מלבי"ם על עזרא ד ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


(ח) "רחום" ואז "רחום בעל טעם ושמשי ספרא" שהם היו המעתיקים והיו נאמנים למלך שלא יעשו זיוף במלאכתם עשו מרמה בהעתקתם, ותחת שהכותבים כתבו תלונתם על בנין הבית העתיקו המה את הכתב שטנה על בנין ירושלים, וז"ש "כתבו אגרא חדא על ירושלם", שהם כתבו שהיהודים בונים ומבצרים את ירושלים, ובכ"ז היה זה באופן שגם אם יודע למלך שהדבר שקר שלא בנו את חומת ירושלים רק את הבית, לא היו יכולים להעניש לא את הכותבים ולא את המעתיקים כמו שית' בפסוק י"ב, והם "כתבו לארתחששתא מלכא כנמא" כאשר נאמר, והנה היה מחקי המלך ששני השרים שנתמנו להעתיק הם כתבו שמם בראש המכתב, [כי מידם יבקש המלך אם נעשה איזה זיוף ומרמה בהעתקה] ואח"כ כתבו שמות הכותבים והמבקשים, [כי מידם יבוקש אם כתבו איזה שקר בגוף המכתב, וגם שידע המלך מי המבקש], וזאת נכתב על המכתב, כמו שהיום יחתמו שמם תחת המכתב, אולם תחת שהיה להם להזכיר שמות הכותבים בשלם מתרדת טבאל וחבריהם, כתבו הם שמכתב זה יצא מכל העמים אשר בעבר הנהר שאז ישים המלך על לבו כי לא דבר רק הוא והוא דבר הנוגע לכל העמים אשר במדינתו, וע"ז כתבו.  

<< · מלבי"ם על עזרא · ד ח · >>