מפרשי רש"י על שמות לד כא
<< | מפרשי רש"י על שמות • פרק ל"ד • פסוק כ"א | >>
• ה • ו • ז • ט • טו • כ • כא • כב • כג • כה • כו • כז • כט • לא •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲבֹ֔ד וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת בֶּחָרִ֥ישׁ וּבַקָּצִ֖יר תִּשְׁבֹּֽת׃
רש"י
"בחריש ובקציר תשבות" - למה נזכר חריש וקציר יש מרבותינו אומרים על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית ללמדך שמוסיפין מחול על הקדש (ר"ה ט) וכך משמעו ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות ועבודת ו' הימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור ואין צ"ל חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר (ויקרא כה) שדך לא תזרע וגו' וי"א שאינו מדבר אלא בשבת וחריש וקציר שהוזכר בו לומר לך מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ודוחה את השבת
רש"י מנוקד ומעוצב
בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת – לָמָּה נִזְכָּר חָרִישׁ וְקָצִיר? יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים: עַל חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית הַנִּכְנָס לִשְׁבִיעִית, וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית הַיּוֹצֵא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית; לְלַמֶּדְךָ שֶׁמּוֹסִיפִין מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ. וְכָךְ מַשְׁמָעוֹ: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת"; וַעֲבוֹדַת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים שֶׁהִתַּרְתִּי לְךָ, יֵשׁ שָׁנָה שֶׁהֶחָרִישׁ וְהַקָּצִיר אָסוּר; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע" וְגוֹמֵר (ויקרא כה,ד). וְיֵשׁ [מֵהֶם] אוֹמְרִים, שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּשַׁבָּת; וְחָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁהֻזְכַּר בּוֹ, לוֹמַר לְךָ: מֶה חָרִישׁ רְשׁוּת, אַף קָצִיר רְשׁוּת; יָצָא קְצִיר הָעֹמֶר, שֶׁהוּא מִצְוָה וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת (ר"ה ט' ע"א; מכות ח' ע"ב).
מפרשי רש"י
[יב] ללמדך שמוסיפין מחול על הקודש. משמע כאן דכל הוספה מחול על הקדש ילפינן מכאן, אפילו דיום טוב ודשבת. וכן [משמע] בפרק קמא דר"ה (דף ט.), דקאמר לדברי רבי עקיבא דיליף הוספה מחול על הקדש מכאן, מוקי ליה לקרא דכתיב (ויקרא כ"ג, ל"ב) "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש", יכול בתשעה, תלמוד לומר "בערב" (שם), אי בערב יכול (מבעוד יום) [משתחשך], תלמוד לומר "בתשעה", הא כיצד, מתחיל מבעוד יום. מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. וקאמר התם שבתות וימים טובים מנין, תלמוד לומר "תשבתו שבתכם" (שם). וקאמר דלרבי עקיבא הך קרא ד"ועניתם" על כרחך אתיא למידי אחריתי, דכל האוכל בתשעה כאילו התענה תשעי ועשירי. ומשמע דלרבי עקיבא אף תוספות שבת ויום טוב ילפינן מן "בחריש ובקציר", דאם לא כן, הרי צריך קרא "ועניתם" ללמד על שבתות וימים טובים:
והשתא קשה ממה נפשך, אם כל תוספות חול על הקודש ילפינן מחדא, אם כן לא לכתוב "תשבתו שבתכם", ואי לא נוכל למילף, ולכך בעי קרא לכל חדא וחדא, אם כן היאך נוכל למילף מן "בחריש ובקציר" כל תוספות קדושה. ויראה דלא קשיא מידי, דודאי לא מצינו למילף מן "ועניתם" תוספות יום טוב ושבת, דאין ענין תוספות שביתה לתוספות עינוי, דקרא לא כתיב רק "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש", והווה אמינא דלענין ענוי קאמר בלבד שצריך להוסיף, ולא משום שביתה. והא דקאמר 'אין לי אלא יום הכיפורים', ומשמע דיום הכיפורים יליף ליה שפיר, והשתא מנין יום הכיפורים גופיה לענין שביתה דצריך להוסיף מחול על הקודש, דשמא קרא לענין ענוי קאמר, דזה אינו, כיון דלענין ענוי צריך להוסיף - הוא הדין לענין שבות גם כן, דאם אין שביתה אין כאן שם יום טוב לגמרי, ולא שייך ענוי. ולפיכך בודאי לענין יום הכיפורים, כיון דילפינן לענין ענוי דצריך להוסיף מחול על הקודש, בודאי צריך לשבת גם כן. ועוד, דודאי כיון דכתיב על "ועניתם את נפשותיכם" "מערב עד ערב תשבתו", שמע מינה דגם כן השביתה צריך להוסיף. ומכל מקום לא נוכל ללמוד מיום הכיפורים, דהתם שאני כיון דלענין ענוי יש תוספות - יש הוספה לענין שביתה, אבל בעלמא לא:
ובפרק קמא דר"ה (סוף יב ע"ב) הקשו התוספות דלמה לי "בחריש ובקציר תשבות", תיפוק ליה מדכתיב בפרשת וילך (דברים ל"א, י') "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה", אמר "מקץ שבע שנים" וקאמר "שנת השמיטה", אלא שעדיין שמיטה נוהגת, כגון קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית, וכדפירש רש"י לקמן (שם), ואם כן למה לי "בחריש ובקציר תשבות", ותרצו דקרא ד"מועד שנת השמיטה" אתיא שכל פירות שגדלו שליש בשביעית דאסורים בסחורה, דכיון דגדלו שליש נקראו 'פירות שביעית', אבל לא ילפינן מזה דאסורים הנך פירות לקצור, כיון דהקצירה היא אחר שביעית, אף על גב דהני פירות 'פירות שביעית', לענין קצירה לא היינו אוסרים, לכך צריך "בחריש ובקציר תשבות" למילף על קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית דאסור לקצור, וזהו אסור משום תוספות שביעית:
והקשה הרא"ם דלרבי ישמעאל דילף איסור התוספות מן "ועניתם את נפשותיכם" כדלעיל, תיפוק ליה מן "במועד שנת השמיטה", ולא הקשה כלום, דהרי כבר אמרנו דאין ללמוד כלל תוספת מן "במועד שנת השמיטה", דהווה אמינא טעמא דהתם כיון דהפירות כבר גדלו בשביעית 'פירות שביעית' הם, ואין שייך בזה תוספות שביעית, אלא שנוהג שביעית בפירות הגדלים בשביעית, ומהיכי ילפינן תוספת, ולכך צריך קרא לתוספת שביעית, דהיינו שיהיה אסור בקצירה, ובזה שייך תוספת שביעית, ופשוט הוא:
ועוד הקשה הרא"ם דלכתוב קרא ד"בחריש ובקציר תשבות" ולשתוק מקרא ד"מקץ", וגם זה קושיא של כלום היא, דהא בודאי צריך קרא, כדאיתא שם (ראש השנה דף יב:) ללמוד על תבואה הגדילה שליש דנוהג בה מנהג שביעית, דהא בשביל כך כתיב קרא "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה באספך", והאי "אסיף" (לעיל כג, טז) הוא קציר כדאיתא שם, וידוע כי כל קציר שהוא בסוכות גדלה שליש קודם ראש השנה, וקאמר רחמנא שיהא נוהג בה מנהג שביעית, ולא קשיא מידי:
ועוד הקשה דלמא קרא אתיא שילקה החורש בשביעית לאפוקי ממאן דאמר אין מלקות בחרישת שביעית בריש מועד קטן (דף ג.), ולכך מקיש לקצירה, מה קצירה בלאו, אף חרישה בלאו, ואין זה קשיא, דקרא בעשה איירי, ואיך יליף לאו בהיקש, וכהאי גוונא לא תמצא בשום דוכתיה שהכתוב בא למילף לאו בהיקשא כאשר קרא איירי בעשה, ופשוט הוא בעיני: