מצוה:לבדוק סימני בהמה וחיה
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
ב דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.
ג כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ.
(ויקרא יא, ב-ג)
היא שצונו לבדוק בסימני בהמה וחיה השחוטין, והוא שיהיו מעלה גרה ושוסע שסע, ואז יהיו מותרין לאכלן. והיותנו מצווין לבדוק אותן באלו הסימנין הוא מצות עשה, והוא אמרו יתברך (ויקרא יא ב): "זאת החיה אשר תאכלו".
ולשון ספרי (ספרא על ויקרא יא ג): "אותה תאכלו – אותה באכילה, ואין בהמה טמאה באכילה". רוצה לומר, הבהמה שיהיו בה הסימנין האלו מותר לאכלה. ויורה בו שהבהמה שאין בה אלו הסימנים אינה מותרת באכילה, וזה לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה כמו שהוא שרש אצלנו. ולכן אמר אחר המאמר הזה "אין לי אלא בעשה. בלא תעשה מנין? תלמוד לומר "את הגמל" וגו'" כמו שאבאר במצות לא תעשה.
הנה כבר התבאר שאמרו אותה תאכלו מצות עשה. והענין במצוה זו שאנו מצווין לבדוק הסימנין האלו בבהמה וחיה ואין מותר לאכלן זולת זה והדין הזה הוא מצוה.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת חולין ובבכורות.
שנצטוינו לבדוק סימני בהמה וחיה כשנרצה לאכול מהם, והן מעלת גרה ושוסעת שסע, שנאמר "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה וגו'" (ויקרא י"א, ב'-ג'). ולשון ספרא (שמיני פרשה ג מ"א) אותה תאכלו אותה באכילה, ואין בהמה טמאה באכילה כלומר ונלמד מזה לאו לבהמה טמאה, ולאו כזה נקרא לאו הבא מכלל עשה ונאמר במקום אחר "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וכו'" (שם כ, כה) וכתוב עוד "להבדיל בין הטמא וכו'" (שם יא, מז).
משרשי מצוות איסור המאכלות כתבנו באזהרת טרפה (מצוה עג) וחלב (מצוה קמג) מה שידענו, והוא השרש המספיק כפי הפשט בכולן. וענין הצווי לבדוק סימניהם הולך אחר טעם אסורן, שכל מה שבא לנו איסור עליו ראוי ומחויב עלינו לבדקו יפה. והנני לא חשכתי עטי מכתוב דברי הרמב"ם זכרונו לברכה בכאן (עשה קמט) שחשב המקרא הזה למצות עשה מפני שיעדתי בראש דברי לכתוב המצות על הסדר שחשבם הוא, עם היות לבי נאחז בענין זה בסברת הרמב"ן זכרונו לברכה שכתב (בהשגות לשורש ו) שאין ראוי שנמנה בדיקת סימני טהרה בבהמות מצוה, כי באמת אחר שאסרה לנו התורה קצת הבהמות על כל פנים יתחיב להודיענו סימני הטהורות להפרישנו מן האסור, ואין זה ראוי כלל להחשב בחשבון מצוה. והוא הדין והוא הטעם. גם כן בבדיקת עופות ודגים וחגבים שיחשב הרמב"ם זכרונו לברכה לשלשה, והרמב"ן זכרונו לברכה לא יחשבם.
מדיני המצוה שכל בהמה וחיה שמעלת גרה אין לה שינים פלחי העליון, וכל בהמה בעולם מעלת גרה היא מפרסת פרסה חוץ מן הגמל, וכל שמפרסת פרסה היא מעלת גרה חוץ מן החזיר. ועשרה מינים הם בין בהמות וחיות המותרין, שלשה בהמות הידועות והן שור כבש ותיש, ושבעה מיני חיה המפרשין בכתוב (דברים יד ה) איל וצבי וכו'. וכמו שאנו צריכין לדעת סימני הכשרות להבדילן מן הטמאות, כמו כן אנו צריכין לידע איזו היא מין בהמה ואיזו מין חיה מצד החלב, שחלב בהמה אסור וחלב חיה מתר, כמו שכתוב באזהרת החלב למעלה, ועוד שדם החיה טעון כיסוי ולא דם בהמה. וסימני החיה במה היא חלוקה מן הבהמה לא נאמר בתורה, אלא מפי השמועה למדנו (חולין נט ב) שהיא נכרת בקרניה, שקרני החיה עשויות כן כרוכות, חדוקות הדורות כרוכות כקרני השור, חדוקות כקרני העז ויהיה החדק מבלע בהן, והדורות כקרני הצבי. לפיכך כל שאין לה סימנים אלה בקרניה חיב אדם לנהג אסור בחלבה. והמוצא חיה בלא קרנים שאין יכול לבדקה בקרניה, אם מכירה בצורתה יפה, כגון שהרגל בהם, מתר לו לבטח בהכרתו ולא נאמר שיהיה צריך לבדק בקרנים על כל פנים. ויתר פרטיה בחולין (שם א).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ואם עבר עליה ולא בדק אלא שראה בה הסימן האחד וסמך עליו ואכל ממנה, אף על פי שמצא אחר כן שהתר אכל, בטל עשה זה של בדיקת הסימנין.
ארבע מצוות עשה יש במאכלות:
- לבדוק בסימני בהמה וחיה להבדיל בין טמאה לטהורה,
- לבדוק בסימני העוף להבדיל בין טמא לטהור,
- לבדוק בסימני חגבים להבדיל בין טמא לטהור,
- לבדוק בסימני דגים להבדיל בין טמא לטהור.
שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, ונאמר להבדיל בין הטמא לטהור וגו׳ [כך משמע בחולין דף ס״ג בברייתא דר׳ אומר גלוי וידוע וכו׳ ושם אמר רבי יצחק י׳ בהמות וכו׳ דף פ׳]. אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותרת באכילה חוץ מעשרה המינין המנויין בתורה והם:
- ג׳ מיני בהמות – שור, כשב ועז;
- ושבעה מיני חיה – איל, וצבי, ויחמור, אקו, ודישון, ותאו, וזמר.
כל מי שמכירן הרי זה אוכלן בלא שום בדיקה. ומי שאינו מכירן כבר נתפרשו סימניהם בתורה, שתהיה מפרסת פרסה שתי פרסות ומעלת גרה [שם דף נ״ט]. צריך שיהא שם שני סימנים אלו, ואסר הכתוב את הגמל אע״ג שהוא מעלה גרה ואת החזיר אע״פ שהוא מפריס פרסה, לפי שאין בהם ב׳ הסימנים. ופירוש מעלה גרה שמאכל׳ חוזר ונגרר מן האסטומכא לתוך פיה לחזור ולכתשו הדק. [שם]
אע״פ שכל העשרה מותרים באכילה צריכים אנו להבדיל בין בהמה טהורה לחיה טהורה, שחיה חלבה מותר ודמה טעון כיסוי, והבהמה טהורה חלבה אסור בכרת ואין דמה טעון כיסוי.
וסימני חיה פירשו רבותינו בחולין [שם כל הסוגיא] ע״פ הקבלה כל מין שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה ויש לו קרנים מפוצלות כגון איל הר״ז חיה טהורה בודאי ומפרש שם שכל שאין קרניו מפוצלות כגון הצבי צריך שיהו בקרניו ג׳ סימנים הללו שיהו קרניו כרוכות כקרני השור פירוש עגולות וגם שיהו חדודות כקרני השור והעז שהם חדודות בראשם וגם שיהו חרוקות כקרני העז ויהיה החרק מובלע בהם אבל אם אין מובלע בהן אין החריקות סימן. וכל שיש בה ג׳ סימנים אלו כרוכות וחדודות וחרוקות הרי הוא אוכל חלבה ודמה טעון כיסוי ואומר ר״י [בתו׳ שם בד״ה והרי] שאין די בב׳ סימנים הללו כרוכות וחרוקות לפי שיש מין עז שהוא כך כמו שמוכיח שם. פירש רבי׳ יעקב [בתוס׳ שם בד״ה והרי] שהצבי שהוזכר [שם] היא אותו שאנו קורין עתה צבי שהרי אין עורו מחזיק את בשרו ואמר בכתובות [דף קי״ג] ארץ צבי מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו אף א״י אינה מחזקת פירותיה ואומר במדרש שיר השירים דומה דודי לצבי מה צבי זה בשעה שהוא ישן עינו אחת פתוחה אף הקב״ה בשעה שישראל בצרה עינו אחת פתוחה עליהם לשומרם והרי אנו רואין בזה שאנו קורין צבי שכך דרכו שהוא ישן בעין אחת ועין אחת פתוחה לפיכך אין לפרש מפוצלות כמשמעו מפוסקות ומפוזרות לחלקים שהרי קרני הצבי כך הם אלא פירוש מפוצלות כמו מבוצלות כמו נשפת שהוא כמו נשבת ובסדר זרעים יש בכמה מקומות הבקר כמו הפקר [מהם בפ״ו דפאה דף ח׳] ומבוצלת לשון כפיפה כדאיתא בקידושין [דף ס״ב] מאי משמע דהאי אגם לישנא דבוצלה הוא דכתיב הלכוף כאגמון ראשו וקרני האיל זקופות ובראשם כפופות אבל של צבי אינם כפופות כלל כתב מורי רבינו יהודא בשם רבינו יצחק אע״ג דמתרגמינן אקו ודישון יעלא ורימא ראמים שלנו מין בהמה לכל דבר וחלבם אסור ודמם אין טעון כיסוי כי אותם ראמים שהם מין חיה גדולים מאד כדאיתא בזבחים [דף קי״ג והסוגיא בתוס׳ שם] ובב״ב [דף ע״ג] שאומר שם לדידי חזי לי אורזילא דרימא בר יומי כו׳ פירש עופר של ראם עופר האיילים מתרגמינן אורזילא דאיילייא.