סמ"ג לאו רפח
כתוב בפרשת תצא "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה". ותניא בספרי [פרשת תצא] "קצירך" פרט לשקצרוהו עכו"ם, קצרוהו לסטים כו', קצירך פרק להקדש בשדך פרט להקדש בשדך, פרט למעמר בשדה אחר, דברי ר"מ. וחכמים אומרים "כי תקצור קצירך בשדך", מכאן אמרו שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלין, שכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית, אינו שכחה. פי' כדדריש בירוש' דפאה [פ"ה] "כי תקצור" זה פועל, "קצירך בשדך" זהו בעל הבית, ועל שניהם הוא אומר "ושכחת".
ושנינו בפ"ו דפאה ומביאה בב"מ [דף ח'] יחיד שהתחיל לקצור מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו, שלפניו אינו שכחה, של אחריו הוי שכחה שהוא ב"בל תשוב". זה הכלל: כל שהוא ב"בל תשוב" שכחה, שאינו ב"בל תשוב" אינו שכחה. [שם] שני עומרים שכחה, שלשה אינו שכחה. [שם] העומר שיש בו סאתים ושכח, אינו שכחה, שנ' "עומר" ולא הגדוש אע"פ שכל העומרים סאתים ובסוף המוכר את הבית [דף ע"ב] אמרינן שגם זה תורת העומר עליו שאם שכח שני עומרים קטנים מצטרף עמהם להחשב שלש עומרים ואינו שכחה, שני עומרים אע"פ שיש בשניהם סאתים הואיל ואין בכל אחד ואחד סאתים הרי אלו שכחה כדברי חכמים בפ"ו דפיאה, [שם] קמה שיש בה סאתים ושכחה אינו שכחה, השוכח עומר בצד הקמה אינה שכחה שנ' כי תקצור וגומ' ושכחת עומר שסביבותיו קציר שכחה אבל עומר שסביבותיו קמה אינה שכחה, וכן אם שכח קמה בצד קמה שאינה שכוחה אפילו היתה זו שאינה שכוחה קלח אחד הר"ז מצלת השכוחה ויהא מותר לקחתה אכל אם שכח עומר או קמה בצד עומר שאינו שכוח אפי' היה בו סאתים אינו מציל אותו והרי השכוח לעניים כמו ששנינו בפ' ו' דפאה. [שם] עוד שנינו שם כל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים רבי יהודה אומר אין להם שכחה וחכ"א יש להם שכחה והלכה כחכמים.
כבר בארנו שצריך שכחת בעל הבית ושכחת פועלים ותניא בב"מ [דף י"א] היה בעל השדה עומד בעיר ואומר יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלין שכחוה לא יהא שכחה ואחר כך שכחוהו שניהם הר"ז שכחה אבל אם היה בשדה ואחר כן שכחוחו אינה שכחה שנ' ושכחת עומר בשדה השכוח מעיקרו בשדה על ידי פועלים ובעל הבית הר"ז שכחה אבל זכור ולבסוף שכוח אינו שכחה אבל בעיר אפי' זכור אחד מהן ולבסוף שכחו כולם הוי שכחה ומפרש מזה הטעם בב"מ [שם] שבעיר הוי שכחה בקל יותר מבשדה מפני שאינו אצלו שיזכה בו ומקשה התלמוד למה לא נ' שגזירת הכתוב הוא שבעיר לא תהיה שכחה כלל ומתרץ רב אשי לגר ליתום ולאלמנה יהיה לרבות שכחת העיר.
והשכחה נוהגת באילן ותניא בספרי [פרשת תצא] ומביאה בפ' הזרוע [דף קל"א] כי תחבוט זיתיך לא תפאר אחריך לא תטול תפארתו ממנו זו פאה אחריך זו שכחה, ושנינו בפ"ז [ריש פירקא] כל זית שיש לו שם בשדה כזית הנטופה בשעתה אינו שכחה בד"א שהו' משונה בשמו ובמעשיו ובמקומו בשמו שהו' שופכני או בוישני, במעשיו שהוא עושה הרבה ברוב השנים כדאיתא בירושלמי [שם] במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה, ושאר כל הזתים שנים שכחה שלש אינן שכחה ושאר כל האילנות נלמד מזית, והטעם מפרש בירושלמי [שם] מפני שנ' ושכחת דבר שאתה שוכחו לעולם ואי אתה יודע בו אלא אם כן תשוב ותראהו יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן, [במשנה דלעיל] בד"א כשלא התחיל באילן זה המפורסם אבל אם התחיל בו ושכח מקצתו הר"ז שכחה אע"פ שהוא מפורסם ובלבד שיהא הנשאר בו פחות מסאתים אבל סאתים אינו שכחה והשוכח אילן שאינו מפורסם אפי' היה בו כמה סאים פירות הר"ז שכחה.
ותניא בספרי [דלעיל] מנין שספק שכחה שכחה? ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה. א"ר אלעזר מניין למאבד סלע מתוך כיסו ומצאו עני והלך ומתפרנס בו מעלה עליו הכתוב כאילו זכה לו? ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה, הא למדת שהכתוב קבע לו ברכה. תניא בתוספתא דפאה ד' מתנות לעניים בכרם ואלו הם: הפרט והעוללות והפאה והשכחה. וג' מתנות בתבואה: הלקט והשכחה והפאה. ושתים בשאר אילנות: השכחה והפאה. אמרינן בפ' הזרוע [דף קל"ד] מעשה באחד שזרע בעיר אחת ולא היו שם עניים ליטול, בא לפני רב פפא אמר לו לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים. אבל תרומה מתנות דכתיב בהם נתינה אמרינן התם דתרומה ניטלת ומביאה במקום כהן מתנות מעלן בדמים ואוכלן. שנינו בפ"ח דפאה מאימתי כל אדם מותרין בלקט? משיהלכו בה נמושות. בב"מ מפרש [דף כ"א] שהם לקוטי בתר לקוטי, מאותה שעה נתייאשו העניים בפרט, ובעוללות משיהלכו העניים בכרם ויבאו, ובשכחה של זתים משתרד רביעה שנייה.
נראה לרבינו משה [בהלכות מתנות עניים] שכמו שפאה נוהגת בחוצה לארץ מדברי סופרים כדאיתא בפ' ראשית הגז [דף קל"ז] לשאר מתנות עניים שכולם נוהגות בח"ל מד"ס. תניא בת"כ [פרש' קדושים] "לעני ולגר תעזוב אותם", יכול אף לעני מעכו"ם? ת"ל לגר. אי לגר, יכול אפילו לגר תושב? ת"ל ללוי. פי' במקום אחר כתיב גר ולוי דכתיב ובא הלוי והגר והיתום והאלמנה. מקיש גר ללוי, מה לוי בן ברית אף גר בן ברית. אי ללוי ולגר, יכול בין חסרין בין שאינן חסרין? ת"ל לעני. מה עני מחוסר ובן ברית אף כל מחוסר ובן ברית.
וכמה שיעור חסרונו שיטול? כדתנן במסכת פאה מי שיש לו מאתים זוז, לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני. היו לו מאתים זוז חסר דינר אפי' אלף נותנין לו בבת אחת, הר"ז יטול. היו ממושכנין לכתובת אשתו או לבעל חוב, הר"ז יטול. ואין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו. [שם] מי שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם, הר"ז לא יטול. שנינו בפ"ה בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, יטול וכשיחזור לביתו ישלם, דברי רבי אלעזר. וחכ"א עני היה באותה שעה פיר' ולא ישלם אע"פ שהוא עשיר בתוך ביתו.