מפרשי רש"י על שמות כג ב
| מפרשי רש"י על שמות • פרק כ"ג • פסוק ב' |
• ב • ח • ט • יא • יב • יג • טז • יז • יח • יט • כ • כו • כח • לא • לג •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
לֹֽא־תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת׃
רש"י
"לא תהיה אחרי רבים לרעות" - (סנהדרין ב) יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו. מכאן דרשו שאין מטין לחובה בהכרעת דיין אחד, וסוף המקרא דרשו "אחרי רבים להטות" שאם יש שנים במחייבין יותר על המזכין הטה הדין על פיהם לחובה ובדיני נפשות הכתוב מדבר, ואמצע המקרא דרשו "ולא תענה על ריב" - על רב, שאין חולקין על מופלא שבבית-דין, לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד, לקטנים שבהן שואלין תחלה שיאמרו את דעתם (סנהדרין לו א). ולפי דברי רבותינו, כך פתרון המקרא:
- "לא תהיה אחרי רבים לרעת" - לחייב מיתה בשביל דיין אחד שירבו המחייבין על המזכין
- "ולא תענה על רב" - לנטות מדבריו לפי שהוא חסר יו"ד דרשו בו כן
- "אחרי רבים להטות" - ויש רבים שאתה נוטה אחריהם ואימתי בזמן שהן שנים המכריעין במחייבין יותר מן המזכין וממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני אבל היה עמהם לטובה מכאן אמרו דיני נפשות מטין ע"פ אחד לזכות וע"פ שנים לחובה.
ואונקלוס תרגם "לא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא". ולשון העברי לפי התרגום כך הוא נדרש "לא תענה על ריב לנטות" - אם ישאלך דבר למשפט לא תענה לנטות לצד אחד ולסלק עצמך מן הריב אלא הוי דן אותו לאמיתו. ואני אומר ליישבו על אופניו כפשוטו, וכך פתרונו:
- "לא תהיה אחרי רבים לרעת" - אם ראית רשעים מטין משפט לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם.
- "ולא תענה על ריב לנטות וגו'" - ואם ישאלך הנדון על אותו המשפט, אל תעננו על הריב דבר "הנוטה אחרי אותן רבים להטות" את המשפט מאמתו, אלא אמור את המשפט כאשר הוא' וקולר יהא תלוי בצואר הרבים.
רש"י מנוקד ומעוצב
לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת – יֵשׁ בְּמִקְרָא זֶה מִדְרְשֵׁי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל אֵין לְשׁוֹן הַמִּקְרָא מְיֻשָּׁב בָּהֶן עַל אָפְנָיו. מִכָּאן דָּרְשׁוּ (סנהדרין פ"א מ"ו; דף ב' ע"א) שֶׁאֵין מַטִּין לְחוֹבָה בְּהַכְרָעַת דַּיָּן אֶחָד; וְסוֹף הַמִּקְרָא דָּרְשׁוּ: אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת – שֶׁאִם יֵשׁ שְׁנַיִם מְחַיְּבִין יוֹתֵר עַל הַמְּזַכִּין – הַטֵּה הַדִּין עַל פִּיהֶם לְחוֹבָה; וּבְדִינֵי נְפָשׁוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
וְאֶמְצַע הַמִּקְרָא דָּרְשׁוּ: וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב – עַל רַב, שֶׁאֵין חוֹלְקִין עַל מֻפְלָא שֶׁבְּבֵית דִּין. לְפִיכָךְ מַתְחִילִין בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת מִן הַצַּד, לַקְּטַנִּים שֶׁבָּהֶן שׁוֹאֲלִין תְּחִלָּה שֶׁיֹּאמְרוּ אֶת דַּעְתָּם (סנהדרין ל"ו ע"א).
וּלְפִי דִּבְרִי רַבּוֹתֵינוּ כָּךְ פִּתְרוֹן הַמִּקְרָא: לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת – לְחַיֵּב מִיתָה, בִּשְׁבִיל דַּיָּן אֶחָד שֶׁיִּרְבּוּ הַמְּחַיְּבִין עַל הַמְּזַכִּין. וְלֹא תַעֲנֶה עַל רַב – לִנְטֹת מִדְּבָרָיו; לְפִי שֶׁהוּא חָסֵר יוֹ"ד, דָּרְשׁוּ בּוֹ כֵּן.
אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת – וְיֵשׁ רַבִּים שֶׁאַתָּה נוֹטֶה אַחֲרֵיהֶם; וְאֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהֵן שְׁנַיִם הַמַּכְרִיעִין בַּמְּחַיְּבִין יוֹתֵר מִן הַמְּזַכִּין. וּמִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת – שׁוֹמֵעַ אֲנִי: אֲבָל הֱיֵה עִמָּהֶם לְטוֹבָה; מִכָּאן אָמְרוּ: דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד לִזְכוּת, וְעַל פִּי שְׁנַיִם לְחוֹבָה.
וְאוּנְקְלוֹס תִּרְגֵּם: "וְלָא תִתְמְנַע מִלְּאַלָּפָא מָא דִּבְעֵינָךְ [נ"א: מָה דְּמִתְבְּעִי לָךְ] עַל דִּינָא". וְלָשׁוֹן הָעִבְרִי לְפִי הַתַּרְגּוּם כָּךְ הוּא נִדְרָשׁ: לֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת - אִם יִשְׁאָלוּךְ דָּבָר לַמִּשְׁפָּט, לֹא תַּעֲנֶה לִנְטוֹת לְצַד אֶחָד וּלְסַלֵּק עַצְמְךָ מִן הָרִיב, אֶלָּא הֱוֵי דָּן אוֹתוֹ לַאֲמִתּוֹ.
וַאֲנִי אוֹמֵר לְיַשְּׁבוֹ עַל אָפְנָיו כִּפְשׁוּטוֹ, וְכָךְ פִּתְרוֹנוֹ: לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת – אִם רָאִיתָ רְשָׁעִים מַטִּין מִשְׁפָּט, לֹא תֹּאמַר: הוֹאִיל וְרַבִּים הֵם, הִנְנִי נוֹטֶה אַחֲרֵיהֶם.
וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת וְגוֹמֵר – וְאֵם יִשְׁאָלְךָ הַנִּדּוֹן עַל אוֹתוֹ הַמִּשְׁפָּט, אֶל תַּעֲנֶנּוּ עַל הָרִיב דָּבָר הַנּוֹטֶה אַחֲרֵי אוֹתָן רַבִּים, לְהַטּוֹת אֶת הַמִּשְׁפָּט מֵאֲמִתּוֹ, אֶלָּא אֱמֹר אֶת הַמִּשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר הוּא, וְקוֹלָר יְהֵא תָּלוּי בְּצַוַּאר הָרַבִּים.
מפרשי רש"י
[א] אבל אין המקרא מיושב על אופניו. לא ידעתי למה אין המקרא מיושב על אופניו, אם בשביל שנכתב באמצעיתו "לא תענה על ריב לנטות", וכי בשביל שהכתוב רוצה לחבר יחד הלאוין "לא תהיה אחרי רבים לרעות - ולא תענה על ריב לנטות" נקרא זה 'אין המקרא מיושב על אופניו'. ואם בשביל שהמקרא הוא חסר, שלא נזכר בקרא החילוק שלא יהיה אחר רבים לרעות בדיין אחד - ועל ידי שני דיינין יהא אחריהם, שנראה לי דבסיפא דקרא כתיב "אחרי רבים להטות", ולא שייך הטייה בדיין אחד, כי כאשר אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין ועוד אחד מחייב, לא נקרא זה הטיה רק מכריע. וחילוק יש בין מכריע ובין הטיה, כי 'מכריע' נקרא כאשר יש דיין אחד במחייבין יותר מן המזכין, ואין הכרעה רוב גמור. אבל בשני דיינין לא נקרא הכרעה רק הטיה, שהוא נוטה לגמרי אל המחייבין, מאחר שיש שני דיינין מחייבין יותר. והשתא הוי שפיר, דכתיב בסיפא דקרא "אחרי רבים להטות". ומכל שכן שקשה לדברי רש"י, שפירש ש'אם ראית רבים רשעים מטים משפט לא תאמר הואיל ורבים הם הנני אטה אחריהם וכו, דדבר זה פשוט הוא, איך מצרף אל רשעים. וכן מה שאמר (רש"י) 'אם ישאלך הנדון על אותו משפט אל תעננו דבר הנוטה אחריהם וכו, הרי זה בכלל "לא תהיה אחרי רבים לרעות". והניח רש"י פירוש רז"ל משנה פשוטה (סנהדרין דף ב.), שדברי חכמים במשנה הם קרובים אל הפשט, ולכך אין לזוז מפירושם:
[ב] ולא תענה על ריב לנטות תרגם אונקלוס אל תתמנע [מלאלפא] מה דבעינך על דינא. ופירש רש"י דברי אונקלוס ד'אם ישאל אדם על משפט לא תענה לנטות על צד אחד ולסלק עצמך מן הריב, אלא הוי דן אותו לאמיתו'. ואם אונקלוס היה כוונתו כך, הוי ליה לתרגם 'לא תתמנע מן דינא', אבל היה נראה כי דעת אונקלוס שאם יראה מחייבים או מזכים שהם הרוב, אל תאמר כיון שהם הרוב אטה אחריהם ואומר כמותם, לפיכך אומר 'אל תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא', שיאמר דעתו בענין הדין. ולשון הכתוב כך הוא, "לא תענה על ריב לנטות אחר אחרים", אלא יאמר דעתו, כך יראה דעת אונקלוס: