מצוה:להדליק אש על המזבח
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה.
(ויקרא ו, ו)
היא שצונו להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד, והוא אמרו יתעלה "אש תמיד תוקד על המזבח".
וזה לא יתכן אלא במה שציווה בהתמדת שום האש על העצים בבוקר ובין הערביים, כמו שנתבאר בשני של יומא ובמסכת תמיד. ובביאור אמרו: אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט.
וכבר התבארו דיני מצוה זו ביומא ותמיד, רוצה לומר מצוות מערכת האש אשר יעשו בכל יום במזבח.
להבעיר (י"ג להיות) אש על המזבח בכל יום תמיד, שנאמר "אש תמיד תוקד על המזבח" (ויקרא ו, ו). ובא הפירוש של תמיד, כלומר להשים בו עצים בבוקר ובין הערביים. ובביאור אמרו זכרונם לברכה (יומא כא:) אף על פי שהאש יורד מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט. ואל יקשה עליך, לאמר: "מה היא מצוה זו?! והלא על כל פנים היה להם להבעיר אש לצורך הקורבן שנתחייבו להקריב, ובלא אש אי אפשר!", כי מצוה זו בפני עצמה היא. כי מלבד אש הצריך לקורבן, היו נותנים אש למזבח במצוה זו. וכמו שדרשו זכרונם לברכה (דף מה.) שלוש מערכות של אש מן הכתובים, כמו שנכתב בדינין של מצוה זו.
משרשי המצוה. הקדמה. ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם כי נסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול, לעולם יעשה דרך סתר, ונראים העניינים נעשים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע. כי גם בנס קריעת ים סוף, שהיה נס מפורסם, כתוב שם "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים" (שמות יד, כא). והמשכילים יבינו כי עניין סתר זה למעלת האדון ושפלות המקבל. ומזה הענין צונו להבעיר אש במזבח אף על פי ששם יורד אש מן השמים, כדי להסתיר הנס. לפי הדומה שהאש היורדת לא היתה נראה ברידתה מן הטעם שאמרנו, חוץ מיום שמיני של מילואים ושל גדעון (שופטים ו, כא) ומנוח (שם יג, כ) (ושל אליהו) שהיתה נראית.
ועדיין אנו צריכין לומר מהו ענין המצוה להדליק אש על המזבח מלבד האש הצריך שם לקורבן. [ונאמר] (ונראה) על צד הפשט שהוא כענין מה שכתבנו במצות לחם הפנים (מצוה צז), שהאדם מתברך לפי מעשיו שהוא עוסק בהם לרצון בוראו. ועל זה הדרך אמרנו שהברכה מצויה בכל לחם חול מתוך עסקנו במצוה בלחם קודש, כאילו תאמר על דרך משל שהברכה תתפשט במינה. וכמו כן הוא עסק המצוה באש בכל יום, שיתברך האדם בעניין האש שבו. ומהו אש זה? הוא הטבע שבאדם, כי מן הארבעה יסודות שבאדם הוא אש והוא ראש לארבעתן, כי בו יתחזק האדם ויתנועע ויפעל ועל כן צריכה הברכה בו יותר. וענין הברכה הוא שלמות, כלומר דבר שאין בו חסרון ולא מותר. וכן האש שבאדם צריך לברכה זו, שיהא ממנו באדם מה שצריך אליו, לא פחות כי יחלש כוחו, ולא יותר כי ישרף בו כדרך בני אדם שמתים בתוספת האש בהם יותר מדאי והוא הקדחת. ובני אהרון הוסיפו באש מבלי שנצטוו ונוסף גם בהם אש ונשרפו, כי לפי פעולת בני אדם יבוא עונשם או תנוח ברכת השם [בו] (עליהם).
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה, שאף על פי שהאש ירדה מן השמים בימי משה, מצוה להביא מן ההדיוט, שנאמר "ונתנו בני אהרן הכהן אש וגו'" (ויקרא א, ז). ובבוקר (משנה, תמיד ב) היו עורכים עצים ועושים בראש המזבח מערכה גדולה של עצים, שנאמר (שם וה) ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. ומלבד העצים הערוכים על המערכה מצוה על הכהן להעלות למזבח בשני גזירין של עץ, שנאמר ובער עליה הכהן עצים, ומעוט עצים שנים. וכן מוסיפין גם כן שני גזירין עם תמיד של בין הערבים ומעלין אותם שני כהנים, שנאמר וערכו, ושל שחר כהן אחד.
ושלוש מערכות של אש היו עושים במזבח בכל יום. (יומא מג:) הראשונה גדולה שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות, שניה בצדה קטנה ממנה שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטרת בכל יום, ומערכה שלישית אין עליה כלום אלא לקים מצות האש, שנאמר אש תמיד תוקד וכו' ושלשה כתובים בענין שהם מורים על שלש מערכות אלה כמו שלמדנו מפי השמועה, שאמרו זכרונם לברכה (דף מה:) על מוקדה זו מערכה גדולה, ואש המזבח תוקד בו זה מערכה שניה של קטורת, והאש על המזבח תוקד בו זה מערכה שלישית של קיום האש. ויתר פרטיה מבארים בפרק רביעי מיומא ושני מתמיד [שם].
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה, ואם לא הבעירו הכהנים מערכה שלישית במזבח, בטלו מצות עשה זו.