מצוה:לא לעבוד בקדשים
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ.
(דברים טו, יט)
שהזהירנו מעשות עבודה בקדשים, והוא אמרו יתעלה "לא תעבוד בבכור שורך" (דברים טו, יט). ולמדנו שאר קדשים מבכור, שהם כולם אסורין בעבודה.
וכבר התבאר בסוף מכות (דף כא:) שמי שעבד בקדשים – לוקה.
שלא נעבוד עבודה בבהמות הקדשים, ועל זה נאמר "לא תעבד בבכור שורך" (דברים טו, טו). ושאר הקדשים נלמדים מן הבכור, כמו שבא בבכורות (דף כה.).
משרשי המצוה להרחיקנו מהתקרב אל הקדשים ומנגוע בהן, כתבתי בסדר זה, בלאו דאיסור פסולי המוקדשין (מצוה תפט) ובכמה מקומות.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (בכורות שם): כל קדשי מזבח – בין קדשי קדשים, בין קדשים קלים – אסורים בגיזה ועבודה (פ"א מהל' מעילה). ואסור להדיוט ליהנות מקדשי השם יתברך – בין מדברים הקרבים על גבי המזבח, בין מקדשי בדק הבית. וכל הנהנה בשווה פרוטה מקדשי השם יתברך – מעל. דברים שהותרו באכילה מן הקרבנות, כגון בשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן, או שתי הלחם אחר זריקת דם שני הכבשים – אין בהן מעילה. אפילו אכל הזר מאלו וכיוצא בהן, הואיל והן מותרין למקצת בני אדם ליהנות בהן – כל הנהנה מהן לא מעל. ואפילו נפסלו ונאסרו באכילה, הואיל והייתה להן שעת היתר – אין חייבין עליהן מעילה. כל המועל בזדון – לוקה ומשלם מה שפגם מן ההקדש בראשו. והאזהרה של מעילה מזה שנאמר "לא תוכל לאכל בשעריך וגו' ונדריך". מפי השמועה למדנו שזו אזהרה לאוכל בשר עולה, כמו שאמרנו למעלה (מצוה תמז), הואיל וכולה להשם יתברך. והוא הדין לשאר כל קדש שהוא להשם לבדו; בין מקדשי מזבח, בין מקדשי בדק הבית, אם נהנה מהן בשווה פרוטה – לוקה. מעל בשגגה – משלם מה שנהנה ותוספת חומש, ומביא איל בשתי סלעים ומקריבו אשם, ומתכפר לו. וזהו הנקרא אשם מעילות, שנאמר "בשגגה מקדשי יי והביא את אשמו ליי וגו' ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו" (ויקרא ה', ט"ו-ט"ז). ושילום הקרן עם התוספת חומש והבאת הקורבן – מצות עשה (מצוה קכז). תשלום הקרן והבאת האשם מעכבין את הכפרה ואין החומש מעכב, שנאמר "באיל האשם ונסלח לו" (שם, טז). איל ואשם מעכבין ואין החומש מעכב. הביא מעילתו, עד שלא הביא אשמו – לא יצא. נסתפק לו אם מעל אם לא מעל – פטור מן התשלומין ומן הקורבן. והחומש הרי הוא כתחילת ההקדש, ואם נהנה בו מוסיף חומש על חומש. וכבר בארנו כמה פעמים (מצוה שנה) שהחומש אחד מארבעה על הקרן, עד שיהיה הוא וחמשו חמשה. ויש דברים שאין חייבין עליהן מעילה מדברי תורה, אבל אסור ליהנות בהן מדברי סופרים, והנהנה מהם משלם קרן לבד ואינו מוסיף חומש ואינו מביא אשם, כמו שמבואר במסכת מעילה (פ"ג).
וכל קדשי מזבח – בין קדשי קדשים, בין קדשים קלים – אסורין בגיזה ועבודה, שנאמר "לא תעבד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך" (דברים טו, יט), והוא הדין לשאר קדשים. והגוזז את השור או העובד בו – לוקה מן התורה. ותולש אינו כגוזז. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם ה"ז) יראה לי שאינו לוקה עד שיגזז כדי רחב הסיט כפול לא יהיה זה חמור משבת. ספק קדשים (שם ה"ח), כגון בהמה שהיא ספק בכור וכיוצא בה, הרי הן אסורין בגיזה ובעבודה, והגוזז או העובד בהן אינו לוקה. בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדית כמו שבארנו (מצוה תמא), אינה מותרת בגיזה ועבודה והרי היא באיסורה עד שתישחט. נשחטה אחר פדיונה, הותרה באכילה. במה דברים אמורים? בשקדם הקדשן את מומן או קדם מום עובר להקדשן, אבל המקדיש בעלת מום קבוע למקדש אינה אסורה בגיזה ועבודה אלא מדבריהם. נפדית – הרי היא כחולין לכל דבר ותצא לחולין להיגזז ולהיעבד; חוץ מן הבכור והמעשר שהקדושה חלה על גופן, אף על פי שהן בעלי מומין קבועין מתחילה, ואינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד לעולם. ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין. ומותר לתלוש את השיער לכתחילה מן הקדשים כדי להראות המום למומחה, ואותו השיער שתלש או שנשאר מן הבהמה או מן הבכור או מן המעשר – הרי זה אסור בהנאה אפילו לאחר שישחטו מפני מומן; גזרה שמא ישהה אותן, הואיל ואינן בני כפרה. אבל צמר הנושר מן החטאת ואשם, מותר בהנאה לאחר שחיטתן מפני מומן; הואיל ולכפרה הן באין אינו משהא אותן. ואם נתלש מן העולה – הרי זה ספק. וכל שנתלש מן הקדשים אחר שנפל בהן מום, הרי זה מותר בהנאה מכיון שלא תלש בידו; חוץ מן הבכור שאף הנתלש ממנו אחר שנפל בו מום אסור בהנאה. השוחט בכור או שאר המוקדשין, תולש השיער מכאן ומכאן לעשות מקום לסכין ולא יזיזנו ממקומו. קדשי בדק הבית, אפילו בגיזה ועבודה אסורין מדברי סופרים, אבל מן התורה אינן אסורין. לפיכך הגוזז אותן או העובד בהן אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. המקדיש עובר למזבח, אמו אסורה בעבודה מדברי סופרים אבל מן התורה אינה אסורה. אבל לגזוז אותה מותר מפני שעבודתה מכחשת את העבר גזרו בה, והרי היא מותרת בגיזה לפי שאין בה הפסד לולד. הקדיש איבר אחד מן הבהמה – בין לבדק הבית, בין למזבח – הרי הדבר ספק, אם אסורה כולה בגיזה ועבודה או אינה אסורה, לפיכך אין לוקין עליה. ויתר פרטיה במסכת בכורות (דף כה.).
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. שאף על פי שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה יג.) שאין מקדישין בהמה לקורבן ולא לבדק הבית בזמן הזה, כמו שכתבתי הרבה פעמים, מכל מקום מי שהקדיש – הקדשו הקדש. והעובר על זה ועבד בבהמת קדשים כעניין שאמרנו – חייב מלקות.