התורה והמצוה ויקרא יט כג-כה
ספרא | מלבי"ם על פרשת קדושים | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן נח
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ג:
[א] 'כי תבואו'. יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר "אל הארץ"-- הארץ המיוחד.
[ב] 'כי תבואו..ונטעתם'-- פרט לשנטען עכו"ם עד שלא באו לארץ. או יכול שאני מוציא את שנטעו עכו"ם משבאו לארץ... תלמוד לומר "כל עץ". מיכן אמרו: עד שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע-- פטור. נטעו, אף על פי שלא כבשו-- חייב.
["ונטעתם"-- פרט לעולה מאליו].
כי תבואו אל הארץ: כבר התבאר דרוש הזה בפ' מצורע (סימן עד) ש"הארץ" בה"א הידועה היא הארץ הנבחרת, לא ארץ סיחון ועוג.
וממ"ש "כי תבואו..ונטעתם" היינו דוקא אחר ביאה, לא הנטוע קודם.
והנה יש פעלים רבים שיתיחסו אל האדם המצווה לעשותם אף שאין עושה בעצמו כמו כל המלאכות שדרך לעשותם על ידי פועלים כמו בנין הבתים, ומלאכת השדות, וחפירת הבורות, ודומיהם. כשאמר "בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים", "כי תבנה בית חדש", "כי חפרתי את הבאר הזאת" היה זה על ידי משרתיו ופועליו, ויתיחס אליו כי פיו הוא צוה ורוחו הוא קבצם. והנה בנטיעה פרטית יוכל להיות שכיוון על הנוטע בעצמו, ואם היה אומר "ונטעתם עץ" יש לטעות שמדבר בנוטע עץ אחד וזה יצויר בנוטע בעצמו. אבל הלא אמר "ונטעתם כל עץ מאכל" הלא מדבר מנטועות הכלליות שיטעו בבואן לארץ ונטיעות העצים דרך לעשותם על ידי פועלים וז"ש או יכול שאני מוציא את שנטעו עכו"ם וכולי ת"ל "כל עץ".
ומ"ש מכאן אמרו הוא בפרק א דערלה משנה ב. ובכל זאת לא יקרא בשם "נטיעה" את העולה מאליו כמו שכתוב "אף בל נטעו אף בל זורעו" וכן אומר בתוספתא דהעולה מאליו פטור ומיירי ברשות הרבים או במקום טרשין כמ"ש בירושלמי, אם לא בשהוא במקום שישים לבו עליו לקיימה כגון ברשות היחיד כמ"ש הרמב"ם (פרק י מהל' מעשר שני הלכה ה). וז"ש במשנה דעולה מאליו חייב.
סימן נט
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ג:
"ונטעתם"-- פרט למרכיב ולמבריך. מיכן אמרו סיפוק גפנים וסיפוק על גבי סיפוק, אף על פי שהבריכה בארץ-- מותר. ר' מאיר אומר מקום שכחה יפה-- מותר. מקום שכחה רע-- אסור.
אין לי אלא שנטע אגוז ושקד. נטע ייחור מנין? תלמוד לומר "כל עץ".
ונטעתם כל עץ: מצאנו בנטיעת האילנות ג' לשונות-- נטיעה, זריעה, שתילה. ויש הבדל ביניהם בלשון.
פעל נטע הונח על שמניח גרעיני הזרע בארץ שמהם יצמחו האילנות. ופעל זרע לא מצאנו באילנות רק על ההרכבה-- "ויתנהו בשדה זרע" (יחזקאל), "ובבקר זרעך תפריחו" (ישעיהו יז) שמדבר שם בהברכת כלאים מין בשאינו מינו. וכן "שדך לא תזרע כלאים" שאין אסור אלא הרכבת אילן באילן כמ"ש ביורה דעה (סימן רצה). [ומה שאמרו ב"לא תזרע כרמך כלאים" שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד שבזה יצדק "זריעה" משום החיטה ושעורה שהם הרוב, כי על החרצן לבדו שייך לשון נטיעה.] ועיין בירושלמי (פרק קמא דפאה משנה ו) תמן אמרין זרעי אילן קרוים זרעים...ברם הכא ריבה הכתוב "על כל זרע זרוע אשר יזרע" וכבר כתבתי כן למעלה (סימן מט). זה שאמר בספרא פרט למרכיב ולמבריך שזה מיוחד בלשון "זריעה", לא "נטיעה".
והנה בראש השנה (דף ט:) איתא אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב וזה סותר להברייתא דפה, ועיין בתוס' שם. והר"ן כתב בשם הרמב"ן דאנו אין נוהגים ערלה בהברכה והרכבה משום דאמרינן בסוטה (דף מד) גבי הא דאמר "לא חללו"-- פרט למבריך ומרכיב (כלומר שאינו חוזר מעורכי המלחמה) והא אנן תנן אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב וכולי כי אתי רב דימי אמר הא מני ר' אליעזר בן יעקב. מי לא אמר ר' אליעזר בן יעקב התם "כרם" כמשמעו, הכא נמי "נטע" כמשמעו. נוטע אין, מבריך ומרכיב לא. עד כאן. הלכך נמי "ונטעתם" כמשמעו אבל לא מבריך ומרכיב ומשום הכי הוא שאין חוזר עליו מעורכי המלחמה לר' אליעזר בן יעקב משום דלא נהגו בהו ערלה והכא נמי ודאי מסתברא דאי הוה ס"ל דר' אליעזר בן יעקב ד"ונטעתם" לאו דוקא ואפילו מבריך ומרכיב נמי, אמאי נימא גבי עורכי מלחמה "נטע" דוקא? אלא ודאי כדפירשנו וכיון דקיי"ל כל המקיל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ, לא נהגה ערלה בחוץ לארץ בהברכה והרכבה כלל, עד כאן דבריו. ולפי זה יש לתרץ דהא דפרק קמא דראש השנה אתיא כרבנן [והם סבירא להו דבא פעל "נטע" גבי עורכי המלחמה ופעל "ונטעתם" גבי ערלה בדרך השלוח והדוגמא והוא הדין מבריך ומרכיב], והספרא פה כר' אליעזר בן יעקב דסבירא ליה דפעל "נטע" "ונטעתם" דוקא.
- ובטורי אבן בראש השנה שם הקשה כמה קושיות על דברי הרמב"ן אלה: ( א ) אם איתא דסבירא ליה לר' אליעזר בן יעקב מסברה דאין הברכה והרכבה בכלל "נטע" אם כן למה לי המיעוט של "לא חללו"? ( ב ) כיון דאין נוהג איסור ערלה, ממילא אין חוזרים עליהם, ולמה לי קרא להכי? דחזרה באיסור ערלה תליא, דכיון דאין בה ערלה אין בה רבעי ולא שייך "לא חללו", וכמו שמבואר בסוגיא דסוטה שם ( ג ) הקשה על הגמ' עצמה דאיך אמר רב דימי דהאי 'לא חלל' "ולא חללו" דממעט מבריך ומרכיב אתיא כר' אליעזר בן יעקב, הא אדרבה, האי תנא על כרחך סבירא ליה "נטע" לאו דוקא שלכן צריך המיעוט של "לא חללו"! ומתוך כך דחה דברי הרמב"ן, עיי"ש.
- ועם העיון דברי הרמב"ן ישרים וטובים שזה מבואר בדרב דימי שטעם ר' אליעזר בן יעקב הוא משום ד"נטע" מוציא מבריך ומרכיב ובכל זאת צריך המיעוט ד"לא חללו" כי אחר שלענין חזרה מעורכי המלחמה צריך "כרם" דוקא שהם שתים כנגד שתים, יצויר שאחד מן החמשה נטע על ידי הברכה והרכבה והד' האחרים היו על ידי נטיעה. ועל זה יפול שפיר "אשר נטע כרם" כי עיקר הכרם היה בדרך נטיעה. וגם לא יקשה על זה דכיון שאין נוהג בו איסור ערלה ורבעי פשיטא דאינו חוזר כי הרמב"ן לשיטתו שחולק על רב אחא משבחא וסבירא ליה שלענין רבעי אין צריך כרם רק אפילו גפן יחידי, ויצדק על זה גם כן "ולא חללו", ומיעט זה מ'לא חלל' "לא חללו" ר"ל שאם היה הפירוש שחוזר אף שלא חלל קצת הכרם, כגון בהאי גוונא דאחד היה על ידי הברכה, ואין צריך לחלל רק ד' נטיעות, היה לו לומר "לא חלל" בלא כינוי, וכשאמר "לא חללו" בכינוי מוסב על כל הכרם שצריך שיוכל לחלל כל הכרם ולא מקצתו, וממעט מבריך ומרכיב.
- ואף לדעת הרא"ש והרשב"א שהביאו גם כן כתירוץ הרמב"ן ולדידהו אי אפשר לפרש כנ"ל דהא הם סבירא להו כדעת הגאון דגפן יחידי אין נוהג בו רבעי ואם כן אי אפשר לפרש לכאורה כפירוש הנ"ל, אמינא לך, כי מה שסבירא להו דגם רבעי אינו נוהג רק בכרם הוא רק למאי דדריש רבי גזירה שוה נאמר כאן "תבואתו" ונאמר להלן "ותבואת הכרם" ואם כן צריך כרם דוקא. אבל למאן דיליף מ"קדש הלולים"-- דבר הטעון שירה טעון חילול (כמ"ש בריש פרק כיצד מברכין) מודה שדי בגפן אחד, ויש לומר דר' אליעזר בן יעקב כן סבירא ליה.
ומ"ש מכאן אמרו הוא בפרק קמא דערלה משנה א.
ופירוש סיפוק גפנים, שנטל זמורה והרכיב בגפן אחר זקן. וסיפוק על גבי סיפוק שהרכיב עוד זמורה בסיפוק זה. ור' מאיר סבר שאינה פטור רק אם כחה של הזקינה יפה שאז בטל לגבי זקינה אבל אם אין כחה יפה חייב ומיירי שהרכיב יחור של ערלה בזקינה באופן שהיה תחלה חייב בערלה. וכל זה כפי מה שפרשתי בשיטת הרמב"ן, כי להתוס' שיטה אחרת בזה ולא עת להאריך בזה יותר.
ופעל שתל הונח על עץ שעוקרים אותו ממקומו ושותלים אותו במקום אחר כמ"ש בעכו"ם (דף יט) "והיה כעץ שתול" אמר ר' ינאי כעץ שתול ולא כעץ נטוע, כל הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם. וכן דרש כזה כמה דרשות בבראשית רבה (פרשה כו) ובמדרש שוחט טוב (סימן א) על "והיה כעץ שתול" ועל "שתולים בבית ה' " על נטיעת האילן ממקום למקום, עיי"ש. וכן פעל "שתל" שנמצא ביחזקאל (סימן יז וסימן יט) מדבר בנטיעה ממקום למקום. וז"ש בספרא אין לי אלא שנטע אגוז ושקד. נטע יחור מנין? ר"ל כי הלא זה ההבדל בין "נטע" ובין "שתל", שהנטיעה הוא שנוטע הגרעין. והשיבו ת"ל "כל עץ", שהגם שמובן המדויק של "נטע" היא על נטיעת הגרעין, בכל זאת בדרך ההרחבה היא ענין כולל ובפרט כשבא על העץ כמו "לא תטע לך אשרה כל עץ" שמובן ממנו גם אם נוטע עץ שלם וכן בבראשית רבה (פרשה טו) על מה שכתוב "ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע" אומר אמר ר' חנינא כקרני חגבים היו ועקרן הקב"ה ושתלן בגן עדן כי במ"ש "ארזי לבנון אשר נטע" מדבר בנטיעת ארזים, לא מגרעיני הזרע. וכן ממ"ש "ונטעתם כל עץ" כולל גם הנוטע יחור.
סימן ס
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ג:
"עץ מאכל"-- ולא עץ סרק. "עץ מאכל"-- פרט לנוטע לסייג ולקורות ולעצים. ר' יוסי אומר אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג-- הפנימי חייב והחיצון פטור. [ג] אמר רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים בזמן שנטע לסייג ולקורות ולעצים דבר שהוא ראוי להם. שאין ראוי להם מנין? תלמוד לומר "כל עץ". [נטעו לעצים וחישב עליו לאכילה מנין? תלמוד לומר "כל עץ"]. מאימתי הוא מונה לו? משעת נטיעתו.
ונטעתם כל עץ מאכל: ולא עץ סרק. אמנם על זה יאמר תמיד לשון "עץ פרי". ופירשו שבא לומר שאף שהוא עץ פרי צריך שיהיה נטוע למאכל ולא לסייג ולקורות ולעצים דהיינו להיסק. [ובירושלמי מפרש שהיה די לאמר "כל עץ" ונדע שמדבר בעץ מאכל ממ"ש "ערלים לא יאכל" או ממה שכתב "תאכלו את פריו". והתוי"ט פירש דהירושלמי בא לפרש טעמיה דר' יוסי כי חשב מה שזכיר שם ר' יוסי למד דבר מתחלתו היינו ר' יוסי דמתניתין וזה אינו שהוא שם אמורא כמו ר' יונה שאחריו, עיי"ש]
ור' יוסי סבירא ליה דאף שמקצתו למאכל והחיצון לסייג נקרא עץ מאכל. ולדעת הרמב"ם (פרק י מהלכות מעשר שני) בא ר' יוסי לפרש מלתא דתנא קמא כמו שכתב הכסף משנה שם.
ור' שמעון בן גמליאל סבירא ליה דאם נטע לסייג ולקורות דבר שאין ראוי להם חייב בערלה דכתיב "כל עץ מאכל" היינו אם העץ עומד למאכל אף שנטעו לדבר אחר אינו מועיל דלא כתיב "ונטעתם למאכל". וחכמים סבירא להו דמועיל אם שינה סדר נטיעתם בענין שנראה שלא נטעו למאכל וכמו שמפרש בירושלמי, עיי"ש. ואם חשב אחר כך לאכילה חייב כיון ששוב נקרא "עץ מאכל", ומונה משעת הנטיעה דכתיב "ונטעתם".
סימן סא
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ג:
"פריו"-- פרט לעלים ולולבים ולמי גפנים ולמי סמדר. או יכול שאני מוציא את עקנקלות והבוסר?... תלמוד לומר "[את] פריו", דברי ר' יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר "וערלתם ערלתו...ערלים"-- לרבות את כולם.
וערלתם ערלתו את פריו: דוקא מה שהוא פרי, לא עלים ולולבים וכולי. אמנם עניקוקלות (מפרש בירושלמי שהוא ראשי תיבו ענבים שלקו תלת ר"ל עד שלא הביאו שליש) והבוסר היא בכלל "פרי" [וכמו שכתוב בפרק קמא דערלה משנה ז].
ודעת ר' עקיבא לרבות את כולם דכתיב "וערלתם ערלתו את פריו" שבא שם הפעולה נוסף על הפעולה ונדרש תמיד (כמו שבארנו סדר ויקרא סימן יג)ופירושו: בין פריו בין ערלתו היינו כל דבר שהוא ערלה בו, וכן ממה שכתוב "ערלים" בלשון רבים והעץ והפרי נאמר בלשון יחיד-- "יהיה לכם". ומפרש "ערלים"-- המינים שהם ערלים בו ומרבה כל אלה.
סימן סב
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ג:
[ד] "שלש שנים". יכול בתוך שלש שנים הוא אסור ולאחר שלש שנים יהיה מותר? תלמוד לומר "יהיה".
שלש שנים יהיה: היה לו לומר "שלש שנים ערלים". ופירשו חז"ל מפני שאז יסוב המאמר אל "וערלתם ערלתו...שלש שנים", ונפרש שאחר ג' שנים הפירות מותרים. לכן אמר "יהיה" שבזה חלק המאמר לשני משפטים: (א) שיערלו את פריו (ב) שיהיו ערלים ר"ל שישאר כן לעולם שמלת "יהיה" מורה בכל מקום על הקיום וכן דריש כן גבי שביעית בהר.
סימן סג
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ג:
"לכם"-- להביא את הנטוע לרבים. [ה] ר' יהודה אומר "לכם"-- פרט לנטוע (ס"א לנוטע) לרבים. ר' שמעון בן אלעזר אומר משמו הנטוע (ס"א הנוטע) לרבים חייב בערלה. עלה מאליו לרבים-- פטור מן הערלה.
יהיה לכם: פלוגתת ר' יהודה ורבנן מפרש בפסחים (דף כג) תנא קמא סבר "ונטעתם" ליחיד משמע, "לכם"-- להביא לרבים. ור' יהודה סבר "ונטעתם" בין ליחיד בין לרבים משמע, "לכם" בין ליחיד בין לרבים משמע, הוה ריבוי אחר ריבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. ר"ל כי הפעלים שנאמרו בלשון רבים נשקיף בהם לפי הענין: אם דרך שיעשה להכלל, נפרש שמוסב על הכלל כמו "ועשו לי מקדש", "והבאתם את עומר". ואלה שדרך להעשות על ידי כל יחיד בפני עצמו נפרש שרצונו לומר כל אחד ואחד כמו "וכי תזבחו זבח שלמים", "ועשו להם ציצית". ועל פי זה פליגי בפעל "ונטעתם". לתנא קמא דרך שיטע כל אחד לעצמו ואם כן פירושו "ונטעתם" ליחיד. ולכן הוסיף "יהיה לכם" שגם הנטוע לרבים חייב. ור' יהודה סבירא ליה שהנטיעה יצויר בין ליחיד בין לרבים וממה שהוסיף "יהיה לכם" בזה מגלה שרק האיסור נוהג בכולם, לא גוף הנטיעה, כי "ונטעתם" רק ליחיד, ולכן מלמד שנטיעת היחיד אסורה אל הכלל משום ערלה וזה גדר אין ריבוי אחר ריבוי שפרשנו בכמה מקומות שהשני מגביל את הראשון בל תפרש בו כפי העולה במחשבה.
ור' שמעון בן אלעזר אומר שר' יהודה מודה לתנא קמא בנוטע בתוך שלו לרבים ולא פליג רק בעלה מאליו ברשות הרבים והוא הדין הנוטע ברשות הרבים, כן מבואר בירושלמי (פרק קמא דערלה הלכה ב).
סימן סד
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ג:
[ו] "לא יֵאָכל"-- אין לי אלא שלא יאכל. מנין שלא יצבע בו? ושלא יהנה בו? ושלא ידליק בו את הנר? תלמוד לומר "וערלתם ערלתו...ערלים"-- לרבות את כולם.
וערלתם ערלתו ערלים: מה שהוסיף שם הפעל "ערלתו" על הפעל הוא מיותר ונדרש בכל מקום כמו שהבאנו ויקרא סימן יג בתורה אור שם באורך] וכן מה שכתב "ערלים" בלשון יחיד.
ופירשו חז"ל שבא ללמד שיש פה כמה מיני ערלים והוסיף בג' לשונות "ערלתו" חד, ו"ערלים" תרין לאסור הנאה וצביעה והדלקה דהוה טעינין מלשון "לכם" שמורה שיהיה לכם להנות בו (ומובא בקדושין דף נז, פסחים דף כג, ב"ק דף קא). ובתוס' שם פרש דהוה טעינין דצביעה אין בה ממש והדלקה הוא דרך ביעורו, ושם פלפלו בזה, ואין כאן מקום להאריך.
סימן סה
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ג:
[ז] מנין לשלשים יום לפני ראש השנה הרי הן ככל השנה? תלמוד לומר "ובשנה הרביעית".
ובשנה הרביעית: יש הבדל בין אם בא המספר לבדו בלא המתואר "שנה" כמו "ובשביעית יצא לחפשי" ובין כשנזכר המתואר "שנה". שכל מקום שאומר "שנה" היינו השנה הסתמית שהוא שנת עולם שמתחיל מתשרי. וכשלא אמר מלת "שנה" חשבינין שנה שלו, לא שנת עולם. והוא השנה מיום אל יום כמ"ש במכלתא (פר' בא) 'שביעית'-- למכירה. או אינו אלא שביעית לשנים? ת"ל "שש שנים יעבוד ובשביעית"-- שביעית למכירה ולא שביעית לשנים שדייק זה ממה שלא אמר "בשנה השביעית". וכן פרשתי (בפירושי שם) את דברי הגמ' ערכין (דף יח) והירושלמי (פרק קמא דקדושין) בזה.
ופה שאמר "בשנה הרביעית" היא שנת עולם וכמ"ש בראש השנה (דף ט) לנטיעה מנא לן? דכתיב "שלש שנים ערלים" וכתיב "ובשנה הרביעית" ויליף "שנה" "שנה" מתשרי דכתיב "מראשית השנה" [ר"ל סתם שנה היא שנת עולם כדכתיב "מראשית השנה"] וליגמר "שנה" "שנה" מניסן דכתיב "ראשון הוא לכם לחדשי השנה"? דנים "שנה" שאין עמה חדשים מ"שנה" שאין עמה חדשים [ר"ל ששם אמר "ראשון לחדשי השנה" והוא רק ראשון לחדשים, לא לשנה עצמה]. וכיון דחשבינן שנת עולם ידעינן ששלשים יום בשנה חשוב שנה כמו שלמדו בראש השנה (דף ?) מקרא.
וכן אמר (במשנה ט) על "ובשנה החמישית", ובסדר בהר (פ"א מ"א) על "ובשנה השביעית", עיי"ש, ועיין בירושלמי (פרק ב דשביעית פסקא ד) אמר ר"י בשם ר"י ובשנה וכולי. (ופרק א דראש השנה הלכה ב)
סימן סו
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ג:
"יהיה כל פריו"-- להביא את הפרט ואת העוללות כדברי בית הלל. בית שמאי אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות והעניים פודים לעצמם, ובית הלל אומרים כולו לגת.
[ח] "קדש". מה "קדש" אמור להלן טעון חומש וביעור, אף "קדש" האמור כאן טעון חומש וביעור.
יהיה כל פריו קדש: מה שהוסיף מלת "כל" בא ללמד שלא ישאיר ממנו עוללות ופרט לעניים מפני שהוא קדש וממון גבוה כדעת בית הלל שלמדו "קדש" "קדש" ממעשר, דגם שם כתוב "וכל מעשר הארץ...קדש לה' " וכיון שיש לנו גילוי דעת ממ"ש "קדש הלולים" שאין בו קדושה עצמיית כפירות שביעית, שקרוים גם כן "קדש", רק קדושה לענין שיהללו עליהם שם ה' בירושלים ולפי זה אין נפקא מינה אם ההלל עליהם עצמם או על הקנוי בכסף פדיונם כמו שיבואר בסימן שאחרי זה [עיין בתוס' ברכות דף לו וקדושין דף נד:] ממילא למדינן הכל ממעשר שהפודה מוסיף חומש וצריך לבערו במוצאי רביעית לשמיטה. ובית שמאי חולקים על כל זה וסבירא להו דהוא ממון הדיוט לכל אלה הדברים.
ופלוגתתן מובא בפאה (פרק ז מ"ו) ומעשר שני (פ"ה מ"ג) עדיות (פרק ד מ"ה) ושם חשב לה מקולי ב"ש וחומרי ב"ה כי גם מה דמחייבי לה בפרט ועוללות קולא הוא כי מן הדין הם בחזקת עניים [כמו שבארנו למעלה (סימן כב) ובית הלל מחמירים ומוציאין אותם מחזקתם.
סימן סז
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ג:
[ט] "הלולים"-- מלמד שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו. מיכן אמרו: היה ר' עקיבא אומר לא יטעום אדם כלום קודם שיברך.
מנין לשלשים יום לפני ראש השנה הרי הן ככל השנה? תלמוד לומר "ובשנה החמישית".
קדש הלולים: שיהללו את ה' בכמה הלולים והיינו הברכה לפניו ולאחריו ואף שברכה שלפני המזון אינו מן התורה וכן ברכת הפירות, יש לומר בנטע רבעי ומעשר שני היה חיובם מן התורה לברך לפניהם ולאחריהם ובזה נוכל לומר שמה שפירשו (במשנה יא פרק ה דמעשר שני ובספרי פ' תבא)על מה שכתוב בוידוי מעשר "ולא שכחתי" שהיינו מלהזכיר שמך עליו והוא ברכה בשם ומלכות כמ"ש בברכות (דף ?) הוא ברכת המזון לפניה ולאחריה שמחויב בה מן התורה במעשר שני ורבעי ממ"ש "הלולים". [ובזה נמלט ממה שנדחקו לפירוש המפרשים דהיינו ברכת הפרשת מעשר שהלא אינה מן התורה].
ומזה סמך רבי עקיבא שלא יטעום כלום קודם שיברך והוא מדרבנן באמת. ובירושלמי (פרק הרואה) הביא ברייתא זו ולא הקשו כלום, רק בבבלי שם (דף לה) הקשה על זה ד"קדש הלולים" צריך לדרשה אחרת --אחליה והדר אכליה-- ועוד דבר הטעון שירה טעון חילול. ומסיק דמה שאמר במשנה כיצד מברכין סברא הוא וכולי.ואולם למה שכתבנו (בסימן הקודם) שממה שכתוב "קדש הלולים" מבואר שאינו קדש רק לענין ההילול לבד, לא בעצמותו, ומזה בעצמו ידעינן חלולים, יכונו דברי הירושלמי שלא הקשו כלום. הגם שבירושלמי (פרק ה דמעשר שני) רבי זעירא בעי קומי רבי אבהו מניין שהוא טעון פדיון שנאמר "קודש הילולים"-- קודש חילולים. לא מתמנעין רבנין דרשי בין ה"א לחי"ת. [שזה רחוק שיוציא המלה ממשמעותיה לפרשו מענין חילול שהגם שמצאנו בכמה מקומות שהחליפו בדרוש בין ה"א לחי"ת שמפני שיווי ההברה והמכתב הם מתחלפים זה בזה] בכל זאת לא יתכן לעוות את הפשט, בפרט שחילול על הפדיון אינו לשון המקרא רק לשון משנה. ומ"ש לא מתמנעין רבנן מוכיח שהוא אסמכתא כפי דרך הדרוש והסמך, לא שיהיה דאורייתא בפשט הכתוב ולשון זה נמצא גם בירושלמי (פרק ז דשבת הלכה ב) אך פירושו שמן הלולים ידעינן חלולים ר"ל שהוא רק "קדש הלולים" לא קדושה עצמית וכנ"ל. וגם הש"ס בבבלי לא שאל והאי להכי הוא דאתא האי מבעיא ליה חד דא"ר אחליה והדר אכליה רק למאי דסבר המקשה שבא ללמד על ברכת המזון לפניו גם בחולין.
ויש להוסיף תבלין שר' אבוה שאמר בירושלמי דמעשר שני מנין שהוא טעון פדיון שנאמר "קדש הלולים" הוא מיוסד עמ"ש בירושלמי פרק כיצד מברכין אמר ר' אבוה "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" העולם כולו ומלואה עשוי ככרם ומה פדיונה? ברכה. ר"ל שקדש ה' (דהיינו מ"ש כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה מעל) ניתר ויוצא לחולין שיהנו בו זרים שהם בני אדם על ידי ברכה כמ"ש בברכות (דף לו) כתיב "לה' הארץ" וכתיב... לא קשיא כאן קודם ברכה וכולי.
וכן אמר שנטע רבעי הוא קדש לענין שיהיה טעון הלולים ובזה על ידי הברכה ניתר לאכלה והוא חלולים כמ"ש ומה פדיונה ברכה. ונאמר זה בעצם על נטע רבעי ומעשר שני ובדרך סמך על כל דבר שנהנים ממנו כי בדרך המוסר הכל לה' עד אחר ברכה שהיא הפדיון, והבן.
סימן סח
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ג:
"תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו"-- ר' יוסי הגלילי אומר הרי אתה כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית. מה פירות חמישית לבעלים אף פירות רביעית לבעלים. ר' עקיבא אומר דברה תורה כנגד היצר שלא יהיה אדם אומר "הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם", לכך נאמר "להוסיף לכם תבואתו".
תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו: יש הבדל בין מרבה ובין מוסיף. שהריבוי יאמר בבחינת עצמו והתוספות הוא בבחינת דבר אחר קודם, ונקשר לרוב עם מלת "על"-- "הנני יוסיף על ימיך", "ויסף חמישתו עליו" וזה במוסיף דבר על העיקר. או יבא על מי שמוסיף מעשה שכבר עשאה בבחינת שהשני נוסף על הראשונה כמו "ולא יספה שוב אליו עוד", "לא תוסיפו לראותם..עד עולם".
והנה מה שכתוב "להוסיף לכם תבואתו" על כרחך מוסב על כלל המאמר שבשנה הרביעית יהיה פריו קדש ורק בשנה החמישית תאכלו ובזכות המצוה הזאת יוסיף תבואתו. והיה ראוי לומר להרבות לכם תבואתו כמו "וקראתי אל הדגן והרביתי אותו" (יחזקאל לו), "והרביתי את פרי העץ" (שם) כי לשון "תוספת" לא יצדק רק בבחינת השנה הקודמת והרי בשנת הרביעית היא לה', לא לכם. ומזה הוציא ר' יוסי הגלילי שגם בשנה הרביעית היה לבעלים וכמו שמפרש בירושלמי (פרק ז דפאה) דר' יוסי הגלילי סבר כר' יהודה דמעשר שני ממון בעלים הוא ורצונו לומר שיוסיף של חמישית על הרביעית. ור' עקיבא סבירא ליה כר' מאיר שהוא ממון גבוה וכמו שכן הלכה [רמב"ם פרק ? ? [ג יז] מהלכות מעשר שני] ואמר שתפס לשון "תוספת" בבחינת האדם המצטער על שאיבד פירות ד' שנים ויגע לריק ולחנם, מבטיח כי ימצא בשנה ההוא מאה שערים, עד יהי לו פירות של הארבע שנים וגם יוסיף עליהם תבואת החמישית בתוספות מרובה על העיקר וכמ"ש במדרש בראשית רבה (פ סא) תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר.
סימן סט
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ג:
[י] "תבואתו"-- מלמד שאין נפדה אלא תבואה. מיכן אמרו: אין פודין את הרבעי עד שיגיע (בס"א עד שיבוא) לעונת המעשרות.
להוסיף לכם תבואתו: היה לו לומר "להוסיף לכם פריו" כמו שעד עתה תפס לשון "פרי". פירשו חז"ל מפני ש"פרי" כולל גם בעודו במעמד הגידול אבל תבואה פורט פרי הנגמר והגיע עת לאסוף אותו הביתה כמו שכתוב תמיד "ואספת את תבואתה". ואמר "ויעשו פרי תבואה" (תהלים קז) היינו פרי נגמרת והוא מענין הבאה שראוי להביאו הגורן כמו שכתוב "כתבואת גרן וכתבואת יקב".