מצוה:לא לשוב לקחת השכחה
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.
(דברים כד, יט)
הזהירנו מקחת עומר השכחה, והוא אמרו "ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו" (דברים כד, יט). והשכחה נוהגת בין בתבואה בין באילן. וזה ניתק לעשה, שאם עבר ולקחה חייב להשיבה לעניים, והוא אמרו "לגר ליתום ולאלמנה יהיה". וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת פאה.
ודע כי השורש אצלנו שכל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה, כשקיים עשה שבה אינו לוקה, ואם לא יקיימהו – לוקה. דמיון זה הפאה: אם קצר אותה, אינו חייב מלקות מיד שקצר, אבל יש לו להשיב השיבולים. וכן אם דש אותם וטחן החיטים ולש הקמח, יתן מהבצק מה שראוי עליו מן הפאה. ואם קרה שנאבדה אותה החיטה בכללה או נשרפה – לוקה, כי לא קיים עשה שבה. וכל שכן כשבטלו בידיים, כמו שאכל את החיטה כולה.
ולא תחשוב שאמרם בגמרא מכות (דף טז:) אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת והתבאר שאותה האחרת היא הפאה יחייב עליה דין זה אמנם בפאה לבד. אבל כי ענין האחרת רוצה בו הפאה וכל מי שדינו דין פאה הפרט והשכחה והלקט והעוללות כל אחד מהם לאו שיש בו קום עשה, ואפשר בו מה שאפשר בפאה מן קיימו ולא קיימו בטלו ולא בטלו, כי הכתוב שממנו למדנו שהפאה יש בה קום עשה הוא אמרו יתעלה "לעני ולגר תעזוב אותם" וזה בא על הפאה והלקט והעוללות אמר לא תכלה פאת שדך ולקט קצירך וכרמך לא תעולל ופרט כרמך, ואמרו גם כן בעומר השכחה לא תשוב לקחתה.
ואחר שמצאנו לשון בגמרא שהפאה הוא לאו הניתק לעשה והביאו ראיה על עשה שבה מאמרו "לעני ולגר וכו'", הוא ראיה שאלו החמשה לאוין הן לאו הניתק לעשה, וכל זמן שמקיים עשה שבה כמו שזכרנו אינו לוקה. וכשהיה בלתי אפשר קיום עשה שבה לוקה. וכל זמן שיהיה אפשר לקיימו ואף על פי שאינו מקיימו, עדיין אינו לוקה אבל נצוה אותו לקיימו לבד, עד שנדע שכבר עבר האזהרה ולא השאיר לו דרך אפשרות לקיים עשה שבה, ואז הוא לוקה. ושמע זה הענין והבן אותו.
שנמנענו מלקחת עומר השכחה, שנאמר "ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו" (דברים כד, יט). ומצות השכחה היא גם כן באילן.
וזה הלאו הוא מן הלאוין הנתקין לעשה, שכל מי שעבר ולקח השכחה חייב להחזיר אותה לעניים, שנאמר "לגר ליתום ולאלמנה יהיה". וכבר כתבתי בסדר זה בענין שילוח הקן (מצוה תקמד), שכל לא תעשה הנתק לעשה: קיים עשה שבו – אינו לוקה. ואם לא קיימו וגם אי אפשר לו לקיימו עוד, וכגון שאבד או נשרף אותו הדבר – לוקה. והמשל בזה, הפאה שיש לאו בקצירתה (מצוה ריז) ואם קצר אותה לא יתחייב מלקות על הקצירה, שהרי יכול לתקן את אשר עוות, שיתננה לעניים בשיבולים. ואפילו דש החיטה וטחנה ואפאה, יתן מהפת שיעור הפאה לעניים, והרי עדיין בידו לתקן ולא ילקה. אבל אם יקר מקרה שתאבד החיטה ההיא כולה או תשרף – ילקה, שהרי אי אפשר לו עוד לקיים עשה שבו, וכבר עבר על הלאו ולא יוכל לתקן, וזה יקרא בגמרא לא קיימו. ואם הוא בידיו איבד החיטה או אכלה כולה, כל שכן שיתחייב בה המלקות, וזה נקרא בגמרא בטלו, כי הוא הגורם לבטל הלאו ביטול שאין בו עוד תקנה בידיו.
ומה שאמרו במכות (דף טז.) בסוף פרק אלו הן הלוקין גבי מצות שילוח הקן בענין קיימו ולא קיימו אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת, ונודע שהאחרת ההיא היא פאה, כדמסיק התם אלא זאת ועוד אחרת אהא, כלומר מן הפאה, ונשאר הענין כן, אין הכונה שירצה לומר ששלוח הקן והפאה בלבד הן בדין זה דקימו ולא קימו, אבל כונתם לומר הפאה וכל מה שדינו כמוה, כמו הפרט והשכחה והלקט והעוללות, שכל אחד מאלו הוא לאו שיש בו מעשה, ויתכן בהם כל מה שיתכן בפאה מן קימו ולא קימו או בטלו ולא בטלו, כי הכתוב שלמדנו ממנו שיש בפאה קום עשה הוא מה שכתוב בה "לעני ולגר תעזב אתם" (ויקרא יט, י). ובעמר השכחה ובשאר הנזכרים יש בהן כמו כן "לגר ליתום ולאלמנה תעזב אתם" או "לגר ליתום ולאלמנה יהיה". וקבל זה הענין והבינהו, שהוא נעלם קצת מאשר בא בגמרא הלשון סתום במקצת, שאמרו אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת.
משרשי המצוה וענינה כתבתי במצות עשה דשכחה שבסדר זה (מצוה תקצב).
כתוב בפרשת תצא "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה". ותניא בספרי [פרשת תצא] "קצירך" פרט לשקצרוהו עכו"ם, קצרוהו לסטים כו', קצירך פרק להקדש בשדך פרט להקדש בשדך, פרט למעמר בשדה אחר, דברי ר"מ. וחכמים אומרים "כי תקצור קצירך בשדך", מכאן אמרו שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלין, שכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית, אינו שכחה. פי' כדדריש בירוש' דפאה [פ"ה] "כי תקצור" זה פועל, "קצירך בשדך" זהו בעל הבית, ועל שניהם הוא אומר "ושכחת".
ושנינו בפ"ו דפאה ומביאה בב"מ [דף ח'] יחיד שהתחיל לקצור מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו, שלפניו אינו שכחה, של אחריו הוי שכחה שהוא ב"בל תשוב". זה הכלל: כל שהוא ב"בל תשוב" שכחה, שאינו ב"בל תשוב" אינו שכחה. [שם] שני עומרים שכחה, שלשה אינו שכחה. [שם] העומר שיש בו סאתים ושכח, אינו שכחה, שנ' "עומר" ולא הגדוש אע"פ שכל העומרים סאתים ובסוף המוכר את הבית [דף ע"ב] אמרינן שגם זה תורת העומר עליו שאם שכח שני עומרים קטנים מצטרף עמהם להחשב שלש עומרים ואינו שכחה, שני עומרים אע"פ שיש בשניהם סאתים הואיל ואין בכל אחד ואחד סאתים הרי אלו שכחה כדברי חכמים בפ"ו דפיאה, [שם] קמה שיש בה סאתים ושכחה אינו שכחה, השוכח עומר בצד הקמה אינה שכחה שנ' כי תקצור וגומ' ושכחת עומר שסביבותיו קציר שכחה אבל עומר שסביבותיו קמה אינה שכחה, וכן אם שכח קמה בצד קמה שאינה שכוחה אפילו היתה זו שאינה שכוחה קלח אחד הר"ז מצלת השכוחה ויהא מותר לקחתה אכל אם שכח עומר או קמה בצד עומר שאינו שכוח אפי' היה בו סאתים אינו מציל אותו והרי השכוח לעניים כמו ששנינו בפ' ו' דפאה. [שם] עוד שנינו שם כל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים רבי יהודה אומר אין להם שכחה וחכ"א יש להם שכחה והלכה כחכמים.
כבר בארנו שצריך שכחת בעל הבית ושכחת פועלים ותניא בב"מ [דף י"א] היה בעל השדה עומד בעיר ואומר יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלין שכחוה לא יהא שכחה ואחר כך שכחוהו שניהם הר"ז שכחה אבל אם היה בשדה ואחר כן שכחוחו אינה שכחה שנ' ושכחת עומר בשדה השכוח מעיקרו בשדה על ידי פועלים ובעל הבית הר"ז שכחה אבל זכור ולבסוף שכוח אינו שכחה אבל בעיר אפי' זכור אחד מהן ולבסוף שכחו כולם הוי שכחה ומפרש מזה הטעם בב"מ [שם] שבעיר הוי שכחה בקל יותר מבשדה מפני שאינו אצלו שיזכה בו ומקשה התלמוד למה לא נ' שגזירת הכתוב הוא שבעיר לא תהיה שכחה כלל ומתרץ רב אשי לגר ליתום ולאלמנה יהיה לרבות שכחת העיר.
והשכחה נוהגת באילן ותניא בספרי [פרשת תצא] ומביאה בפ' הזרוע [דף קל"א] כי תחבוט זיתיך לא תפאר אחריך לא תטול תפארתו ממנו זו פאה אחריך זו שכחה, ושנינו בפ"ז [ריש פירקא] כל זית שיש לו שם בשדה כזית הנטופה בשעתה אינו שכחה בד"א שהו' משונה בשמו ובמעשיו ובמקומו בשמו שהו' שופכני או בוישני, במעשיו שהוא עושה הרבה ברוב השנים כדאיתא בירושלמי [שם] במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה, ושאר כל הזתים שנים שכחה שלש אינן שכחה ושאר כל האילנות נלמד מזית, והטעם מפרש בירושלמי [שם] מפני שנ' ושכחת דבר שאתה שוכחו לעולם ואי אתה יודע בו אלא אם כן תשוב ותראהו יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן, [במשנה דלעיל] בד"א כשלא התחיל באילן זה המפורסם אבל אם התחיל בו ושכח מקצתו הר"ז שכחה אע"פ שהוא מפורסם ובלבד שיהא הנשאר בו פחות מסאתים אבל סאתים אינו שכחה והשוכח אילן שאינו מפורסם אפי' היה בו כמה סאים פירות הר"ז שכחה.
ותניא בספרי [דלעיל] מנין שספק שכחה שכחה? ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה. א"ר אלעזר מניין למאבד סלע מתוך כיסו ומצאו עני והלך ומתפרנס בו מעלה עליו הכתוב כאילו זכה לו? ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה, הא למדת שהכתוב קבע לו ברכה. תניא בתוספתא דפאה ד' מתנות לעניים בכרם ואלו הם: הפרט והעוללות והפאה והשכחה. וג' מתנות בתבואה: הלקט והשכחה והפאה. ושתים בשאר אילנות: השכחה והפאה. אמרינן בפ' הזרוע [דף קל"ד] מעשה באחד שזרע בעיר אחת ולא היו שם עניים ליטול, בא לפני רב פפא אמר לו לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים. אבל תרומה מתנות דכתיב בהם נתינה אמרינן התם דתרומה ניטלת ומביאה במקום כהן מתנות מעלן בדמים ואוכלן. שנינו בפ"ח דפאה מאימתי כל אדם מותרין בלקט? משיהלכו בה נמושות. בב"מ מפרש [דף כ"א] שהם לקוטי בתר לקוטי, מאותה שעה נתייאשו העניים בפרט, ובעוללות משיהלכו העניים בכרם ויבאו, ובשכחה של זתים משתרד רביעה שנייה.
נראה לרבינו משה [בהלכות מתנות עניים] שכמו שפאה נוהגת בחוצה לארץ מדברי סופרים כדאיתא בפ' ראשית הגז [דף קל"ז] לשאר מתנות עניים שכולם נוהגות בח"ל מד"ס. תניא בת"כ [פרש' קדושים] "לעני ולגר תעזוב אותם", יכול אף לעני מעכו"ם? ת"ל לגר. אי לגר, יכול אפילו לגר תושב? ת"ל ללוי. פי' במקום אחר כתיב גר ולוי דכתיב ובא הלוי והגר והיתום והאלמנה. מקיש גר ללוי, מה לוי בן ברית אף גר בן ברית. אי ללוי ולגר, יכול בין חסרין בין שאינן חסרין? ת"ל לעני. מה עני מחוסר ובן ברית אף כל מחוסר ובן ברית.
וכמה שיעור חסרונו שיטול? כדתנן במסכת פאה מי שיש לו מאתים זוז, לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני. היו לו מאתים זוז חסר דינר אפי' אלף נותנין לו בבת אחת, הר"ז יטול. היו ממושכנין לכתובת אשתו או לבעל חוב, הר"ז יטול. ואין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו. [שם] מי שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם, הר"ז לא יטול. שנינו בפ"ה בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, יטול וכשיחזור לביתו ישלם, דברי רבי אלעזר. וחכ"א עני היה באותה שעה פיר' ולא ישלם אע"פ שהוא עשיר בתוך ביתו.