קטגוריה:שמואל א כא י

עריכה

אלשיך

• לפירוש "אלשיך" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

(י) "ויאמר הכהן חרב גלית הפלשתי" כו'. ומאשר כתבנו על פסוק (ב) ויבא דוד נבה אל אחימלך הכהן ובפסוק שאחריו ויאמר דוד אל אחימלך הכהן כו', ששני הכתובים ההם ידבר על שאול באלקים, יתכן מה שבאותם הכתובים ובפסוק שאלת החרב (פסוק ט) נזכר אחימלך, ובכל שאר הפסוקים נאמר הכהן ולא אחימלך, על כי בשני הכתובים ההם ידבר על שאול באלקים שאינו רק לכהן גדול, וכן שאלת החרב אינה אלא לכהן הגדול, כי מי יתן ומה גם חרב גלית בלי רשותו, על כן לגדול שבהם אמר, אך בשאר הכתובים נאמר הכהן, שאפשר שהוא אחד משאר הכהנים, שהם דברים שיש לכל כהן שייכות לדבר בו, ואף גם תשובת ענין החרב אחר שנשאלה, והוא מראה חפץ בדבר יכול לגמור הדבר כהן זולתו. ובכן נאמר "ויאמר הכהן". ותשובתו היתה "חרב גלית" כו':

ולבא אל הענין, נזכירה מאמרם ז"ל (יבמות עו ב) כי כאשר ראה שאול אשר הפליא לעשות הוא יתברך על ידי דוד בגלית, הוא ראה כן תמה, כי אמר בלבו זה יעצר בעמנו כי תרועת מלך בו, ומעתה ה' עמו, ועל כן שאל (לעיל יז נה) בן מי זה הנער, שהוא אם מזרע פרץ ויצלח למלוכה, או מזרע זרח ולא יהיה לו רק שררה מה, ויען דואג עד שאתה שואל אם ראוי למלוכה, שאל אם ראוי לבא בקהל ה', כי הוא מרות המואביה, והשיב אבנר מואבי ולא מואבית, השיב דואג אם כן ממזר ולא ממזרת, והושיבו סנהדרין על הדבר ויהיו דבריהם נגד דואג כדברי אבנר, ועודנו דואג מחזיק בדעתו עד שיתרא הישראלי חגר חרבו כישמעאל ויאמר כך מקובלני משמואל הרמתי מואבי ולא מואבית. ובמדרש חזית (רות רבה ד ט) ובאגדת שמואל (מדרש שמואל פרשה כב) מסיים בה שעדיין היה שמואל קיים, והלכו אליו ושאלו והשיב עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, ונתן טעם ואמר שעל כן נאמר ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור כו', אנשים דרכם לשכור, נשים אין דעתם לשכור, ואז נחה שקטה שאלתם ותגרתם:

והנה אין ספק כי דבר כזה לא מצער הוא, וראוי לעשות זכר לדורות, בל יוסיפו בני עולה לפתוח פיהם עוד נגד הדבר הזה, כי הלא מאז שמו כל ישראל לבם עליו כי לדוד המלוכה, וראוי לעשות זכר לדבר הרשום הלז, בל יקום איש כדואג לשים דופי במשיח ה'. על כן אחשוב הושמה חרב גלית במשכן ה', אשר שם יבואו כל ישראל ויראוה "לוטה בשמלה אחרי האפוד", למען יתנו אל לבם מעשה שהיה הוראת מלכות דוד בענין גלית, והערעור והתיקון. והוא, כי הוראת המלכות היא החרב, והיותה "לוטה בשמלה" הוא כי הוראת החרב שנחתך בה ראש גלית שהיא הוראת מלכות היתה כעוטיה מערעור רות, שנאמר בה (רות ג ג) ושמת שמלותיך עליך וירדת הגורן. וזהו החרב לוטה בשמלה שבה הלכה אל הזווג. וסוף נגמר התיקון היה לכתם אחרי שמואל לשאול ממנו. וזהו "אחרי האפוד" לרמוז לכתם אחרי שמואל שהיה חגור אפוד בד (לעיל ב יח). באופן כי כל הרואים חרב גלית "לוטה בשמלה אחרי האפוד", היה נותן אל לבו לזכור הדבר. וכיוון הכהן לומר "אם אותה תקח לך קח" ותבטל הזכרון הזה, "קח כי אין [אחרת] זולתה בזה" להניח זאת לזכרון הדבר. "ויאמר דוד" אפילו היתה זולתה בזה אחרת שלא תהיה כמוה לא אחפוץ. וזהו אומרו לא על כי אין אחרת, כי אם על מה שאין כמוה תננה לי:

עוד כיוון לומר, אם בשביל אחד מהנערים תרצה אותה אין ראוי לקחתה מפה, כי בזה מתפרסם הוה לכל באי הרגל וגם לזכרון האמור, אך "אם אותה תקח לך" לעצמך "קח", ואף גם לך הוא, על "כי אין אחרת זולתה בזה. ויאמר דוד אין כמוה" לקחתה אפילו היתה אחרת בזה, ומה שאמרת שלא אקחנה לאחד מהנערים כן דברת "תננה לי "לעצמי, כי לי יאתה: