מפרשי רש"י על דברים ד יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


| מפרשי רש"י על דבריםפרק ד' • פסוק י"ט |
ב • ו • ח • ט • י • יד • יט • כא • כג • כד • כה • כו • לא • לב • לז • מא • מה • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


דברים ד', י"ט:

וּפֶן־תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִ֠יתָ אֶת־הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת־הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת־הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם וַעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כׇּל־הַשָּׁמָֽיִם׃


רש"י

"ופן תשא עיניך" - להסתכל בדבר ולתת לב לשוב לטעות אחריהם

"אשר חלק וגו' לכל העמים" - (מגילה ח) להאיר להם דבר אחר לאלוהות לא מנען מלטעות אחריהם אלא החליקם בדברי הבליהם לטרדם מן העולם וכן הוא אומר (תהלים לו) כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא


רש"י מנוקד ומעוצב

וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ – לְהִסְתַּכֵּל בַּדָּבָר וְלָתֵת לֵב לִטְעוֹת אַחֲרֵיהֶם.
אֲשֶׁר חָלַק ה' – לְהָאִיר לָהֶם (מגילה ט' ע"ב). דָּבָר אַחֵר, לֶאֱלֹהוּת; לֹא מְנָעָן מִלִּטְעוֹת אַחֲרֵיהֶם, אֶלָּא הֶחֱלִיקָם בְּדִבְרֵי הַבְלֵיהֶם לְטָרְדָם מִן הָעוֹלָם (ע"ז נ"ה ע"א); וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "כִּי הֶחֱלִיק אֵלָיו בְּעֵינָיו לִמְצֹא עֲוֹנוֹ לִשְׂנֹא" (תהלים לו,ג).

מפרשי רש"י

[ט] להסתכל בדבר וכו'. פירוש, שאין הראיה אסורה, שאיך אפשר שלא יראה השמש והירח, אלא שלא יסתכל אחריהן לטעות אחריהן:

[י] להאיר להם. שנה הלשון וכתב 'אשר חלק להם', במקום "אשר חלק ה' אלקיך לכל העמים". והרא"ם נתן הטעם כדי לקצר הפסוק, והביא ראיה מן פרשת וארא (שמות ו', ג'). וכשל עוזר ונופל עזור, גם שם אין כך הפירוש, כמו שכתוב שם. וכאן לא יתכן גם כן לפרש לקצר הפסוק, דאם כן הוי ליה לקצרו בלשון זה 'אשר חלק לכל העמים'. ולפיכך נראה דלשון "אשר חלק" משמע חלוקה שחלק לאומות בלבד, כלומר שזה הוא חלקם, ולפיכך אין לפרש "כל העמים" אף ישראל, דלא שייך לשון "חלק", דמשמע לשון חלק שנתן להם לחלקם בלבד, ולא לאחר. ולכך הוצרך רש"י לפרש "אשר חלק" 'להם', כדי שלא תפרש "לכל העמים" אף לישראל, ואם כן היה קשיא לך לשון "אשר חלק", דמשמע דזהו חלקם, ולא חלק אחר:

ואם תאמר, ומכל מקום קשיא, דאף לישראל הם מאירים. ויראה, דודאי אין המאורות מאירים לישראל, רק שמאירים לאומות שהוא חלקם, רק שישראל נהנים [מ]הטוב שהוא בא לאומות, כמו שפירש רש"י בפרשת בלק (במדבר כ"ג, ט') אצל "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", שישראל אוכלים עם הטובות שבאות לאומות, ואין עולות להם [מן החשבון]. והמאורות, אי אפשר לומר שיהיו נבראים בשביל ישראל, שהרי כתיב (בראשית א', י"ז) "ויתן אותם ברקיע השמים להאיר על הארץ", וכתיב (ר' שם טז) "ויעש אלקים המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הלילה", והרי המאורות אינם מושלים בישראל, דכתיב (ר' ירמיה י, ב) "מאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה", הרי כי אין המאורות מושלים בישראל, אם כן המאורות אין פעולתם לישראל, ואם כן אי אפשר לומר שיהיו נבראים לישראל בשביל כל פעולתם. ואין לומר שיהיו המאורות משמשים לישראל בדבר אחד, ובדבר אחד לא:

ולפיכך יש לומר שנבראו להאיר לאומות, והטוב - שהוא להאיר להם - לוקחים ישראל ואוכלים עמהם, והרע - שהוא ממשלתם - אינם מקבלים. דעל כרחך צריך לפרש הכתוב כן, דהא כתיב "אשר חלק לכל העמים" 'להאיר להם', "ואתכם לקח לו" (ר' פסוק כ), ואם כן אין לישראל חלק באור של מאורות. אי נמי דהכי פירושו, כי השם יתברך עזב האומות ונתן להם אור השמש בלבד, שהוא אורם, ועזב אותם אל הטבע בלבד, אבל ישראל לא נתן להם אור השמש בלבד, רק בישראל כתיב (ר' ישעיה ס, יט) "והיה להם ה' לאור עולם". וזהו "ואתכם לקח ה'", והוא מאיר להם להנהיגם בכל מעשיהם. כאילו אמר שאור השמש נתן לאומות להאיר להם, ובזה יתקנו הנהגותיהם על ידי אור טבעי, אבל "אתכם לקח ה'", והוא מתקן הנהגתם:

[יא] אשר החליקם וכו'. כל המפרשים מפרשים שהחליק אותם בדברי הבליהם, שהראה להם פנים כאילו יש ממש בעבודה זרה ובהבליהם, על דרך "משגיא לגוים ויאבדם" (איוב י"ב, כ"ג), שהוא מטעה אותם. ולי נראה לפרש, כי הקב"ה החליק להם כי הטוב אשר יגיע להם במחשבותם כאשר הם עובדים עבודה זרה, אין זה תמיה אם מגיע להם טובה על ידי עבודתה, לפי שהיה עבודה זרה שלהם על ידי עבודת הכוכבים והמזלות, שנתן הקדוש ברוך הוא אותם למשול בתחתונים (בראשית א', ט"ז), רק שאלו הטובות אינם רק דברי חלוק לשון, והמה פחיתות רעות הם באמת, רק שנראים טובות ואינם טובות. וזהו כמו החלוקה שהוא מחליק לו לשון, והמה פחיתות, כך הם הטובות שבאות להם כאשר הם עובדים הכוכבים, ובודאי יבוא להם, והוא באמת רע: