סמ"ג לאו שמא
שלא לגוז, שנ' ולא תגוז בכור צאנך. והוא הדין להפך, כדתניא בחולין [דף קל"ז] אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה, מניין ליתן האמור של זה בזה? ת"ל לא תעבוד ולא תגוז, פירוש הוקשו זה לזה ודינם שוה.
ותניא בספרי [פרשת ראה] אין לי אלא בכור, שאר קדשים מניין? ת"ל בקרך וצאנך תקדיש. אם כן למה נאמר בכור? לומר לך מה בכור מיוחד קדשי מזבח, אף כל קדשי מזבח, יצאו קדשי בדק הבית. רבי יהודה אומר בכורך שורך אי אתה עובד וגוזז אבל אתה עובד בשלך ושל אחרים פי' עכו"ם. רבי שמעון אומר בבכור שורך אי אתה עובד, אבל אתה עובד בפטר חמור, וכן מביאה בבכורות [דף ט']. ואע"פ שימעט קדשי בדק הבית מ'"מ מד"ס אסורין בגיזה ובעבודה כדאיתא בבכורות [דף י"ד]. תניא על משנת טהרות פרק ד' [סוף פירקא] ומביאה בבבא מציעא [דף ו'] ספק קדשים כגון בהמה שהיא ספק בכור וכיוצא בה הרי אלו אסורים בגיזה ועבודה, והגוזז או העובד בהן אינו לוקה.
[בכורות דף י"ד] בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדית, אינה מותרת בגיזה ועבודה והרי היא באיסורה עד שתשחט ואז הותרה באכילה, שנאמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגומר. [בגמרא שם דף ט"ו] המקרא הזה בא ללמד על פסולי המוקדשין שאין לך בהן אלא היתר זביחה, שנא' תזבח ולא גיזה ועבודה, בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך. בד"א כשקדם הקדשן למומן או קדם מום עובר להקדשן, אבל המקדיש בעל מום קבוע למזבח אינה אסורה בגיזה ובעבודה אלא מדבריהם. נפדית, הרי היא כחולין לכל דבר ותצא לחולין ליגזז וליעבד, כדאיתא בבכורות [דף י"ד כל הסוגיא] ובמסכת חולין [ריש [פירקא דף ק"ל] חוץ מן הבכור והמעשר, שהקדושה חלה על גופן אע"פ שהן בעלי מומין קבועים מתחילתן ואינם יוצאים לחולין ליגזז וליעבד לעולם.