"הללויה", המזמורים האלה לפי דעת ראב"ע בפ' ערבי פסחים, אמרם או תקנם חזקיה וסיעתו, והדברים מותאמים עם הענין הנאמר בם, שיש בהם תפלה על החולה, והודאה על הרפואה, וגם הודאה על מפלת האויב. ולדעת האומרים שנאמרו בזמן קדום מה שאירע לבנים אירע לאבות, שגם דוד בשעת חליו בקש עזר להצילו מיד אויב, כמו שנמצא בספר זה כמה פעמים. ואני אפרשהו על הנסים שאירעו לחזקיהו, באשר הקורות שבאו לו אז נמצאים בכתובים ומסכימים עם תוכן המזמורים ועם דעת חז"ל שנתקן בימיו, ופרטי הענין נחלקו לחמשה חלקים. - "חלק א'" עד בצאת ישראל ממצרים, ידבר על ההשגחה שה' משגיח בעולם השפל, הפך מדעת העכו"ם שמסר את ההנהגה אל מערכת הכוכבים, אמר "הללו עבדי ה' שיהללו את שם ה'" אולם הוסיף שמעתה לא די בהלל לבד, רק, "יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם", כי יש הבדל בין ההלל ובין הברכה, שהתהלה היא מצד גדולתו ורוממותו, שבזה יודו גם העכו"ם וקראו לו אלהא דאלהיא, וחייבו לו התהלה והשבח, אבל לא הברכה, שהברכה מורה על השפע התמידית היוצאת ממנו ע"י השגחתו הפרטיית הם מכחישים זאת, על פי זה צוה לעבדי ה' "שמעתה ועד עולם יהי ה' מבורך", ע"י שיספרו השגחתו הפרטיית, ולא די בהילול לבד, כי.
"רם על כל גוים ה'", שלדעתם הוא מתרומם מן העולם השפל ורק "על השמים כבודו", ואין כבודו להשגיח בשפלים, וע"כ אין שמו מבורך אצלם, כי לפי דעתם הברכה והשפע תבא מן המערכה לא מה', אבל.
"מי כה' אלהינו המגביהי לשבת (בשמים ובארץ), המשפילי לראות בשמים ובארץ", ר"ל שגדלו הוא כ"כ בלתי בעל תכלית, עד שאין הבדל אצלו בין השמים והארץ, שכמו שמגביה לשבת מן הארץ כן מגביה לשבת מן השמים, וכמו שצריך להשפיל לראות בארץ כן צריך להשפיל לראות בשמים, שלפי גדלו הבלתי בעל תכלית אין הבדל בין השמים והארץ אצלו, ולא יתכן לאמר שהוא קרוב אל השמים יותר מאל הארץ:
ביאור המילות
"המגביהי". כל אלה היודי"ן נוספות, ולדעתי היו"ד הנוסף מורה כעין תואר על קביעות הפעולה. שוכני סנה. חוצבי מרום קברו, וכדומה:
"מקימי", באר איך השגחתו משתלשלת עד השפל שבשפלים "עד שיקים מעפר דל", ונגד מה שהיו אומרים שהעושר והריש והבנים והעקרות תלוי במזל ובמערכה, אומר כי לא כן הוא, ששני אלה תלויים בהשגחת ה', כמ"ש מה הקב"ה עושה? עושה סולמות ברקיע מוריש לזה ומעשיר לזה, מה הקב"ה עושה? מזווג זווגים בת פלוני לפלוני, ועז"א שמקים את הדל מעפר, הגם שיחוייב לפי המערכת שיהיה בשפל המדרגה, ומוסיף שגם את "האביון" שהוא גרוע מדל, יקים "מאשפות" שהוא שפל יותר מעפר, ולא לבד שיקים אותו, כי גם "מאשפות ירים אביון" להושיבו ברום עולם:
ביאור המילות
"דל, אביון". אביון גרוע מדל שאין לו מאומה, וירים מוסיף על מקים:
"להושיבי", שירים אותו עד "שישב עם נדיבים", ויותר מזה שיושיב אותו "עם נדיבי עמו", כי בקל יכבדוהו אם ילך למקום שאין מכירים אותו שהיה בשפל המדרגה, וה' יושיבהו עם נדיבים של בני עמו, הגם שמכירים שפלתו הקודם שזה פלא יותר:
"מושיבי", וגם "העקרת של הבית", האשה ששתתה כוס עקרים, (כי היה להם אשה מיוחדת לנוי והיא היתה שותה כוס עקרים שלא תלד) בכ"ז ירפא אותה בהשגחתו עד שתהיה אם הבנים שמחה:
