התורה והמצוה ויקרא יב ו-ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת תזריע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם


סימן כא[עריכה]

ויקרא יב ו:
וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק ג:

[א] "ובמלאת"-- אינה מביאה בתוך מלאת. ואם הביאה בתוך מלאת -- לא יצא.


ובמלאת ימי טהרה:    כל מקום שנכתב מלאת הימים כיוון על שנשלמו הימים במלואם ובא קיצם. ואמר בב"ר (פרשה סג ופרשה פה) שברבקה שכתוב "וימלאו ימיה ללדת" היו מלאים ובתמר דכתיב "בעת לדתה" היו חסרים. ובא תמיד על זמן המוגבל או שנגבל לאיזה דבר -- "כי כן ימלאו ימי החנוטים" (ברא' נ), "מלא שבוע זאת" (שם כט). ובמ"ש "וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור" אמר ברבה (שמ"ר, ט) חד אמר ז' ימים להכאה (דייק מ"ש "אחרי הכות") וחד אמר ז' ימים להתראה (דייק מ"ש וימלא משמע שהיה זמן קבוע ומוגבל). וכן מ"ש פה "במלאת" פירושו שנשלמו הימים במלואם.

סימן כב[עריכה]

ויקרא יב ו:
וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק ג:

יכול (לא)‏[1] יביא בתוך מלאת על הולדות הראשונות?    תלמוד לומר "תביא".


ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא:    הרמב"ם (פ"א מהל' מחוסרי כפרה הלכה ה) כתב ואם הביאה קרבנה תוך ימי מלאת של ולד זה לא יצאת, אפילו הביאה על ולדות הראשונים בתוך ימי מלאת של ולד זה -- לא יצאת. והראב"ד כתב זה תימא גדולה! אם שלחה קרבנותיה תוך מלאת למה לא יצאת? ומאי שנא מחטאת חלב ודם שהטמא משלח אותה ומקריבים לה. ע"כ.

מבואר שהרמב"ם גרס בברייתא דפה "יכול יביא בתוך מלאת." והלימוד הוא שלא יביא על הולדות הראשונות וכמו שפירש הלח"מ שם. והראב"ד היה גורס כגרסתנו. אולם לפי דעתי משמיענו פה דין אחר, כי בנזיר (דף סד) דתניא יום מלאת -- תביא, תוך מלאת- לא תביא. יכול לא תביא על לידה שלפני מלאת אבל תביאא על לידה שלאחר מלאת ותפטר משתיהן? ת"ל "ובמלאת ימי טהרה" -- ביום מלאת תביא, תוך מלאת לא תביא. ופי' מ"ש יכול תביא על לידה שלאחר מלאת כגון שילדה בשני' ביום ס"ד ללידה ראשונה וחזרה וילדה ביום ס"ד ללידה שני' שהוא יום מלאת של לידה שניה ואחר מלאת של לידה הראשונה. ת"ל ובמלאת ימי טהרה נראה פי' שדייק ממה שלא אמר "ובמלאת הימים", משמע אף שמלאו הימים, כל שלא מלאו ימי הטהרה כי היא עדיין סופרת ימי טהרה על ידי הולד השני -- לא תביא.

ובדבר הזה פליגי ר' יהודה ורבנן (לקמן משנה ו) שר' יהודה ס"ל דעל הולד הג' מביאה קרבן כיון שהיא אחר מלאת של ראשון דס"ל ולד ראשון גרם לקרבן וממנו מנינן פ' יום. והוה ליה הג' אחר מלאת. וכמו שמפרש בגמ' בכריתות (דף י). והנה הספרא (למעלה פרק א' משנה ז פרק ב מ"ג) במ"ש יכול בין סמוכים בין מפוזרים, סתם כר' יהודה כמו שהוכיח בגמ' שם. ואם כן דעת ברייתא דספרא שהיא לר' יהודה הפך מברייתא דנזיר שהיא לחכמים דסבירא להו ולד שני גרם וממנו חשבינין מלאת ימי טהרה. ולפי זה מדבר בספרא גם כן בענין זה שילדה ולד ג' תוך מלאת של שני, ולד חמישי תוך מלאת של רביעי שלדעת ר' יהודה צריכה להביא קרבן על הא' והג' והה', ואם נגרוס כגי' הרמב"ם למד שבכל זאת, הגם שהיא חייבת קרבן על השלישי שהוא נקרא אחר מלאת, זה לענין חיוב אבל לא תוכל להביאו כיון שעדיין לא מלאו ימי טהרה האחרונים. ובזה מקיים מ"ש "ובמלאת ימי טהרה תביא" ולא אמר "ובמלאת הימים" שלענין הבאת הקרבנות הראשונים דהיינו של הולד הראשון והשלישי, צריכה להמתין על מלאת ימי טהרה של החמישי. ומזה הוציא הרמב"ם שהוא הדין דלדידן דפסקינן דלא כר' יהודה וסבירא לן שני גרם, כחכמים, בכל זאת לענין זה סבירא לן כסברתו שלא יביא תוך מלאת אף על הולדות שלפני לידה זו כמו שלדעת ר' יהודה אינה מביאה על ולד הא' והג' הגם שהוא גם כן אחר מלאת.

ולגירסא דידן שהוא גרסת הראב"ד שגרס "יכול לא תביא.." למד ר' יהודה שגם תוכל להביא הקרבן ודייק "ובמלאת ימי טהרה" של ראשון, כי גם לענין הבאה משקיף רק על הראשון, ומוכח דהוא הדין וכל שכן שמביא על קרבנות הראשונות והבן.

סימן כג[עריכה]

ויקרא יב ו:
וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק ג:

"לבן"-- לחייב על כל בן ובן; "לבת"-- לחייב על כל בת ובת.


וכשהוא אומר "או לבת" להביא את המפלת אור לשמונים ואחד שתהא חייבת בקרבן כדברי בית הלל, שבית שמאי פוטרין מן הקרבן.

אמרו להם בית הלל לבית שמאי: אי אתם מודים לנו ברואה אור לשמונים שהיא טמאה?!
[אמרו להם בית שמאי:] אי אתם מודים במפלת לשמונים ואחד שהיא חייבת בקרבן?!

[ אמרו להם בית הלל: ] מאי שנא אור לשמונים ואחד מיום שמונים ואחד?! אם שוה לו לטומאה, לא ישוה לו לקרבן?!
אמרו להם בית שמאי: לא! אם אמרתם במפלת יום פ"א -- שכן יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן!

אמרו להם בית הלל: והרי המפלת יום פ"א שחל להיות בשבת תוכיח! שלא יצא בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן וחייבת בקרבן.
אמרו להם בית שמאי: לא! אם אמרתם במפלת יום פ"א שחל להיות בשבת -- שאף על פי שאינה ראויה לקרבן יחיד ראויה לקרבן צבור! תאמרו במפלת אור פ"א שהרי הלילות אינן ראוים לא לקרבן יחיד ולא לקרבן ציבור! הרואה דם אינה מוכחת שהמפלת תוך מלאת דמיה טמאים ופטורה מן הקרבן.

אמרו להם בית הלל וכשהוא אומר "או לבת"-- להביא את המפלת אור פ"א שתהא חייבת בקרבן.


לבן או לבת:    הלמ"ד של "לבן" ושל "לבת" מורה על הכללות -- לכל בן ולכל בת, כמו "לכולם נתן לאיש חליפות שמלות" פירושו לכל איש, "שנים ליום" -- לכל יום. ועל זה פירש לחייב על כל בן. והוא אם ילדה אחר מלאת (או לר"י אחר מלאת של הולד הראשון).

והנה חק מוסד אצלינו (פר' קדושים סימן קא) שבכל מקום שאין מקום טעות לא תבוא מלת "או" על החלוקה, רק וי"ו החילוק. ולא תבוא מלת "או" רק במקום טעות או במקום שהנושאים אינם דומים ויש בשני דבר חידוש כמו "וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל" שמוסיף בכל אחד חידוש על חבירו וכמ"ש. וכן פירשו בית הלל שמה שכתוב פה "או לבת" (הגם שפה אם היה אומר "ולבת" לא היה מקום טעות) שר"ל אף לכל בת יביא וזה הגם שבבת משכחת שילדה אור ליום פ"א שעדיין לא יצאה לשעה שהיא חייבת בקרבן בכל זאת -- תביא. אבל בבן לא משכחת לה כי פה אינו מדבר מתאומים (דביה מכשחכת גם בבן, דאשתהויי אשתהי) כי יבואר לקמן (פרק ד מ"א) דעל תאומים יש לימוד אחר שיביא קרבן על כל אחד וכמש"ש הטעם. וכיון שפה מדבר שנתעברה שנית, לא משכחת ציור זה רק בבת. וז"ש או לבת להביא את המפלת אור לפ"א וכולי. והפלפול שבין ב"ש וב"ה מובא במשנה דכריתות (דף ז:) דב"ה טענו דכיון שאור לפ"א הוא טמאה כמו ביום פ"א, וביום פ"א היא חייבת בקרבן, הוא הדין אור פ"א. (ומ"ש אמרו להם בית שמאי ואחר כך כתוב אמרו להם בית הלל צריך למחוק). ובית שמאי השיבו דיום פ"א שאני שכבר השעה ראויה לקרבן. והשיבו ב"ה מיום פ"א שחל בשבת. ואמרו להם שגם שבת ראוי לקרבן ציבור. וממה שאור לפ"א הדמים טמאים אין ראיה דגם אם הפילה תוך מלאת דמיה טמאים מפני הלידה ואעפ"כ אינה חייבת בקרבן.

ולי נראה דב"ש שאמרו הדמים אין מוכיחים שהרי המפלת תוך מלאת דמיה טמאים לשיטתם, דר' אליעזר שמותי -- מתלמידי בית שמאי סבירא ליה (פרק ב מ"ד) דגם דמי זיבתה טמא ביולדת תוך שמונים.

סימן כד[עריכה]

ויקרא יב ו:
וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק ג:

[ג] "תביא כבש בן שנתו לעולה"-- שנתו שלו, לא שנה של מנין עולם.


בן שנתו:    שמונים לו מעת לעת מיום שנולד. וכן אמר בערכין (דף יח.) שנה האמורה בקדשים וכולי. והתוס' שם הקשו דלמה לי קרא? הלא אם נאמר דחשיב למנין עולם לא משכחת תמידין בר"ה עיי"ש. והמעיין בספרא ויקרא (ויקרא חובה פרק י מ"ב) שהוצרך לימוד שחטאת תהיה בת שנתה מן "תורה אחת יהיה לכם", עיי"ש. ושם ריבה כל החטאת. והוא הדין שאי אפשר ללמוד מתמידין שהם קרבן ציבור קבוע ותדיר, ולכן צריך קרא בכבש העומר שאינו תדיר, ובכבש יולדת שהיא קרבן יחיד.

סימן כה[עריכה]

ויקרא יב ו:
וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק ג:

"ובן יונה או תור לחטאת" -- או זה או זה.

  • הלא דין הוא! ומה אם במקום שלא כשרה חטאת העוף עם עולת בהמה -- כשרה חטאת בהמה עם עולת בהמה, כאן --שכשרה חטאת העוף עם עולת בהמה-- אינו דין שתכשר חטאת בהמה עם עולת בהמה?!
  • תלמוד לומר "ובן יונה או תור לחטאת" -- או זה או זה.


מלבי"ם:    בכל מקום כתוב "תורים" קודם "בני יונה" לבד מפה שהקדים "בן יונה" ל"תור". וכבר הוכיח מזה במשנה (סוף כריתות) דשניהם שקולים. ובכל זאת בודאי יש איזה טעם למה שינה פה מבכל מקום. אמר בספרא שבא זה הסדר מפני שיש מקום לטעות שיוכל להביא בהמה תחת העוף כמו שית'. ולכן אמר "בן יונה או תור" והוא על פי החק המוסד אצלינו שדרך הכתובים לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו, שדבר שהיא חידוש יותר כתוב מאחר וכמ"ש באורך (סדר ויקרא סי' שיב). ועל פי זה תפס תמיד הסדר מן התורים או מן בני היונה שפירושו שיקריב תורים שהם גדולים ומיסיף רבותא שיוכל להקריב גם בני היונה שהם קטנים. ופה שאמר "בן יונה או תור" בהכרח כן פירושו: די לו להביא בן יונה הקטן וגם מי שירצה להביא קרבן גדול, יש לו ברירה להביא תור שדמיו יקרים יותר ור"ל אבל לא יותר מתור, כי לא יוכל להביא בהמה רק קרבן קטן -- בן יונה ואף גם תור הגדול יותר, אבל יותר מתור לא יביא.

