מלבי"ם על תהלים נח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · נח · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למנצח אל תשחת", מיוסד על אנשי שאול שהסיתו לשאול שירדוף שנית אחרי דוד ואמרו שמצא את כנף מעילו, וע"ז ציין גם מזמור זה בשם אל תשחת ונסמך למזמור הקודם, והוסד נגד אנשי כזב ובעלי לה"ר אלה:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ב-ג) "האמנם אלם", וכי אפשר להאמין שיתאלמו באלומה ובאגודה אחת שני הפכים בנושא אחד, והכתובים, מקבילים "צדק תדברון אף בלב עולות תפעלון, מישרים תשפטו בני אדם אף בארץ חמס ידיכם תפלסון", שבפיכם תדברו צדק ותוכיחו את האנשים לעשות צדק, ובלב תפעלו עולה, והרי הלב סותר אל הדבור, וגם תשפטו בני אדם לעשות מישרים ושלא יחמסו ויגזלו, ואתם בעצמכם תפלסון בארץ בפרהסיא את חמס ידכם, והרי המעשה סותר אל הדבור:

ביאור המילות

"אלם". מענין מאלמים אלומים, איך תאגדו ותחברו שני הפכים.

"צדק תדברון, מישרים תשפטו", הצדק לפי חקות המשפט, והמישרים הם לפי היושר, וצדק נופל על משפט והמישרים על הדבור והתוכחה, כמ"ש ושפט בצדק דלים והוכיח במישור (ישעיה י"א) ופה יספר שהם הוסיפו לעשות שגם בדבורם יוכיחו על הצדק, וגם במשפט ישפטו ע"פ היושר שהוא יותר מן הצדק, כמ"ש (למעלה ט') על ישפוט תבל בצדק ולאומים במישרים:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זרו", אומר שאנשי כזב האלה הצבועים והחנפים הם גרועים מן הרשעים בפרהסיא, כי "הרשעים" הם "זורו" מעת שיצאו "מרחם", דהיינו אחר לידתן, אבל "דוברי כזב הם תעו מבטן" אמם, גם בטרם נולדו ויצאו מרחם, ור"ל שהרשעים אין רשעתם טבעי להם, כי האדם לא נברא שיהיה רשע, ותולדות האדם נוטה אל הצדק, רק ירשיע אח"ז ע"י חברים ושכנים ומורים רעים וכדומה, אבל בעלי הכזב תכונתם וטבעם רע, ורעתם אינו דבר מקרי רק עצמי וטבעי להם:

ביאור המילות

"מרחם. מבטן". הבטן מצייר בעוד הולד בבטן אמו, והרחם מציין יציאתו לחוץ כמ"ש (ירמיה א'):

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ה-ו) "חמת למו כדמות חמת נחש", הנחש נושך את האדם שלא להנאתו רק מצד האיבה שהושת בינו ובין האדם, שהאדם ישופנו ראש ולכן הוא ישופנו עקב מיראתו פן יהרוג אותו, וכן ידמה חמתם של בעלי לה"ר אלה, כאילו הם מתיראים ממני שלא אעשה להם רעה ולכן ידברו עלי לה"ר, שנדמה לנשיכת נחש כמ"ש אם ישוך הנחש בלא לחש ומה יתרון לבעל הלשון, אולם לעומת זה הנחש שומע לחש ואינו מזיק, והוא במליצה שמלחשים לו שלא יירא מן האדם כי אינו אויב לו ולא דורש רעתו, ואז לא ישוך, וכן היה ראוי שאחר שלחשתי להם ע"י מה שהראיתי ע"י כריתות כנף המעיל שאיני דורש רעת שאול היה ראוי שישמעו לחש אבל הם דומים "כפתן חרש יאטם אזנו אשר לא ישמע לקול מלחשים" הגם "שהחובר חברים" הוא "מחוכם" ויודע לחש, כן הם האטימו אזנם משמוע לחש:

ביאור המילות

"חמת". כמו אם אתן שנת לעיני:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"מלחשים, חובר חברים". החובר מאסף הנחשים ביחד, והוא גדול ממלחש על נחש אחד, ומוסיף במליצתו:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אלהים הרס שנימו בפימו", מדמה הלה"ר שלהם כשינים שבם יאחזו החיות הטורפות את טרפם, "וכמלתעות כפירים" שבם ידיקו את הטרף, ובקש מה' שיהרוס שניהם בל יוכלו לאחוז את הטרף, ואף שכבר הוא בפיהם יתוץ מלתעותיהם בל יוכלו להשחיתו:

ביאור המילות

"שנימו". הם החדות.

"ומלתעות". הם הטוחנות.

"הרס, נתוץ", הנתוץ מוסיף על ההירוס, שההורס מפרקן מחבורן והנותץ משברם לחלקים כמ"ש התו"ה (שמיני סי' קל"ט) ומוסיף והולך כדרכו:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ימאסו" וימסו, "כמו מים" אשר "יתהלכו למו" כי אינם מדובקים יחד ויתפרדו לטפות טפות, כן יתפרד קבוצם, וגם בעת "שידרוך חציו" יהיו דומה "כמו יתמוללו" כדבר הנמלל שנקטף ראשו, כן יקטף ראש החד של החצים:

ביאור המילות

"ימאסו", האל"ף תמורת הכפל כמו עורי רגע וימאס (איוב ז') ימססו:

"כמו יתמללו". כמו ימולל ויבש. ועי' ישעיה (כ"ד) שבא על קטיפת ראש הדבר שיקטפו ראשי החצים וכראש שבולת ימלו, וע"ד המליצה יל"פ מענין מלל ודבור, שבעת ידרוך חציו יהיה דומה כאלו החצים ימללו וידברו לאמר, כמו שבלול תמס יהלך, ר"ל שע"י שידרוך חציו יכרת ויאבד:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כמו שבלול" (שנעקע) שסגולתו שכמעט שיגעו בם ימלטו מקרבם ליחה רבה עד שידמה כאלו הם "נמסים", (וידוע שע"י הריר שבם יתנועעו בקל ועל זה אמר "תמס יהלך)", ויהיו דומים "כנפל אשת" שרץ שתום העין אשר "בל חזה שמש", (וי"ל נפל אשת מין נחש עור (בלינדע שלייכע) שסגולתו שבנגוע איש בו יתקשה כאבן ויפול לחתיכות, ונקרא נפל ע"י נפילתו לחתיכות, ואשת ע"ש עורונו, אישון לילה ואפלה), ור"ל או שימס כמים בנגעו בו, והנמשל ע"י הוכוח של דוד בעת שכרת כנף המעיל, או יהיה עור בלתי רואה ויתקשה כאבן, ואם לא ירף ידיו יפול לחתיכות:

ביאור המילות

"תמס". שם, שרשו מסס, והתי"ו למשקל השם.

"אשת", מין שרץ בדברי חז"ל, ואני פירשתי לפני ענינו:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בטרם יבינו סירותיכם אטד", האטד בוער תחת הסירות, כמ"ש כקול הסירים תחת הסיר, ובעת יתחיל הבשר שבסיר להתבשל ירגיש הסיר כי יש אטד תחתיו המחמם אותו, ומעלה רתיחות כנגדו, וימליץ שאז יבין הסיר את האטד, אולם בטרם שיבין הסיר את האטד, היינו בעוד שלא התחמם מן אש האטד, הבשר עדיין חי, ויאמר שגם בטרם שיבינו הסירות את האטד, הגם שהוא "כמו חי", ר"ל כבשר חי שלא נתבשל בכ"ז "כמו חרון ישערנו", יסער וישליך אותו כמו חרון, היינו כבשר שחרה ונחר ונשרף מן האש שמשליכין אותו, והמליצה שפורעניות הרשע ידמה כבישול הסיר כמ"ש (יחזקאל כ"ד) שפות הסיר שפות, וכשבא הפורעניות בזמנו ימשיל שנתבשל הבשר, ויצייר שיבא הפורעניות לפני זמנו בעודו דומה כמו חי, ובכ"ז יהיה כדבר הנחרר ונשרף מרוב האש, ואז.

ביאור המילות

"יבינו". במליצה ייחסו תבונה וכל כחות נפשיים לעצמים בלתי בע"ח, כמו אף אם יבין מפרשי עב (איוב ל"ו).

"סירותיכם". הסירות שמבשלים בהם.

"חי". בשר שלא נתבשל וכן נקרא בדברי חז"ל.

"חרון". שרשו חרה, דבר הנחרה וחרר מני אש.

"ישערנו". כמו יסערנו בס', או שמתחלף עם שי"ן ימנית כמו כתאנים השוערים, דבר מאוס שמשליכין אותו:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ישמח צדיק" כי "חזה נקם", המליץ יצייר את "הנקם" כעצם מופשט חי, שהוא הורג את הרשע, ואחר שהרג אותו אז הנקם ירחץ את פעמיו בדמו, ועז"א הצדיק יחזה, איך שהנקם הוא ירחץ את פעמיו בדם של הרשע, (ועז"א לשון חזה כי הנקם הוא עצם הגיוני שאין רואים אותו בעין רק במחזה הלב):

ביאור המילות

"חזה נקם". יש הבדל בין ראה ובין חזה, שראה הוא בעין, וחזה הוא מה שחוזה ברוח ובלב, כמ"ש ישעיה (ל' י') ובכ"מ, ועל עצמיים הגיונים ראוי לבא מלת חזה, ופה בא הנקם כעצם מופשט, והצדיק חוזה אותו במחזה הלב, איך ירחץ פעמיו בדם הרשע אשר הרג:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר", והנקם יאמר אל הצדיק ובני אדם העומדים שם, יאמר להם "אדם" אתה אדם, ראה כי "אך פרי לצדיק", שיש שכר טוב לצדיק, וכן ראה כי "יש אלהים שופטים בארץ" לשלם לעושי רע כרעתו, כי ממה שיראו עונש הרשע ואיך ה' רב ריב הצדיק מידו, יכירו כולם שיש אלהים משגיח, ושיש שכר ועונש:

ביאור המילות

"ויאמר אדם". הוא שם הקריאה, הנקם יאמר אתה אדם! כי כשידבר עצם שאינו אדם אל האדם קוראהו בשם אדם, כמו שקרא ליחזקאל בן אדם: