התורה והמצוה ויקרא יט י
ספרא | מלבי"ם על פרשת קדושים | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן יט[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ג:
[א] "וכרמך לא תעולל"-- מיכן אמרו כרם שכולו עוללות: ר' אליעזר אומר לבעל הבית, ר' עקיבא אומר לעניים. אמר ר' אליעזר ו"כי תבצור...לא תעולל" (דברים כד, כא), ואם אין בציר מנין עוללות?! אמר לו ר' עקיבא "וכרמך לא תעולל"-- אפילו כולו עוללות. שיכול הואיל והתיר הכתוב את העוללות לעניים, יבואו עניים ויטלו אותם בכל שעה שירצו, אם כן למה נאמר "כי תבצור...לא תעולל"? --אין לעניים בעוללות קודם לבציר.
וכרמך לא תעולל: העוללות הם האשכולות הקטנים הדומים לפני אשכולות הגדולים, כעולל לפני מלא ימים. כי המליצה תשאיל מושגיה מיחוסי הדברים זה לזה כמו שהושאל לאנשים גדולי המעשה שם "אשכולות" על היותם כאשכול מלא ענבים [כמ"ש בסוטה (דף מז:) משמת יוסי בן יועזר בטלו אשכולות ומפרש איש שהכל בו. וכן בתמורה (דף טו:) כל האשכולות שעמדו עד יוסי בן יועזר וכולי. ובמדרש שה"ש (פסוק אשכול הכופר) מהו אשכול? איש שהכל בו. ובספרי (האזינו) אשכול זה גדול. ובחולין (דף צב) אשכולות שבה-- אלו תלמידי חכמים] כן הושאל מן האנשים לאשכולת הקטנים שם "עוללת", וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מהל' מתנות עניים הי"ח) למה נקרא שמו עולל שהוא לשאר האשכולות כעולל לאיש. ומשם "עולל" בא הפעל "תעולל" על לקיטת העוללות שפעל "בצר" מיוחד לאשכולות הגדולים ופעל "עולל" ללקיטת העוללות כמו שכתוב "הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר" (שופטים ח).
ונקשר בו שני מושגים: ( א ) לקיטת העוללות ( ב ) נקשר בו מושג האיחור, שמצד שדרך הבוצר ליקח העוללות לבסוף כמו שכתוב "באספי קיץ כעוללות בציר" (מיכה ז), "כעוללות אם כלה בציר" (ישעיה כד) יבא פעל זה על כל הנלקט בסוף. ועל הדקדוק, ללקט את הכל-- "ויעוללוהו במסילות" (שופטים כ מה). ובמדרש איכה (על פסוק "היש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי") שדקדק עמי וקטף עוללתי ועל פסוק "ועולל למו כאשר עוללת לי" דקדק עליהן מה דדקדקת עלי! קטוף עוללתהון כמה דקטפת עוללתי פירושו מענין עוללות ומענין דקדוק לעקר הכל.
ומזה צמחה הפלוגתא בין ר' אליעזר לר' עקיבא, כי פה כתוב "וכרמך לא תעולל" ובדברים (כד) כתוב "וכי תבצור כרמך לא תעולל" וסבירא ליה לר' אליעזר דהא לא באה האזהרה רק אם בוצר (שבציר הוא על האשכולות כנ"ל) ואם כן מה שכתוב "לא תעולל" הוא מענין השני, שלוקח העוללות בסוף אחר גמר הבציר, ואם אין בציר מנין עוללות!? ומפרש בירושלמי (פרק ז מ"ז) שלר' אליעזר מה שנאמר פה "וכרמך לא תעולל" היינו שלא יקחם בעל הבית אף קודם לבציר, שלא תאמר הואיל ואין לעניים עוללות קודם הבציר יזכה בהם בעל הבית.
ור' עקיבא סבירא ליה שמה שנאמר פה "לא תעולל" סתם הוא כפשוטו -- שלא יקח העוללות אף שאין בוצר, כגון שכולו עוללות. ומה שכתוב שם "כי תבצור לא תעולל" מציין הזמן, בזמן הבציר אזי מוזהר שלא יעולל. וזהו שאמר אין לעניים בעוללות קודם הבציר כמו "באספכם את תבואת הארץ תחגו" (ויקרא כו לח) שפירושו בזמן האסיפה, אף מי שאינו אוסף.
סימן כ[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ג:
[ב] "ופרט כרמך"-- אין פרט אלא מחמת הבציר. מיכן אמרו: היה בוצר עקץ את האשכולות, הוסבך בעלים ונפל בארץ ונפרט-- הרי זה של בעל הבית. המניח כלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר הרי זה גוזל את העניים. על זה נאמר "לא תשיג גבול עולם".
[ג] איזהו עוללות? כל שאין לה כתף ולא נטף. יש לו כתף אבל לא נטף, נטף אבל לא כתף-- לבעל הבית. אם ספק-- לעניים.
עוללות שבארכובה: אם נקצרת עם האשכול, הרי של בעל הבית. ואם לאו, הרי של עניים. גרגיר יחיד: ר' יהודה אומר אשכול וחכמים אומרים עוללות.
ופרט כרמך לא תלקט: "פרט" היא מענין פרט וכלל שבדברי חז"ל, הגרגרים הנושרים מן האשכול שהם פרטים הנבדלים מן הכל ומזה "הפורטים על פי הנבל" שמפרט פרטי הניגון, וקרוב מענין "פרד" המופרד מן השלם. ולשון "פרט" משמע הנפרט ונפרד מעצמו לאפוקי אם עקץ את האשכולות, פירוש-- שחתוך עוקצם והוסבך בעלים ועל ידי כן נפל, אינו פרט (וכמו ששנינו פרק ז דפאה משנה ג).
והמניח את הכלכלה של גמי שהיא לח בשעה שהוא בוצר כדי שלא יפרד, גוזל את העניים [וכמו שאמרו בירושלמי (שם) שנייא היא שהוא גרם לו שלא ירד לארץ כפירוש הגר"א]. ועל זה נאמר "אל תסג גבול עולם". פסוק זה נמצא שני פעמים במשלי "אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך" (משלי כב, כח), "אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבא" (משלי כג, י) ר"ל שגדר הגבול היא מה שנגבל ליחיד או לשבט בנחלתו ולא יצדק לומר "גבול עולם", שמוסג "גבול" סותר למושג "עולם", כי הגבול היא הנגבל לאחד בפני עצמו מבלעדי זולתו. ופירשו חז"ל כי מלבד הגבול הפרטי הנמוסיי שיש לכל אחד בשלו יש גבול דתיי הנקרא "גבול עולם" שהוא הגבול שיש לעניים בלקט שכחה ופאה ופירות שביעית בכל הארץ שהוא גבול כולל לכל העולם כיון שכולם שוים בו ואינו גבול היחיד. כי גבול העולם נכנס בגבול כל אחד בנחלתו לקחת המגיע להם מדין תורה וכמו שאין רשאים להשיג גבול יחיד כך אין רשאים להשיג גבול העניים שהוא גבול הכולל לכל העולם.
והנה אחר מתנות עניים סיים "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנכי מצוך וכולי" (דברים כד כב) ר"ל שבמצרים הייתם כולכם עניים והיה לכם הגבול הזה ללקט אחרי הקוצרים, על כן לא תשיג גבול עולם הזה שעל תנאי זה נתן לכם נחלת שדה וכרם שישאר גבול העולם בגבולך שלענין זה אינו גבולך רק גבול העניים. ועל זה אמר "אשר [עשו] גבלו אבותיך", שאבותיך אחזו בגבול הזה במצרים.
ואמר שנית "ובשדי יתומים אל תבא" כי לענין זה נקרא "שדי יתומים" וגבול נחלתם. ובירושלמי (פרק ה דפאה מ"ו) ר' ירמיה ור' יוסף. חד אמר אלו עולי מצרים. וחד אמר אלו שירדו מניכסיהון. לסומא צוחין סגי נהורא! ושני הטעמים מיוסדים בשני המקראות-- מאן דאמר אלו עולי מצרים ר"ל שעל זה אמר "אשר גבלו ראשונים" [הגה"ה: נראה דצ"ל "עשו אבותיך"], ומאן דאמר אלו שירדו מנכסיהון שעל זה אמר "ובשדי יתומים" שעל ידי שחסר להם גבול נכסהון הפרטי ניתן להם נחלה בלא מצרים בגבול העולם הכללי כמו שהעור על ידי שחסר לו מאור עיניו הפרטי קורין לו סגיא נהורא כי יביט באור השכלי הכללי.
ומ"ש (במשנה ג) איזהו עוללות? שנויה (בפרק ז דפאה מ"ד) ומפרש בתוספתא וירושלמי כתף, פתיגין המחוברים בשדרה זו על גבי זו. נטף, ענבים המחוברות בשדרה ויורדות. ולשון הרמב"ם (פ"ד מהל' מתנות עניים הי"ז) איזהו עוללות? זה אשכול הקטן שאינו מעובה כאשכול. שאין לו כתף ואין ענביו נוטפים זה על זה אלא מפוזרות.
ומ"ש גרגר יחיד פירושו שאין בשדה רק גרגרים. סבירא ליה לר' יהודה שאינם כאשכול אם יש בו יותר מג' גרגרים. ומפרש בירושלמי טעמיה "ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים שלשה גרגרים"-- יותר מכאן אשכול, כן כתב הר"ש. והגר"א גריס פחות מכאן אשכול, עיי"ש.
סימן כא[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ג:
[ד] "לעני"-- יכול לעני מאחרים? תלמוד "לגר". אי "לגר" יכול לגר תושב? תלמוד לומר "ללוי". מה לוי בן ברית אף גר בן ברית. [ה] אי "ללוי ולגר" יכול בין חסרים בין שאינם מחוסרים? תלמוד לומר "לעני"-- מה עני מחוסר ובן ברית אף כולם מחוסרים ובני ברית.
לעני ולגר תעזב: כבר התבאר (אחרי סימן עה) ש"גר" האמור סתם יכלול גם הגר תושב אם לא במקום שיש הוכחה שמדבר מגר צדק. ומכאן יש הוכחה שהגר האמור אצל מתנת עניים הוא גר צדק שכן במעשר עני אמר "והלוי והגר"-- הרי מדבר מעניי ישראל, והוא הדין "גר" האמור פה. וכן כמו שהעני הוא המחוסר לחם כן הגר לוקח מפני עניו. ועל כן תפס פה "עני וגר" ללמד זה מזה. ועיין בספרי ראה (פסקא קי) מקיש מפה למה שכתוב שמה "גר יתום ואלמנה" וכל זה בנוי על דרכי ההיקש שהשמות הבאים במשפט אחד הם דומים זה לזה כמו שבארנו פעמים רבות.
סימן כב[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ג:
"תעזוב"-- הנח לפניהם והם יבזבזו. אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבזבז --אפילו בריא, אפילו ידיו יפות-- לזה שומעים, שאמר כהלכה. יכול בדלית ובדקל כן? תלמוד לומר "אותם". אפילו תשעים ותשעה אומרים לבזבז ואחד אומר לחלק --אפילו זקן או חולה-- לזה שומעים, שאמר כהלכה. מה ראית לומר בדלית ובדקל לחלק ובשאר כל הפירות לבזבז? אחר שריבה הכתוב מיעט? תלמוד לומר "קציר"-- מה קציר מיוחד שהקטן מושל בו כגדול, יצאו הדלית והדקל שאין הקטן מושל בהם כגדול. ר' שמעון אומר חלוקי אגוזים כדלית וכדקל.
[ז] "תעזוב"-- לפניהם. הנח תבואה בקשה, תלתן בעמיריו, תמרים במכבדות. יכול אפילו השירה אותם הרוח? תלמוד לומר "אותם". הפרישם ואחר כך השירה אותם הרוח-- כשם שזכו בהם כך זכו בעציה.
מנין שספק לקט, לקט? ספק שכחה, שכחה? ספק פאה, פאה? תלמוד לומר "לעני ולגר תעזוב אותם"
"אני ה' אלקיכם"-- אני איני גובה מכם אלא נפשות שנאמר (משלי כב, כב) "אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער" וכן הוא אומר (משלי כב, כג) "כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש".
תעזב אותם: בכל מקום תפס לשון "נתינה"-- "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה", "ונתת ללוי", ופה תפס לשון "עזיבה", ויש הבדל ביניהם. הנותן מושיט לכל אחד חלקו והעוזב מניח הדבר שיהיה הפקר כמו שהוא. ועל זה אמר לשון "עזיבה", הנח לפניהם והם יבזבזו. ולכן למי שאמר לבזבז שומעים שאמר כהלכה.
ומבואר אצלינו תמיד שכל מקום שאמר מלת "אותם" יש בו מיעוט כי היה יכול לאמר "תעזבם" בכינוי, ו"אותם" תופס גוף הפעול ומיעט זולתו ר"ל רק הקציר תעזוב, שאין בו סכנה אבל הדלית והדקל שיש בו סכנה, צריך אתה להוריד לעניים (וזה פירוש משנה ה' ו'). ומובא בפאה (משנה, פאה ד, א).
וזה כפול שנית בפר' אמור ודרש (במשנה ז) שכפל פעל "עזיבה" שנית שבא במובנו המדויק ובהבדלו מן פעל "מוציא" שגם כן מובדל מ"נתינה". ש"המוציא" אינו נותן ליד חברו, רק הוציאו מרשותו, אך שבפעל "מוציא" נכלל שיוציאהו נקי ממוץ וקש כמ"ש "תוציא את כל מעשר תבואתך", אבל העוזב עוזב כמו שהוא תבואה בקשה, תמרים במכבדות.
ומ"ש שנית מלת "אותם" ולא אמר "תעזבם" דייק רק אותם תעזוב ואין אתה מחויב לעזוב עוד דבר עמהם כגון אם השירם הרוח, אינך צריך להוציא אחריהם הקש לעניים. [וכפי הנראה דרשה שבמשנה ז' נדרש מפ' קדושים ודרשה שבמשנה ו' נדרש מפ' אמור ששם נזכר "קציר"]
ומה שכתב מנין שספק לקט לקט איתא בירושלמי (סוף פרק ד דפאה) מנין שספק לקט לקט. ריש לקיש בשם ר' יונתן "עני ורש הצדיקו"-- הצדיקהו במתנותיו. ר' שמעון בן לקיש בשם בר קפרא "לא תטה משפט אביונך בריבו"-- בריבו אי אתה מטהו אבל אתה מטהו במתנותיו. אמר ר' יוחנן וכה זכה לי מה ששנה לנו רבי, "תעזב"-- הנח לפניהם משלך. אמר רבי לָא, כתיב "לגר ליתום ולאלמנה יהיה"-- בין מדידך בין מדידי' הב ליה. עכ"ד. פירוש: כי יש הבדל בין משפט ובין צדק. ה"משפט" הוא מה שיעשה כפי שורת הדין לבד, מבלי ישקיף על הנדונים ועל העת והמקום, רק יקוב הדין את ההר. והצדק הוא מה שיטה מן קו המשפטי אל חוקי הצדק להביט אל הענין והנידון וכפי צורך העת והמקום והיושר וכדומה.
והנה בדבר שיש בו ספק על פי שורת הדין המוציא מחבירו עליו הראיה וראוי שספק לקט יהיה לבעל הבית דאוקי לה בחזקת מרא קמא כמו שהדין בכל ספק ממון. וזה כפי המשפט. וכשאנו דנים שספק לקט לעניים אנו נוטים מן המשפט אל הצדק שהוא לפנים משורת הדין ולמד לה ר' יונתן ממ"ש "עני ורש הצדיקו" הרי יש מציאות לפעמים שנלך עמו על פי הצדק ולא במשפט. ובר קפרא דייק ממ"ש "לא תטה משפט אביונך בריבו", דוקא בדבר ריב שהוא דו"ד שבין אדם לחברו, לא בענין מתנות עניים שהוא ענין צדקה, יכול להטות קו המשפט.
לפי זה דברי שניהם אינו דין רק לפנים משורת הדין, ור' יוחנן אמר שאצלו זכה וברורה משנת רבי שהוא באמת דין גמור והביא הכתוב "תעזב" שהוא הלימוד של הספרא כאן. ורבי לא הביא פסוק "לגר ליתום ולאלמנה יהיה" שכן בספרי (פר' תצא) למד ספק לקט לעניים מפסוק זה ושני הדרשות צריכים זה לזה. ורצוני לומר שאחר שאמרה תורה "תעזב אותם" נסתלק ממנו רשות בעל הבית כי העזיבה היא ההוצאה מרשותו להיות הפקר, ונסתלק חזקת בעל הבית, ועל ידי שאמרה תורה "לגר...יהיה" נעשו העניים בעליו כזוכה מן הדבר הנעזב ומופקר, וממילא כל ספק היא בחזקתם.
ומ"ש "אני ה' אלקיכם" שפירושו תמיד שבא לומר שה' דיין ושופט ומעניש את העובר כנ"ל וביאר כי יענש נפשות כמ"ש "וקבע קובעיהם נפש".