מלבי"ם על תהלים נז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · נז · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למנצח אל תשחת", יען שעל ענין זה חבר עוד מזמור לקמן סי' קמ"ב ושם דבר מצרתו לבד, ופה דבר גם ממה שכפה את יצרו לבל ישחית את שאול, ציין מזמור זה במלות אל תשחת (שכן תפס ע"ז לשון השחתה (ש"א כ"ו) ויאמר דוד אל תשחיתהו) ומזמור זה נחלק לשני חלקים,

  • א) תפלה שינצל, עד פסוק ח',
  • ב) מדבר ממה שלא הרג את שאול וכבש יצרו וזה היה לו לכבוד ותפארת עד ששאול הכיר את צדקתו ואמונתו:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חנני אלהים חנני, עד יעבר הוות", מבקש שיחנהו ה' עד שיעבור ההוות והשבר מנגד פניו, ר"ל עד שיעברו שאול ואנשיו מפה, וכפל מלת חנני, כי היה צריך חנינה אחת שיתגבר על יצרו ולא יהרוג את שאול במערה, וחנינה השנית שלא יהרגנו שאול אח"כ כשיראה אותו, על הראשון אמר "כי בך חסיה נפשי", שנפשו הרוחנית היא חוסה בה' שיציל אותה מבוא בדמים להרוג משיח ה', ועל השני אמר "בצל כנפיך אחסה", שהוא חסיון גופו בה' שלא יהרג, ומדמה זה כעוף המסתיר אפרוחיו תחת כנפיו בבוא עליהם עיט הטורף:


ביאור המילות

"בך, בצל כנפיך". חסיון הנפש הרוחנית מיחס אל ה' בעצמו, וחסיון הגוף אל צל כנפיו, כפי מדרגתם, וכבר התבאר שמלת נפשי יבא ברוב פעמים על נפש הרוחנית:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אקרא לאלהים עליון", כן אקרא לאלהים מצד שהוא עליון, ר"ל ראשית כל הסבות, והסבה הראשונה לכל דבר, וכן "אקרא לאל גומר עלי", מצד שהוא גם הגומר והוא הסבה האחרונה ג"כ לכל הדברים:


ביאור המילות

"גמר", הוא סוף המעשה (כנ"ל ז'), והוא המסובבים האחרונים:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ישלח" (הוא מאמר מוסגר, שע"ז מורה מלת סלה שבא באמצע הפסוק), ור"ל "ישלח משמים ויושיעני חרף שואפי", הנה שואפי ושונאי מחרפים ואומרים לאמר "ישלח משמים ויושיעני", הם מחליטים שאין לי שום תשועה בדרך הטבע, ואומרים בדרך הלצה שא"א שאושע רק אם ישלח משמים ויושיעני, ר"ל שתשועתי נמנע, אבל מה שיאמרו הם דרך שחוק, אני אומר בדרך אמת "ישלח אלהים חסדו ואמתו", ר"ל שאקרא לאל עליון שישלח באמת חסדו ואמתו, שאני איני מיחל על תשועה טבעית רק על תשועה שישלח לי משמים, בין מצד "חסדו" בין מצד "אמתו" והבטחתו שהבטיח ע"י נביא שאמלוך:


ביאור המילות

"סלה". מלת הפסק בתוך הפסוק מורה שהוא מאמר מוסגר (כנ"ל נ"ה כ'):

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נפשי" שוכנת "בתוך לבאים" ואריות, וגם "אשכבה (בתוך) לוהטים" נחשים לוהטים ושורפים, אבל הלבאים והלוהטים שאני בתוכם הם מסוכנים יותר מלבאים ולוהטים אחרים כי "הם בני אדם", שהלבאים והלוהטים שאני בתוכם הם בני אדם לא בע"ח בלתי מדברים, ותחת שהלבאים אין להם רק שינים של עצם, הלבאים שאני בתוכם "שניהם חנית וחצים" של ברזל, ותחת שלוהטים אין למו רק ארס שהוא תחת לשון בשר, "לשונם" הוא חרב "חדה", שגרוע מלשון הנחשים השרפים, לכן.


ביאור המילות

"להטים". (בתוך) לוהטים, והוא ענין שרפה:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רומה על השמים", שישלח משמים ויושיעהו, ונגד מ"ש "אקרא לאל עליון" שהוא הסבה הראשונה, אומר "רומה על השמים אלהים", ונגד מ"ש "לאל גומר עלי" שהוא אחרית הסבות, אמר "על כל הארץ כבודך", היינו שתהיה התשועה בסבתה הראשונה מאתך עפ"י נס, למעלה מן השמים שמורה על הנהגת הטבע והמערכה, וכן גמר התשועה בסבתה האחרונה תהיה מאתך בבלי אמצעי, עד שיתגלה כבודך על כל הארץ, כי אחרית המסובבים הוא בארץ:


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רשת", וה' שמע תפלתי, כי אחר שהכינו הכל לשחת אותי והייתי בתכלית הסכנה נהפך הדבר עליהם, כי אחרי שהגיעו אל המערה ששם דוד ואנשיו נפל שאול ביד דוד, וז"ש הנה "הכינו רשת למקום פעמי", וגם כבר "כפף נפשי" ליכנס בתוך הרשת, וגם "כרו לפני שיחה", כדרך ציידי חיות שאחר שילכד הבע"ח ברשת יש שיחה כרויה ששם יפול, והייתי מוכן ליפול אל השיחה, אבל לא אני נפלתי לשם, רק הם "נפלו בתוכה, סלה" סיום הענין:


ביאור המילות

"כפף". בא בל"ז כמו אחד נפש:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נכון", מצייר עתה עת שנפל שאול ביד דוד במערה, ואנשיו הסיתו אותו שיהרגנו, והוא מתחזק נגד יצרו, ואומר, "נכון לבי אלהים", הלב הוא הכח הממשלה אשר בנפש, הוא נכון להתגבר על יצרי, "נכון לבי", ולא אשלח ידי בו, וע"ז "אשירה ואזמרה" שמנעני מבוא בדמים:


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עורה", אז התעוררו כל רגשות נפשו, כבודו ששכן לעפר עד עתה, עתה התעורר עז"א "עורה כבודי", הנבל וכנור מנעים זמירות שדמם ונדהם עד עתה התעורר בנועם זמירותיו, עז"א "עורה הנבל וכנור", עתה "אעירה שחר", שמש ההצלחה שחשך עד הנה יתחיל לזרוח, ואעיר השחר של שמש ההצלחה כי כאור בקר יזרח שמש, ר"ל כי עתה הכיר שאול עצמו את כבודו, ואמר אליו צדיק אתה ממני, ידעתי כי מלוך תמלוך:


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אודך בעמים", ההודאה על הטובה, והזמר הוא ספור שבחיו ותהלותיו, זה יהיה בלאומים שיש להם דת, אספר להם תהלת ה' כי גדול הוא מעל כל אלהים:


ביאור המילות

"אודך בעמים, אזמרך בלאומים". ההבדל בין עמים ובין לאומים, שלאומים הם האומות שיש להם דת (כנ"ל ב' א'), והזמר מובדל מן ההודאה, שההודאה הוא מצד הטובה והזמר הוא השבח מצד עצמו, והעמים לא יכירו תהלותיו רק מצד הטובות שישיגו ממנו וע"י ההודאה, אבל הלאומים בעלי הדת יכירו תהלותיו בעצמו וביניהם יזמר לה':

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יא-יב) "כי גדול עד שמים חסדך", ששני ההנהגות הנקובות בשם חסד ואמת, נמצאו גם בשמים ובשחקים, וכבר התבאר פסוק זה באורך למעלה (סי' ל"ו) במ"ש ה' בהשמים חסדך אמונתך עד שחקים עי"ש, וזה מגביל פה נגד מ"ש "רומה על השמים אלהים", שזה מגביל נגד אקרא לאל עליון שהוא ראשית הסבות שבאים ע"י השמים והמערכת, כי הכל הוא ע"י ההשגחה גם בשמים, ונגד מ"ש לאל גומר עלי שגם בעת שע"פ הסבות הנמשכות יתחייב שלא אושע, תהפך את הסבה האחרונה ותגמור הדבר לישועה שזה מצד הנס הגמור שהוא ג"כ מתמיד בהנהגת ה', וזה ע"י הנס שבא מן השחקים, וכמו שהארכתי בזה למעלה שם, וא"כ רומה על השמים אלהים "על כל הארץ כבודך":


ביאור המילות

"מעל שמים עד שחקים, חסדך אמתך". התבאר למעלה (סי' לו):