מפרשי רש"י על בראשית לח כד
<< | מפרשי רש"י על בראשית • פרק ל"ח • פסוק כ"ד | >>
• א • ב • ה • ח • יא • יד • טו • יח • כג • כד • כה • כו • כז • כח • ל •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיְהִ֣י ׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף׃
רש"י
"כמשלש חדשים" - (נדה מג) רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם ול' כמשלש חדשים כהשתלש החדשים כמו (אסתר ט) ומשלוח מנות משלוח ידם וכן תרגם אונקלוס כתלתות ירחיא
"הרה לזנונים" - שם דבר מעוברת כמו אשה הרה וכמו ברה כחמה
"ותשרף" - אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר בתו של שם היתה שהוא כהן לפיכך דנוה בשריפה
רש"י מנוקד ומעוצב
כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים – רֻבּוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן וְרֻבּוֹ שֶׁל אַחֲרוֹן וְאֶמְצָעִי שָׁלֵם (שם,י). וּלְשׁוֹן "כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים" – כְּהִשְׁתַּלֵּשׁ הֶחֳדָשִׁים, כְּמוֹ: "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת" (אסתר ט,יט); "מִשְׁלוֹחַ יָדָם" (ישעיהו יא,יד). וְכֵן תִּרְגֵּם אוֹנְקְלוֹס: "כִּתְלָתוּת יַרְחַיָּא".
הָרָה לִזְנוּנִים – שֵׁם דָּבָר, מְעֻבֶּרֶת, כְּמוֹ: "אִשָּׁה הָרָה" (שמות כא,כב), וּכְמוֹ: "בָּרָה כַּחַמָּה" (שה"ש ו,י).
וְתִשָּׂרֵף – אָמַר אֶפְרַיִם מַקְשָׁאָה מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: בִּתּוֹ שֶׁל שֵׁם הָיְתָה, שֶׁהוּא כֹּהֵן, לְפִיכָךְ דָּנוּהָ בִּשְׂרֵפָה (ב"ר פה,י).
מפרשי רש"י
[טו] רובו של ראשון וכו'. כך איתא בפרק החולץ (יבמות דף לז.) ובב"ר (פה, י) דהכרת העובר הוא לג' חדשים, ולא ג' חדשים שלימים, אלא רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם, דהא כתיב "ויהי כמשלש חדשים ויאמר ליהודה וגו'", אם כן הכרת העובר הוא לג' חדשים. ומה שאמרו 'רוב של ראשון וכו ולא אמרו ג' חדשים שלימים, יש מפרשים הוא שפירש אחריו "כמשלש" - 'כהשתלש חדשים כמו ומשלוח מנות וכו, דפירושו שהחדשים משלשים עצמם, ולא נקרא שהחדשים משלשים עצמם רק בעבר שניכר ההריון של העובר בשלשה חדשים של ההריון, ובזה משתלשים החדשים מעצמם בשביל היכר העובר, ומדתלי הכתוב במה שהחדשים נשתלשו מעצמם - ולא תלה הכתוב במספר החדשים לומר 'ויהי אחר שלשה חדשים' שמע מינה דלא היה ג' חדשים שלמים, כי לענין העבור אין צריך ג' חדשים שלמים רק ברובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצע שלם נקרא גם כן כי נשתלשו החדשים, אבל לענין מספר החדשים אם מתחיל שום מספר באמצע החודש מונה חדשים שלמים, דכשהוא עומד ארבעה עשר ימים בניסן מונה חודש עד ארבע עשר ימים באייר. והרא"ם פירש כי דיוק רש"י כי תמר ילדה לז' (רש"י לעיל כה, כד), והכתוב אמר "כמשלש חדשים" - אין לומר שלשה חדשים שלימים, דכיון שהיא ילדה לז' חדשים אין צריך ג' חדשים שלמים, ודי ברובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם, דזה הוי שליש ימי עבורה מתמר. ולפי זה אתיא דברי רש"י כמאן דאמר דהולד ניכר לשליש ימיה, ולכך הוצרך לפרש דהיה כאן רובו של ראשון ואחרון ואמצעי שלם. וכל משא ומתן זה אין מקום לו, דודאי 'רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם' לא אתמר אליבא דהך סברא דיולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימיה, דאם כן הא דבעי יולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימיה (סנהדרין דף סט.) היינו לענין רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם - אם כן מאי מבעיא ליה, הא אפילו יולדת לט' נמי הכי איתא, אלא בעי למידק דיולדות לשבעה עוברה ניכר לב' חדשים ועשרה ימים מן שלישי ולא כפירושו, ודברים פשוטים הם. וכל זה אין צריך, כי דיוק רש"י מדכתיב "כמשלש" בכף הדמיון, דאי הוי ג' חדשים שלמים לכתוב 'ויהי משלש חדשים', ומדכתיב "כמשלש חדשים" לא היו חדשיה שלימים, אלא רובו של ראשון ושל אחרון ואמצעי שלם:
[טז] כהשתלש החדשים. רוצה לומר שאין פירושו 'כשלשה חדשים' רק כהשתלש החדשים, ומלת "כמשלש" על דעת רש"י הוא שם, כמו "משלוח ידם" (ישעיהו י"א, י"ד), והוא שם בתוספות מ"ם. 'וכן תרגם אונקלוס כתלתות', פירוש מדלא תרגם אונקלוס 'כתלתא ירחא' שמע מינה שהוא סובר כי פירוש "כמשלש" הוא שם והמ"ם נוסף כמו "משלוח", והכ"ף הוא לומר רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם. ואצל העבור שייך לומר 'השתלש' ולא שלשה, מפני דשייך לשון 'שלשה' על מספר נפרד זה מזה, וחדשי העבור מתחברים יחד ואין נפרדין ומחולקים, לכך יאמר "כמשלש חדשים" ולא 'כשלשה חדשים':
[יז] וגם הנה היא הרה וכו' הרה שם דבר. כלומר אין הלשון פעל עבר לנקיבה כמשמעותו, דאם אין זה פעל עבר צריך להוסיף 'היא' לומר "גם הנה היא הרה", ולפיכך הייתי מפרש לשון עבר, וזה לא יתכן, דהוי למכתב 'הרתה', כמו "ותרא כי הרתה" (לעיל טז, ד) דהגר, ואם הוא בינוני צריך לומר 'הורה', כמו "הורה גבר" (איוב ג', ג') דאיוב, אלא פירושו שם דבר, וצריך להוסיף 'הנה היא הרה':
[יח] בתו של שם היתה. לאו דהיתה בתו של שם ממש, דהא רש"י פירש בסוטה (דף י.) גבי הא ד"פתח עינים" (פסוק יד) 'שנתנה עינים לדבריה וכו' יתומה אני', וקדושי ער ואונן לאו קדושין, ואיך יתכן זה, שהרי היה ממיתת שם עד זמן נשואי ער שהיה אחר מכירת יוסף יותר מחמשים שנה, ואיך לא היתה גדולה, אלא פירושו בת בנו ונקרא זה בתו. אבל מתוספות נראה דלא מפרשינן כלל כמו שפירש רש"י דהיתה קטנה בשעת נשואי ער ואונן, דהא פירשו התוספות בפרק קמא דעירובין (טו ע"ב ד"ה על) ד'בית אביך' נקרא אף אחר מיתת האב בגמרא דמתניתין (שם סוף טו.) 'בכל עושין לחיין', ומהא דתמר מוכיחים דכל יוצא חלציו נקראים "בית אביך", והשתא קשיא דהא תמר קטנה היתה כדמוכח בההיא דסוטה, ואם כן על כרחך לומר הא דאמרינן דהיתה בתו של שם - לאו בתו ממש היתה אלא בת בנו, ואם כן נוכל לומר "בית אביך" ממש, ומה ראיה מתמר דכתיב בה (פסוק יא) "שבי אלמנה בית אביך", ועל כרחך דהתוספות לא פירשו הך דסוטה כך, אלא מפרשים כמו שנתבאר למעלה (סוף אות ט) 'יתומה אני' שאיני ברשות אבי, וזה נקרא 'יתומה אני':
[יט] לפיכך דנוה בשריפה. אף על גב דהיתה פנויה ובעולה ואין הפנויה בשריפה, דאין זה קשיא, דבית דין של שם גזרו כך (עבודה זרה דף לו:) אחר המבול, שעשו האומות גדר (רש"י לעיל לד, ז) וגזרו בפנויה מיתה, ובת כהן בשריפה אף פנויה, דכל דתקון בית דין כעין דאורייתא תקון (פסחים דף ל:), וכיון דמצאנו בבת כהן שריפה בארוסה (ויקרא כ"א, ט') - ותקנו הם מיתה בפנויה, תקנו גם כן בבת כהן שריפה אף בפנויה. אבל אין לומר דהיתה בשריפה מפני גזירות בית דין של שם אף שלא בבת כהן, דזה אינו, דלמה יגזרו בית דין על פנויה שריפה, דכיון דלא באו רק להחמיר עליהן לדון אותה במיתה - מה לי אם תמות בשריפה או תמות בשאר מיתה, אלא מפני שהיתה בת כהן, ושייך לבת כהן שריפה, כדחזינן בבת כהן שהיא ארוסה. וכן תמצא בכל קדשים שנטמאו דינם בשריפה (פסחים דף כד.), והכי נמי בת כהן - קדושת כהן יש בה ונטמאה - בשריפה היא:
בד"ה ונ"ל כו' נ"ב ואני אומר מאחר שגזרו על הזנות מימי נח א"כ אזהרתן זו היא מיתתן וק"ו זו שעומדת ליבום מהרש"ל: