מצוה:להקריב עולת תמיד בבוקר ובין הערבים בכל יום
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
ב צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.
ג וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד.
ד אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.
(במדבר כח, ב-ד)
היא שצונו להקריב במקדש שני כבשים בני שנה בכל יום, ואלו נקראין תמידין, והוא אמרו שנים ליום עולה תמיד. וכבר התבאר סדר הקרבתן ומעשיהן ביומא ובמסכת תמיד.
שנצטוו ישראל שיקריבו על ידי משרתי השם יתברך, שהם הכהנים, שני כבשים בני שנה תמימים לעולה בכל יום, האחד בבקר והשני בין הערבים, שנאמר (במדבר כח, ב): "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי וְגוֹ' שְׁנַיִם לַיּוֹם עוֹלָה תָמִיד". ומכל מקום עיקר האזהרה לבית דין, כלומר החכמים מורי התורה שבישראל, כי עליהם מוטלת מלאכת הצבור, וכמו שדרשו ז"ל (ספרי), "ואמרת אליהם", אזהרה לבית דין .
משרשי מצות הקרבנות כתבתי במצות המקדש בסדר ויקחו לי תרומה עשה א' העולה על רוחי בפשט הענין, ואחר אותם הטעמים אני ממשיך גם כן טעם התמידין לומר שנצטוינו בעבודה זו התמידית שהיא פַּעֲמַיִם ביום, בזריחת השמש ובנטותו לערוב, למען נתעורר מתוך המעשה הזה ונשים כל לבנו וכל מחשבותינו לדבקה בשם ברוך הוא, כאומרי כמה פעמים שהאדם נפעל וטבעו מתעורר לפי עסק מעשהו, ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצריך לתקן לו מזון פעמים ערב ובקר, נצטוה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו גם כן שתי פעמים, לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתרה על עבודתו לרבו, וכל זה למה, כדי לעורר רוחו וחפצו תמיד לזכור את בוראו, ובכן יכשיר מעשיו ויתברך ממנו כי חפץ חסד הוא, וכמו שדרשו ז"ל (ספרי) "אשה ריח ניחוח לה'", שאמרתי ונעשה רצוני, כלומר שכל חלק גבוה מכל קרבן אינו רק חפצו ברוך הוא שעשה העבד מה שציוהו למען יכשר לזכות בטובו ברוך הוא.
מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל (יומא כח, א) שזמן שחיטתן של תמידין הוא:
- הכבש האחד, של בוקר – קודם שתעלה חמה משיאור כל פני מזרח, ופעם אחת דחקה שעה את הציבור בבית שני (משנה, עדיות ו, א) והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום.
- והכבש השני, של בין הערביים (פסחים נח.) – משש שעות ומחצה, למעלה עד סוף היום, זהו זמנו.אבל היו שוחטין אותו לעולם בשמונה שעות ומחצה, וקרב בתשע ומחצה. ושתי שעות אלו שמאחרין אותו, היה כדי שיקריבו קורבנות היחידים או של ציבור בינתיים, לפי שאסור להקריב קורבן אחר תמיד של בין הערבים.
וכמעשה תמיד של שחר, היה מעשה תמיד של בין הערבים. אלא שאותו של שחר נשחט על קרן צפונית-מערבית של בית המטבחים, על טבעת שניה. ושל בין הערבים על קרן צפונית-מזרחית, על טבעת שניה, כדי שיהא נגד השמש. ויתר פרטיה מבוארים במסכת תמיד ובפרק שני מיומא (פ"א מהל' תמידין).
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית. והיא מן המצוות שהן מוטלות על הציבור, ויותר על הכהנים. ואם שמא חס ושלום יתרשלו בה שלא להקריבם בכל יום - ביטלו עשה זה, והשגגה נתלית על כל עדת בני ישראל היודעים בדבר, אם יש כוח בידם לתקן בשום צד. והרמב"ן ז"ל חשב בחשבון המצוות שני תמידין לשתי מצוות עשה, לפי שהן מצוות שאין מעכבות זו את זו, וזמנה של זו לא זמנה של זו.
הלכות תמידין
כתוב בפ׳ פנחס "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה׳ כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ועשירית האפה סלת למנחה בלולה בשמן כתית רביעית ההין עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח אשה לה׳ ונסכו רביעית ההין לכבש האחד בקדש הסך נסך שכר לה׳ ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכו תעשה אשה ריח ניחוח לה." (במדבר, כח)
[ומפירש״י וספרי שם] "ואמרת להם" אזהרה לבית דין. "את קרבני" זה הדם. "לחמי" אלו האימורים וכן הוא אומר "והקטיר הכהן המזבח לחם אשה" (ויקרא ג, יא). "תשמרו" שיהו הכהנים לווים וישראלים עומדין על גביו. מכאן למדו [בפרק בתרא דתענית דכ״ח] ותיקנו מעמדות.
"במועדו" ואפילו בשבת ואפילו בטומאה. איברין של תמיד דוחין את הטומאה ואין דוחין את השבת, שאע״פ שבשאר ימות השבוע האיברין ואימורין שלא נתאכלו מהפכין בהם כל הלילה עד הבקר [כדאיתא בתמורה דף י״ד] שנא׳ היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר, איברי תמיד של ערב שבת אין מקטירין אותן אלא ביום, שהתמיד תחילתו דוחה שבת וסופו אינו דוחה שבת, כך אמר רבה אליבא דרב הונא ביומא. [דף מ״ו] ורב חסדא חולק ואומר כי אף סופו דוחה שבת אמנם בלא משלה בהם האור מבע״י הכל מודים שאינן דוחין שבת כדאמרינן [בפסחים דף נ״ט ופ״ג] ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול בי״ט. ורבי׳ יצחק פי׳ [בתוס׳ דף מ״ו דלעיל] דבמערכה דבין הערבים שהוקטרו עליה, הכל מודים שדוחה את השבת ומהפכין בהן כל הלילה, לא נחלקו אלא לעשות להם לשחר בשבת מערכה שנייה. [היינו כר׳ עקיבא בשבת דף קי״ד] חלבי שבת קרבין בלילי י״ט שחל להיות במ״ש אבל אין קרבין בלילי יה״כ שנאמ׳ עולת שבת בשבתו ולא בשבתות אחרות ולא עולת חול בי״ט [בפסחים דף נ״ט] וי״ט שחל להיות בשבת מקטירין חלבי הפסחים בלילי י״ט מפני שהן כחלבי שבת.
"שנים ליום" דרשינן בתמיד [דף ל״א] שנים ליום נגד היום שהרי לפשוטו לא הוצרך שזה הייתי יודע מהכבש א׳ תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים אלא שנים ליום כנגד היום נגד השמש מכאן אמרו תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שנייה ושל בין הערבים שהשמש במערב היה נשחט על קרן צפונית מזרחית על טבעת שנייה שלא אפילו כותלי ההיכל והאולם [מפירש״י וספרי דלעיל] את הכבש האחד אע״פ שכבר נאמר בפ׳ ואתה תצוה וזה אשר תעשה היא היתה אזהרה למילואין וכאן צוה לדורות. "העשויה בהר סיני" להטעינה כלי כעולת הר סיני אותה שנקרבה לפני מתן תורה שכתוב בה וישם באגנות. הסך על המזבח נסך שכר יין המשכר פרט ליין מגיתו. [ביומא דף כ״ה]
תמיד של שחר זמן שחיטתו משיאירו פני המזרח ומושך זמנו עד ד׳ שעות ביום [בברכות דף כ״ו] ותמיד של בין הערבים מכי ינטו צללי ערב והוא משש שעות ומחצה ולמעלה עד סוף היום והיו רגילין בכל יום לשוחטו בח׳ שעות ומחצה וקרב בתשעה ומחצה כדאי׳ [בפסחים דף נ״ח] ושם מפרש הטעם שיהא פנאי להקריב נדרים ונדבות קודם תמיד של בין הערבים ות״ר בפסחים [שם] מניין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר ת״ל וערך עליה העולה ואמר רבא העולה העולה ראשונה שנאמרה ראשונה בפרשת פנחס. ות״ר [שם] אין שוחטין שום קרבן אחר תמיד של בין הערבים דאמר מר [שם] והקטיר עליה חלבי השלמים עליה של מערכת השחר השלם כל הקרבנות כולן חוץ מקרבן פסח לבדו דאמר מר בזבחים [דף י״ב] ובתמיד [דף נ״ט] יאוחר דבר שנאמר בו בערב בין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד [שם דף נ״ח] לפיכך ערב פסח בין בחול בין בשבת היה תמיד נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמנה ומחצה כדי שיהא להם פנאי לשחוט את פסחיהן ואם חל ערב פסח להיות ערב שבת היו שוחטין אותו בשש שעות ומחצה בתחלת זמנו וקרב בשבע ומחצה כדי שיהא להם ריוח ביום כדי לצלות את פסחיהם קודם שיכנס השבת.