לדלג לתוכן

מפרשי רש"י על שמות לג יא

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


| מפרשי רש"י על שמותפרק ל"ג • פסוק י"א | >>
ה • ז • יא • יב • יג • טו • יח • יט • כא • כב • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


שמות ל"ג, י"א:

וְדִבֶּ֨ר יְהֹוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וְשָׁב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל׃


רש"י

"ודבר ה' אל משה פנים אל פנים" - ומתמלל ה' עם משה.

"ושב אל המחנה" - לאחר שנדבר עמו, היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד.

והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר, שהרי:

  • בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות (תענית כח, ב),
  • ובי"ח שרף את העגל ודן את החוטאים,
  • ובי"ט עלה, שנאמר (שמות לב, ל) "ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו'", ועשה שם ארבעים יום ובקש רחמים, שנאמר (דברים ט) "ואתנפל לפני ה' וגו'".
  • ובראש חודש אלול נאמר לו "ועלית בבקר אל הר סיני" לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם מ' יום, שנאמר בהם (שם י) "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו'", מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס.
  • בי' בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה "סלחתי כדבריך", ומסר לו לוחות האחרונות, וירד והתחיל לצוותן על מלאכת המשכן, ועשאוהו עד אחד בניסן.

ומשהוקם, לא נדבר עמו עוד אלא מאהל מועד.

"ושב אל המחנה" - תרגומו "ותב למשריתא", לפי שהוא לשון הווה. וכן כל הענין: "וראה כל העם" -"וחזו", "ונצבו" - "וקיימין", "והביטו" - "ומסתכלין", "והשתחוו" - "וסגדין". ומדרשו: ודבר ה' אל משה שישוב אל המחנה, אמר לו: 'אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם?'.


רש"י מנוקד ומעוצב

וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים – וּמִתְמַלֵּל ה' עִם מֹשֶׁה.
וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה – לְאַחַר שֶׁנִּדְבַּר עִמּוֹ, הָיָה מֹשֶׁה שָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְלַמֵּד לַזְּקֵנִים מַה שֶּׁלָּמַד. וְהַדָּבָר הַזֶּה נָהַג מֹשֶׁה מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים עַד שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְלֹא יוֹתֵר. שֶׁהֲרֵי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת (תענית כ"ח ע"ב), וּבִשְׁמוֹנָה עָשָׂר שָׂרַף אֶת הָעֵגֶל וְדָן אֶת הַחוֹטְאִים, וּבְתִשְׁעָה עָשָׂר עָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם" וְגוֹמֵר (שמות לב,ל). וְעָשָׂה שָׁם אַרְבָּעִים יוֹם וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה'" וְגוֹמֵר (דברים ט,כה). וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל נֶאֱמַר לוֹ: "וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי" (שמות לד,ב), לְקַבֵּל לוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת. וְעָשָׂה שָׁם אַרְבָּעִים יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם: "וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים" וְגוֹמֵר (דברים י,י); מָה הָרִאשׁוֹנִים בְּרָצוֹן, אַף הָאַחֲרוֹנִים בְּרָצוֹן; אֱמֹר מֵעַתָּה, אֶמְצָעִיִּים הָיוּ בְּכַעַס. בַּעֲשָׂרָה בְּתִשְׁרֵי נִתְרַצָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בְּשִׂמְחָה וּבְלֵב שָׁלֵם, וְאָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה: "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר יד,כ), וּמָסַר לוֹ לוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת, וְיָרַד, וְהִתְחִיל לְצַוּוֹתוֹ עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, וַעֲשָׂאוּהוּ עַד אֶחָד בְּנִיסָן. וּמִשֶּׁהוּקַם, לֹא נִדְבַּר עִמּוֹ עוֹד אֶלָּא מֵאֹהֶל מוֹעֵד.
וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה – תַּרְגּוּמוֹ: "וְתָב לְמַשְׁרִיתָא", לְפִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן הוֹוֶה, וְכֵן כָּל הָעִנְיָן: "וְרָאָה כָל הָעָם", "וְחָזָן". "וְנִצְּבוּ", "וְקָיְמִין". "וְהִבִּיטוּ", "וּמִסְתַּכְּלִין". "וְהִשְׁתַּחֲווּ", "וְסָגְדִין". וּמִדְרָשׁוֹ: "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה", שֶׁיָּשׁוּב אֶל הַמַּחֲנֶה; אָמַר לוֹ: אֲנִי בְּכַעַס וְאַתָּה בְּכַעַס, אִם כֵּן מִי יְקָרְבֵם?

מפרשי רש"י

[ד] ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ומתמלל עם משה וכו'. נראה שפירש זה פעם שני, כי בתרגום אונקלוס כתב 'ומליל ה' עם משה', ולפיכך פירש רש"י שראוי להיות 'ומתמלל עם משה' כמו שתרגם למעלה (ר' פסוק ט) "ודבר ה'" 'ומתמלל'. ולכך לא אמר (רש"י כאן) 'כתרגומו ומתמלל', מפני שתרגום אונקלוס שלפנינו 'ומלל', ודעת רש"י כי הנוסחא הנכונה 'ומתמלל'. ואני אומר שהדין הוא עם אונקלוס, מפני כי למעלה כתב (ר' פסוק ט) "וירד עמוד הענן ועמד פתח האוהל ודבר אל משה", ודעת התרגום כי "ודבר אל משה" על הכבוד הנראה בעמוד הענן, ולפיכך תרגם "ודבר" 'ומתמלל'. אבל כשכתב (כאן) "ודבר ה'", תרגם אותו 'ומלל'. וכן "את הקול מדבר אליו" (במדבר ז', פ"ט) תרגם אותו (שם) 'ומתמלל', מפני שכתוב "את הקול מדבר". וזה החילוק שיש לאונקלוס; במקום שכתב "את הקול מדבר אליו", או שכתב "וירד עמוד הענן וגומר", תרגם אותו 'ומתמלל'. וכשהוא מצורף אל השם תרגם אותו 'ומלל'. והוא דבר ידוע מאוד זה החילוק, כי אין לומר על הקול 'ומלל', וכן כאן (פסוק ט) שלא דבר רק הכבוד, לא תרגם 'ומלל' רק,ומתמלל':

[ה] והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים כו'. פירוש, שנהג לכנוס למחנה ללמוד להם התורה. דקודם יום הכפורים לא היה פנאי ללמוד להם תורה, אף על גב דאהלו היה מחוץ למחנה מי"ז בתמוז, שכן פירש למעלה (רש"י פסוק ז) "ומשה יקח את האהל" 'מאותו עון', ואם כן מי"ז בתמוז נטע אהלו מחוץ למחנה, אלא מה שהיה שב אל המחנה ללמוד להם - היה אחר יום הכפורים בלבד, דאז היה לו פנאי ללמוד להם תורה. אך קשיא, דלמה היה אהלו חוץ למחנה אחר יום הכיפורים, והא עיקר נטיית אהלו חוץ למחנה בשביל שהמנודה לרב מנודה לתלמיד (רש"י שם), ואילו אחר יום הכיפורים נתרצה להם כבר, ואפשר לומר אף על גב שנתרצה להם הקב"ה, עדיין [היו] כמנודין, שהרי כפרת ישראל היה על החטא פר לחטאת, ועגל בן בקר ופרה אדומה, כל אלה הם קרבנות על החטא, וכל זמן שלא כפר להם יש כאן נידוי לשמים, אף על גב דנתרצה להם ביום הכפורים, לא היה ריצוי אלא שהקב"ה ברצון להם, ומכל מקום עדיין היו כמנודין לו, עד שהוקם המשכן, והיה כפרה להם בקרבנות, כך הוא דעת רש"י. ואין דעת רז"ל (תנחומא תשא, כז) כך, כמו שהביא רש"י עצמו בפירושו בסמוך (סוף הפסוק) "ודבר ה' אל משה" 'שישוב אל המחנה אמר לו אני בכעס ואתה בכעס מי יקרבם', ואם כן לא היה אהלו של משה מחוץ למחנה אחר יום הכיפורים, דאחר יום הכפרוים לא שייך לומר 'אני בכעס', דהא כבר נתרצה להם. ולפי דעת רז"ל "ומשה יקח את האהל" (פסוק ז) רק עד שאמר לו הקב"ה שיחזור למחנה, ומיד אומר לו הקב"ה שישוב אל המחנה:

[ו] בי"ט עלה וכו'. ובפרשת עקב (רש"י דברים ט, יח) פירש שעלה בי"ח, וכן בפרשת יתרו (לעיל יח, יג). והרא"ם פירש כי לסוגיא דגמרא בפרק בתרא דתענית (דף כט.) דאמרו תמוז דההוא שתא היה מעובר, עלה בי"ט, כמו שנתבאר בדברי הרא"ם. ושגגה היא, דמאי ענין זה לכאן, דהתם אמרו 'תמוז דההיא שתא' דשלוח מרגלים, והוא בשנה השניה, ומעשה העגל היה בשנה הראשונה:

ויראה לומר דעלה בי"ח בתמוז, וכיון דלא היה לילו עמו אמר כאן דעלה בי"ט, דלא היה לילו עמו. ומה שאמר 'ובי"ח דן החוטאים', היינו קודם שעלה. והשתא חשבון מכוין; י"א ימים ולילות מן תמוז, חוץ מיום י"ח שאין לילו עמו, וכ"ח של אב, וליל כ"ט, הינו מ' יום ומ' לילות. ובראש חודש אלול עלה להר (רש"י כאן), דהינו ל' של אב, דהוא יום ראשוןשל ראש חודש אלול. אף על גב דעלה בכ"ט לחודש אב (רש"י דברים ט, יח), נקרא זה 'בראש חודש אלול' כמו שאמר כאן שעלה בי"ט, כי כ"ט יום לא היה לילו עמו. והשתא יהיה ל' יום של אב עם יום ראש חודש ראשון של אלול, ויום כ"ט אב, וט' יום של תשרי, ולילה של י' תשרי, נשלמו ביום הכפורים מ' יום ומ' לילות. וכהאי גוונא צריך לתרץ מה שפירש בפרשת נח (רש"י בראשית ז, יב) שפסקו מ' יום של מבול בכ"ח בכסליו, והוא עצמו פירש באותו פרשה שפסקו בכ"ז בכסליו, ועיין שם:

אך הלשון שאמר 'ובראש חודש נאמר "ועלית"' אין לפרש כך, דמשמע שתחלת העליה היה בראש חודש אלול, ואפשר לומר כי היה בין מ' יום אמצעים ובין מ' יום אחרונים הפסק יום, ולפיכך בראש חודש אלול עלה להר, וירד בעשרה בתשרי, והיה אלול מלא. ואפשר לומר דרש"י פירש אליבא דפרקי רבי אליעזר (פמ"ו) דסבירא ליה בראש חודש אלול נאמר למשה (ר' להלן לד, ב) "ועלית להר", ולפי זה צריך לומר שעלה בי"ט בתמוז, נשארו עשרה ימים ועשרה לילות ויום אחדבלא לילו, נמצא שכלים מ' יום ומ' לילות בל' אב, שהוא ראש חודש אלול, ועלה באותו יום, וכלים מ' יום בעשרה בתשרי, והיה אלול מלא. אבל בפרשת יתרו (לעיל יח, יג) ובפרשת עקב (דברים ט', י"ח) לא חש שתהיה העליה בראש חודש אלול כמו דסבירא ליה לפרקי רבי אליעזר, כי לפי זה צריך לומר שהיה אלול מלא שלא כסדר החדשים, ולפיכך כתב שעלה בי"ח, והיה הירידה ביום הכפורים עצמו. ואפשר כי רש"י מסופק אם יש לומר שהיה העליה בר"ח אלול ואלול מלא שלא כסדר החדשים, או היו החדשים כסדר והעליה בכ"ט אב, לכך כתב שניהם:

בד"ה בתשעה עשר כו' לתמוז הוא כו' נ"ב כל מה שכתב בכאן הוא טעות גמור כי מה שאמרו שמלאוהו תמוז דההיא שתא היה בשנה שניי' בשילוח המרגלים והכא איירי במת"ת שהיא שנה הראשונה גם מה שכתב שעלייתו לא היה בר"ח אלא החשבון הוא מר"ח הוא רחוק מאד שהרי כתב להדיא בר"ח אלול נאמר לו ועלית כו' גם מש"כ פירושו על ב' דרכים כו' דבר תימה לומר שרש"י יהיה מסופק ויפרש על ב' דרכים בכדי אלא מה שפי' רש"י בי"ח עלה הוא פירש של תנחומא ומה שפירש"י במקום אחר בר"ח עלה הוא דברי התלמוד של פ"ק דיומא ומה שקשה על פירש התנחומא הקשו התו' ס"פ מרובה וכתבו דאין ליישבו אם לא שנ' שעברוה לאלול ולפ"ז פירש עלה בי"ט וק"ל מהרש"ל: