מפרשי רש"י על שמות כג יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


| מפרשי רש"י על שמותפרק כ"ג • פסוק י"א | >>
ב • ח • ט • יא • יב • יג • טז • יז • יח • יט • כ • כו • כח • לא • לג • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


שמות כ"ג, י"א:

וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ׃


רש"י

"תשמטנה" - מעבודה

"ונטשתה" - מאכילה אחר זמן הביעור ד"א תשמטנה מעבודה גמורה כגון חרישה וזריעה ונטשתה מלזבל ומלקשקש

"ויתרם תאכל חית השדה" - (מכילתא) להקיש מאכל אביון למאכל חיה מה חיה אוכלת בלא מעשר אף אביונים אוכלים בלא מעשר מכאן אמרו אין מעשר בשביעית

"כן תעשה לכרמך" - ותחלת המקרא מדבר בשדה הלבן כמו שאמר למעלה הימנו תזרע את ארצך


רש"י מנוקד ומעוצב

תִּשְׁמְטֶנָּה – מֵעֲבוֹדָה.
וּנְטַשְׁתָּהּ – מַאֲכִילָה אַחַר זְמַן הַבִּעוּר. דָּבָר אַחֵר: תִּשְׁמְטֶנָּה – מֵעֲבוֹדָה גְּמוּרָה, כְּגוֹן חֲרִישָׁה וּזְרִיעָה; וּנְטַשְׁתָּהּ – מִלְּזַבֵּל וּמִלְּקַשְׁקֵשׁ (ראו מו"ק ג' ע"א).
וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה – לְהַקִּישׁ מַאֲכַל אֶבְיוֹן לְמַאֲכַל חַיָּה: מָה חַיָּה אוֹכֶלֶת בְּלֹא מַעֲשֵׂר, אַף אֶבְיוֹנִים אוֹכְלִים בְּלֹא מַעֲשֵׂר. מִכָּאן אָמְרוּ (ירושלמי מע"ש פ"ה ה"ב): אֵין מַעֲשֵׂר בַּשְּׁבִיעִית.
כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ – וּתְחִלַּת הַמִּקְרָא מְדַבֵּר בִּשְׂדֵה הַלָּבָן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ: "תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ" (פס' י).

מפרשי רש"י

[ו] תשמטנה מעבודה גמורה כו'. הרמב"ן הקשה על זה דהא קיימא לן בפרק קמא דמועד קטן (סוף ב ע"ב) דלא הוי מדאורייתא אלא חרישה וזריעה, אבל שאר מלאכות, כגון מקשקש ומזבל, אפילו ניכוש ועידור לא הוי דאורייתא אלא מדרבנן. ואין ספק כי רש"י ראה הגמרא. ואין לומר דרש"י היה סובר דהך מלאכה עדיפא משאר מלאכות דהוו רבנן, והני הם דאורייתא כמו חרישה וזריעה, דהא פירש "תשמטנה" 'מעבודה גמורה', אבל קשקוש לאו מלאכה גמורה היא, אלא רוצה לומר דהוי מדרבנן, מפני שהתורה מסרן לחכמים איזה מלאכה אסורה ואיזה מלאכה מותרת, ומפני זה כולם דרבנן, ומכל מקום כתב בתורה "ונטשתה" משאר מלאכות, אלא שמסרן לחכמים איזה מלאכה אסורה ואיזה מותרת, וכהאי גוונא הוי מדרבנן. וכך הוא בחול המועד שמסרן התורה לחכמים, והוי מדרבנן. והא דאמר שם (מועד קטן דף ג.) דהוי אסמכתא בעלמא, אף על גב דלפי זה דרשה גמורה היא, מכל מקום הוי אסמכתא, שלא נזכר בכתוב שום מלאכה בפרט. ומה שפירש רש"י כאן "ונטשתה" 'מלזבל ולקשקש', לא שבכתוב כתיב בפירוש זה, אלא שהכתוב אומר 'ונטשתה ממלאכה שאינה גמורה', וחכמים פירשו זהו מלזבל ומלקשקש:

[ז] ויתרם תאכל חית השדה להקיש מאכל אביון וכו'. דאם לא כן "ויתרם תאכל חית השדה" למה לי, דאחר שהוא צריך להפקיר אותם ממילא תאכל חית השדה, ולמה הוצרכה התורה להתיר לחית השדה, אלא 'להקיש כו. ובמכילתא מקשה תיפוק מדכתיב (ויקרא כ"ה, ו') "לך ולעבדך ולאמתך ולבהמתך", מה בהמתך אוכלת שלא מן המעושר, אף אתה כן, ומתרץ דהווה אמינא איפכא, מה אתה צריך לעשר, אף לבהמה צריך לעשר, לכך כתיב "ויתרם תאכל חית השדה", דחיות השדה - שאינם ברשותו של אדם - בודאי אין צריך לעשר בשבילם, דדווקא בהמה, שהיא ברשותו של אדם, הווה אמינא דלא יתן לבהמתו אלא אם כן מעשר אותו: