מצוה:לא להאמין לדברי רכילות
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס.
(שמות כג, א)
הזהיר השופט שלא לשמוע אחד מבעלי הדין שלא בפני בעל דינו, והוא אמרו "לא תשא שמע שוא" (שמות כג, א). שברוב יהיו בעלי דין שלא בפני בעל דינם, והזהיר השופט משמוע אותם הדברים כדי שלא תיכנס לנפשו צורת הדברים, אין יושר להם ולא אמיתות.
ולשון מכילתא: "לא תשא שמע שוא", אזהרה לדיין שלא ישמע מבעל דין עד שיהיה בעל דינו בפניו, ואזהרה לבעל דין שלא ישמיע דבריו לדיין עד שיהיה חברו עמו. ולהזהיר מזה העניין אמר "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז), כמו שנתבאר ברביעי משבועות (דף לא.).
ובכלל לאו זה גם כן אמרו: אזהרה למספר לשון הרע והמקבלו ומעיד עדות שקר, כמו שהתבאר במכות (דף כג.).
שלא ישמע הדיין טענת האחד שלא בפני בעל דינו, שנאמר "לא תשא שמע שוא" (שמות כג, א). והטעם לפי שבני אדם ידברו דברי שוא שלא בפני בעל דינם, וצווה הדיין על זה כדי שלא יכניס בנפשו כזביו של אחד מהם. וכן בא במכילתא (שם) שאזהרה זו של "לא תשא וגו'" על זה נאמרה. ועוד אמרו שם שהיא אזהרה גם לבעל הדין שלא יטען גם הוא טענותיו לדיין שלא בפני בעל דינו, ואפילו ירצה לשמוע אותן הדיין, ועל זה נאמר גם כן "מדבר שקר תרחק" (שם, ז). ועוד אמרו זכרונם לברכה (מכות כג.) שזה הלאו כולל מספר לשון הרע, ומקבלו, ומעיד עדות שקר.
שורש המצוה ידוע כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללה בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר איתו אמת. ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמיתיים כמו שהוא אל אמת, ולהיותם מרחמים כמו שידוע שהוא רחום, ולהיותם גומלי חסדים כמו שהוא רב החסד. אבל כל מי שמעשיו בהפך מידותיו הטובות, והם בעלי השקר שהם בהפך מידותיו ממש, כמו כן תנוח עליהם לעולם מה שהוא הפך מידותיו, והפך מידת הברכה שהיא בו היא המארה והקללה, והפך השמחה והשלום והתענוג שהם איתו הוא הדאגה והקטטה והצער, כל אלה "חלק אדם רשע מאלהים" (איוב כ, כט). ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב "מדבר שקר תרחק". והנה הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו, מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות. ומצד הריחוק הזהירתנו שלא נטה אזנינו כלל לשום דבר שנחשב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בבירור שיהא אותו הדבר שקר, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין מד:) הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ובאָמֵרִי "מדות" בהקדוש ברוך הוא -- אני נמשך בדבר אחר דברי רבותינו ז"ל שיחסו אליו ברוך הוא שם מידות על צד המקובלים, אבל הוא ברוך הוא לגדלו ויחודו מצד עצמו אין ליחס אליו מידות, כי הוא וחכמתו וחפצו ויכולתו ומידותיו אחד, בלי שום שיתוף ופירוד בעולם.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות ל:) שכל דיין שיודע בדין שהוא מרמה שחייב להסתלק ממנו, ולא יאמר אחתכנו ויהיה קולר תלוי בצוואר העדים. והשבחים הגדולים שמשבחין חכמים בבקשת האמת והרחקת השקר בדין, ויתר רבי הפרטים, מבוארים בסנהדרין ובמדרשים כמו כן.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, לפי שאינן דנות, ולכך אינן בכלל אזהרה זו שלא לקבל טענת בעל דין אחד שלא בפני בעל דינו. מכל מקום בכלל לאו זה הן שלא יטענו טענותם לדין שלא בפני בעל הדין. וכן מוזהרות להרחיק מכל שקר כמו האנשים. והעובר עליה, הרי הוא כעובר על מצות מלך, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה.
שלא יקבל אדם לשון הרע דכתיב בפ' משפטים לא תשא שמע שוא וגו' וגרסינן בפ' ערבי פסחים [ד' קי"ח] א"ר ששת משום ר' אלעזר בן עזריה כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר בחבירו ראוי להשליכו לכלבים שנ' לכלב תשליכון אותו וכתיב בתריה לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס קרי ביה לא תשא וקרי ביה לא תשיא.
עוד דרשינן מיניה בשבועות [ד' ל"א] ובסנהדרין [ד' ז'] אסור לדיין שישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו. גרסינן בנדה פ' האשה [ד' ס"א] אמר רבא האי לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מבעי למיחש ליה מיבעי דכתיב והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדלי' בן אחיקם. וכי גדליה בן אחיקם הרגן?! והלא ישמעאל הרגן! אלא מתוך שהי' לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש, מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן.
ואם אדם רואה בחבירו צדדים ועניינים שנראה הדבר אמת, רשאי להאמין ולקבל כדאמ' בשבת פ' במה בהמה [ד' נ"ו] לא קיבל דוד לה"ר מ"ט דברים ניכרים חזא ביה במפיבושת עוד גרסינן בירושלמי דפאה פ"ק ר' שמואל בר' נחמני בשם ר' יונתן אמר מותר לומר לה"ר על בעלי המחלוקת שנ' ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך.
