מחייב וע״ש] ואילו היה מכחיש העד ואומר מעולם לא חטפתי היה נשבע שבועת התורה שלא חטף וכדין זה דנין בכל כיוצא בזה בכל מקום, [במיי׳ פ״ד דהלכות גזילה כל הסוגיא] חטף ממנו זהובי׳ בפני עד אחד והוא אומר שלי חטפתי ועשרי׳ היו אע״פ שאין העד יודע כמה חטף ה״ז משלם העשרים שהרי זה יודע בודאי שזהובים חטף ואלו היו שם שנים הי׳ חייב לשלם ונמצא בעד אחד מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע כאשר בארנו אמר החוטף עשרים חטפתי והכל שלי והנגזל אומר ארבעים חטף הואיל ואין העד יודע מניינם הרי זה משלם עשרים שהודה בהם שחטפן וישבע שבועת התורה על השאר שהרי נתחייב במקצת ורבינו משה פסק [שם] שישבע שבועת היסת שהרי לא הודה בכלום אלא אמר את שלי חטפתי נכנס לביתו של חבירו שלא בפניו ונטל משם כלים בפני עד אחד ואין העד יודע כמה נטל הרי בע״ה אומר עשרים כלים היו לי בביתי והגוזל אומר לא נטלתי אלא עשרה והם שלי חייב להחזיר העשר מפני שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ואינו נשבע על השאר אפי׳ שבועת היסת מפני שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי׳ [בפרק הגוזל בתרא דף קי״ח וקי״ט]
אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן ואסור לסעדו על שנויו כדי שיקנהו, שכל העושה דברים אלו וכיוצא בהן מחזיק ידי עוברי עבירה ועובר על לאו דלפני עור לא תתן מכשול. אסור ליהנות בדבר הגזול ואפילו לאחר יאוש, שיאוש לבדו אינו קונה [בפרק מרובה דף ס״ה וס״ו] והוא שידע בודאי שדבר זה היא הגזלה עצמה. כיצד? ידע בודאי שבהמה זו גזולה, אסור לרכוב עליה או לחרוש בה. גזל בית או שדה, אסור לעבור בתוכה או להכנס בה בחמה מפני החמה ובגשמי׳ מפני הגשמים ואם דר בתוכה חייב להעלות לבעלים שכר כדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו. [בב״ק דף ל״א] גזל דקלים ועשה מהם גשר אסור לעבור עליו. וכן כל כיוצא בזה כדאיתא בפ׳ הגוזל אחרון [בדף קי״ט] עוד שם [בדף קי״א כל הסוגיא עד סוף]. אומר רב חסדא אחד שעבר ואכל הגזלה לאחר יאוש, פטור מלשלם שהרי יש כאן יאוש בבית הגזלן ושינוי רשות בבית האוכל וגובה מן הגזלן ואם אכל קודם יאוש בעלים ורצו הבעלי׳ לגבות מן האוכל גובין שעדיין ברשותו היא ואם רצו גובין מן הגזלן. והלוקח מן הגזלן ונתייאשו הבעלים קנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות אבל רשות יורש מסקינן שם דלאו כרשות לוקח דמי׳ מסקינן עוד שם שהגוזל ומת בין שהאכיל הגזלה לבניו לאחר יאוש בין שלא האכילה אלא מכרה או אבדה אם הניח קרקע חייבין לשלם דמי הגזלה אבל מן המטלטלין אין חייבין לשלם שדמי הגזלה חוב הן על הגזלן ואין הממלטלין משתעבדין לבעל חוב, [גם לעיל בסימן ס״ז] וכבר תקנו הגאוני׳ לגבות בעל חוב מן המטלטלין ואפי׳ במלוה על פה לפיכך חייבין לשלם בין אכלו בין שלא אכלו בין נתייאשו הבעלי׳ בין לא נתייאשו הבעלי׳ בין מן הקרקע בין מן המטלטלין שהניח׳ אסור ליהנות מן הגזלן ואם הי׳ מיעוט שלו אמר שמואל [שם דף קי״ט] שהלכה כמותו בדינין לגבי רב שאע״פ שרוב ממונו גזול מותר ליהנות ממנו עד שיודע בודאי שדבר זה גזול הוא בידו [שם דף קי״ג].
בני אדם שחזקתן גזלנים וחזקת כל ממונם מן הגזל מפני שמלאכתם גזלנות, כגון המוכסין והליסטין, אסור ליהנות מהן, שחזקת מאכל זה שהוא גזול. ואין פורטין סלעים בפרוטות שלהם מן התיבה שלהם שהכל בחזקת גזלה. [שם דף קי״ד] נטלו מוכסים כסותו והחזירו לו כסות אחר, נטלו חמורו והחזירו לו חמור אחר, הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתו שנתייאשו הבעלים מהן ואינו יודע בודאי שזו גזלה. ואם היה חסיד ומחמיר על עצמו מחזירו לבעלים הראשונים [בדף קי״ג]. בד״א שהמוכס כליסטין.
בזמן שהמוכס גוי העומד מאליו, או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מה שירצה ומניח מה שירצה, וכאותה ששנינו בנדרים [בפ״ד נדרים דף כ״ז] שנודרין להרגין ולמוכסין במוכס העומד מאליו או במוכס שאין לו קצבה. ושם [בדף כ״ח] מפרש שאומרין יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך ומחשב בלבו היום שבעניין זה אין נאסרין אלא אותו היום - ואף על גב דקיימא לן בפרק ב׳ דקידושין [דף מ״ט] דברים שבלב אינן דברים - כאן התירו מפני האונס. כך מפרש שם בנדרים [דף כ״ח דלעיל] והוא הדין שיכול לחשב אותה שעה או אותו רגע. והלכך אותן יהודים שמשביעים אותם השרים שלא לצאת מארצם, יכולין לישבע סתם שלא יצאו ובלבם יחשבו "היום". ואפילו הוא מפרש שלא ילך כל ימי חייו, יכול לחשב בלבו שלא ילך כל ימי חייו אם לא יראה צורך. ואם מבטל בשפתיו בלחש כ״ש שטוב יותר זה לשון מורי רבי׳ יהודא בשם ר״י [בתוס׳ שם דף ו׳ הגוזל בתרא דף קי״ג בד״ה נודרין].
אבל מכס שפסקו המלך בדבר הקצוב ונודע שאינו מוסיף כלום לעצמו על קצבת המלך - אין זה המוכס גזלן, דדינא דמלכותא דינא [בדף קי״ג דלעיל]. ולא עוד אלא אף המבריח עצמו מן המכס הזה עובר, מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך עכו״ם בין שהיה המלך ישראל. ועיקרי הלכות שביארנו בעניין הגזילה הם בפרק הגוזל בתרא. וכן הוא אומר שם [בדף קי״ג כל הסוגיא] כי מלך שהשית מס על בני העיר, על כל איש ואשה דבר קצוב משנה לשנה, או על כל שדה ושדה דבר קצוב, או שגזר שכל מי שיעבור על דבר זה ילקחו כל נכסיו אל בית המלך, או כל מי שימצא בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס שעליה, בין שהוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה, וכן כל כיוצא בדברים אלו - אינו גזל. וישראל שגבה אותו למלך - אינו בחזקת גזלן והרי הוא כשר, והוא שלא יוסיף ולא ישנה כלום ושלא יקח לעצמו כלום. אבל רש״י פירש כגון שהיו ארבעה שותפין בגורן והביאו השלשה חלקים לביתם והרביעי נמצא בגורן פורע מנת המלך בשביל כולם. [מיימוני פ״ה דגזילה כל הסוגיא] וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה, ולקח שדהו או חצרו - אינו גזל ומותר ליהנות בה. והלוקח אותה מן המלך, הרי שלו ואין הבעלים מוציאין אותה מידו, שזה הוא דין כל המלכים - שלוקחין כל ממון שמשיהם כשכועסים עליהם. והרי המלך הפקיע שיעבודו ונעשה חצר זו כהפקר, וכל הקונה אותה מן המלך זכה בה. אבל המלך שלקח חצר או שדה של אחד מבני המדינה דרך חמס שלא כדינו שחקק - הרי זה גזלן, והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו. כללו של דבר: כל דין שיחקוק המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו - אינו גזל. ואם לקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל, אלא חמס את זה - הרי זה גזל. וכן ראיתי בתשובה אחת שהשיב רבינו יעקב כן, לפיכך אמר בפרק חזקת הבתים [דף נ״ד] גבי המלך ושוטריו שמוכרין השדות במס הקצוב על השדות ממכרן ממכר אבל מס שעל כל איש ואיש אינו גובה אלא מן האדם עצמו. ואם מכרו את השדה במס שעל הראש, הרי זה אינו מכר, אא״כ היה דין המלך כן. [שם] מלך שהיה דין שלו שכל מי שלא יתן המס שעל השדה, תהיה השדה שלו לנותן המס, וברח בעל השדה מפני המס, ובא זה ונתן מס מה שעליה למלך ואכל פירותיה - אין זה גזלן, אלא אוכל הפירות ונותן המס עד שיחזרו הבעלים, שדין המלך דין הוא כאשר ביארנו. אמר רבא בפרק הגוזל בתרא [דף קי״ג] מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ועשה מהם גשר - מותר לעבור עליו. וכן אם הרס בתים ועשה מהם דרך או חומה - מותר ליהנות בו. וכן כל כיוצא בזה, שדין המלך המושל בארץ ההוא - דין.
אמרינן בבבא מציעא [דף כ״ב כל הסוגיא] קורות עצים ואבנים וכיוצא בהן ששטפן נהר, אם נתייאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרים והרי הן של מצילין ואם אין ידוע אם נתייאשו אם לא נתייאשו חייב להחזיר שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כאביי ואע״פ שמתוך משמעות ההל׳ משמע שאביי מדבר באין יכולין הבעלים להציל כך הפירוש אין יכולין להציל בתחילת השטיפה עד שיתרחק ולא יודע של מי הוא שאם אין יכולין להציל כלל אפי׳ בדבר שיש בו סימן הרי אלו שלו מפני שאבודין ממנו ומכל אדם כך פי׳ ר״י [בתוס׳ שם] ואפי׳ היו הבעלי׳ מרדפין אחריהם וצועקין נעשה כצווח על ביתו שנפלה ואין בכך כלום ואין צ״ל אם לא היו הבעלים מרדפין אחריהם. לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגייס ומן הארי ומן הנמר ומן הברדליס אם ידוע בודאי שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר. מסקינן בפרק הגוזל אחרון [בדף קי״ד] שהמציל מיד לסטין ישראל, הרי אלו שלו מפני שסתם הדבר שנתייאשו הבעלים. ואם ידוע שלא נתייאשו הבעלים חייב להחזיר. אבל המציל מיד לסטין גוי או מוכס גוי חייב להחזיר, שסתם הדבר לא נתיאשו הבעלים. ואם בודאי שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו. ומפני מה סתם לסטין ישראל נתייאשו הבעלים וסתם גוי לא נתייאשו? מפני שהבעלים יודעין שהגוים מחזירין מיד הגזלן אע״פ שאין שם עדים שגזל אלא בראיות רעועות ובאומד דעתן. בפרק חזקת הבתים [דף מ״ו] אמרינן מי שנתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה ה״ז לא ישתמש בהם עד שיבא הלה ויחזור יטול את שלו אמר לו האומן טול כלי זה הרי זה ישתמש בהן עד שיבא הלה ויחזיר את שלו שמא כליו של אומן הוא או בעל הכלי צוה את האומן למוכרו לו. וכן כל כיוצא בזה.
דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל והעובר עליהם הרי זה גזלן מדבריהם, כגון מפריח יונים ומשחקי בקוביא, כדאיתא בסנהדרין [דף כ״ד]. וכן אסור לצוד יונים בתוך הישוב מפני שהן של אחרים ואין פורשין נישבין ליונים אא״כ הרחיק מן היישוב ד׳ מילין. ואם הישוב כרמים, אפילו מאה מיל לא יפרוש מפני שהיונים של בעלי כרמים הם, כדאיתא בפרק לא יחפור [דף כ״ג כל הסוגיא] וכן אומר שם שמרחיקין את השובך מן העיר חמישים אמה ולא יעשה אדם שובך לתוך שדה שלו אא״כ יש לו נ׳ אמה מכל רוח כדי שלא ימשכו הגוזלות ויפסידו בשדות ויאכלו משל אחרים. ואם לקחו מאחרים אפילו היה בינו ובין תחילת שדה חבירו בית רובע בלבד הרי היא בחזקתו ואין מחייבין אותו להרחיק. בפ׳ הניזקין [דף נ״ט] מצודות חיות ועופות שנפלו מיני חי׳ לתוך המצודה שאין להם תוך כגון לחיים וקוקרי ובא אחד ונטלו הרי זה גזל מדבריהם שעדיין לא הגיעו ליד הזוכה. וכל שיש בידו גזל מדבריהם אינו יוצא מידו בדיינים ואין הלכה כרבי יוסי שאומר שם [דף נ״ט] שהוא גזל להוציאו בדיינים לפיכך אם כפר בו ונשבע והודה אין מוסיף חומש בו כמו שמוסיף על גזל גמור. שנינו במסכת פיאה [פ״ד] בעניין פיאה נפל לו עליה פירס טליתו עליה מעבירין אותו הימנה. מכאן מדקדק רבינו יעקב שמה שאומר בפרק האומר בקידושין [דף נ״ט ודר״ת בתו׳ שם] עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע שאין מדבר בחררה של הפקר אלא בעושה בשכר אצל בע״ה שיכול להשתכר במקום אחר. [בב״ק דף ק״ג] כל מי שנתחייב ממון לחבירו הישראל וכפר בו ונשבע לשקר ה״ז חייב להחזיר לו הקרן שכפר בו ותוספת חומש וחייב בקרבן והוא הנקרא אשם גזילות אחד הגוזל או העושק או הגונב או שהלוהו או שהפקיד אצלו או מצא אבדה וכחש בה או שהיה ביניהם שותפות ונשאר אצלו ממון או שעשה לו מלאכה ולא נתן לו שכרו כללו של דבר כל שאלו הודה לו חייב לשלם את הקרן וכפר בו ונשבע משלם קרן וחומש שנא׳ וכחש בעמיתו בפקדון וגו׳, [שם דף ק״ד ודף ס״ז] ועל גזלתו דווקא הוא מוסיף חומש ואינו מוסיף חומש על גזל אביו ועיקר מצוה זו בפ׳ הגוזל ראשון ובפ׳ הגוזל אחרון. [בדף ק״ד דלעיל] בד״א כשאין הגזלה קיימת אבל אם גזל אביו ומת והרי הגזלה קיימת וכפר היורש ונשבע ואחר כך הודה משלם קרן וחומש ופטור מן האשם [בדף ק״ג] הגוזל פחות משוה פרוטה וכפר ונשבע אינו חייב בחומש שאין פחות משוה פרוטה ממון. [בפ׳ הזהב דף נ״ד] כמה הוא החומש אחד מארבע בקרן שאם גזל שוה ארבעה ונשבע משלם חמשה ואם היתה הגזלה קיימת מחזיר אותה ונותן דמי רביע שלה [ב״ק דף ק״ח] אין הנשבע על כפירת ממון משלם חומש ואשם עד שיודע מעצמו אבל אם באו עדים והוא עומד בכפירתו משלם את הקרן בלבד על פי העדים ואינו משלם את החומש שהחומש עם הקרבן לכפרה הן באין ואינו מביא אותו אלא על פי עצמו.
עוד מסקינן בפ׳ הגוזל ראשון [דף ק״ג] כי הגוזל את חבירו אע״פ שכפר בו הואיל ולא נשבע אם חזר והודה אינו חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להן ממון שבידו אלא יהיה ביד הגזלן עד שיבאו הבעלי׳ וישאלו את שלהם אבל אם נשבע על שוה פרוטה ומעלה חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם אפי׳ הם באיי הים מפני שכבר נתייאשו הבעלים מאחר שנשבע ואינן באין עוד לתובעו ואפי׳ החזיר הגזלה כולה חוץ משוה פרוטה חייב להוליכה אחר הנגזל [שם] ולא יתננה לא לבנו של נגזל ולא לשלוחו מפני שנ׳ לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו. ואם עשה הנגזל שליח בעדים אמר רבי יוחנן [בדף ק״ד] ורבי אלעזר ורב חסדא שאם רצה ליתן לו פטור משהגיע ליד השליח ואין הלכה כרבה שחולק עליהן שאומר [שם] ששליח שעשאו בעדים אינו שליח אלא אם כן עשה לו כל דיני הרשאה ובכל הספרים ובספר רב אלפס גרסינן רבה [שם דף ל״ד] [בדף ק״ג דלעיל] ואם הביא את הגזיל׳ ואת החומש לב״ד שבעירו הרי זה מביא את אשמו ויתכפר לו ובית דין מטפלין בה עד שתגיע לבעלים וכן נותן הוא לשליח ב״ד וכל הנותן הגזל וכיוצא בו לב״ד יצא [שם] נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש או שמחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש או שמחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן אינו צריך להוליכו אחריו אלא יבא הנגזל ויטול את השאר אבל אם נתן לו את החומש ולא נתן לו את הקרן או שמחל לו על החומש ולא מחל לו את הסרן או שמחל לו על זה ועל זה חוץ משוה פרוטה בקרן חייב להוליכו אחריו או יתן לבית דין שבעירו כמו שבארנו [שם] המחזיר את הקרן לבעלים וכפר פעם שנייה בחומש ונשבע עליו נעשה חומש כקרן לכל דבר ומשלם עליו חומש אחר שנ׳ וחמשיתיו יוסיף עליו מלמד שמוסיף חומש על חומש עד שיתמעט החומש שיכפור בו וישבע עליו משוה פרוטה [שם בדף ק״ח] ומי שהיה אצלו פקדון וטען שאבד ונשבע וחזר והודה שהוא אצלו וחזר וטען שאבד וחזר והודה שהוא אצלו משלם חומש על כל שבועה ושבועה עם הקרן האחד שנאמ׳ חמשיתיו יוסיף עליו מלמד שהוא משלם כמה חומשים על קרן אחד [שם דף ק״ג] הגוזל את חבירו ומת הנגזל יחזיר את הגזלה ליורשיו ואם אבדה או נשתנית נותן לו דמיה ואם נשבע לו ואחר כך מת נותן הקרן והחומש ליורשין הגוזל את הגר ונשבע וחזר והודה לו וזקפן עליו הכל במלוה ואחר כך מת הגר אע״פ שזכה בגזלה א״ר עקיבא [שם דף ק״ט כל הסוגיא] שחייב להוציאה מתחת ידו בד״א כשהודה בנתים אבל אם גזל הגר שאין לו יורשים ונשבע לו ומת הגר ואחר כך הודה הרי זה חייב לשלם את הקרן ואת החומש לכהנים של אותו משמר ומביא את אשמו ואחר כך יתכפר לו.
על פי הקבלה דרשו רבותינו [שם] על מה שנאמר בתורה אם אין לאיש גואל בגר שמת ואין לו יורשין הכתוב מדבר [שם דף ק״י] ואשם האמור כאן הוא הגזלה או דמי הגזלה לפיכך אמר רבא שם בפרק הגוזל [שם] המחזיר גזל הגר בלילה לא יצא שהרי אשם קראה הכתוב ואשם אין מקריבין בלילה ואין הכהנים חולקין גזל גר זה כנגד גזל גר אחר כדרך שאין חולקין בשר אשם זה כנגד בשר אשם אחר ואמר רבא [שם] כל גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל כהן וכהן מאנשי המשמר לא יצא המחזירו ידי השבה שנאמר המושב לה׳ לכהן עד שתהא השבה לכל כהן [שם דף ק״ט] ולמה נאמר בגזל הגר איש שהאיש אתה צריך לחקור ולחזר עליו אם יש לו גואלים אם לאו אבל אם הי׳ הגר קטן אין אתה צריך לחזר עליו אלא חזקתו שאין לו יורשין וצריך לומר שקפץ ונשבע שהרי בארנו במצות על כל דבר פשע שבשום עניין אין נשבעין על טענת קטן [סימן צ״ה] [שם] ת״ר כהן שגזל גר שאין לו יורשין ונשבע לו ומת הגר לא זכה זה בגזלה שתחת ידו אלא יוציא מתחת ידו לכל אחיו הכהני׳ בני המשמרה [שם דף ק״י] אין מקריבין את האשם עד שיחזיר הגזלן הקרן לבעלים או לכהנים אם היה גזל הגר שאין לו יורשין, [שם ובדף קי״א] נתן לו את הקרן והקריב את אשמו נתכפר לו ואין החומש מעכב הכפרה וחייב ליתן החומש אחר הכפרה.
מסקינן שם [בדף ק״ה מילתא דרב הונא וילפותא דוכחש בהגוזל בתרא דף קי״ז] שהעבדים והשטרות והקרקעות אין בהן תוספת חומש, שנ׳ וכחש בעמיתו בפקדון. וכל האמור בעניין מטלטלין הוא וגופו ממון, יצאו קרקעות ועבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן ממון. וכן אם היו אלה שלשה גזל הגר שאין לו יורשין אין חוזרין לכהנים [בפ׳ הגוזל קמא דף צ״ה ובפרק לולב הגזול דף ל׳] הקרקע אינה נקנית לגזלן לעולם אלא ברשות הבעלים עומדת ואפילו נמכרת לאלף, זה אחר זה, ונתייאשו הבעלים - הרי זו חוזרת לנגזל בלא דמים. וחוזר הלוקח האחרון על מי שמכרה לו לפניו, ושלפניו לשלפני פניו, עד שיחזור הלוקח מן הגזלן על הגזלן. אמנם גרסינן בירושלמי [בפ״ז דכלאים ומבואר בתוספת פרק לולב הגזול דף ל׳ בד״ה וקרקע] נתייאשו הבעלים נשתקע איסורו מדברי סופרים. וכי קרקע נגזלת? א״ר אילא אע״פ כן יש יאוש לקרקע. ואין התלמוד שלנו סובר כן בב״מ פ״ק [בדף י״ד וט״ו] אומר כי גזל שדה והפסידה בידו כשבעל השדה גובה דמיה מה שהפסידה גובה אותה מנכסין בני חורין מפני שהיא כמלוה על פה ואם עמד הגזלן בדין ונתחייב לשלם ואח״כ מכר גובה מנכסים משועבדים אמר רבא [שם] הילכתא הגוזל שדה מחבירו ומכרה ואכל הלוקח פירותיה מחשבין עליה כל הפירות שאכל ומשלם לבעל השדה וחוזר וגובה אותו מן הגזלן מנכסים בני חורין. ואם הכיר בה שהיא גזולה אין לו פירות ואינו גובה מן הגזלן אלא הקרן לבדו. המוכר שדה שאינו שלו אין ממכרו ממכר ולא קנה לוקח כלום כמו שבארנו. ואמר רב [שם] חזר הגזלן אחר שמכרה ולקחה מבעליה, נתקיימה ביד הלוקח מן הגזלן. ואפילו נתנה לו הגזלן מתנה כשהיתה גזולה בידו כיון שחזר ולקחה נתקיימה ביד זה שקיבל המתנה כשהיתה גזולה ומפרש רב אשי [שם] הטעם שמפני זה טרח הגזלן עד שקנאה כדי לעמוד בנאמנותו, שלח רב היי גאון בתשובה דהלכה כרב מדחזינן מר זוטרא ורב אשי ורב אחא ורבינא דבתראי אינון שקלי וטרו אליבא דרב, וגם בפרק איזהו נשך [בדף ע״ב] מביא סתם התלמוד מדברי רב לפיכך תבע הלוקח את הגזלן מפני שמכר לו שדה שאינו שלו ונתחייב לו לשלם והתחילו ב״ד להכריז על נכסי הגזלן כדי להגבות מהן הלוקח ואחר שהכריזו הכרזות לקחה הגזלן מיד הבעלים לא נתקיימה ביד הלוקח שמאחר שהכריזו על נכסיו נתגלה שאינו נאמן ולא לקחן מן הבעלים כדי להעמידה ביד הלוקח, לקחה הגזלן מן הבעלים אחר שמכרה כשהיתה גזולה וחזר ומכרה לאחר או נתנה במתנה או הורידה ה״ז גילה בדעתו שאינו רוצה להעמידה ביד לוקח זה שלקחה ממנו, וכן אם נפלה בירושה לא נתקיימה ביד הלוקח, גבה אותה הגזלן בחובו אם יש לנגזל קרקע אחרת ואמר לו הגזלן זו אני גובה אותה בחובי הרי זה מתכוין להעמידה ביד הלוקח ואם אין לו לנגזל קרקע אחרת אלא זו לגבות את חובו הוא שנתכוון, נתנוהו הבעלים לגזלן במתנה קנה אותה הלוקח שאילו לא טרח לבעלים לא היו נותנים לו במתנה ומפני זה טרח כדי שיזכה בה בדין ויעמוד בה בנאמנותו ותתקיים ביד הלוקח כל עניין זה בפ״ק דב״מ [דף ט״ז].
משמע בפ׳ הניזקין [דף נ״ח] גוי בעל זרוע שאנס נכסי ישראל וירד לתוך שדהו מחמת שהיה לו חוב גמור על בעל השדה או מחמת שיש לו נזק ביד זה הישראל או מחמת שהפסיד ממונו ואחר שתקף על השדה מכרה לישראל אחר אין הבעלים יכולים להוציא מיד הלוקח בד״א כשהודו הבעלים שאמת טען הגוי המוכר או יעידו עדים ישראל שאמת טען הגוי המוכר וכן אם היה שם מלך או שר באותו מקום שיוכל לכוף את הגוי שמכר לדין ולא תבעו הבעלי׳ לגוי אין יכולין להוציא מיד הלוקח מזה הגוי אע״פ שאינם מודים לגוי ואע״פ שאין שם עדים שאמת טען הגוי שהרי הלוקח אומר לבעלי׳ אם אמת שגזלן הוא הגוי למה לא תבעתם אותו בדיניהם, אבל אם בחנם תקפה האנס מחזירה הלוקחה מיד האנס לבעלים, ופירש רבינו גרשם בתשובתו שלא בחנם יחזור אלא משלם לו מה שהוציא להוציאה מיד הגוי ולא כפירש רש״י [שם] שבחנם יחזירנה שאם כן אין לך אדם שמציל ממון חבירו מיד הגוי [שם ובמשנה דף נ״ה] סקריקין הוא גוי רוצח שנתן לו ישראל שדהו כדי שלא יהרגנו ושהה בידו י״ב חדשים כל הקודם ולקח מן הרוצח זכה ובלבד שיתן לבעלי׳ רביע הקרקע או שליש המעות מפני שמכרה בזול, קודם הזמן הזה הבעלים קודמין לכל אדם.
בפרק השואל [דף ק״א] מסקינן כדברי רב ושמואל שהיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, ונוטל מבעל השדה. ופירש רש״י כשאר אריסי העיר, ורבינו יצחק פי׳ שנוטל פחות מאריס לפי שהאריס קבוע יותר וגם נוטל יותר משכיר יום. ואם אינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על התחתונה. החצירות הרי הן ראויות לבניין ולהוסיף בהם בתים ועליות, לפיכך הורו הגאונים שהבונה בחצר חבירו שלא מדעתו, הרי זה כנוטע שדה העשויה ליטע. ושמין לו כמה אדם רוצה ליתן בבנין זה לבנותו, והוא שיבנה בניין המועיל הראוי לאותה חצר כמנהג אותו מקום. ולדבריהם קשה קצת מבונה חורבתו של חבירו למה ידו על התחתונה [שם ובסמוך מביאה] [מיימוני פ״י דגזילה] היורד לתוך שדה של חבירו ברשותו, אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על העליונה שאם היתה היציאה יתירה על השבח נוטל היציאה, ואם השבח יתר על היציאה נוטל את השבח. הבעל בנכסי אשתו והשותף בשדה שיש לו חלק בה לדברי שמואל בפרק חזקת הבתים [דף מ״ב] ביורד ברשותיהן ושמין לו וידו על העליונה. היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטע או בנה ואחר כך בא בעל השדה והשלים הבניין או ששמר הנטיעות וכיוצא באלו הדברים, שמראה שדעתו נוטה למה שעשה זה וברצונו בא הדבר, שמין לו וידו על העליונה. כך פסק רב בפרק השואל [דף ק״א]. עוד מסיק שם רבי יוחנן כי היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות, שמין לו וידו על התחתונה. [שם] אמר בעל הבניין "עצי ואבני אני נוטל" - בבית שומעין לו. בשדה אם אמר "אעקר מה שנטעתי" - אין שומעין לו מפני שמכחיש את הקרקע. [מהאלפסי שם] אמר לו בעל הקרקע טול עצך ואבניך שדרו ממתיבתא דשומעין לו. [מהמיימוני פ״י דגזילה]
כל מי ששמין לו, בין שהיתה ידו על העליונה בין שהיתה ידו על התחתונה, הורו הגאונים שאינו נוטל כלום עד שישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא. ואם אמר יבואו הדיינין ויעשו שומת ההוצאות והרי היא גלויה לעיניהם וישערו העצים והאבנים והסיד ושכר האומנים ובפחות שבשערים, שומעין לו ונוטל בלא שבועה. עוד הורו כל ששמין לו ונוטל שטען בעל השדה ואומר נתתי והיורד לשדה אומר לא נטלתי היורד נאמן ונשבע שלא נטל כלום ממנו ונוטל שהרי אומר לבעל השדה עדיין לא שמו לך ולא ידעת כמה אתה חייב ליתן לי והיאך נתת אבל אם שמו לו ואמרו לבעל השדה ליתן ואומר נתתי אע״פ שעדיין לא נשבע היורד הרי בעל השדה נאמן וישבע שבועת היסת ויפטר שהקרקע בחזקת בעליה.
לעולם יחזיק אדם באמונה יתרה ויתרחק מן הגנבה ומן הגזלה. ובשעת פטירתו של אדם שואלין לו תחילה נשאת ונתת באמונה [בשבת דף ל״א]. וגרסינן בסוף מסכת מכות בא חבקוק והעמידו על האמת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה [דף כ״ד].