מצוה:להוכיח כל אדם מישראל שאינו מתנהג כשורה
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.
(ויקרא יט, יז)
היא שצונו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר התוכחה. ואין ראוי שיאמר: "אחר שאני לא אחטא, אם יחטא אחר זולתי – מה לי עם אלהיו?!". זה הפך התורה. אבל אנחנו מצווין שלא נחטא ושלא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה, ואם השתדל להמרות, חייבין אנו להוכיחו ולהשיבו ואף על פי שלא יצא עליו עדות וחייב עליו דין. והוא אמרו יתעלה "הוכח תוכיח את עמיתך".
ונכנס בצווי הזה שנוכיח קצתנו לקצתנו כשיחטא איש ממנו לאיש. ולא נטור בלבבנו ולא נחשוב לו עון, אבל נצטוינו להוכיחו במאמר עד שלא ישאר דבר בנפש. ולשון ספרא: מנין שאפילו הוכיחו שתים או שלש פעמים, שחוזר ומוכיח אותו? תלמוד לומר "הוכח תוכיח", אפילו אלף פעמים. יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר "ולא תשא עליו חטא".
וכבר בארו חכמים שחיוב מצוה זו על כל אדם, ואפילו הפחות לנכבד, הוא חייב להוכיחו. ואפילו קלל אותו ובזהו, לא יסור מלהוכיחו עד שיפריז, כמו שבארו מקבלי התורה ואמרו (ערכין טז:): עד הכאה. ויש למצוה זו תנאים ומשפטים התבארו במקומות מפוזרים מהתלמוד.
להוכיח אחד מישראל שאינו מתנהג כשורה, בין בדברים שבין אדם לחברו או בין אדם למקום, שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז). ואמרו בספרא (קדושים ד' מ"ח) מנין אם הוכחתו ארבעה וחמשה פעמים ולא חזר, שאתה חייב לחזור ולהוכיח? תלמוד לומר "הוכח תוכיח". ועוד אמרו זכרונם לברכה בגמרא (בבא מציעא לא.) "הוכח תוכיח" אפילו מאה פעמים. ואמרו שם בספרא: יכול מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר "ולא תשא עליו חטא". וזה מלמד שבתחלת התוכחה, שראוי לאדם להוכיח בסתר ובלשון רכה ודברי נחת, כדי שלא יתביש. ואין ספק שאם לא חזר בו בכך, שמכלימין החוטא ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו עד שיחזר למוטב.
משרשי המצוה לפי שיש בזה שלום וטובה בין אנשים. כי כשיחטא איש לאיש ויוכיחנו במסתרים, יתנצל לפניו ויקבל התנצלותו וישלם (י"ג וישלים) עמו. ואם לא יוכיחנו, ישטמנו בלבו ויזיק אליו לפי שעה או לזמן מן הזמנים, כמו שנאמר ברשעים: "ולא דבר אבשלום עם אמנון" (שמואל ב יג, כב). וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין טז:) שחיוב מצוה זו עד הכאה, כלומר שחייב המוכיח להרבות תוכחותיו אל החוטא עד כדי שיהיה קרוב החוטא להכות את המוכיח. ומכל מקום, אמרו זכרונם לברכה (שם) גם כן שאם יראה המוכיח שאין בדברי תוכחותיו שום תועלת נמצא, מתוך גודל רשע החוטא או שהוא אלם ורשע ביותר ומתירא ממנו שלא יעמד עליו ויהרגנו, שאינו חייב במצוה זו באיש כזה. וזהו אמרם זכרונם לברכה (יבמות סה:): כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה לשתוק במקום שאין הדבר נשמע, לפי שיהיה בענין קלון למוכיח ולא תועלת לאשר הוכח. ומכל מקום יש להתישב לכל בעל נפש ולהשגיח הרבה בענינים אלה ולחשב ולראות אם יהיה תועלת בדבריו אל החוטא שיוכיחנו. ויבטח בשם יתברך כי הוא יעזרנו בהלחמו עם שונאיו, ואל ירך לבבו ולא יירא כי השם שומר את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד, ואם ישוב החוטא יהיה לו בזה שכר גדול. ומי שבידו להשיבו ולמחות בו ולא מחה, הוא נתפש על חטאו, וזה דבר ברור מדברי רבותינו (שבת נה.), גם מן הכתוב (ישעיהו ג יד). ועוד אמרו זכרונם לבדכה (שם) שאפילו הקטן חייב להוכיח הגדול, אם יראה הגדול הולך בדרך לא טוב. ויתר פרטי מצוה זו נתבאר במקומות מפזרים בתלמוד.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא הוכיח בענין שאמרנו, בטל עשה, ועוד שהוא מכת הרשעים שעושים כן.
"הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז). הרואה את חברו שחטא או שהלך בדרך לא טוב, חייב להוכיחו, שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך". ודרשו רבותינו מריבוי "תוכיח" אפילו תלמיד לרב. ובמקום אחר, מרבה מ"תוכיח" אפילו מאה פעמים ואפילו לא קיבל. ועיקר הדברים מביא בבבא מציעא בפרק אלו מציאות (דף לא.) ובערכין בפרק יש בערכין (דף טז:).
ופירש הרב רבי אליעזר ממיץ: הוכחה תלמיד לרב במקבלו ולחברו כשאינו מקבלו שקולים הם ויבואו שניהם. המוכיח חברו, בין בדברים שבינו לבין עצמו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו. וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאין אומר לו כי אם לטובתו ולהביאו לחיי העולם הבא, שבזה יתקבלו דבריו יותר. וכמו שאמרו רבותינו (שבת לד.) על שלשה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה: עישרתם, עירבתם, הדליקו את הנר! וצריך לממרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו מיניה. ואם קבלו ממנו מוטב ואם לאו מוכיח עוד פעם שנייה ושלישית וכן כמה פעמים.
ועד היכן היא התוכחה? גרסינן בפרק יש בערכין (דף טז:) רב אמר עד שיכנו החוטא ושמואל אמר עד שיקללנו ורבי יוחנן אומר עד שיעשה לו נזיפה. והלכה כרבי יוחנן לגבי כולהו כדאיתא בפרק קמא דביצה (דף ד.). ורבינו משה כתב (פ"ו מהל' דעות) כרב ולא נתברר טעמו. וכל מי שבידו למחות בהן ואינו מוחה, הוא נתפס בעון אלו שאפשר לו למחות בהן, שנאמר ביחזקאל (ג, יח) "ואתה כי לא הזהרתו [...] הוא בעונו ימות ודמו מידך אבקש". וגרסינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות לט.) וכשלו איש באחיו בעון אחיו מכלל שכל ישראל ערבים זה בזה. ומוקמינן כשיש בידו למחות. ובמסכת שבת (דף נה.) מוכיח דהוא הדין בספק אם בידו למחות, שבשעת החורבן אמר הקב״ה למשחית: "וממקדשי תחלו" (יחזקאל ט, ו) אלו בני אדם שקיימו כל התורה מאלף ועד תי״ו. אף על פי שאמר הקדוש ברוך הוא: גלוי וידוע לפני שאם היו מוכיחין, לא היו מקבלין. אמרה מדת הדין לפני הקב״ה: אם לפניך גלוי, לפניהם מי גלוי.
ואם ברור לו למוכיח שלא יקבלו ממנו והעוברין שוגגין, טוב לו לשתוק. כדגרסינן על זה בביצה (דף ל.) דאפילו באיסורי דאורייתא, הנח להו לישראל שיהו שוגגין ואל יהו מזידין. אבל אם העוברין מזידין וברור לו שלא יקבלו, אע״פ שפטור מעונש מיתה כדמוכח במסכת שבת (דף נה.) באותה שהבאתי למעלה, מכל מקום מעשה ד"הוכח תוכיח" לא מפטרי. ואע״פ שמוסיף על עונשן, שלא יקבלו, "הלעיטהו לרשע וימות" (בבא קמא סט.). ולכך צוה התלמוד השתיקה בשוגגין דווקא ואני אומר שאין זו כי אם עצה טובה, כי אף במזידין צריך לשתוק, כדאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות סה:) שחובה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, שנאמר "אל תוכח לץ פן ישנאך" (משלי ט, ח).