מלבי"ם על שמואל א כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלבי"ם · על שמואל א · כא · >>

(ב) "מדוע אתה לבדך". שאם הולך בצרכי המלחמה איה הצבא, ואם בשליחות המלך איה נעריו ומשרתיו:

(ג) "את הדבר" וכו'. ר"ל שצוה שלא ידע איש לא הדבר עצמו מה הוא, ואף לא המקום שילך שם, וז"ש "ואשר צויתך". ולכן לא יכול לקחת נער עמו שיודע לו המקום, ולא להשאיר הנערים במקום נודע שאז יודע להם המקום על ידי עובר ושב ממקום דוד אל מקום הנערים, לכן "הודעתי" והזמנתי "את הנערים" שיעמדו "במקום פלוני" נעלם מאיש:

(ד) "ועתה". אחר שהנחתי שם חמשה נערים רחוק מעיר מושב: "תנה חמשה לחם". לחמשה נערים. או אם אין לך חמשה, תן "הנמצא" תחת ידך:

(ה) "ויען הכהן, אין לחם חל אל תחת ידי כי אם לחם קדש יש". לפי הפשט היה בידו תרומת לחמי תודה, ומבואר בזבחים (קיז ב) שתרומת לחמי תודה אינו נוהג רק בזמן במה גדולה, ומ"מ היה דרכם להרימם ולתת לכהן המקריב, כמו שהיו נוהגים בחזה ושוק שג"כ אין נוהגים בבמה (וכמ"ש (למעלה ט, כד) על וירם את השוק והעליה), ובכ"מ דינו כקדשים קלים שנאכלים לזרים ולא לטמאים, וז"ש "אם נשמרו הנערים אך מאשה":

(ו) "ויען דוד" וכו' "כי אם אשה". השיב אין חשש טומאת קרי, כי אשה "עצרה" ונמנעת מאתנו "מתמול שלשום", שאנחנו בדרך. וגם אין חשש טומאת כלים, כי "כלי הנערים קדש". וגם אין איסור מצד היותה תרומת לחמי תודה (וכדעת ר"א שם (קיט ב) בגמרא, או כל"ק דרמי בר חמא שם): "כי הוא דרך חל". ר"ל שנהגו בו דרך חול, שלא הניפוהו לפני ה' לשם תרומה, כי הוא זמן במה קטנה שאין תנופה ותרומת לחמי תודה נוהג. וכן אין בו איסור מצד שיצאו לחוץ, שאיסור חוץ אינו נוהג רק בשילה שק"ק נאכלים בכל הרואה, לא כן בנוב וגבעון אחר שהותרו הבמות, וז"ש "והוא דרך חול ואף כי היום יקדש בכלי", ר"ל הגם שקדשו ע"י כלי שרת (כי לחמי תודה קדשו בשחיטת הזבחים ע"י הסכין שהוא כלי שרת, כמ"ש במנחות [עח ב]) בכ"ז הוא דרך חול ונוהגים בו כחולין לאכלו בכל מקום ולכל אדם, ועז"א ואף כי "היום", ר"ל "היום" בנוב אינו כימי קדם בשילה שתועיל כלי שרת. ועז"א:

(ז) "ויתן לו הכהן קדש". שהוא תרומת לחמי תודה. ובאר הטעם שלא נתן לו לחם אחר, "כי לא היה שם לחם" (כי היתה עיר שכולה כהנים) "כי אם לחם הפנים" "המוסרים מלפני ה' לשום לחם חם" אחר תחתיו, משום דכתיב (שמות כה, ל) לפני תמיד. והגם שהלחם שלקחו מעל השולחן קל מהלחם שעל השולחן שאין בו מעילה, וכ"ש שקל מתרומה שחייב עליו מיתה, בכ"ז לא יכול לתתה לו כי אסורה לזרים. ולדעת חז"ל נתן לו לחם הפנים המוסרים מעל השולחן, כי דוד אחזו בולמוס, וכבר באר זה בפרשת דרכים כי לכן נתן לו לחם הפנים u1492 המוסרים, כדין מי שאחזו בולמוס שמאכילים אותו הקל הקל תחלה. ודוד א"ל שיתן לו חמשה לחם, כי הכ"ג היה נוטל חמש חלות, כמ"ש ביומא, וא"ל שיתן לו חמש חלות תיכף כי בהם תתישב דעתו, או יתן לו הנמצא אם נמצא בידו חולין טוב יותר. והשיב לו הכהן עמ"ש או הנמצא, אין לחם חול ת"י כי אם לחם קדש, והוא לחם הפנים אחר הקטרת הבזיכין שהוא הקל מכולם, כי הסדר הוא - תרומה חייב עליו מיתה, לה"פ קודם הקטרת הבזיכין קל יותר שהוא רק בלאו, ולה"פ אחר הקטרה קל מכולם שאין בו מעילה. אך בתנאי אם נשמרו הנערים אך מאשה, כי אם הם טמאים יתהפך הדבר, שאיסור קדש חמור מתרומה, שטמא האוכל קדש הוא בכרת (כמ"ש הרמב"ם פי"ח מהלכות פה"מ), וגבי תרומה ליכא כי אם חיוב מיתה בידי שמים (כמ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות תרומות), וקל מכולם לה"פ קודם הקטרת הבזיכין שאינו חייב משום טומאה עד שיקרבו מתיריו (כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' מעילה), ואז היה ראוי להאכילו תרומה, ואחריו לה"פ שעל השולחן, ואחריו לה"פ המוסרים מעל השולחן שחמור מכולם. ודוד השיב כי אשה עצורה לנו וכלי הנערים קדש ואין חשש טומאה, ויען לא באר איזה קדש י"ל אם לה"פ שעל השולחן או לה"פ המוסרים, א"ל שהוא דרך חול נגד תרומה, אף כי היום יקדש בכלי, ר"ל גם לחם שעל השולחן קל נגד תרומה כנ"ל, אחר שהוא רק בלאו, לכן ויתן לו הכהן קדש לא תרומה, כי לא היה שם לחם אחר כי אם לה"פ המוסרים שהוא הקל מכולם:

(ח) "ושם איש". יספר שהכהן לא נשמר מפני דואג שהיה שם, וזה לאות שהכהן לא עלה על לבו כי בורח הוא, וזה מגיד ג"כ רשעת דואג שהיה שם ושמע כי דוד אמר שהולך בשליחות שאול, ובכ"ז הלשין את הכהן בשקר כמו שיבואר:

(י) "חרב גלית". פי' מהרי"א כי אנשי החיל ימנעו מקחת חרב שנהרג בו בעליו, כי סימן רע לבעליו, וז"ש "אם אותה תקח לך קח כי אין אחרת". ודוד השיב "אין כמוה", כי אצלו שהוא נצח בה תורה על סימן טוב:

(יא) "ויברח". עתה ברח לגמרי, כי יצא מגבול א"י:

(יב) "הלא זה דוד". חשדוהו שבא כמרגל, כי א"א שברח הלא הוא "מלך הארץ". וא"א שיברח מפני שאול, כי גדול הוא משאול, אם אצל העם שנחשב כמלך אצלם, אם מצד גבורתו, כי "הלא לזה יענו במחלות". גם אמרו הלא זה דוד מלך הארץ הזאת של פלשתים, שכפי התנאי שהתנה גלית אנחנו עבדים למנצח הפלשתי, והוא בא ללכוד את הארץ, הלא לזה יענו שנית במחולות לאמר הכה דוד ברבבותיו, כי בא להכות אותנו חללים:

(יד) "וישנו את טעמו". תחלה נתן טעם שבא, כי ברח מאדוניו. עתה שינה ונתן טעם אחר: "ויתהולל". בדברי שגעון, עד שנראה מדבריו שהוא איש משוגע. וכן ממעשיו, "ויתו על דלתות השער". וכן מתנועותיו, "ויורד רירו אל זקנו":

(טו) "ויאמר אכיש הנה תראו" וכו'. ר"ל בהכרח תאמרו אחד מג' תירוצים, א] או שלא ידעתם שהוא איש משוגע, ע"ז משיב "הנה תראו איש משתגע", הלא זה נראה לכל:

(טז) ב] או תאמרו שהבאתם אותו כדרך שמביאים משוגע לצחוק, עז"א "חסר משוגעים אני", הלא יש פה משוגעים הרבה בלעדיו. וחז"ל אמרו שהיו אשתו ובתו משוגעים. ג] או תאמרו שלא אתם הבאתם אותו רק בא מעצמו, וזה א"א כי "הזה יבוא אל ביתי" מעצמו, וכי ראוי שיניחוהו לבוא: