מלבי"ם על תהלים לד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · לד · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לדוד", במזמור הזה באר איך השגחת ה' הפרטיית חופפת את הצדיקים ודבוקה עמהם לשמרם ולהצילם מכל פגע, וביחוד איך הוא קרוב לשמוע תפלה, וילמד את העולם יראת ה' ומהותה, כי זה שגרשהו אבימלך ולא שמע לקול עבדיו להמיתו היה השגחה פרטית:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אברכה את ה' בכל עת", ר"ל בין בעת טובה בין בעת רעה אברך ה', כי אאמין שהרעה היא לתכלית הטובה, אחר "שתמיד תהלתו בפי", שאני מהלל אותו תמיד על השגחתו וטובו וחסדו, וא"כ א"א שיהיה עת רעה במקרה, ואחר שהוא השגחיי בודאי הוא לטובה שא"א שיעשה רע שזה נגד תהלתו:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בה'", ולא עוד אלא "שנפשי תתהלל בה'", שאני מתפאר שיש לי אב בשמים האוהב אותי ומשגיח עלי ושנפשי היא חלק ממנו ואצולה מאתו, ובכ"ז "ישמעו ענוים וישמחו", שלא תחשב לי ההילול והתפארות זה לגאוה, שבהפך הענוים ישמחו ע"ז, שהגם שכל התהללות והתפארות הם שנואי הענוה, התפארות הזה שיתהלל האדם בה' הענוה תסכים עמה, כמ"ש ויגבה לבו בדרכי ה', והיא הנקודה שבה יתקבצו בנפש הענוה והגאוה והיו לאחדים, כי גאוה זו שיתגאה אדם לאמר שה' מעוזו ומשגיח עליו תמיד היא הענוה, כי בזה יפשיט שמלותיו החומריים והנפש תתרומם אל האלהים עד שתתבטל ותהיה כאין בעיניה, הבשר וכחותיו יהיו כעפר ואפר כמ"ש אאע"ה הנה הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר, וענוה הזאת נסתבבה ע"י דבקות הנפש ובטולה נגד שרשה העליון האין סוף ובלתי ב"ת:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גדלו", יש הבדל בין "גדול" ובין "רם", שהדבר הרם א"א לשום אדם לתפוס בו כמו רום שמים, והדבר הגדול כמו העמוד הנצב ארצה וראשו מגיע השמימה יתפוש בו כל אדם לפי גבהו, והנה העמים חשבו את ה' כדבר רם שא"א לתפוס בו כלל ושאינו משגיח עליהם, כמ"ש רם על כל גוים ה' על השמים כבודו, אבל ישראל חושבים אותו כדבר גדול שכ"א ישיג אותו כפי ערכו, ושהשגחתו תתפשט על כל א' לפי מעשיו, כמ"ש ה' בציון גדול ורם הוא על כל העמים, והנה השם מצד עצמו הוא בבחינת רם, כי השכל מחייב שרם על רמים לא ישפיל להשגיח על בריה שפלה כמו האדם, ובכל זה ילמדנו הנסיון שהוא בבחינת גדול, והשגחתו מתפשטת על כל ברואיו וביחוד על יראי ה' וחושבי שמו שהוא דבוק עמהם תמיד, וזה מבואר ממה שהוא שומע תפלת הצדיקים ויצילם מכל צרה, וזה דבר הנראה לעין, וז"ש "גדלו לה' אתי", בהכרח תסכימו אתי מצד הנראה מהנהגתו שהוא בבחינת גדול, הגם "שנרוממה שמו יחדיו", שאני אסכים עמכם ששמו מצד אמתתו הוא מרומם מכל השגה ומכל רעיון, בכ"ז מוכרחים אנו להודות שהוא בבחינת גדול ממה שנראה לעין, כי.

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"דרשתי את ה' וענני", ומזה מבואר שהוא משגיח עלי, ולא לבד שהצילני מן הצרה שהתפללתי עליה, כי "מכל מגורתי הצילני", שאחר שענני על צרה זאת השקיף בחסדו להציל אותי מכל מגורתי בכלל, כדרך בעל החסד השלם שיהיה החסד בתכלית השלמות:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הביטו", הנה המביטים להשיג עזר מזולת ה' יביטו או לצד מעלה או לצד מטה, רצוני, שיבקשו העזר ע"י הסבות הטבעיות המזל והמערכת אשר השמש ראש לכולם, ואז יכהו עיניהם מהביט תמיד אל השמש המכהה את העינים, או יביטו למטה להשיג עזר מבני אדם ואז יחפרו פניהם מהבושת, אבל "אלה שהביטו אליו", לא חשכו עיניהם, כי "נהרו" מאורו הבהיר, ולא התביישו כי "פניהם אל יחפרו":

ביאור המילות

"ונהרו". כמו ואל תופע עליו נהרה (איוב ג'):

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זה", ר"ל אלה שהביטו אליו לא יחפרו פניהם, כי הם יאמרו, ראו נא "זה עני קרא וה' שמע", הלא קרא אליו עני אחד, והגם שהוא עני ויחיד, בכל זאת שמע ה', ולא לבד שהושיעו מן הצרה שקרא עליה, כי גם "מכל צרותיו הושיעו", וא"כ מזה נדון ק"ו, כי.

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חונה מלאך ה' סביב ליראיו" שיראיו א"צ לצעוק כלל מן הצרה, כי מלאך ה' ושלוחו עומד תמיד סביבם כמחנה מזוינת "ויחלצם", יעשה אותם חלוצים בכלי זיין, כי נדמה כמחנה מלאכים חלוצי צבא עומדים סביבם לשמרם מכל רע, (ורמז על האנשים שהתחברו אליו אח"כ בברחו מפני אכיש אל מערת עדולם (ש"א כ"ב) שהיו רבים עמו יראי ה' וחלוצי צבא למלחמה):

ביאור המילות

"חנה". בא תמיד על מחנה החונים בשדה וביחוד הנכונים למלחמה וכן פירשתי וחניתי לביתי מצבא (זכריה ט' ח'), "ויחלצם". מענין חלוצי צבא, וכן ואחלצה צוררי ריקם:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"טעמו", אמר עוד הבדל בין תשועת ה' לתשועות טבעיות או תשועות בני אדם, שמהם לא ישיגו רק הערב והמועיל לא את הטוב, אבל ה' מלבד שהוא ערב הנרגש לחוש הטעם, שעז"א "טעמו", ומועיל הנראה בחוש הראות שעז"א "וראו", הוא ג"כ טוב, עד שגם בטעם ובראיה "יטעמו ויראו כי טוב ה'", עד "שאשרי הגבר יחסה בו", שישיג בזה גם אושר נפשי רוחני מצד החסיון עצמו, חוץ מן התועלת שימצא מן החסיון:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יראו את ה' קדושיו", עפ"ז מצוה לקדושי ה' שיראו את ה', והנה העכו"ם אשר התקדשו להבלי עכו"ם היו מתקדשים ע"י נזירות שפרשו א"ע מן הישוב, אבל יראתם לא היתה יראת ה' רק יראת הבלים ויראת עצמם פן יקרה להם נזק, אבל אתם קדושיו יראו רק את ה', והנה הנזירים שבעכו"ם היה להם מחסור מצד שני ענינים, אם מחסור בחיריי במה שפרשו מכל הנאות העולם, אם מחסור הכרחיי שע"י שלא עסקו בצרכיהם השיגם המחסור עד שהיו צריכים לאכול שרשי רתמים כנודע, אבל יראי ה' המבוקש מאתם רק שישמרו כפי מצות התורה לא הבריחה מן הישוב, ואין להם לא מחסור בחיריי, "כי אין מחסור ליראיו", כי התורה לא צותה שיחסר את עצמו מטובה, ולא מחסור הכרחי, כי.

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כפירים" בעת אשר "רשו ורעבו", אם רשו מכלי הטרף לא ימצאו מזונם, וכן בני אדם אם רשו מנכסיהם ירעבו, אבל "דורשי ה' (רשו) לא יחסרו כל טוב", דורשי ה' גם בעת אשר רשו לא יחסרו כל טוב כי ה' מזמין מזונותיהם:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכו בנים", אצל העכו"ם הנ"ל היה הקדושה והיראה דבר מיוחד רק לגדוליהם וכהניהם, לא כן יראת ה' גם בנים הקטנים "לכו שמעו לי יראת ה' אלמדכם", שיראת ה' היא מושגת לכל נפש:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי האיש", נזירי העכו"ם פרשו א"ע מן העולם, או מצד שמאסו בחיים, או מצד שמאסו בטוב העולם ובחרו לחיות חיי צער, אבל אני אלמד יראת ה' גם "להאיש החפץ חיים", וגם להאיש "האוהב ימים לראות טוב", שיוכל לחיות עם יראת ה' חיי ההצלחה והטוב, כי יראת ה' לא תבקש מן האדם שיפרוש לגמרי מן הישוב, רק זאת תבקש:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נצור לשונך מרע", שלא ידבר לה"ר בלשון, "ולא מרמה בשפתיו", וגם לא תבקש שיברח מן הישוב, רק.

ביאור המילות

"לשונך, שפתיך". הלשון מציין הדבור התבוניי, ומוסיף שפתיך שהוא הדבור הפשוט, שהשפה חיצונית נגד הלשון (למעלה י"ב ה', ולקמן ק"כ ב', קמ"ד ד', וע"ל ע"ח ל"ו):

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"סור מרע ועשה טוב", שתמצא בין בני אדם ששם יש מציאות לעשות רע וגם טוב, ותסור מרע ותעשה טוב, משא"כ במדבר לא תוכל לעשות טוב וגם אין שם מציאות לסור מן הרע שאין נמצא שם רע, ולפ"ז "בקש שלום", שהוא שלום הקיבוץ המדיני, ולא שתבקש שלום ע"י שתברח מן בני אדם, רק "רדפהו" שתמצא בין בני אדם והגם שהם עלולים לריב ולמצה תרדוף אתה את השלום, (וגם כיון בזה נגד דואג שהיה נעצר לפני ה' והוא הוציא לה"ר על עיר הכהנים):

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עיני ה' אל צדיקים", שמשגיח עליהם בעצמו לראות מה שחסר להם, ובכ"ז "אזניו אל שועתם", שלפעמים ישועו המה מרעה הנדמה להם לפי דעתם הגם שאינה רעה לפי האמת, וגם בזה ימלא שועתם:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פני", וגם "פני ה'" והשגחתו לרעה "בעושי רע להכרית מארץ זכרם" של הצדיקים, שמעניש גם את הרשעים שרוצים להרע להם (ורמז בזה ג"כ על דואג), ולא זאת לבד, כי אם.

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"צעקו" מן הצרה, אז "וה' שמע", ולא לבד שמצילם מצרה זאת שצעקו עליה כי "מכל צרותם הצילם":

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קרוב", גם ה' עומד קרוב "לנשברי לב" ע"י צרותיהם, "ואת דכאי רוח" שהרוח הפנימי נדכא על ידי צוקה פנימית או ע"י עונותם, "יושיע":

ביאור המילות

"לב רוח", עיין מ"ש ישעיה (נ"ז טו, ס"ח י"ד) לקמן (נ"א י"ט), ועיין יחזקאל (י"א י"ט):

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רבות רעות צדיק", החולאים ששרשם ע"י קלקול בא' מיסודות הגוף אין להם תרופה, ואז כל המכאובים הנראים הם רק אחת ששרש כולם הוא האבר הראשי שהנשמה תלויה בו שהוא נתקלקל, אבל הרעות הבאות על חיצונית הגוף הגם שהם רבים, כגון שנלקה העור בכמה מקומות, אינם מסוכנים, וז"ש "רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'" אחר

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ששומר כל עצמותיו" שהם עמודי הגוף "שאחת מהנה לא נשברה", הרעות הרבות אינם מסוכנות, אבל.

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תמותת רשע רעה" אחת, כי הרעה שלו היא עצמית על האבר הראשי שבו, והיא הגורמת מיתתו, ועוד יש הבדל ביניהם "כי שונאי צדיק יאשמו" שמלבד שימותו עוד נשארו אשמים, עד שגם נפשם נכרתה לעוה"ב, אבל.

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פודה ה' נפש עבדיו ולא יאשמו", שהגם שיבא יסורים על גופם לא יאשמו בנפשם: