ספר המצוות לאו רפב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · ספר המצוות · לאו · רפב · >>

המצוה לא להיות אחרי רבים לרעות במשפט


הזהיר השופט שלא לנטות אחרי רבים כשתהיה התוספת איש אחד לבד. ובאור זה כי כשתהיה המחלוקת בין הדיינין בחוטא, ואמרו קצתם שהוא חייב מיתה וקצתם שהוא פטור, והיו המחייבין יותר ממזכין במנין איש אחד, הנה אינו מותר להמית החוטא ההוא. והזהיר האל את הדיין מהמית אותו עד שיהיו המחייבין יותר מן המזכין שנים.

והוא אמרו לא תהיה אחרי רבים לרעות. רוצה לומר, לא תמשך אחרי איזה רוב שקרה במשפט מוות, וזה ענין יחדו לרעות. ולשון מכילתא אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין, שומע אני יהא חייב, תלמוד לומר לא תהיה אחרי רבים לרעות. ושם אמרו הטייתך לטובה על פי אחד ולרעה על פי שנים.

וכבר התבארו משפטי מצוה זו ברביעי מסנהדרין.

הערות[עריכה]

קישורים[עריכה]


קיצור דרך: rmbm/lo282