(וצורת הק"ו כך: מה במקום שאין חטאת העוף משמש כלל עם עולת בהמה (והוא ביום הכפורים שמביא פר לחטאת ואיל לעולה) -- עם כל זאת חטאת בהמה משמש עמה, פה שחטאת העוף משמש עם עולת בהמה אינו דין שיכול להביא חטאת בהמה תחת העוף?!)

סימן כו[עריכה]

ויקרא יב ו:
וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק ג:

"אל פתח אהל מועד אל הכהן"-- מלמד שהיא מיטפל בהם ומביאה אותם אל פתח אוהל מועד אל הכהן.


אל פתח אהל מועד:    כבר אמר בעולה ויתר קרבנות שיטפל בהן להביאם בעצמו (וכמ"ש ויקרא סי' כד) ופה היא רבותא אף שאסורה לכנס לעזרה והיא עומדת בפתח בשער נקנור בכל זאת צריכה לבוא בעצמה.

סימן כז[עריכה]

ויקרא יב ז:
וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק ג:

[ה] "והקריבו"-- מה תלמוד לומר?

  • לפי שהיא טעונה שניים, יכול יהיו שניים מעכבים אותה?
  • תלמוד לומר "והקריבו"-- אחד מעכב ואין שניים מעכבים אותה.
  • איני יודע אם חטאת אם עולה...
  • כשהוא אומר "וכפר" -- מה מצינו בכל מקום כפרה בחטאת אף כאן כפרה בחטאת.


והקריבו לפני ה' וכפר עליה:    מ"ש "והקריבו לפני ה'" מיותר, דכבר אמר "תביא וכפר עליה" ודי. וכשאמר "והקריבו" מיותר מ"ש "וכפר".

ופירשו חז"ל שבא לאמר שדי בשמקריב אחד שזה מורה כינוי היחיד -- "והקריבו". ועדיין לא נדע על מי מוסב הכינוי, אם על החטאת, אם על העולה. אמר -- "וכפר עליה" וסתם כפרה בחטאת, וידעינן שהעולה אין מעכבה מלאכול בקדשים.

סימן כח[עריכה]

ויקרא יב ז:
וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק ג:

[ו] "וטהרה" לאכל בזבחים.


כבר אמר "בכל קדש לא תגע... עד מלאת" מבואר שבמלאת תגע בקדש ותטהר. ופה אמר "וכפר... וטהרה" דצריך להמתין על הבאת הקרבן?!

ומפרשינן (יבמות עד, ב) שאחר מלאת תגע בתרומה, ואחר כפרה תטהר לאכל בקדשים.

סימן כט[עריכה]

ויקרא יב ז:
וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק ג:

"ממקור"-- מלמד שכל דמים שהיא רואה אינן אלא מן המקור.


ממקור:    המקור היא המקום ששם יתחיל נביעת המים המתפשטים בעומק האדמה דרך ורידין וצנורות על ידי גשמים ומעינות ותהומות. ויש הבדל בין מקור ובין מבוע, שהמבוע יציין זרימת המקור והתפשטותו לחוץ והמקור מציין השורש עצמו שמשם יבוע המבוע.

ובמ"ש "ממקור דמיה" מבואר שטומאת הדמים תלויה במקור ששם יתקבץ הדם מן הורידין שבגוף ומשורש הזה יתפשט לחוץ. ולכן כללו בלשונם שכל דמים שהיא בין דם הטמא ובין טהור באמן המקור כרב (בנדה דף לה) ולא כלוי.

סימן ל[עריכה]

ויקרא יב ז:
וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק ג:

"דמיה"-- מלמד שדמים הרבה טמאים בה: האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה וכמזוג. בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי, ובית הלל מטהרים.


ממקור דמיה:    ולא אמר "דמה" כמ"ש "ואשה כי יזוב זוב דמה". אמרו (בספרא ונדה דף יט) שדמים הרבה טמאים בה. ואמר שנית "והיא גלתה את מקור דמיה" (ויקרא, כ) -- הם ד' מיני דמים. והשחור, אדום הוא, אלא שלקה. ומ"ש וב"ה מטהרים פירושו לגמרי, כי לת"ק תולין כ"פ בגמ' ועיי"ש.

סימן לא[עריכה]

ויקרא יב ז:
וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק ג:

"זאת תורת היולדת"-- האשה שילדה ולדות הרבה והפילה בתוך שמונים לנקבה, וחזרה והפילה בתוך שמונים לנקבה, וכן המפלת תאומים מביאה קרבן אחד. ר' יהודה אומר, מביאה על הראשון ואינה מביאה על השני, מביאה על השלישי ואינה מביאה על הרביעי.

"זאת תורת היולדת"-- האשה שיש עליה ספק חמש לידות וספק חמש זיבות -- מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה. חמש לידות וודאות וחמש זיבות וודאות-- מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה.

מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינר זהב. אמר רשב"ג המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהיו בדינרים של כסף. נכנס לב"ד ולימד האשה שיש עליה חמש לידות וודאות וחמש זיבות וודאות -- מביא קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה; ועמדו קנים ביום ההוא ברבעתים.


זאת תורת היולדת:    כבר בארתי (צו סימן כד) שכל מקום שאומר מלת "תורה" הוא מכניס דברים רבים תחת תורה אחת וחוק מיוחד, כמ"ש "זאת תורת העולה" -- תורה אחת לכל העולין, "זאת תורת המנחה" -- תורה אחת לכל המנחות. וכן מ"ש "זאת תורת היולדת" שמשמעותו תורה אחת לכל היולדות פירשו חז"ל שר"ל שהיולדת ולדות הרבה שוה בתורה זו עם מי שלא ילד רק ולד אחד, שכל שילדה תוך מלאת די לה בקרבן אחד.

ודבר זה מיוסד בלשון שהיה לו לומר "זאת תורת היולֵדָה" שהיא שם התואר כמו "כצירי יולדה" (ישעיהו כא), "חיל כיולדה" (תהלות מח) מה שאין כן "יולדת" היא פועל בינוני -- "שרה אשתך יולדת לך בן" (בראשית יז) ומורה שעודנה עוסקת בפעולת הלידה, שזה ההבדל בין שם התואר ובין הבינוני פועל, כמו הכותב, וסופר, ומחשב, ומונה שפירושם שעוסק בפעולות אלה. ולכן אמרו בנדה (דף מ.) שצריך פסוק זה לרבנן (אף שכבר למדוהו מן "לבן או לבת") על חד עבורא (כגון יהודה וחזקיה בני ר' חייא שנשתהא אחרון אחר הראשון ג' חדשים וזה למד ממלת "זאת" שחייב שני קרבנות כמ"ש בסימן שאחרי זה) ולזה אמר "יולדת" שעדיין עוסקת בלידה אחת, לא אם נתעברה שנית שכבר נגמר הלידה הראשונה. וזה נלמד מן "לבן או לבת" (ועי' סימן שאחרי זה).

ופלוגתת ר' יהודה ורבנן מפורש בכריתות (דף ט.) שר' יהודה סבירא ליה דולד ראשון גורם לקרבן ולכן הולד הג' הוא "אחר מלאת", כי חשבינן המלאת מולד הראשון. ורבנן ס"ל דולד שני גורם, והוא ב"תוך מלאת". ומבואר שם דלענין טומאה וטהרה, דהוה קולא, מודה ר"י דמנינין משני. ובזה אתיא סתמא דספרא (פרשה א מ"ט) כר' יהודה.

ומ"ש האשה שיש עליה ספק חמד לידות... הוא משנה בכריתות (סוף פרק א) ובספרא גריס ברשב"ג "והשאר עליה חובה" ובתוספתא גריס "ואין השאר עליה חובה". וכן כתבו התוס' בבבא בתרא (דף קסו.) דיש שני גירסאות בזה ורבינו תם הגיה במשנה כמו שהיא בספרא. וכן בסמ"ג כתב דיש גי' אחרת במשנה "והשאר עליה חובה". והרמב"ם (פ"א מהל' מחוסרי כפרה) פסק שהשאר עליה חובה ובפירוש המשנה כתב דהלכה כרשב"ג מבואר שהיה גורס כן ברשב"ג. (ואף שלפי גירסא זו לא פליג את"ק, כבר כתב הרמ"ז [פ"א דשביעית מ"ו] דבדברי הרמב"ם אין לדייק הלכה מכלל דפליגי). והראב"ד שם השיג עליו והיה גורס "ואין השאר עליה חובה" ופסק כרשב"ג ועי' בקרבן אהרן מה שכתב בזה ואכמ"ל.

  1. ^ לא גרסינן לרמב"ם מלת "לא", ועי' מלבי"ם