מלבי"ם על תהלים לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · לג · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רננו", המזמור הזה נתחבר אל הענין הראשון, באר בו כי ה' מנהיג את עולמו בשני מיני הנהגות, שהיא הטבעיית המיוסדת על חקים קבועים בלתי משתנים, וההנהגה ההשגחיית שהיא נוהגת לפי מעשה בני אדם טוב או רע, ובאר ענין ידיעת ה' וההשגחה, ובפרטות מן ההשגחה המיוחדת על יראי ה' וחושבי שמו.

"רננו", הנה בסיום המזמור הקודם אמר "שמחו בה', וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב", כי הישרים הם מדרגה יותר גדולה מן הצדיקים, שהם לבם ושכלם הולך ישר ואינו מסתפק כלל ואינו נוטה כלל מדרכי ה', וזה מדרגה יותר גדולה מן הצדיקים שעושים מעשה הצדק בפועל אבל עוד לא שבו מן המלחמה הפנימית, הן מלחמת שכלם בעניני האמונות והדעות, הן מלחמת יצרם במעשים ופעולות, ע"כ צוה שהצדיקים ישמחו בלב, ומוסיף לישרים שירננו בפועל, ובמזמור זה שיברר מהשגחת ה' הפרטית מוסיף "שהצדיקים" יבואו למדרגת הישרים "וירננו בה', ולישרים" להם "נאוה תהלה" הם יתהללו בה', ולהם נאוה התהלה, באשר הם השיגו האמת תמיד ולא הסתפקו כלל, וזה כולל שהם יספרו תהלת ה', וגם להם עצמם מגיע תהלה על יושר שכלם ועל שהשיגו את האמתיות:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הודו", (פסוקי המאמרים האלה מסודרים זה מול זה בצלעות מקבילות),

  • א . שיודו לה' על ההנהגה הטבעיית הסדורה מששת ימי בראשית חק נתן ולא יעבור, וצוה "שיודו לה'" ע"ז "בכנור, ויזמרו" גבורותיו "בנבל עשור", שהכנור הוא ציון אל ערך העולמות זל"ל שכולם ערוכים על פי חקי המוסיקא ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים, כמו שכתבתי שם בפי' הכתוב הזה והיו מנגנים בנבל עשור על ציון הגלגלים שהם עשרה לפי תכונת הקדמונים:

ביאור המילות

"בנבל עשור". נבל אשר לו עשרה מיתרים, ואמר עלי עשור ועלי נבל, רצונו לומר נבל עשור ונבל סתם:

"הודו, זמרו". הודאה על הטובה, זמר ספור שבחיו, וכן למעלה (ל') זמרו לה' חסידיו והודו, וע"ל (ז' י"ח):

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שירו לו", זאת שנית "תשירו לו" בכל עת "שיר חדש", על ההנהגה ההשגחיית שהיא אינה קבועה לפי חקי הטבע רק משתנית ומתחדשת תמיד לפי מעשה בני אדם הבחיריים, שלפיהם יחדש ה' נפלאותיו אם לחסד אם לשבט ויחודש השיר לפי חידוש המעשים, ובזה "הטיבו נגן בתרועה", שהתרועה תורה על התהוות ענין חדש ועל התגלות ה' לשפוט את הארץ:

ביאור המילות

"שיר חדש". מורה על דברים שלא נעשו כמוהם עוד (ישעיה מ"א ט"ו, לקמן מ"ב ד', צ"ו א', צ"ח א', קמ"ט א'):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי ישר", (מפרש נגד ההנהגה הטבעיית), "דבר ה'", שהוא הדבור שבו ברא את המציאות (כמו שיפרש בפסוק ו' בדבר ה' שמים נעשו) "הוא ישר", ר"ל שהנעשה בדבורו נוסד על חקים קבועים ישרים בלתי משתנים, וכן לא הוסיף על הדבור הזה ולא גרע ממנו, כמו שית', "וכל מעשהו באמונה", הנה שני ההנהגות האלה שהם הטבעיית והנסיית מצויינים בכתבי הקדש בשם אמונה ואמת, ובשם חסד, שההנהגה הטבעיית הסדורה מששת ימי בראשית מצויינת בשם אמונה, כי החקים האלה נאמנים לעד וקיימים, וה' התחייב להנהיג תמיד החקים האלה ושלא לבטלם כמו חקות שמים וארץ יום ולילה קיץ וחורף וכדומה, שלא ימושו לעולם, וההנהגה ההשגחיית שתתחדש לפעמים ברצון ה' ע"ד הפלאיי תכונה בשם חסד, כי אינו מחויב לעשותם ויעשם בחסדו לפי רצונו בכל עת, עז"א "שכל מעשהו" של דבר ה' הוא "באמונה", כי חקיהם מוכרחים ומובטחים ובלתי משתנים לעולם:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אוהב" (מפרש נגד ההנהגה ההשגחיית) מצד "שה' אוהב צדקה ומשפט", וע"ז לא יספיקו החקים הטבעיים, כי בהנהגת יושבי הארץ שהם בעלי בחירה, ומעשיהם אפשריים בלתי תלויים מחקי הטבעיים והם בוחרים לפעמים לעשות טוב ולפעמים ברע, יחויב שכן ינהוג עמם ה' לעשות צדקה עם הצדיקים ומשפט עם הרשעים, וזה א"א לפי הנהגת הטבע, שהיא לא תשתנה ע"י שינוי מעשה בני אדם, כי תהלוכותיה קבועים, ולכן צריך ה' להתנהג עם יושבי הארץ ע"פ ההנהגה ההשגחיית שישנה את הטבע לפי המעשים הטובים או הרעים, כמ"ש אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו, פן יפתה לבבכם וגו' ועצר את השמים ולא יהיה מטר, שכ"ז הנהגה אחרת נעלה מחקי הטבע שנקראו אמונה, רק הנהגה הנקראת בשם חסד, ולכן "חסד ה' מלאה הארץ", הנהגה שלא התחייב בעת הבריאה בששת ימי בראשית רק בחסד ה' יסודה ושרשה:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בדבר", מפרש מ"ש כי ישר דבר ה', "כי בדבר ה' שמים נעשו", שהשמים נוסדו ע"פ חקים קבועים בלתי משתנים, "וברוח פיו נעשו כל צבאם", יציין כאלו השמים בכללם נעשו ע"י הדבור, וע"י הרוח שיצא מפיו בעת הדבור שהוא קל מן הדבור עצמו נעשו כל צבאם, שהם הכוכבים והמאורות שנתלו ביום ד', וכבר בארתי בפי' בראשית שהיה הבדל בין בריאת השמים ובין בריאת הארץ שבהשמים לא שינה דבר רק נשאר הכל כמו שנברא בדבור הראשון, כי גם המאורות נבראו ביום הראשון עם השמים רק שנתלו ביום ד' כמ"ש חז"ל, לא כן בארץ שאחרי שנבראת הארץ ביום הראשון, באו בה כמה שנוים ע"י התשעה מאמרות, שהוסיף אח"כ מקרים חדשים על הנעשה ביום ראשון, הקואת המים והתהוות היבשה, ועליית האדים אל הרקיע, והברואים שנבראו עליה, כמ"ש כה אמר ה' בורא השמים (רק בריאה הראשונה לבד) הוא האלהים יוצר הארץ ועושה הוא כוננה, כי הוסיף בה תקונים ע"י המרת צורה בצורה, וע"כ בשמים אמר שישר דבר ה' כי לא הוסיף עליו דבר, אבל בארץ אמר.

ביאור המילות

"וברוח פיו". וכמליצה זו ישעיה (י"א ד' ל"ד ט"ז):

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כונס כנד מי הים", שהארץ לא נשארה על האמונה שהוא החק הקבוע שנעשה ע"י בריאה הראשונה, כי חסד ה' מלאה הארץ, שבבריאה הראשונה היה החק הטבעיי שיסוד המים יקיף את יסוד העפר, והוצרך ה' לשנות החק הזה לכנס מי הים לתוך הים שיעמדו שם כנד ולא ישובון לכסות הארץ, "ונתן תהומות באוצרות" שיהיו המים עצורים בתהומות ובימים, כדי שתראה היבשה, וגם כיון במ"ש נותן באוצרות תהומות אל מ"ש שם שהתגלות היבשה נעשה עיקר ההכנה לזה על ידי המאמר של יהי רקיע בתוך המים, שגבל החק שיעלו המים ע"י האדים אל הרקיע שהוא מקום הסגריר, ושם יצא מהם האויר שהיה מעורב עם יסוד המים, וע"י הופרשו מן היבשה כי נשארו רוב המימות תלוים במאמרו של מלך באויר, (כמ"ש בפי' בראשית ובפי' איוב סי' כ"ו וסי' ל"ח ולקמן סי' ק"ד) ועז"א שמי התהומות נתנו באוצרות ברקיע, ובזה יסד ה' ההנהגה האחרת שיתנהג עם יושבי הארץ כפי ההנהגה ההשגחיית המכונה בשם חסד, שיעצר במים וייבשו וישלחם ויהפכו ארץ, וכן נתינת המטר וכל הנתלה מזה שהוא הכל השגחיי כמ"ש ומעשה ידיו מגיד הרקיע, וזה מעשה תמידי כמ"ש כונס כנד, נותן באוצרות, בלשון הוה, כי זה יעשה ויפעל תמיד ע"י ההשגחה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ייראו", וע"י ההנהגה הקבועה הטבעיית "ייראו מה' כל הארץ", ע"י שהוא הבורא כל, וע"י ההנהגה ההשגחיית שזה נוהג עם יושבי תבל, שהוא החלק המיושב מן הארץ "ממנו יגורו כל יושבי תבל", שהמגור הוא גדול מן היראה, שהוא פחד השכר והעונש, ע"י שבהנהגה זו שינהיג עם הישוב ישכיר ויעניש, יגורו מענשו פן יציף מי הים או יעצר את השמים ולא יהיה מטר:

ביאור המילות

"ייראו יגורו". המגור הוא תמיד מהרע והיראה תהיה לפעמים מהעצם עצמו, וההבדל בין ארץ ותבל ידוע, שתבל הוא החלק המיושב:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי" מפרש "ייראו מה' כל הארץ כי הוא אמר ויהי", שהוא המהוה והממציא הכל, "ממנו יגורו כל יושבי תבל כי הוא צוה ויעמד", כי גם העמדת הארץ וקיומה אינו מעצמו כמו בשמים שחק נתן ולא יעבר והם קיימים ועומדים מעצמם, כי הארץ אינה עומדת מעצמה, כי ע"פ טבעם המיוחד היה ראוי שהמים יכסו פני תבל, רק ה' צוה שתעמד ושם חול גבול לים ונותן מטר יורה ומלקוש בעתו, וע"כ יגורו מפחד ענשו פן יסלק השגחתו רגע ויגוע כל בשר יחד ואדם על עפר ישוב:

ביאור המילות

"אמר, צוה". האמירה לפי שעה והציוי נמשכת לעתיד, עמ"ש התו"ה צו (ס"א):

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה'" וע"י שה' מנהיג את הארץ בהשגחה מיוחדת, לכן בענינים הכוללים הרצויים אצלו מצד חכמתו ורצונו יתברך יבטל עצת גוים ומחשבותיהם, וינהיג הכל לפי התכלית הכולל הנרצה אצלו ולא יועילו מחשבות בני אדם ועצתם לבטל את עצת ה' והתכלית המוסכם אצלו, והנה העצה היא התכלית הנרצה להעושה, והמחשבות הם האמצעיים המובילים אל התכלית, שחושב מחשבות איך יוציא למעשהו את העצה שהוא התכלית, "וה' יפיר עצת גוים" שהוא התכלית הנרצה אצלם, וגם "יניא מחשבותיהם" שהם המחשבות הרבות והאמצעים שיכינו להפיק את התכלית שהיא העצה, אבל.

ביאור המילות

"הפיר, הניא". הניא מוסף על הפיר, שהמפיר כבר חל הדבר, והמניא מונע שלא יחול הדבר כנ"ל כמו ואם הניא אביה אותה.

"ועמים". מוסיף על "גוים". כי עם מדרגה יותר גדולה מן גוי (ישעיה א' ד'), "ומחשבות". מוסיף על "עצה". (ישעיה י"ד כ"ד) ומוסיף במליצתו לא זו אף זו:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עצת ה'", שהוא התכלית הנרצה אצלו, היא "תעמד לעולם", ולא יוכלו בני אדם לשנותו ע"י תחבולותיהם, וגם "מחשבות לבו" שהם האמצעיים שהוא מכין אל עצתו, יעמדו "לדור ודור", והתכלית הוא אחד כמו למשל התכלית הכללי שיעץ ה' בהשלמת כלל האנושי עד סוף כל הדורות, זה יעמוד לעולם בלי שינוי, והמחשבות שהם האמצעיים שיכין אל הפקת התכלית הכולל הם ישתנו לפי הדורות, ועז"א לדור ודור, כמו התיקון האחרון הכולל המוכן לבא באחרית הימים היא העצה הכללית בהנהגה והיא עומדת אצלו לעולם בלי שינוי ואם יתמהמה חכה לו, והאמצעיים מכין ה' תמיד לזה לפי הדורות דור דור, עד שכל המתחדש בכל דור ודור כמו הגליות והגאולות והתמורות שנעשו בכל הדורות כולם הם כחוליות הקבועות בשלשלת אחת אשר סוף השלשלת היא העצה הכללית העומדת אצלו לעולם בלא שינוי:

ביאור המילות

"לעולם לדור ודור". כבר התבאר ישעיה (י"ג כ') שלעולם בא על הזמן הבלתי מתחלק ולדור ודור מציין הזמן המתחלק לפי שני הדורות (ובא בספר זה, ע"ז ט', פ"ה ו', פ"ט ב' ה', קי"ט צ', קל"ה י"ג, קמ"ו י'):

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשרי", עפ"ז יאמר ש"אשרי הגוי אשר ה' אלהיו", כל גוי המאמין בה' ועובד ה' והוא אלהיו, אשרי לו, כי אז הוא מושגח מאתו, ונוסף לזה "אשרי העם אשר בחר לנחלה לו", שחוץ מבחירתו שבחר ה' לאלהיו, נבחר הוא מה' להיות לו לעם סגולה ויופיע עליו בהשגחה מופלאת נסיית:

ביאור המילות

"הגוי. העם". עם מעולה מן גוי (כנ"ל י') ומציין לרוב את ישראל, כמ"ש (ישעיה א' ד'):

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"משמים", עתה יגיד איך ינהיג ה' בשני מיני ההנהגות האלה הנזכרות, בצד א' ינהיג ה' ע"י השמים שהיא הנהגת הטבע והמערכה, שבזה ה' בשמים הכין כסאו ומנהיג כפי חקי הטבע הסדורים מראשית, ובהנהגה זו "משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם", ראה את כולם בידיעה קדומה אשר ידע מראשית כל פרטי המעשים שיהיו, והיא ראיה אחת כוללת בלתי מתרבית או משתנית, רק בידיעה אחת קדומה ראה את כולם ואת מעשיהם עד סוף כל הדורות, וגם הוקצב כל ענינם מראשית עפ"י ההנהגה הכוללת המיוחסת לשמים ולהנהגת הטבע:

ביאור המילות

(יג-יד) "הביט, ראה, השגיח". כבר התבאר (ישעיה ה' י"ב) שהבטה היא שימת לב על הדבר שמשים לב לראות, ואח"כ ראה, ומשגיח הוא ההבטה היתירה על פרטי הדבר, רואיך אליך ישגיחו (ישעיה י"ד):

"כל בני אדם כל ישבי הארץ". כל בני אדם כולל המין כולו אשר היה ויהיה בעולם, אבל יושבי הארץ מציין רק הדור היושב בארץ עתה:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ממכון שבתו", בצד השני שהיא ההנהגה ההשגחיית שאינה מיוחסת לשמים רק למכון שבתו, אשר ישב וישפוט כפי המעשים, משם "השגיח אל כל יושבי הארץ", לא ראיה כללית לבד רק השגחה מיוחדת, ולא לבד את כל בני האדם שהיא הכלליות, רק את כל יושבי הארץ בכל דור ודור, איש ואיש לפי מעשיו הפרטים הבחיריים:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"היוצר", בא להשיב על מה שטענו הפילוסופים על ידיעה זו שהלא המעשים הבחיריים הם אפשריים מתרבים ומשתנים ומתחדשים וידיעת ה' אי אפשר שתתרבה ותשתנה ושתתחדש לו ידיעה, והתשובה בזה כמ"ש במו"נ (פרק כ"א משלישי) שיש הפרש בין ידיעת העושה במה שעשה ובין ידיעת זולתו בעשוי ההוא, והוא שהדבר העשוי אם נעשה נאות לידיעת עושהו, עשייתו נמשך לידיעתו, אולם התבוננות שאר בני אדם בו נמשך אחר העשוי, למשל העושה מראה שעות ע"י גלילים מעשה חרשים, ידע תחלה כל תנועה שיתנועע וכל נטיה ונטיה מה שיורה עליו, וכ"ז לא ידע מפני התבוננו בתנועות המתחדשות עתה, רק בהפך שהתנועות המתחדשות התחדשו כפי הסכמת ידיעתו, משא"כ איש אחר המתבונן בכלי ההוא, תתחדש לו בכל פעם ידיעה אחרת, וז"ש שה' מצד שהוא "היוצר לבם" מצד זה "הוא מבין אל כל מעשיהם" בענין שלא תתחדש לו ידיעה בעת הפעולה האפשריית מצד ריבוי המעשים המתחדשים, כי ידע כ"ז בעת יצר לבם, וכן לא מצד ריבוי האנשים שכ"א יש לו לב אחר ובחירה אחרת, כי "יצר יחד לבם", שכל לבבות האנשים נוצרו ביצירה אחת, ואז הבין אל כל מעשיהם, ולא תתחדש אצלו ידיעה כלל, ולא תתרבה ולא תשתנה ידיעתו ע"י ריבוי וחידוש וחילוף מעשיהם:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אין", מהשגחה זו שמשגיח על יושבי הארץ נמשכה ההשגחה המיוחדת המופלאת על יראי ה', ושאז לא יועילו כל השתדלות והכנות האנשים שיכינו לנגד ההשגחה זו, כי השגחת ה' היא תעשה חיל, "המלך אינו נושע ברב חיל", שהוא ריבוי הכמות של חילו, וכן לא יועיל ריבוי הכח באיכות כי גם "הגבור לא ינצל ברב כח":

ביאור המילות

"נושע". תואר, על כן בא בקמ"ץ:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שקר", וגם לא יועילו האמצעיים והכלים שיכינו לזה, כמו הסוסים המוכנים למלחמה, כי "שקר הסוס לתשועה", ולא לבד שלא יושיע לנצח המלחמה, כי גם "לא יוכל למלט את בעליו ע"י רוב חילו", גם יאמר שלפעמים ישקר הסוס בבעליו ויוליכנו בע"כ נגד רצונו במלחמה, וזה יהיה לתשועה שהוא בהשגחה שעי"כ יושע, הגם שברב חילו לא ימלט, ומדוע לא יועילו החיל והסוסים, כי.

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה עין ה' אל יראיו", והוא לוחם בעדם והובישו רוכבי סוסים, כמ"ש אתה סתר לי מצר תצרני, ובאר שהשגחה זו הוא משני טעמים,

  • א) מצד שהם יראיו,
  • ב) מצד שהם "מיחלים לחסדו", וה' מושיע הבוטחים בו:
 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"להציל ממות נפשם" שלא ימותו ע"י הצר הצורר אותם, וגם "לחיותם ברעב", כמו שהיה במעשה זו שנלאו ישראל על ידי רעב וגם בא עליהם הצר וה' הצילם משניהם:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נפשנו", אמר הגם שלא באה תקותם תיכף, כמ"ש בלו עצמי בשאגתי כל היום, עד "שנפשנו חכתה" והמתינה ימים רבים, מ"מ "עזרנו ומגננו הוא" שעזרנו מן הרעב, והגין עלינו מפני הצר:

ביאור המילות

"חכתה". חכה המורה על התקוה מקושר עם חכה מלשון המתנה, וחכינו עד אור הבוקר שממתין על תקותו זמן רב, כמו אם יתמהמה חכה לו, וזה ההבדל בינו ובין תקוה ויחול (ישעיה ח' י"ז):

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי בו", שאינו התוחלת לה' דומה אל התוחלת לאדם, שהמיחל לתשועת אדם ואינו מושיעו תיכף הוא נעצב כי אינו בוטח על תשועתו בבטחון חזק כי פן לא יכול או לא ירצה להושיעו, אבל "בו ישמח לבנו" הגם שלא באה התקוה תיכף, "כי בשם קדשו בטחנו" בטחון חזק, שבודאי יושיענו אחר ששם קדשו נקרא עלינו, כמ"ש ושמך עלינו נקרא אל תניחנו:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יהי", מ"מ אבקש בל נצטרך לחכות ולהמתין זמן רב על חסד ה', רק "יהי חסדך ה' עלינו" תכף "כאשר יחלנו לך" ותושיענו תיכף: