מצוה:להקהיל את העם לקריאת התורה במוצאי השמיטה
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
י וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת.
יא בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם.
יב הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.
יג וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.
(דברים לא, י-יג)
היא שצונו להקהיל את העם ביום השני של סוכות במוצאי שמיטה ולקרוא קצת פרשיות ממשנה תורה באזניהם. והוא אמרו הקהל את העם האנשים וגו'. וזו היא מצות הקהל.
ואמרו בקידושין (דף ל"ד) כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. והקשו והרי הקהל דמצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות. ובארו בסוף המאמר אין למדין מן הכללות.
וכבר נתבארו משפטי מצוה זו, וכל מי יקרא, ואיך יקרא, ואי זה דבר יקרא, בפרק ז' מסוטה.
שנצטוינו שיקהל עם ישראל כולו אנשים ונשים וטף, במוצאי שנת השמיטה בחג הסוכות ביום שני בחג, ולקרוא קצת מספר משנה תורה באוזניהם, שהוא אלה הדברים. ועל זה נאמר (דברים לא יב) הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגומר. וזאת היא מצות הקהל הנזכרת בגמרא, כענין שאמרו בראשון של קדושין (דף לד.) והרי הקהל דמצות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים חייבות? ופרשו בסוף הענין, אין למדין מן הכללות, כלומר שהאמת שהנשים חייבות בזאת המצוה.
משרשי המצוה. לפי שכל עיקרן של עם ישראל היא התורה, ובה יפרדו מכל אומה ולשון להיות זוכין לחיי עד, תענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים. על כן בהיות כל עיקרן בה, ראוי שיקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה, ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם, אנשים ונשים וטף, לאמור: מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כולנו? ותהיה התשובה: לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו. ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה. ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם ויזכו לטובה, וישמח השם במעשיו. וכענין שכתוב בפרוש בזאת המצוה, ולמען ילמדו ויראו את יי.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מא, א) שהמלך הוא היה המחויב לקרוא באזניהם. ובעזרת הנשים היה קורא, וקורא כשהוא יושב, ואם קרא מעומד הרי זה משובח. ומהיכן הוא קורא? מתחילת ספר אלה הדברים עד סוף פרשת שמע ישראל, ומדלג לוהיה אם שמע, וגומר אותה פרשה, ומדלג לעשר תעשר, וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב, ופוסק.
וכיצד הוא קורא? (פ"ג מהל' חגיגה ה"ד) תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים ומביאין בימה גדולה, ושל עץ היתה, ומעמידין אותה באמצע עזרת נשים. והמלך הולך ויושב עליה כדי שישמעו קריאתו, וכל ישראל העולים לחג מתקבצים סביביו. וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, והכהן גדול נותנו למלך, כדי להדרו ברוב בני אדם. והמלך מקבלו כשהוא עומד, ואם רצה יושב. ופותח ומברך כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת, וקורא הפרשיות שאמרנו, ומברך לאחריה כדרך שמברכין בבתי כנסיות.
ומוסיף שבע ואלו הן: רצה ה' אלהינו בעמו ישראל וכו'; ומודים אנחנו לך; אתה בחרתנו מכל העמים, עד מקדש ישראל והזמנים, כדרך שמברכין בתפילה. הרי שלוש ברכות כמטבען. רביעית: מתפלל על המקדש, וגומר בה השוכן בציון. חמישית: מתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם, וחותם הבוחר בישראל. ששית: מתפלל על הכהנים שירצם האל, וחותם בה מקדש הכהנים. שביעית: מתחנן ומתפלל בה כפי מה שהוא יכול, וחותם בה הושע השם את עמך ישראל, שעמך ישראל צריכים להיוושע. ברוך אתה השם שומע תפילה.
ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתם. והעובר על זה, בין איש בין אשה, ולא בא במועד הזה לשמוע דברי התורה, וכן המלך אם לא רצה לקרות, בטלו עשה זה. וענשם גדול מאוד, כי זאת המצוה עמוד חזק וכבוד גדול בדת.
צוה הקב״ה בקרוא המלך את התורה שיבאו כולם לשמוע, שנאמר בפ׳ וילך "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות. בבא כל ישראל לראות [...] תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם." ונאמר "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו" וגו׳. ואמרינן בחגיגה [דף ג׳] דרש רבי אלעזר בן עזריה אם אנשים ונשים באין לשמוע, טף למה בא? לתת שכר למביאיהם.
שנינו בסוטה [דף ל״ב] אילו נאמרין בלשון הקדש? פרשת המלך. [שם דמ״א] כיצד הוא קורא? תוקעין בחצוצרות בכל ירושלם, כדי להקהיל את העם ביום ראשון מחול המועד של חג הסוכות. ומביאין בימה גדולה והיא של עץ היתה, ומעמידין אותה באמצע עזרת נשים, והמלך עולה ויושב עליה כדי שישמעו קריאתו. וכל ישראל העולין לחג מתקבצין סביביו, וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש בית הכנסת, וראש בית הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול נותנו למלך, משום ברוב עם הדרת מלך. ושנינו [שם] המלך עומד ומקבל, ויושב אם רצה.
וקורא מתחלת חומש "אלה הדברים" (דברים א, א) עד סוף פרשת "שמע" (דברים ו', ד'-ט'), ומדלג ל"והיה אם שמוע" (דברים י"א, י"ג-כ"א) וגומר אותה, ומדלג ל"עשר תעשר" (דברים יד, כב) וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף פרשת ברכות וקללות, עד "מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב" (דברים כח, סט). ואם קרא מעומד הרי זה משובח.
[שם שמברך מה שכ״ג מברך] המלך כשהוא קורא מברך לפניה ולאחריה, כדרך שמברכין בבית הכנסת, ומוסיף שבע ברכות שביארנו בהלכות עבודת יום הכיפורים [לעיל מצות עשה ר״ס]. ומנין שזה שאמרה תורה "תקרא את התורה" שבמלך דבר הכתוב? דבר זה מדברי נביאים למדנו, שנאמר ביאשיהו "וישלח המלך ויאספו אליו" וגו׳ ונאמר "ויקרא באזניהם את כל דברי הברית הנמצא בית ה׳".