התורה והמצוה ויקרא יט א-ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת קדושים | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש


סימן א[עריכה]

ויקרא יט א-ב:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה א:

[א] "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדושים תהיו"-- מלמד שהפרשה נאמרה בהקהל. ומפני מה נאמרה בהקהל? מפני שרוב גופי תורה תלוים בה.


דבר אל כל עדת בני ישראל: כבר בארתי (באילת השחר כלל רלז) ששם עדה יאמר על הסנהדרין או על הכלל כשהסנהדרין בראשיהם ושם עדת בני ישראל מציין כל בני ישראל כשהם עדה היינו, שזקניהם בראשיהם. והנה סדר משנה היה תחלה לאהרן ואחר כך לבניו ואחר כך להזקנים ואחר כך לישראל כמ"ש בעירובין (דף סב) ופרשה זו נשתנה שצוה שיגיד תיכף לכולם בפעם אחד שבזה הוצרך להקהילם על ידי חצוצרות שתקע בשני החצוצרות ולכן אמר "עדת בני ישראל" [ותמיד אמר "בני ישראל" כי בעת שדבר אל כולם כבר דבר אל העדה תחלה ב' פעמים ביחוד].

ובקרבן אהרן נתן טעם לשינוי הזאת מפני שהכל דיבור יחד הלימוד לכל אחד לפי מדרגתו שהזקנים קבלו ממנו מצפוני התורה ובני אהרן דברים עמוקים יותר ועל זה אמר נכנס אהרן ושנה לו פרקו ר"ל שלכל אחד שנה פרק מיוחד לפי מדרגתו באופן שההמון קבלו "גוף התורה" דהיינו הפשט שהוא הגויה והזקנים קבלו נשמת התורה ורוחניותה.אולם פרשה זו שרובה גופי תורה-- פירוש: מצות רבות שצריך לדעתם ולקיימם כפי הגוף והפשט, כולם בשוה, הקהיל את כולם ביחד. וזה שאמר שרוב גופי תורה תלוים בה.

סימן ב[עריכה]

ויקרא יט ב:
דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה א:

"קדושים תהיו"-- פרושים תהיו.

"כי קדוש אני ה' אלקיכם"-- לומר אם מקדישים (ס"א מקדשים) אתם עצמכם מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי. ואם אין אתם מקדישים (ס"א מקדשים) עצמכם מעלה אני עליכם כאילו לא קדשתם אותי. או אינו אומר אלא אם מקדישים אתם אותי הריני מקודש ואם לאו איני מקודש... תלמוד לומר "כי קדוש אני"-- בקדושתי אני, בין מקדשים אותי ובין אין מקדשים אותי.   אבא שאול אומר פמליא למלך, ומה עליה להיות מחקה למלך.


קדושים תהיו כי קדוש: הקדושה היא הפרישות וההתנשאות מכל דרכי החומר והטבע אל ענינים נפשיים אלקיים גבוהים ונעלים מכל עניני הבשר. ויש בקדושה מדרגות רבות: יש מתנשא על כח המתאוה לעריות ומאכלות אסורות, יש מתנשא לפרוש מכל עניני החומר ומשאלותיו ומכל הנאות העולם עד יהיה כבר אלהין, וכן תמיד. וכן הקדושה הנאמרת אצל ה' היא מה שיעלה מן ההנהגה הטבעיית אל הנהגה נסיית פלאיית ושודד ומבטל כל עניני הטבע ותהלוכיה.

אולם ה' ערך סדרי העולם הגדול והנהגתו שיהיו נמשכים לפי סדרי האדם, שהוא העולם הקטן, והנהגתו. שאם הטבעיים מושלים בעולם הקטן והנפש נמשכת אחר החומר וטבעיה ויצוריה אז גם בעולם הגדול הטבע שוררת והכל מתנהג לפי סדרי המערכת ומנהג הטבע. ועת יתקדש האדם ויתנשא מן החומר אל הנהגה בחיריית נפשיית והשכל גובר והנפש האלקית שוררת אז גם בעולם יתקדש ה' ויתעלה להנהיג הנהגה ניסיית פלאיית. וזה שנאמר אם מקדשים אתם עצמכם מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי כי שיתקדש ה' בהנהגת העולם להנהיג הנהגה פלאיית תלוי בקדושת ישראל וממשלתם על הטבע והחומר.   אולם זה דוקא לענין הנהגת העולם, שזה תלוי לפי מעשה התחתונים המונהגים ועל זה דייק "כי קדוש אני ה' אלקיכם" ששם "אלקים" הבא בכינוי אל ישראל מציין תמיד השגחתו הפרטית והנהגתו את ישראל וקדושתי מצד זה שאני אלקיכם תלוי בקדושתכם ולכן הֶיו קדושים ואז אהיה קדוש מזה הצד שאני "אלקיכם" ר"ל אנהיג העולם בהנהגה פלאיית לפי קדושתי נעלה מכל עניני הטבע וסדרי העולם הקבועים. אמנם ה' מצד עצמו נעלה ונישא מכל והוא בקדושתו בין יתקדשו המונהגים, בין לא. וז"ש או אינו אלא אם מקדישים אותי הריני מקודש וכולי ת"ל "כי קדוש אני".

ואבא שאול אומר שמה שכתוב "קדושים תהיו כי קדוש אני" פירושו שמצד שאני קדוש צריכים אתם להתדמות אלי כי בזה האופן נברא האדם בצלם ובדמות להיות אנדרטיא של מלך הכבוד כי כמו שה' הוא הא' בעולם שהוא קדוש ונבדל ונעלה מכולם באשר כולם נתונים תחת חוקים קבועים בלתי משתנים והוא לבדו אשר לו הכח והממשלה להמשיך הכל כפי חפצו ורצונו החפשי הבלתי בר תכלית, כן האדם הוא ציור הצלם העליון מזה הצד שיכול להתקדש ולהנהיג את מרכבתו הקטנה שהיא גויתו בהנהגה בחיריית חפשית בלתי נתונה תחת חוקי הטבע ובזה הוא מחקה למלך ומצייר הצלם והדמות והכבוד העליון, ואין להאריך יותר.

סימן ג[עריכה]

ויקרא יט ג:
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה א:

[ב] "איש"-- אין לי אלא איש. אשה מנין? תלמוד לומר "תיראו"-- הרי כאן שנים.  [ג] אם כן למה נאמר "איש"? אלא שהאיש סיפוקו בידו והאשה אין ספוקה בידה מפני שיש רשות אחרים עליה.


איש אמו ואביו תיראו: כבר בארתי (ויקרא סימן י) כי שם "איש" הוא שם המין ונגדו שם "אשה" ולכן בכל מקום שנאמר "איש" אין אשה בכלל. [כי זה ההבדל בין שם "איש" לשם "אדם", ששם "אדם" כולל זכר ונקבה כמו שבארנו שם]. אמנם לפעמים יבא שם "איש" להוראת הכללות, פירוש-- כל איש ואיש, ואז לא בא על הכוונה למעט אשה רק על כוונת הכללות (כי שם "אדם" לא ישמש להוראת הכללות בשום מקום כמו שבארנו שם). ואז יש לומר שתפס שם "איש" מפני שרוב המעשים הם באנשים וגם אשה בכלל.

ויש בחינה לזה לראות אם הוא שם המין או שם הכללות כי בכל מקום שבא שם "איש" על הכללות יבא השם הסמוך לו בלשון יחיד והפעל בא תמיד בלשון רבים כמו "ויקחו איש מטהו", "כי מכרו מצרים איש שדהו", "לקטו ממנו איש לפי אכלו" וכדומה, וכמו שבארנו בסדר ויקרא (סימן יט).

וזה פירוש הספרא (מובא בקדושין דף כט ודף ל:) שאם היה כתוב "איש אמו ואביו יירא", בלשון יחיד, היה שם המין והיה פירושו איש ולא אשה. אבל כשכתוב "תיראו" הרי כאן שנים ר"ל הרי דבר בלשון רבים שאמר כל איש ואיש תיראו, והוא שם הכללות ואין הכרח למעט אשה כי יש לומר שתפס ציור הכללות בשם "איש" מפני שאנשים הם הרוב העושים מפני שספוק בידם. וכן אמר בספרא אחרי פרק יג "איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו". אשה מנין? כשהוא אומר "לא תקרבו"--- הרי כאן שנים. ובספרא בהר (סוף פרק ה) "ואיש אל משפחתו תשובו"-- לרבות האשה ר"ל ממה שבא הפעל ("תקרבו" "תשובו") בלשון רבים מבואר שהוא שם הכללות, לא שם המין, וגם אשה בכלל.

ורש"י ז"ל כתב איש אמו ואביו תיראו: כל אחד מכם תיראו אביו ואמו, זה פשוטו. ומדרשו: אשה מנין? תלמוד לומר "תיראו"-- הרי כאן שנים עד כאן דבריו. ולפי מה שכתבנו זה פשוטו כי אחר שכתוב "תיראו" שפירושו כל אחד מכם יירא, הרי הוא שם הכללות שמצוין במלת כל אחד מכם, ולא שם המין. ועיין מה שכתבנו בזה בסדר תזריע (סימן קנ).

וכלל זה חדש ר' יהודה סתמא דספרא והמכלתא לא סבירא ליה כלל זה שלכן בפר' יתרו בפסוק "כבד את אביך" יש לר' ישמעאל ור' יהודה בן בתירא לימודים אחרים לרבות אשה. וכן בפר' בא על "איש לפי אכלו תכוסו" אמר אשה וטומטום מנין? תלמוד לומר "נפשות". ולדעת הספרא זה מבואר ממה שבא הפעל "תכוסו" בלשון רבים שמורה שהוא שם הכללות. והגם שבפסחים דף צא: מבואר שגם לר' יהודה ממעט אשה מן "נפשות", יש לומר ר' יהודה לשיטתו דסבירא ליה דאין שוחטין את הפסח על היחיד ולכן מוכרח לומר "תכוסו" בלשון רבים, ואינו שם הכללות.

סימן ד[עריכה]

ויקרא יט ג:
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה א:

[ד] נאמר "איש אמו ואביו תיראו" ונאמר "את ה' אלקיך תירא". הקיש מורא אב ואם למורא המקום.  [ה] נאמר "כבד את אביך ואת אמך" ונאמר "כבד את ה' מהונך". הקיש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום.  [ו] נאמר "מקלל אביו ואמו מות יומת" ונאמר "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו". הקיש קללת אב ואם לקללת המקום.  [ז] --אבל אי אפשר לומר מכה כלפי מעלה. וכן בדין, ששלשתם שותפים בו.

[ח] ר' שמעון אומר כבשים קודמים לעזים בכל מקום. יכול מפני שהם מובחרים? תלמוד לומר "אם כבש תביא קרבנו לחטאת"-- מלמד ששניהם שקולים.  תורים קודמים לבני יונה בכל מקום. יכול מפני שהם מובחרים? תלמוד לומר "ובן יונה או תור לחטאת"-- מלמד ששניהם שקולים.  [ט] האב קודם לאם בכל מקום. יכול שכבוד האב עודף על כבוד האם? תלמוד לומר "איש אמו ואביו תיראו"-- מלמד ששניהם שקולים, אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכל מקום מפני שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו.

[י] איזהו מורא? לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו.

איזהו כיבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.


איש אמו ואביו תיראו: היראה והכבוד יחויב בעצם רק לאלקים, הוא מלך הכבוד שהכבוד עצמי לו ונמשך ממנו לבדו כמו שכתוב "והעושר והכבוד מלפניך". והיראה לא תֵאוֹת רק מפניו, והירא מפני ה' לא יירא זולתו. ומשני אלה יצמחו חיוב העשה והלא תעשה, שעל ידי היראה ישמר מעשות דבר נגד רצונו ועל ידי הכבוד ישתדל לעשות מצותיו להיות אות כי מכבדו במה שיעשה מצותיו. ואמר (ישעיה כה, ג) "על כן יכבדוך עם עז קרית גוים עריצים יראוך", כמו שבארנו בפירושנו שם. ואמר (תהלות, קמו) "הדר כבוד הודך...ועזוז נוראותיך וכולי" וכמו שבארנו בפירושנו שם.

ופעל ירא נקשר לפעמים עם מלת "את" ולפעמים יבוא אחריו מ"ם השימוש ויש הבדל ביניהם. שכשיהיה הכוונה שמתירא מהעצם עצמו בא שימוש מלת "את", וכשיהיה הכוונה שמתירא מסבת העצם, דהיינו שמתירא לעשות דבר מפני שרואהו או ידעהו וירע בעיניו או מפני שיענישהו וכדומה, בא שימוש המ"ם. למשל, "כי ירא העם את השבועה", "החפצים ליראה את שמך"-- מדבר ביראת העצם עצמו. מה שאין כן "כי יראתם מפני האש"-- יראו להתקרב אל ההר, והאש היה סבת היראה.   וכן בכל מקום שמדבר בבחינה שירא לעשות דבר מפני שה' משקיף עליו ורואהו אמר "ויראת מאלקיך". ואמר בספרא (בהר?) (פרשה ב משנה יד ופ' ?? סימן יב) כל דבר המסור ללב נאמר בו "ויראת מאלקיך". וכשמדבר בבחינה שירא מה' עצמו מפני גדולתו ורוממותו אמר "ירא את ה' ". ויראה כזו לא תצדק כלל אצל בשר ודם. שהגם שיצויר שירא מענשו או מסיבתו, לא יתכן שירא מרוממותו (בלא צירוף איזה נזק או הפסד או בושה שיגיע להמתירא) רק על ידי ההשקפה שה' חלק לו חלק מיראתו כמו יראת המלך, ותלמידי חכמים, והאב והאם שהם מצות ה', שחלק להם חלק מיראתו. ועל זה אמר "ירא את ה' בני ומלך", ודרשו "את ה' אלקיך תירא"-- לרבות תלמידי חכמים שהיא דבוק עם יראת ה' באשר הם דבקים בה' כמו שיירא משרי המלך מפני קורבתם אל המלך. ולכן על מה שאמר יעקב "כי ירא אנכי אותו" פירשו במדרש שירא שלא יעמוד לו זכות אבות, וכן אמרו בנדה (דף סא) על מ"ש גבי עוג "אל תירא אותו" שירא שיעמוד לו זכות אברהם אבינו, כי לא יצדק יראה עצמיית מבשר ודם אם לא מזה הצד שיש לו זכות. וז"ש בגמרא שם מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו וזה מוכרח ממ"ש "אל תירא אותו" שאם היא יראת הנזק היה לו לומר "אל תירא ממנו". ולכן אמר בספרא (קדושים פרק ז מ"ו) "ומקדשי תיראו". יכול יתירא אדם מן המקדש? ר"ל שכן יש לטעות ממה שלא אמר "ממקדשי" בשימוש המ"ם, ומשמע שירא מן העצם עצמו ובאמת היא רק יראה בסבת העצם, מפני שה' שוכן שם.

ואחר שפה אמר "איש אמו ואביו תיראו" ולא אמר "מאמו ומאביו תיראו" מבואר שהוקש יראתם ליראת המקום, ומזה שהוא הדין שכבודם ידמה לכבוד המקום כנ"ל (וזה פירוש משניות ה' ו' ז'). ומובא בירושלמי (פרק א דפאה הלכה א) ובבלי קדושין (דף ל:)

וכבר התבאר שדרך הלשון כשיבואו שני שמות זה אחרי זה יש להאחד קדימה על חבירו וכשרצה הכתוב ללמד ששניהם שוים יקדים במקום א' את המאוחר. וחדש ר' שמעון שלכן הקדים פה אם לאב להורות ששניהם שוים. וכבר הובא מאמר זה בסדר ויקרא (סימן רפח) ושם בארתיו. ובכ"ז נתן טעם שהקדים אב גבי כבוד ואם גבי מורא מפני שבדרך הטבע יכבד יותר את האם וירא את האב, לכן הקדים בכל אחד הפך דעת בני אדם וטבעם ללמד שלא יהיה הכיבוד והמורא מצד מצוה טבעיית רק מפני מצות אלקים שכן צריכים אנו לשמור מצות השכליות והנמוסיות לא מפני חיוב השכל והנימוס, רק מפני חיוב הדת, כמו שבארנו בפירוש תהלות (סימן יח) על פסוק "כי כל משפטיו לנגדי". (וזה פירוש משנה ח' ט').

וכבר בארנו שעניני הכבוד הם במעשה ועניני המורא מסבבים מניעת המעשה וז"ש איזה מורא? לא ישב במקומו ר"ל אחר שהוא יראת הרוממות צריך שימנע לישב במקומם וכולי. והנה הכבוד יצויר בכמה דברים שבהם יראה אותות הכבוד. כי יכבדו בדברים, בקימה והידור, בכריעה והשתחויה וכדומה. אולם אחר שאצל ה' אמר "כבד את ה' מהונך" שהוא שיוציא מהונו לכבודו, כן גם בכיבוד אב ואם מאכיל ומשקה. וז"ש במכלתא יתרו יכול בדברים? ת"ל "כבד וכולי" ונאמר "כבד את ה' מהונך". וכל זאת מובא בקדושין (שם ודף לא) ועיי"ש. ובגמ' פליגי אי משל אב או משל בן.

סימן ה[עריכה]

ויקרא יט ג:
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה א:

יכול אמר לו אביו ואמו לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה ישמע להם? תלמוד לומר "ואת שבתותי תשמֹרו אני ה' "-- כולכם חייבים בכבודי.


ואת שבתותי תשמרו: זה אחד מן המקומות שנכפלה מצוה אחת ללמד על חברתה שבצדה כי מצות שבת כבר נאמרה פעמים רבות אך ששני המצות יש להם שייכות זה לזה כי בששת ימי המעשה המציא האישים ואם לא היה שובת ממלאכתו זאת והיה בורא וממציא תמיד באופן זה לא היה מציאות לאבות ומולידים כי היו האישים נבראים תמיד מאת ה'. רק על ידי ששבת ממלאכה זאת בשביעי הניח קיום העולם על ידי שמירת המינים על ידי אב ואם שהם יזדווגו וישאירו מינם, שעל זה אמר "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות" ר"ל שמעתה תעשה המלאכה מעצמה על ידי שכל מין יוציא תולדות לקיום מינו ומעתה יש להאבות שותפות עם המוליד הראשון יתברך שהוציא הבריאה כולה והנותן נשמה לעם עליה כי האבות לא יוציאו רק הגויות ואלקי הרוחות יפיח רוח חיים לפגרים ובזה יש סמך לשבת עם מורא האבות כי זה נמשך בסבת השבת, שלולא ששבת בשביעי היו התולדות נמצאים בדבר ה' כמו בששת ימי המעשה שנברא האדם מאדמה.

והוסיף לומר "אני ה' " ר"ל שהגם שהאב והאם הם הסבה האחרונה להוצאת הנולד, אני המוליד הראשון. אני המהוה הכל ברצון והם בהכרח לפי טבעם. ואני ה' אלקיכם המשגיח עליכם בהשגחה מתמדת, שזה מעיד השבת על ההשגחה וקשורו עם יצוריו, ואם כן מוראי גדול ממורא האבות ואם יאמר האב "חלל שבת", אל ישמע לו. שאם לא יאמין האב בשבת ובמוליד כל נולד איך יחויב לכבדו בשהוא מוליד טבעי הכרחי?! והוא הדין שמטעם זה אם אמר לעבור על אחת מיתר מצוות אל ישמע לו כי גם הוא מחויב לירא את ה' ומצותו ומאמר זה מובא ביבמות (דף ה:)

סימן ו[עריכה]

ויקרא יט ד:
אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה א:

"אל תפנו אל האלילים"-- אל תפנה לעבדם. ר' יהודה אומר אל תפנה לראותם ודיו.


אל תפנו אל האלילים: הפניה הוא ששם פניו לדבר אחד. ויהיה לפעמים לעשות בו איזה מעשה כמו "פנה אלי וחנני", וזה דעת התנא קמא שאמר לעבדם ר"ל אל יחשב מחשבות איך לעבדם.

ולפעמים תהיה הפניה להסתכל בדבר-- "ויפן אחריו ויראני", "ויפן אחריו ויראם". וזה דעת ר' יהודה שכיון שישמש גם על הראיה, די לאסור גם בזה. וכתב הרמב"ן והוא מלשון "אשר לבבו פונה היום מעם ה' " שלא יפנה לבו להאמין שיש בה איזה תועלת או שיבואו העתידות שינבאו בשמם כי לא תבוא עתידה רק בגזרת עליון, וכל מעשיהם אפס ותוהו. וכך אמרו חז"ל אל תפנו וכולי אפילו להסתכל בהם אסור שלא יתן דעתו בענינים אלו כלל.

סימן ז[עריכה]

ויקרא יט ד:
אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה א:

[יא] "אלילים"-- זה אחד מעשרה שמות המגונים שנתגנה בהם עבודה זרה לשם מעשיה.

  • אלילים על שם שהם חלולים
  • פסל על שם שהם נפסלים
  • מסכה על שם שהם נסוכים
  • מצבה על שם שהם עומדים
  • עצבים על שם שהם שנעשים פרקים פרקים
  • תרפים על שם שהם מרקיבים
  • גלולים על שם שהם מגועלים
  • שקוצים על שם שהם משוקצים
  • חמנים על שם שהם עומדים בחמה
  • אשרים על שם שהם מתאשרים מאחרים


אלילים: כמו שיש עשר מדרגות בקדושה, כן בצד שכנגדה. עשר קדושות -- עשר טומאות. עשר ספירות בקדושה, וכן לעזאזל. עשר כיתות מלאכים ועשרה זינין דמסאבותא. עשר שמות שאינם נמחקים ועשר לרועי האליל. וכן באבות דרבי נתן (פרק לד) עשר שמות נקרא בהם הקב"ה ועשר שמות גנאי לעכו"ם. וכן במכלתא משפטים ושם חשב "חרם" "תועבה" והוציא "אשרה" "מצבה".

ופירשו בספרא שנקראת לגנאי על שם מעשיהם ותמונת חמרם וצורתם: אלילים שעשוים חלולים בתוכם שיתדמה כי ישרה בם רוח קדושה ובאמת הוא אליל ולא כלום. והפסל נחצב מאבנים. והמסכה נסוכה ממתכיות על ידי התכה. והמצבה היא אבן הניצב ועומד. והעצבים עשוים פרקים כמ"ש "עשינו לה כונים להעציבה" (ירמיהו מד, יט) ועל זה המליץ "חבור עצבים", וכן "ידיך עצבוני" על חבור פרקי האברים. ותרפים מלשון רפיון שחלקיה בלים ומתרפים. וגלולים מלשון גללים וצואה וגיעול על שם תמונתם המגועלת כמו צורת שקצים ורמשים חפרפרות ועטלפים. והחמנים נעשו לעובדי השמש להעמידם נגד החמה. והאשרות לעובדי הירח שהיא מקבלת מהשמש. ולכן אמר שהיא מתאשרת מאחרים.

סימן ח[עריכה]

ויקרא יט ד:
אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה א:

"אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה"-- תחלתם אלילים הם. אם פונה אתה אחריהם אתה עושה אותם אלהות.


ואלהי מסכה: יסוד מוסד אצלינו שהכתובים ידברו תמיד בדרך לא זו אף זו, שהדבר שיש בו חידוש יותר כתוב לבסוף, וכמו שבארנו ויקרא (סימן שיב) ובכמה מקומות. ואם כן היה ראוי לומר בהפך-- "אלהי מסכה לא תעשו" ויותר מזה כי גם "אל תפנו.." אפילו במחשבה. מזה הוכיחו חז"ל שבא סדר הכתוב לפי התולדה שיצמח ממעשיהם, שאל יפנו אל האלילים ולא יגיעו ליותר חמור לעשות אלהי מסכה.

ומצאנו כן במליצת הכתוב (יהושע, כג) "לבלתי בא בגוים ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשבעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם" שהסדר גם כן הפוך, ומוכרח להתפרש שעל ידי שלא תבואו לא ימשך שתזכירו ויותר חמור שתשבעו וכולי, וכמו שפירשתי בפירושי שמה.   וכן דרשו מה שכתוב "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב. וכיוצא בו בספרא (לקמן סימן כו) על "לא תגנובו ולא תכחשו".

סימן ט[עריכה]

ויקרא יט ד:
אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה א:

[יב] "ואלהי מסכה לא תעשו"-- יכול יעשו להם אחרים? תלמוד לומר "לא...לכם". אי "לא...לכם", יכול הם יעשו לאחרים? תלמוד לומר "לא תעשה" (עי' במלבי"ם). מכאן אמרו: העושה עכו"ם לעצמו עובר משום שתי אזהרות-- משום "לא תעשה" ומשום "לכם". ר' יוסי אומר משום שלש-- משום "לא תעשה", משום "לא...לכם", ומשום "לא יהיה לך".


ואלהי מסכה לא תעשו לכם: העשיה תפול בין על מעשה האדם עצמו, בין על הנעשה בפקודתו. ושניהם בפסוק אחד-- "אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן". וכשאמר "תעשה לך" בלשון יחיד יש לפרשו שיעשה בעצמו, וכשאמר "לא תעשו לכם" בלשון רבים היינו על ידי אחרים. שהרבים המשתתפים במעשה לא יהיה רק על ידי פקוד מאתם כמ"ש במנחות (דף מב) "ועשו להם ציצית" יעשו להם לאחרים.

ואזהרה זו כפולה בפר' יתרו אמר "לא תעשה לך פסל" בלשון יחיד על העושה לעצמו, ופה אמר "לא תעשו לכם" בלשון רבים על המצוים לעשות. וז"ש יכול יעשו להם אחרים תלמוד לומר 'לא לכם' (ר"ל ממה שנאמר הפעל החוזר בלשון רבים --"לכם"-- מבואר שהוא על ידי אחרים). יכול הם יעשו לאחרים ת"ל "לא תעשה" (כצ"ל ורצונו לומר מה שכתוב "לא תעשה לך פסל" או מה שכתוב פר' תשא "אלהי מסכה לא תעשה לך").

מכאן אמרו שהעושה עכו"ם לעצמו עובר משום ב' אזהרות: משום "לא תעשה" (כצ"ל) ומשום "לכם", פירוש "לא תעשו לכם".

ודעת ר' יוסי כדעת המכלתא שלאו ד"לא יהיה לך" על קיום אליל בביתו. [וכן דעת רש"י בפירוש התורה וכן דעת ר' לוי במדרש שאמר שיו"ד דברות נכללים בפרשה זאת וחשב מ"ש "אלהי מסכה לא תעשה לך" נגד לאו ד"לא יהיה לך"] ותנא קמא סבירא ליה דלאו ד"לא יהיה לך" קאי על מחשבת עכו"ם כמו שכן דעת הרמב"ם וכל מוני המצות.