מעשה רוקח על המשנה/ראש השנה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מסכת ראש השנה[עריכה]

(פה מבואר טעם הפרקים והתחלת אותיות על פי פשוטה)

במסכת זו יש ארבעה פרקים. הטעם פשוט כנגד ארבעה ראשי שנים. וכנגד ארבעה פרקים שהעולם נידון בהם. וכנגד ד' אותיות שופר שהוא עיקר מצות היום. והתחלת אותיות הם אירא, שביום ראש השנה צריך להיות כל אדם במורא מאימת הדין. כל זה הוא לפי פשוטו. אכן לפי הרמז והסוד אמינא ביה טעמי. גם סופי האותיות עולים ק"ן. גם על קריאת המסכת "ראש השנה" בלשון יחיד.

(פה מבואר משנה ראשונה למלכים ולרגלים באריכות והגמרא השייך לזה)

ותחלה אמינא בדרך רמז ודרש משנה ראשונה "באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים", ובגמרא "למלכים למאי הילכתא? אמר רב חסדא לשטרות וכו'", כלומר שקבעו חז"ל יום קבוע שאפילו נתמנה המלך בכ"ט באדר כיון שמגיע אחד בניסן עלתה לו שנה ומונין לו שנה שניה. וצריך טעם למה קבעו הזמן באחד בניסן? הגם בגמרא ילפינן מקראי -- מכל מקום אנן דרשינן טעמא דקרא. וגם מה שמסמיך התנא למלכים ולרגלים בהדדי צריך טעם, דהרי רגלים בט"ו בניסן הוא כמו שמקשה הגמרא.

ונלע"ד כך. דידוע הפלוגתא בגמרא ר"א ור"י. ר"א אומר בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו אבות וכו' עד בתשרי עתידין ליגאל. ור"י סובר בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות וכו' עד בניסן עתידין ליגאל. ואיתא בגמרא דחכמי ישראל מונין למבול כר' אליעזר ולתקופה כר' יהושע דסבירא להו כר' יהושע כמו שכתבו שם רש"י ותוס'. ואיתא בתוס' דף ח' ע"א בד"ה ולתקופת דהא דקאמר ר"א בתשרי נברא העולם וכן לר"י בניסן נברא העולם -- היינו בריאת אדם הראשון, אבל התחלת הבריאה היתה קודם לכן, לר"א בכ"ה באלול ולר' יהושע בכ"ה באדר.

וידוע דאדם הראשון הוא היה מלך ראשון בעולם, שכל הבריות המליכו אותו. והוא יהיה גם מלך אחרון בעולם בסוד א'דם ד'וד מ'שיח. ובזה יומתק הטעם דקבעו חז"ל באחד בניסן ראש השנה למלכי ישראל, משום דלר' יהושע דקיימא לן כוותיה נברא אדה"ר באחד בניסן והוא היה מלך ראשון גם יהיה מלך אחרון. לכן לכבודו עשאו יום זה ר"ה למלכים. ואפשר שזה כונת הגמרא שם בפירוש הברייתא "ואם לא עמד אלא בא' בניסן אין מונין לו שנה עד שיגיע ניסן אחר. פשיטא. לא צריכא דאימנו עליו מאדר. מהו דתימא נימנו ליה תרתין שנין. קמשמע לן".

ולכאורה קשה מה היה הסברא לומר לימנות לו מאדר מאחר שעדיין לא נתמנה למלך בפועל עד אחד בניסן? ולדרכינו ניחא מאוד מאחר דילפינן מאדה"ר שנברא בא' בניסן ואיתא במדרשים בפסוק "ורוח אלהים מרחפת - זהו רוחו של אדה"ר או רוחו של משיח". ושני המדרשים לדבר אחד נתכוונו כדכתבנו שהוא הוא. נמצא שרוחו של אדה"ר נברא בכח ביום ראשון למעשה בראשית והוא כ"ה באדר, אך בפועל לא נברא עד יום הששי שהיה אחד בניסן. ואיתא במדרשות "אם זכה אדם הוא קודם אפילו למלאכי השרת", שהכל מודים שלא נבראו עד יום שני או ביום ה', "ואם לא זכה אומרים לו יתוש קדמך". נמצא שאף על פי שלא נברא ביום א' בפועל רק בכח, אם זוכה -- הוי כאילו נברא בפועל והוא קודם לכל הנבראים. אם כן הוי אמינא גם במלך שנתמנה מאדר בכח ולא בפועל, היינו דאימנו עליו מאדר נימנו ליה מאדר כמו באדה"ר ממש. קא משמע לן התנא דלא אזלינן בזה רק מעת בריאת אדה"ר בפועל ממש. ודוק.

ונקדים עוד מה שכתבו בספרי המקובלים דלמאן דאמר בתשרי נברא עולם היינו במידת דין, שתשרי הוא בסוד תשר"ק, שהוא דין כידוע, בסוד אור חוזר. ולמ"ד בניסן נברא עולם היינו במידת חסד, שניסן נקרא חודש אביב בסוד א"ב, אור ישר, שהוא חסד.

ובזה יבואר לשון התנא דס"ל כר' יהושע דאדה"ר נברא בא' בניסן. ולכך תיקנו בא' בניסן ראש השנה למלכים, וכן כתבנו למעלה במסכת פסחים במשנת אלו עוברין בפסח שתנא דידן ס"ל שגאולה אחרונה יהיה בניסן כר' יהושע. ולהכי מסמיך למלכים ולרגלים בהדדי לרמז סוד זה. דכשתחשוב ב' תיבות אלו למלכים ולרגלים תמצא מכוון כמנין אדם דוד משיח חסד. דוק ותשכח שהוא דבר נפלא. נמצא שדבריו מילתא בטעמא למה קבעו אחד בניסן ראש השנה למלכים משום שנברא בו אדם דוד משיח שיבא בבי"א.

(פה מבואר פלוגתא דתנאי לענין בל תאחר)

ובזה נמשך גם "ולרגלים" שאין עובר בבל תאחר עד שיעבור שלשה רגלים כסדרן, וחג המצות תחלה, ור' שמעון היא. דאיתא בברייתא פלוגתא דתנאי, ר"ש סובר שלשה רגלים כסדרן וכו', ור"א בר"ש סובר כיון שעבר עליו חג הסוכות עובר בבל תאחר. ותרוויהו דרשי דלא לכתוב רחמנא "בחג הסוכות" שבו דיבר הכתוב, לכך סבירא לר"ש לומר שזה אחרון, ור"א בר"ש סובר לומר שזה גורם. ועיין בגמרא ופירש"י ותוס'. וצריך להבין באיזה סברא פליגי, דבקרא נוכל לומר כמר וכמר.

ונראה לענ"ד דבהא פליגי, דידוע שג' רגלים המה נגד האבות; פסח כנגד אברהם, ושבועות כנגד יצחק, וסוכות כנגד יעקב. ועיין בטור אורח חיים תחלת הלכות ר"ח מילתא בטעמא. וידוע המדרשים יעקב אבינו התחיל בנדר תחלה שנאמר וידר יעקב נדר. ועל שאיחר נדרו בשובו מבית לבן נענש. ולכך סבירא להנך תנאי שאין עובר בבל תאחר עד שיעבור עליו חג הסוכות שהוא כנגד יעקב שהתחיל בנדר ונענש על איחור נדרו. ומהראוי ליקח ממנו מוסר שלא לעבור בבל תאחר.

אך בהא פליגי. ר"ש סובר כר' יהושע, דבניסן נברא העולם ובניסן נולדו אבות העולם, לכך סבירא ליה שאין עוברין בבל תאחר רק בג' רגלים כסדרן וחג המצות תחלה שבו נולד יעקב, ואחר כך שבועות וסוכות שהוא כנגד יעקב. וראב"ש סבירא ליה כר"א בתשרי נברא העולם ובתשרי נולדו האבות, לכך סבירא ליה שחג הסוכות לבדו גורם בל תאחר מאחר שבחודש הזה נולד יעקב וגם החג הוא כנגדו.

ולכך תנא דידן דסבירא ליה כר' יהושע ולכך בא' בניסן ראש השנה למלכים כאשר כתבתי. ולזה גם רגל שבו הוא ר"ה לרגלים לענין בל תאחר שאין עוברין עד ג' רגלים כסדרן וחג המצות תחלה שבו נולד יעקב, ודוק.

וכשתחשוב ב' תיבות אלו למלכים ולרגלים עם הב' כוללים תמצא כמנין חסדי אבות, להורות שג' רגלים המה כנגד ג' אבות. וגימטריא דלעיל הוא טעם על "למלכים", וגימטריא דכאן הוא טעם על "ולרגלים", ולכך תנינהו בהדדי.

ומצאתי בע"ה רמז נכון בפסוק -- לא תאחר לשלמו עם הכולל עולה כמנין חג הפסח חג העצרת חג הסוכה, דוק ותשכח. לכן סתם תנא דידן כר"ש דבעינן ג' רגלים כסדרן. וגם כשתחשוב אלו ג' תיבות לא תאחר לשלמו עם האותיות עולים אלף נ"ז כמנין שם הוי"ה בג' מילואים; ביודי"ן בההי"ן ובאלפי"ן, היינו ע"ב מ"ה ב"ן עולים קס"ט. וגם שם "אלהים" בג' מילואים, ביו"ד בה"א באל"ף, עולים תתפ"ו כידוע. ובהצטרף אלו מילואים יחד עם ב' כוללים עולים מכוון אלף נ"ז. וידוע ששם הויה הוא חסד ושם אלהים הוא דין. לכך סוד ג' רגלים למתק סוד ג' אלהים במילואיו על ידי שם הויה בג' מילואיו. ולכן נקרא כל רגל ח"ג, היינו נוטריקון ח'סד ג'בורה. למתק הגבורות על ידי החסדים. ונמצא מרומז היטב בג' תיבות אלו לא תאחר לשלמו ג' רגלים הן ושמותיהן וסודן. לענ"ד הוא דבר נפלא ואין להאריך יותר בזה.

(פה מבואר טעם הפרקים וחשבון האותיות על פי סוד)

ונחזור לענין המסכתא. וידוע שיום טוב של ר"ה הוא דין, ולכן סידר רבינו הקדוש ד' פרקים נגד ד' אותיות אדני. וכן משמע בסידור האר"י ז"ל. וראשי התיבות עולים רי"ב ועם ג' אותיות רט"ו כמנין שם "אלהים" פשוט כפול משולש מרובע עולה ר', והוא דין, כידוע בסוד שופר. ובשם זה ט"ו אותיות כזה: א אל אלה אלהי אלהים -- נמצא הכל רט"ו. וגם סופי האותיות והכולל עולים כמנין אלהים אדני להורות שיום זה הכל דין. ולכן ציונו הקב"ה ביום זה במצות שופר למתק הדינים קצת כאשר נבאר בע"ה לקמן.

(פה מבואר המשנה "בד' פרקים")

במשנה ב' (משנה ראש השנה פ"א מ"ב), "בארבעה פרקים העולם נידון וכו', בר"ה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ובחג נידונין על המים". והנה במשנה זו ובגמרא השייך לה הארכתי בע"ה בדרושים שלי. וכאן לקצר אני צריך, רק מה שנוגע למשנה לביאור הפסוק שמביא אין לו ענין כלל במה שקדם רק הוא ענין בפני עצמו, שאף על פי שכל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון מכל מקום כולם נסקרים בסקירה אחת שנאמר וכו'. ועיין בגמרא ופרש"י והרב ותי"ט. ואם כן עיקר חסר מן הספר. וגם מאי "כבני מרון" כמו שמקשה הגמרא.

לכן נלע"ד ליישב שהתנא מרמז כאן השלשה כתות צדיקים ובינונים ורשעים. כשתחשוב אלו ג' תיבות עם ג' כוללים עולים אלף נ"ז כמנין באי העולם עוברין לפניו כבני מרון עם הכולל. דוק ותשכח. וגם הפסוק שמביא היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם עולה אלף נ"ח. להורות שכל ג' כתות אלו המה רק כאיש אחד לפניו ונסקרין בסקירה אחת. דוק ותמצא שהם אמת ודבריהם אמת. וחשבון אלף נ"ז הוא פשוט כפי מה שכתבתי למעלה ג' שמות הויה בג' מילואים וג' שמות אלהים בג' מילואים עולה כך. שצדיקים מהפכים מידת הדין למידת הרחמים והרשעים להיפך ובינונים המה שקולים.

(פה מבואר המדרש הובא בטור אורח חיים הלכות ראש השנה בטוב טעם)

והואיל דאתי לידן דבר זה נימא ביה מילתא בהא דאיתא במדרש שהביא בטור תחלת הלכות ראש השנה (טא"ח סי' תקפ"א) כך: בערב ראש השנה הגדולים מתענין והקב"ה מוותר להם שליש עונותיהם, בעשרת ימי התשובה הבינונים מתענים ומוותר להם ב' שלישים, ביום הכפורים הכל מתענין מוותר להם הכל וכו'. וכבר הקשה מרן בית יוסף אם כן ערב ראש השנה חשיב כמו יה"כ. וכל האחרונים מקשים בזה כמה קושיות. ועיין בשל"ה ובט"ז ובשארי מפרשים מה שכתבו בזה.

ואני בעניותי כתבתי שאין הפירוש של המדרש שבערב ר"ה הקב"ה מכפר שליש עונות של כל ישראל, אלא הפירוש הוא כך, דלעולם יראה אדם כאילו העולם הוא שליש צדיקים ושליש רשעים ושליש בינונים והוא עצמו בינוני, ולכך עשה מצוה אחת אשריו שמכריע את עצמו ואת העולם כולו לטובה. ואף שהלשון בגמרא דקידושין משמע דיראה כאילו העולם שקול במחצה צדיקים ומחצה רשעים, מכל מקום מוכרחין אנו לפרש כמו שכתבתי שעל ידי ג' כתות העולם הוא שקול, דודאי יש הרבה בינונים, וכדאיתא בגמרא כאן ג' ספרים נפתחין בר"ה וכן ליום הדין דלעתיד ג' כתות הן, צדיקים ורשעים ובינונים.

ובזה מבואר, דבערב ראש השנה הגדולים מתענין היינו כת צדיקים שרובן זכויות ומיעוט עונות יש להם, והקב"ה מכפר להם מיעוט עונותיהן, וזהו דקאמר הקב"ה מוותר שליש, היינו שהם שליש העולם. אבל באמת עונותיהן המה מועטין. ולכך יש כח בערב ראש השנה לכפר עונותיהן. ובעשרת ימי תשובה הבינונים מתענין והקב"ה מכפר להם עונותיהם. והא דקאמר הקב"ה מוותר ב' שלישים, אף על פי שגם הבינונים המה שליש העולם -- מכל מקום בערך עונות שלהם נגד הצדיקים מיקרי ב' שלישים. ולכך קאמר כאן הקב"ה מכפר ב' שלישים, והיינו לכת בינונים. ביום הכפורים הכל מתענין אפילו כת של רשעים מהני זכות הצדיקים והבינונים שהקב"ה מכפר הכל אפילו עונות של רשעים שהן מרובין. ובזה יתישב כל הקושיות שהקשו בזה. והמעיין בדבריהם ובדברי -- הבוחר יבחר.

ואל תשיבני שלפי דברי אין הנמשל דומה למשל, שבמשל משמע שמוותר שליש מן הכל -- אין זה קושיא שגם כאן הצדיקים המה שליש מכל העולם, אבל בערך עונות שלהם הם מיעוטי דמעוטי. ואין להאריך יותר.

ומסיים שם במדרש "לכך יום ראשון של חג הוא ראשון לחשבון עונות". ובזה מיושב דקדוק גדול במשנתינו דקאמר "ובחג נידונין על המים", תיבת "נידונין" הוא מיותר כמו שאמר "בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן", היה לו לומר "ובחג על המים". אלא שבא להורות שבחג הוא דין חדש שכל מה שעבר אין, שכבר נתכפר להם ביה"כ. ובדרושים שלי הארכתי בזה בע"ה בדברים מתוקים.

(פה מבואר המשנה בראשונה היה משיאין משואות בדרך רמז ומוסר)

משנה פ"ב (משנה ראש השנה פ"ב מ"א) "בראשונה היו משיאין משואות וכו' ומאין היו משיאין מהר המשחה לסרטבא ומסרטבא לגרופינא ומגרופינא לחוורן ומחוורן לבית בלתין וכו'". מיום עמדי על דעתי תמהתי במשנה זו, מאי בעי רבינו הקדוש לאשמועינן בזה ומאי דהוה הוה? ואין יוצא מדברים אלו לא דין ולא מוסר להזכיר שמות ההרים. ומה לי שהיו שמותן כך או כך.

ועתה נתן ה' בלבי לפרש משנה זו בדרך מוסר להורות תשובה לכת הרשעים שעונותיהן מרובין שלא יאמרו כבר אבדה תקותינו ונכרתה נפשינו מארץ החיים, לכן בא רבינו הקדוש במסכת זו שאז עיקר הזמן לתשובה אפילו ליחיד, וכבר אמרו הנביאים (יחזקאל לג, יא) "החפץ אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה", ולא עוד אם עושה תשובה גמורה אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד במחיצתן. כל זה מרמז רבינו הקדוש כאן וגם בשעת מעשה היו מרמזין לדברים אלו.

ולכך היו משיאין משואות על אלו ההרים דוקא ששמותיהן הן כך וכך, ובזה יהיה להם התעוררות גדול אפילו לרשע גמור שאם יחזור בתשובה השם ברחמיו יקבלו ולא ידח ממנו נידח, בהקדים מה שמבואר בכל ספרי המקובלים וספרי מוסר שמכח קטרוג הירח כידוע, ומכח זה נתמעטה -- מזה נמשך למטה קטרוג הקליפות ויצר הרע היורד ומחטיא ועולה ומקטרג. אבל לעתיד יהיה אור הלבנה כאור החמה ויתבטלו הקליפות ולא יהיה יצה"ר בעולם ובלע המות לנצח וגו'. ועיין בשל"ה תחלת פרשיות שובבי"ם.

וגם ידוע מספרי המוסר שאחד מכונת התקיעות שתוקעין תשר"ת מורה על זה, שהקב"ה עשה את האדם ישר לשרתו בתורה ובמצות, וזהו תקיעה ראשונה שהוא קול פשוט. והאדם מקלקל את עצמו בחטאים ועונות ונעשה חולה הנפש. וזהו שברים, שהוא גנוחי גניח כדרך החולים. ובהרבה יותר לפשוע בכריתות ומיתות ב"ד -- אז נקרא מת בחייו, וזהו תרועה, שהוא ילולי יליל כדרך בכיה שבוכין על המת. על כל זה אם עושה תשובה שלימה חוזר לאיתנו הראשון, וזהו תקיעה אחרונה. והאריכו בזה בספריהם במתק לשונם. וכל זה רמז התנא כאן במשנה זו מה שהיו עושין הקדמונים, שהיו משיאין משואות על הרים אלו דוקא להורות כל זה.

ולכך בכל פעם שהיו מקדשין החודש בחדתותי דסיהרא עשו אבוקות גדולות בראשי ההרים לרשעים ההולכים בחשך מעשיהם, וכל זה בא מכח מיעוט הירח, לכן בכל פעם חידוש הירח עושין התעוררות גדול באבוקות גדולות להאיר לרשעים שיצאו מתוך החשך עונותיהן ויעשו תשובה גמורה ואז יהיה אור הלבנה כאור החמה. ולכך עשו המשואות דוקא על אלו ההרים.

ראשונה -- הר המשחה -- היינו שמתחלה נעשה האדם ישר. וכשתחשוב ב' תיבות אלו הר המשחה תמצא כמנין האדם ישר עם ב' תיבות והכולל. גם כי צדיק ראוי לכנות בשם זה "הר המשחה", שצדיקים נקראים הרים וגם שמן משחת קודש עליו בתורה ובמצות. נמצא שצדיק נקרא "הר המשחה".

ומי שהיה תחלה צדיק ואחר כך קילקל מעשיו ונעשה רע וזהו הכונה "מהר המשחה לסרטבא", ותיבת סרטבא בגימטריא ברע. וגם משמעות התיבה כמו ב' תיבות -- סר טבא -- שהיה סר מן טבא, היינו מדרך הטוב, ועשה רע.

ולא עוד אלא שהרבה לפשוע עד שנתחייב מיתה וכרת וזהו הכונה "מסרטבא לגרופינא", ותיבת גרופינא בגימטריא קבר יובל, כלומר שנעשה מת בחייו וראוי להוליכו לקבר, ולשון הפסוק "והוא לקבל יובל". וגם תיבת גרופינא הוא מלשון מגרופין או מגרופיא המבואר כמה פעמים בזוהר ביורדי גיהנם.

וזהו רשע גמור שנעשה מת בחייו, אם יעשה תשובה השם ב"ה יקבלו. וזהו הכונה "מגרופינא לחוורן", היינו שיחוור מעשיו שמתחלה היו מעשיו שחורין ומכוערין וכשעשה תשובה נעשו חיוורן לבנים. ותיבת חוורן כשתחשוב הן'-פשוטה ת"ש, כידוע, תמצא תיבת חוורן עם התיבה והכולל כמו ב' תיבות רוח תשוב. ועיין במס' שבת בפרק שואל (דף קנב:) שהביא ברייתא בפסוק "והרוח תשוב אל אלהים וכו'", ואף על פי ששם מיירי מצדיקים גמורים -- מכל מקום גם בבעל תשובה שייך כל הנאמר שם. ולזה מרמז כאן הפסוק "והרוח תשוב וגו'".

"ומחוורן לבית בלתין", הכונה שזוכה עוד ליכנס לבית מלכות דלעילא, כשתחשוב תיבת בלתין עם האותיות תמצא חשבון מלכות עם הכולל, והיינו לבית מלכות. והוא ממש המשל שאמר ריב"ז שם בפרק שואל, משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה וכו', ומאהבת הקיצור איני מעתיקו כאן.

דרך כלל שמשואות אלו היו אור גדול לבעלי תשובה ולכך יסדו רבינו הקדוש דברים אלו, והמה דומים ממש לכונת תקיעות תשר"ת כאשר כתבתי. הפוך בה והפוך בה ותמצא שדברים אלו המה כפתור ופרח. כל לשון המשנה בדקדוק גדול.

(פה מבואר המשנה והגמרא הני עשרה מלכיות כנגד מי על פי נגלה)

במשנה פרק ד' (משנה ראש השנה פ"ד מ"ה) "סדר ברכות וכו' וכולל מלכיות עמהן ואינו תוקע וכו' דברי ריב"ן. אמר לו ר' עקיבא אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר". ופריך הגמרא (דף לב.) על דברי ר"ע דקאמר למה הוא מזכיר - הא רחמנא אמר אדכר, אלא למה עשר ולימא תשע דהואיל ואשתני אשתני, ועי"ש בפרש"י. ולכאורה אין לדברים אלו הבנה היאך תלוי זה בזה, הואיל ואין תוקעין בו לימא תשע ולא עשר.

על פי נגלה אמרתי דרך נכון, דאיתא שם באותו דף "הני עשרה מלכיות כנגד מי", ויש שלשה אמוראים. חד אמר כנגד עשרה הילולים שבתהלים, דהיינו הללויה מזמור האחרון דכתיב בהו "הללוהו בתקע שופר", וחד אמר כנגד עשרת הדברות וכו' ופרש"י דכתיב בהו נמי שופר, וחד אמר כנגד עשרה מאמרות שבו נברא העולם, ופרש"י בראש השנה. ופריך הגמרא "מאי ניהו? ויאמר דבראשית -- הני תשעה הוו". ומשני "בראשית נמי מאמר הוא".

ובזה יבואר דברי ר' עקיבא בטוב טעם, דקאמר הואיל ואינו תוקע למלכיות אם כן ליכא למימר שהמה כנגד עשרה הילולים דכתיב בהן הללוהו בתקע שופר הלא אמרת שאין תוקעין בהם, וגם כנגד עשרת דברות ליכא למימר דכתיב בהן קול שופר וכאן אין תוקעין. על כרחך מוכרח לומר שהמה כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם וסבירא לך כר"א דבתשרי נברא העולם, אם כן לימר תשע ולא עשר דהא ויאמר ויאמר רק תשע הוו, מאי אמרת בראשית נמי מאמר הוא, לזה מסיים הואיל ואישתני האי מאמר שאין כתיב ויאמר בפירוש כמו אינך תשע מאמרות, אישתנו שלא לימא כנגדו פסוק מלכיות. ודוק.

וכדי ליישב דברי ר' יוחנן שאמר כך שהמה כנגד עשרה מאמרות ובראשית נמי מאמר הוא דלכאורה סברת ר' עקיבא שהקשה מאחר שאין מאמר זה בפירוש מהראוי שלא לומר כנגדו פסוק היא סברא אלימתא, אמרתי ליישב כך, דאיתא במפרשים טעם נכון למה באמת לא כתיב "ויאמר" במאמר הראשון וכתבו כך לפי שאיתא בגמרא דבכל מאמר ומאמר נברא ממנו מלאך ובמאמר ראשון לא נברא מלאך, שלא יאמרו שאותו מלאך סייעו בבריאת שמים וארץ, לכך לא נכתב המאמר בפירוש להורות זה שבאותו מאמר לא נברא מלאך והיה הקב"ה יחיד בעולמו. ובזה פירשו הפסוק "כבוד אלהים הסתר דבר".

ובזה יבואר היטב. דידוע דאין מלך בלא עם, וכל זמן שלא היה שום נברא בעולם רק הקב"ה יחיד בעולמו אינם יכולים לכנותו בשם "מלך" רק בשם "אחד". וכשנברא מלאך אז יכולים לכנות הקב"ה בשם "מלך". וזהו הפירוש של שבח "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא" -- היה מלך בכח אך לא נקרא בשם מלך, ו"לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא".

ובזה מבואר, דידוע דאומרים ג' פסוקי מלכיות בתורה, וג' בכתובים, וג' בנביאים, ומסיימין פסוק עשירי בתורה. וכן בזכרונות וכן בשופרות. ומקשה הגמרא בשלמא זכרונות ושופרות איכא טובא אלא מלכיות תלת הוא דהוין בתורה ואנן בעינן עשר וליכא. ומשני שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד היינו מלכות. וכן הוא המנהג שאומרים פסוק זה לסיים מלכיות. אם כן מדוקדק הדברים היטב שאומרים תשע מלכיות כנגד תשעה מאמרים הנאמרים בפירוש בתורה ובכל מאמר נברא מלאך והקב"ה מלך עליו. וכנגד מאמר בראשית שלא נברא בו מלאך ולכך לא נכתב ויאמר בפירוש. אם כן עדיין לא נקרא הקב"ה בשם מלך רק בשם "אחד" שהיה יחיד בעולמו. לכך אומרים כנגד זה המאמר פסוק שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. לדעתי המה דברים נכונים מאוד. ואל יקשה לך אם כן היה ראוי לומר פסוק שמע ישראל בראשונה -- ישבתי בטוב טעם והמשכיל יבין מעצמו.

(פה מבואר עוד טעם על הפרקים והאותיות)

ונחזור למה שהתחלנו שרבינו הקדוש סידר במסכת זו ד' פרקים והתחלת האותיות עולים רי"ב וסופי אותיות עולים ק"ן. וכבר כתבנו למעלה שמנין זה מרמז על הדינין שיום זה היו יום הדין. ואנן דינא לא בעינן כמבואר בזוהר פרשת אמור (ח"ג צב, ב) והובא בשל"ה בהלכות ר"ה וזה לשונו הקדוש בקיצור: דישראל בעיין ביומא דדינא שופר ולא קרן, כמבואר במשנה (משנה ראש השנה פ"ג מ"ב) "כל השופרות כשרים חוץ משל פרה מפני שהוא קרן", בגין דקרן הא אתיידע ולאתדבקא דינא לא בעינן וכו', וע"ש בשל"ה שהאריך בזה דקרן הוא מדת הדין ואנן דינא לא בעינא.

ובזה מבואר הא דנקט התנא "חוץ משל פרה מפני שהוא קרן", ולא נקט איזה בהמה או חיה אחרת, שכך מבואר בש"ע שקרני רוב החיות פסולין, אלא נקט פרה שידוע דפרה מרמז על הגבורות בסוד פ"ר ה', היינו ה' גבורות של אותיות מנצפ"ך העולים פ"ר, אלא בעינן שופר שהוא בינה להמתיק הדינין.

ולכן אכתוב כאן שכל זה מרמז רבינו הקדוש, בהתחלת האותיות וסופי האותיות עולים שס"ב, היינו כפי המבואר שם בהגהות של"ה כשתכתוב "שופר" במילוי שין ואו פא ריש תמצא שסופי האותיות עולים שנ"ז. ועולה כמנין שם אהי"ה פשוט וב' מילואיו (קס"א קנ"א כידוע, עולה הכל של"ג), ועם כ"ד אותיות שבג' שמות אלו עולה הכל שנ"ז. ובזה ממתקין הדינים הרמוזים בתחלת אותיות שופר ועיין שם. לכן העמיד רבינו הקדוש במסכת זו תחלת אותיות וסופי אותיות עולים שס"ב, היינו שנ"ז כמנין שמות הנ"ל העולים שנ"ז להמתיק ה' גבורות.

וגם סופי האותיות לבדם עולים ק"ן עם הכולל, הוא קנ"א, כמנין שם אהי"ה במילוי ההי"ן. וראשי האותיות לבדם עולים רי"ב כמנין קול בינה עם האותיות והתיבות, שכבר כתבתי דשופר הוא בינה וקול היוצא ממנו בסוד מים אש ורוח, שהם חג"ת -- ע"ב מ"ב כ"ב -- עולים מנין קול, ובאלו השמות ממתקים הדינים והגבורות כמבואר שם בשל"ה ובשארי ספרי קבלה. ודוק ותשכח שכל זה מרומז בראשי תיבות וסופי התיבות של המסכת כאשר כתבתי קצת.

ויותר אין להאריך כי סוד כונת השופר ותקיעות לאו כל מוחא סביל דא ובודאי הכל מרומז במשנה ובגמרא. וה' יאיר עינינו בתורתו ואם שגיתי ח"ו באיזה דבר שכתבתי - ה' הטוב יכפר בעדינו ונזכה לשמוע במהרה בימינו קול שופר גדול. ובדרושים שלי הארכתי הרבה בכמה מילי מעליותא במסכת זו.